אחרי מלחמת ששת הימים עידכן יגאל אלון את ספרו 'מסך של חול', ובין השאר כתב בו את תובנותיו לגבי "ארגוני הטרור הערבים":
"הם קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר
היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם
נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה
של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה:
א.
להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה
[...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית.
ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים
המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים.
ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי
ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס
הגבורה של לוחמי הגרילה [...]
ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...]
ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים".
(מסך של חול, 1969, עמ' 425-424).
בסוף אוקטובר 1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר, לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר וממתינה למעידה של מישהו מהם (אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209).
השלב הבא היה 'תורת השלבים' והאסטרטגיה נוסחה בידי הית'ם אל-איובי באמצעות המושג "no peace":
"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון" (אל הית'ם אל איובי, "אסטרטגיית העתיד הערבית לאור המלחמה הרביעית", בתוך יורם נמרוד (עורך), פלשתינאים בעימות, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאניים, גבעת חביבה, 1975, עמ' 18).
כעשור מאוחר יותר, ניסה עמוס עוז להראות ש'שיש עם מי לדבר'. בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר'.
בהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק':
"שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית" (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983).
במלים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהם לא מתים, לא מתחלפים וכמובן מתרבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה