1. עד לעת החדשה אנשים לא עסקו לא בזהות ולא בשייכות, לא כי הן לא היו חשובות אלא כי הן היו ברורות מאליהן. ומדוע? קודם כל כי תנאי החיים קיבעו את הזהות ואת השייכות לגבי 99% מהאנשים, ושנית האמונה בבורא עולם משגיח, עשתה סדר לאנשים ולקבוצות של אנשים.
2. בימינו, מאז תחילת עידן המהפכות (המדעית, הפוליטית, התעשייתית, החילונית, המידעית וכן הלאה: 'יותר חשמל פחות עמל'), ובכל מקום בו הוא היכה שורש (כמו בישראל וכמו ב'מערב'), השתחרר האדם מהתלות הישירה במגבלות הטבע, ולכן לשייכות הקבוצתית שלו אין השפעה ישירה על יכולת הקיום שלו, ולכן הוא חופשי לעסוק בזהות ובשייכות. בנוסף, האפשרות של 'מות האלוהים' - גם אם לא נלקחה ברצינות רבה מדי על ידי רוב האנשים - יצרה דינמיקה של בירור מתמיד של מאין באנו ולאן.
3. העיסוק הזה בשייכות ובזהות עומד בבסיס התארגנויות כאלו ואחרות, אך הוא גם יכול\עלול להביא לאבסורדים ידועים. הסיבה לכך היא שככל שמשתכללת המערכת המספקת לנו את צרכי הקיום (ממזון ועד בטחון אישי, מרפואה ועד הזיקנה), אין כמעט שום מחיר קיומי-מוחשי להכרזה עצמית על זהות כזו או אחרת, וגם אין קשר ברור בין קיום לבין שייכות.
4. כללי המשחק הדמוקרטיים המקדשים קודם כל את חופש המצפון, בלעדיו לא תתכן בחירה חופשית, בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, מחייבים הגנה מוחלטת על כל ביטוי של זהות ושייכות, כולל כאלו שהן לא-זהות ואנטי-שייכות. במצב משברי כמו זה שישראל נתונה בו למעשה מיום הקמתה ועוד יותר מכך ב-30 השנים האחרונות (נגיד, מאז רצח רבין), התופעה הזו יוצרת תגובות נגד שמאיימות על הדמוקרטיה, זאת מתוך זיהוי הדמוקרטיה כמכשיר המגן עקרונית (משפטית) על אנטי-שייכות, כלומר למעשה על פירוק החברה, כלומר על האפשרות להרוס את כל המנגנונים המאפשרים לכולם את הקיום הפרטי שלהם, הכולל את חופש המצפון.
5. במלים אחרות, סעיף 4 אומר בקיצור כי אולטרא-פלורליזם כולל בתוכו את האפשרות להרס התנאים לקיומו של פלורליזם.
6. מסקנה מסוכנת לא פחות מאולטרא-פלורליזם היא זו הרואה בכל מה שקשור לקידמה ('פרוגרס') ולצאצאית המעשית הישירה שלה - דמוקרטיה - טעות ואיום ובהתאם מציעה לבטלה לחלוטין או לכל הפחות להחלישה כך שתתקיימנה גם זהות וגם שייכות.
7. הדרך לכן חייבת להיות אחרת: לא קידוש האולטרא-דמוקרטיה וגם לא חיזוק המגמות האנטי-דמוקרטיות. הדרך הנכונה היא בלשון הפרוגרסיבים של שנות ה-50': "ההעזה למרכז". על דרך השלילה פירושה של העזה זו היא האומץ שלא ללכת לקצוות, גם לא בשם הגנה מפני קצוות אחרים. כי הליכה כזו לקצוות, גם אם היא נעשית בשם הגנה על היקר מכל (חופש המצפון לצורך הטיעון), היא הליכה לקצוות, והליכה לקצוות היא טעות מוסרית (כי היא מראש פוסלת את 'האחר'), עקרונית (כי היא סותרת את הרעיון הדמוקרטי המבוסס על דיאלוג) ועניינית (כי היא מנסרת את הענף המשותף עליו כולנו מנסים לשבת).
8. כיצד ניתן לצעוד בנתיב של "ההעזה למרכז"? באמצעות הבנה היסטורית של המצב האנושי. חופש המצפון, פלורליזם, ליברליזם, דמוקרטיה, מדינה יהודית ועוד, כל אלו הן אפשרויות, התפתחויות לא הכרחיות, שבדיוק כמו נייר, גוגל ומקרר, נוצרו על ידי בני אדם, עבור בני אדם, ובירורן לקוי עד בלתי אפשרי אם הוא איננו חלק מתמונה היסטורית אמינה וכוללת לגבי מהותו של האדם.
9. במלים אחרות, סעיף 8 אומר שמי שמתעניין במצבם של האנשים, במצבה של חברה מסויימת, במצבה של האנושות, במצבו שלו, בכל קנה מידה, כדי להתעניין בענייני אדם יש להבין מה הוא האדם.
10. האדם, מבחינה אבולוציונית, הוא יצור בעל-חיים המקיים כמו כל בעלי החיים מאמצים לקיום ולהתרבות. בשונה מרוב או כל בעלי החיים, הוא עושה זאת תוך שילוב של שלוש גישות שונות, ולפעמים תוך העדפת האחת על האחרות: שיתוף פעולה עם זולתו, תחרות עם זולתו, הפעלת אלימות על זולתו או חוויית אלימות כלפיו מזולתו. כל זה התפתח במקומות שונים ובצורות שונות ולכן האנושות המונה היום כ-8 מיליארד בני אדם (לפני 250 אלף שנה לכל היותר מליון אחד), בנויה בפועל על אלפי זהויות וקבוצות שייכות, העושות שימוש באלפי שפות שונות ומשונות.
11. במלים אחרות, השייכות והזהות אינן צעצוע תיאורטי שהגיע לעולמנו כחלק מהשיעמום הפוסט-מודרני שנולד אחרי השפע שהתפתח לשיאים מדהימים משנות ה-50' וה-60' ועד ימינו, אלא שייכות וזהות הן חלק מהותי ומרכיב מרכזי בהוויה האנושית.
12. מדוע אם כך מתקיים ויכוח על עצם הצורך בעיסוק בזהות לצד ביטויי זהות אולטרא-משונים מזה? ומדוע באופן דומה תחושת השייכות או שלא מתקיימת כלל (בשם אולטרא-אינדיבידואליזם) או שהיא מגבילה עצמה רק לאלו שהם ממש כמוני, תוך ראיית מי שאינו כמוני ('האחר') כאויב או לכל הפחות כאיום? ניתן להצביע על סיבה נוספת לזו שכבר עלתה בסעיף 2: הניתוק בין השייכות והזהות לבין סיפוק צרכי הקיום. במקרה הישראלי הסיבה הנוספת הוגדרה על ידי הסוציולוגים ליסק והורוביץ בצירוף 'ישראל: חברה בעומס יתר' (כותרת המשנה לספרם 'מצוקות באוטופיה', 1990).
13. הניתוק בין שייכות וזהות לבין סיפוק צרכי הקיום, מתקיים בישראל באופן ברור לחלוטין במקרה של החרדים (אבל למעשה של כל דוגמא אחרת, כל אחת עם הספציפיות שלה). סיפורם של החרדים הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיות ישראל חברה בעומס יתר. התוצאה היא בריחה של אזרחים רבים מעיסוק בזהות, ויתור של רבים לא פחות על שייכות, או כאמור אימוץ זהויות וקבוצות שייכות חלקיות.
14. כאמור בסעיפים 4-5-6, המצב הזה מזין גם את הקצוות ההולכים ונהיים 'פנדמנטליסטים' (כל צד עם 'היסודות' שלו: אולטרא-דמוקרטיה ואנטי-דמוקרטיה), וגם את הניהיליזם וההדוניזם (אכול ושתה וכן הלאה). ומכאן שמי שחרד למצב החברה, חייב לאמץ את "ההעזה למרכז", שמשמעותה המעשית היא זו:
א. להעיז ולהכיר את האופן בו התפתח ההווה מתוך העבר (במלים אחרות: ללמוד היסטוריה)
ב. להעיז ולהכיר את העמדות העקרוניות של אלו שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: ללמוד את האקטואליה)
ג. להעיז ולבחון את העמדות שלו בעיניהם של מי שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: לפגוש אזרחים שונים)
ד. להעיז ולבחון את מרכיבי זהותו ותרבותו, ולבחון עד כמה האישי הוא למעשה לאומי (במלים אחרות: להעמיק במורשתו)
ה. להעיז ולהשמיע קול בגנות הקצוות ובשבח הריסון העצמי (במלים אחרות: לזכור שדמוקרטיה פירושה פשרות)
תודה רבה על ההסבר
השבמחקהיי אודי. לא הגעתי אתמול למכינה ,לצערי, אך לשמחתי,פרסמת את הרשומות פה... אז אמנם פיספסתי את ההופעה שלך(שבדרך כלל מלמדת ומצחיקה אותי ביחד וזה נהדר!!) אבל קיבלתי סיכום מאורגן ומסודר. מעניין ומסדר. לגמרי מסכימה איתך לגבי הפעילות המעשית שעלינו לקחת על עצמנו. ומקווה שכמה שיותר יצטרפו. אני מפיצה את דבריך היכן שרק מוכנים לשמוע אותי. תודה. אלה פרדקין
השבמחקתודה אלה. ההרצאה אתמול היתה גרועה מהרגיל. ואני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לבקש סליחה ומחילה מהאנשים, כי אם יש דבר שאסור לעשות - כי אין לו כפרה - הוא לבזבז זמן לאנשים. שמח שהרשומה הזו שווה משהו. תודה!
מחק