תקציר תולדות עם ישראל מימי הולדתו המעורפלים ועד למאה ה-18 - פרי עטו של יוסף קסטיין, שיש לי את הזכות הכבוד ובעיקר המזל לבצע הגהה במסגרת פרוייקט בן-יהודה לטקסט של ספרו האדיר (פשוטו - 600 עמודים ויותר - ותרתי כי כל מי שיקרא בו לא יוכל שלא למחוא כפיים לחוכמה הצרופה שיש בו): 'תולדות האומה הישראלית', ראה אור ב-1931 בגרמנית, התרגום לעברית: 1938

 

הבה נשווה לפנינו עוד הפעם את השתלשלותה של ההיסטוריה היהודית עד אותו פרק הזמן. הצטרפותו של הקיבוץ הישראלי לעם מיוחד בפני עצמו נעשתה ברוחה של התיאוקרטיה ולשמה. המדינה והציבור היו משמשים נסיון לממש את המטרה הזאת. בדרך זו, שהבריות היו מהלכים בה פעם מתוך גישוש לכאן ולכאן ופעם מתוך שאיפה חזיונית אל המטרה, נגלה עוד בקדמות הימים רעיון עושה-פירות במידה מרובה ביותר, היינו שהאדם מוכשר להוליד אידיאות נעלות ונשגבות כל כך, שחייהם של דורי דורות לא יספיקו כדי לעצב מציאות ממשית, שתהא מתאימה ומכוּונה להן. האדם נתייחדה לו מתחילתו מטרה דתית קדושה, אבל כיון שהיה מעוּכּב תמיד על ידי סרבנות, אהבת עצמו, בדידות קשה ועוני ומצוקה, היה בא לעתים קרובות לידי כשלונות, והדרך לקיום המטרה היתה על פי רוב דרך לדילדול והתנוונות. ברגע שהבין האדם, שכל היגיעות והשאיפות נתקלות בהכרח בכל מקום בכשלונות, בנסיגה-לאחור ובחוסר רצון להשתלמות, בו ברגע נולד רעיון הגאולה; ולא מתוך הרגשה של שחיתות וחטא, אלא מתוך הכרה ענוותנית, שהכח היוצרני של האידיאות האנושיות גדול ונעלה ושונה הוא מכל כשרונותיו הרוחניים כאחד. וכך הולידה היהדות את רעיון הגאולה בו ברגע שהמדינה והציבור, שהיו משמשים התגשמותה של השאיפה למטרה, השברו וחרבו. רעיון זה היה לאומי ואוניברסלי, מדיני ודתי, ארצי ושמימי כאחד.

עם שיבת היהודים מגלות בבל התחיל נסיון חדש להגשמת המטרה בסיועו ושימושו של האוצר הרוחני שבתורה. בתוך התיאוקרטיה קמה הנוֹמוֹקרטיה (שלטון החוקים). ועדיין לא הגיעה תוצאתה של זו לגמר סיומה וכבר התרגש עליה נסיון קשה כפול בשל פגישת היהדות עם יוון ורומא, שהיו שתי צורות אחרות של תיאוקרטיה ונומוקרטיה. והיא עמדה בנסיון. כחה של היהדות היה חזק מכחה של יוון ורומא. ואולם פגישה זו היא היא שהוכיחה שרעיון הגאולה נעשה דבר שהשעה צריכה לו ביותר בין בשביל עולם הגויים ובין בשביל עיצובו של גורל היהודים בו בזמן שישו איש נצרת ושאול התרסי, ששניהם יצאו מן היהדות, עמלו ושקדו להביא גאולה לעולם הגויים, נכחד קיומה המדיני של היהדות ועל הפרובלימות הכלליות של העם היהודי נוספה עוד פרובלימה אחת מיוחדת: הפרובלימה של קיומו.

כשם שמקום התגשמותה של האידיאה היהודית היה העולם ולא יהודה, כך נעשה מקום מגוריו של העם היהודי עולם הישוב ולא ארץ ישראל. מתוך תנאים, ששום אומה לא היתה יכולה לעמוד בהם, הוציא העם את רוב כחו ואונו לקיום עצמותו, לשמירת גזעו. החוק כאמצעי למשמעת הלאומית נקבע במסגרת התלמוד. פעולותיו הרוחניות של העם נעשו תלויות ועומדות בפרובלימה של קיומו. כח-היצירה, הפּתוֹס הדתי של היהודים, התכנס בתחום המסתורין, תחת אשר החוקים עם כל הגמישות שבהם נעשו מטרה קופאה לעצמה. מבעה של היהדות הרשמית שימשה תורת הרבנות, ותחום חייה של היהדות הסמויה מן העין, שאינה פוסקת לפעול את פעולתה, היתה הקבלה. שתיהן כאחת יצרו את האילוזיה של קיום קיבוץ לאומי וצורות גילוייהן היו משמשות נסיון להטיל את כח מרותן והשפעתן על גורל העם ומהלך ההיסטוריה שלו, אף על פי שהיה כולו תלוי ועומד בדעתם של הנכרים. אף על פי שבפעולתן יש ששתיהן נעשו שותפות זו לזו, הרי לאמתו של דבר היו אויבות זו את זו. ואולם שתיהן מגיעות בדרך התפתחותן לידי מצב של משבר. הרבנות הביאה את היהדות לידי הסכנה של קפאון ועקרות רוחנית, והקבלה הביאה את חיי הדת של העם היהודי אל קצה גבול הכליון.

בדרך, שהרבנות ותורת-המסתורין אנוסות היו ללכת בה, הגיעו באמצע המאה השמונה עשרה אל המטרה האחרונה, שקבעו לעצמן. הרבנות הלכה והתרחקה מתפקידה העיקרי להיות משמשת מתווכת בין חיי המעשה שבכל יום ובין אוצר המסורת. היא הלכה וקיבלה עליה את התפקיד של הטלת משמעת על הכלל היהודי ושמירת הטיפוס שלו. ואולם הכח לשמירת הטיפוס והגזע התפתח בלחץ העתים ושנות מאות למרץ בפני עצמו, שלא היה תלוי ברבנות, אף על פי שנתמך על ידה תמיכה עיקרית. הכרת החובות הכרוכות ברעיון, שהעם היהודי הריהו עם סגולה, לחץ הסביבה, שכפה את היהודים להתאחד יחד, ההשפעה החיונית של מסירות נפש על קידוש השם, הדחיפות המשיחיות התמידיות ולסוף גבורת הנפש של המרנים – כל הגורמים הללו נצטרפו יחד והולידו את הכח לקיום הגזע. וכח זה שוב לא היה תלוי ברבנות. הוא יכול להתקיים על היסודות של עצמו, ובייחוד על היסודות השליליים שלו: ההתמדה, כשרון ההתנגדות הפאסיבית, קהות ההרגשה לגבי עלבון חיצוני, שמניחה ליהודי לחדור אפילו למקום, שאינו רצוי שם. (ה"טרחנות" היהודית יסודתה בהרגשה מטומטמה לגבי ערכה החברתי של אחת הסיטואציות, הרגשה שנידלדלה מחמת מצוקות של שנות מאות).

ביטול התפקיד של קיום הגזע, שנתייחד לרבנות, היה כרוך בהכרח בביטולו של דבר אחר. הרבנות ליכדה את הכחות הרוחניים של היהודים והיתה מנצחת עליהם. עכשיו נשתחררו ויכלו להתמכר לפעולה. דבר המובן מאליו הוא, שהרוחניות הפנימית של היהודי, שהתלמוד וספרות הרבנות חידדו את שכלו ואת כח-המחשבה שלו, התנפלה בהתלהבות על עולם המדע ובזמן קצר וכמשתעשעת גשרה גשר על פני התהום שבין מצב-ההשכלה של העולם היהודי ושל העולם שמסביב לו. ואולם חשוב מזה הוא מה שביטול תפקידה של הרבנות גרר אחריו בארצות המערב גם איבוד הדחיפה הפנימית שבקרבה. ודבר זה אירע משום שהצד המשלים אותה, היינו ההתלהבות הדתית, המסתורין היהודי, הגיע אף הוא לידי מצב של משבר, על כל פנים שוב לא יכול לחלוק מכחו לרבנות. והואיל וכך, כיון שהרוחניות של יהודי המערב שוב לא היתה כפותה לשום דבר, יכלה להתמכר אל העולם ואל מדע-העולם התמכרות סתם בלי שום זיקה לתפקידה היהודי ולעולם-הרעיונות היהודי. במצב זה של חוסר זיקה והשתחררות מכל הכבלים נטפלו היהודים לרעיון של שיווי זכויות והתבוללות והרעיון הזה סופו שהביא אותם לידי משבר, ככל אשר נוכיח בהרצאתנו על משה מנדלסון וחבורת המשכילים שהתלקטה מסביבו.

ואולם במזרח, שהיהודים ישבו שם בהמונים צפופים, גרם כח ההמון להטות את התפתחות הענינים לצד אחר. שם היתה הרבנות מקיימת עדיין את התפקיד של שימור הגזע ושל הטלת מרות ומשמעת בהיקף מרובה, אלא שכח-הדחיפה הפנימי שלה תש גם כאן והיא באה לידי עקרות גמורה. אף כאן חסרה את היסוד החיוני של המיסטיקה היהודית. ואולם מיסטיקה זו עם כל מלוא תכנה לא היתה ממלאה תפקיד בחיי היהודים, כדומה לרבנות, אלא היתה תפקידם ותשמישם של אותם החיים עצמם. ולפיכך היתה חזקה וחלשה, יוצרנית וחסרת כח-יצירה לפי המצב של חיי היהודים שבאותה שעה. כל הדברים שהרצינו עד עכשיו על התפתחות הקבלה, על השבתאות, על תורת קארדוֹזוֹ והפראנקאות לא היו אלא שינויי-נוסחאות של נושא זה, אלא שיחד עם זה הוכיחו, שהמסתורין היהודי בא לידי כשלון ונתערער משום שאי אפשר היה לקיימו ולהגשימו במעשה. כל מיסטיקה טעונה מציאות, שממנה הריהי צומחת ועולה ושעליה הריהי פועלת את פעולתה. לא הארץ ולא השמים מבדילים בינה ובין תחום השכלניות, אלא האמצעי, שעל ידו היא מאחדת את שניהם כאחד לאחדות יוצרנית. והריני לחזור כאן על השקפתנו על המיסטיקה היהודית: הארץ בתור מציאות, שאדם חי בה, והשמים בתור מציאות שאדם עתיד לחיות בה, ובין שתי אלה האמונה כתפקידו המיוחד של הלב.

חיי המציאות על פני הארץ אי אפשר להם בלא התאמה גמורה אל הארץ ומלואה, אם אל הטבע בתור אות ומופת גדול למעשה-היצירה, ואם אל האדם, אל היצור האחד, שחונן כח-יצירה. ואולם היהודי חסר היה שני אלה שנות מאות רבות. אפילו בתוך הציבור של עצמו לא יכול לחיות אלא כשהוא עמוס סבל מעמסה גדולה שלא במידה ושמתוך כך נעשה השיתוף שלו עם בריות אחרות דבר של כפיה ולא התחברות חפשית של בני אדם החיים יחד ושוקדים איש לטובתו של חברו. וכך נתנוונתה המיסטיקה היהודית מאפס מציאות.

עם אבדן שני הכחות הללו דרש חפץ-החיים הנצחי של היהודי פעלתנות חדשה. יהודי המערב מצאו פעלתנות זו על ידי שנצמדו אל העולם; ויהודי המזרח – על ידי שנצמדו אל הרגש העולמי; יהודי המערב – על ידי שהתמכרו לשכל, ויהודי המזרח – על ידי שהתמכרו לאמונה; יהודי המערב, שאבדו להם אבדות מרובות בדרכי ההתבוללות הנלוזות והסבוכות, דבקו בתבונת העולם, יהודי המזרח – בנפש העולם. ובשעה שאלה ואלה חזרו ונפגשו יחד לאחר פירוד ושנאה במשך ימים רבים, היתה היכולת בידם לסול דרך לרעיון חדש על העם היהודי ומאורעותיו, מה שאירע בימינו אלה.

התנועה החדשה, שקמה בקרב יהודי המזרח, החסידות, היתה משמשת ניגוד לרבנות רק בפעולותיה ותולדותיה, אבל לא בכוונה והמגמה הראשונה שלה. שכן בעצמו של דבר לא היתה תנועה זו אלא נוסח חדש של המחלוקת הנצחית שבין הלב והמוח.

[וכ-15 עמודים אחר כך..., אחרי שדן במצבם של יהודי מרכז אירופה תחת שלטון 'העריצים הנאורים' - שהיו ללא ספק עריצים, אבל לא ממש נאורים, הוא ממשיך ומסכם את מצב היהודים כך]:

בה בשעה שהמזרח היהודי התגבר על המשבר בכח הלב ומתוך כך נעשה מוכשר להנחיל לדורות הבאים כח-דחיפה חדש, אף על פי שתקופת-הפריחה של החסידות היתה קצרה ביותר, עקפו יהודי המערב את המשבר סחור סחור מחמת הטינה, בהשפעת התבונה ומתוך הומניות שכלית, קיצורם של דברים – במצוותו של המוח. המזרח המציא אפשרות של קיום לעתיד לבוא, תחת אשר המערב היה מבקש אפשרות של קיום בהווה. המזרח העמיק את הפרובלימה היהודית, תחת אשר המערב השתמט ממנה. המזרח צידק את ההיסטוריה היהודית צידוק חדש, תחת אשר המערב זייף אותה.

העובדה שהעולם היהודי שבהווה משמש יורשם של שניהם כאחד היא היא עצם הפרובלימה של עולם זה.