שמואל עינב התראיין אצל פלג לוי במסגרת מיזם
תיעוד דור תש"ח של עמותת 'תולדות ישראל' ב-12 בנובמבר 2009. ניתן לצפות
בראיון המלא באתר העמותה וביוטיוב.
שמואל עינב נולד ברוסיה ב-1922 ונפטר ב-2018. הוא
עלה עם משפחתו ארצה בגיל שנה. המשפחה התגוררה בשכונת נורדיה בתל אביב, היכן שהיום 'דיזנגוף
סנטר'. "לסבא שלי היו ששה בנים ושלוש בנות ואתם הוא בא לאר מגומל לאודסה
לטורקיה נטורקיה לארץ, לא חיכו לא עם פרחים ולא סוכנות, מצא בית, צריף, וכולם גרו
יחד".
"היום אתה לא יכול לשאול אף אחד על
ההיסטוריה. אני זוכר שאבא לקח אותנו לטייל. היה מהראשונים לקנות רכב. נסענו מחיפה
לנצרת ובדרך עוצר אותנו בן אדם בדרך ומבקש הסעה. 'שמי אלכסנדר זייד' הוא אומר, 'אתמול
גיליתי קבר גדול של היהודים ואני רוצה לחזור הביתה'. הראה לנו הכל בבית שערים.
בשבילו זה היה חלק מהחיים".
בגיל 16 הצטרף שמואל ל'הגנה': "עסקתי
בשליחויות, אחר כך קורס מ"כ בסירקין, השתלמות בג'וערה" בזמן שבישוב חיכו
לרומל ולא היה ברור מה יהיה, החליטו הוא וחברתו להתחתן. אחרי שנה נולד לו בן, וכך "הפכתי
לאבא לילד כשאני עוד הייתי ילד".
בהמשך השתתף שמואל בפריצה לכלא עכו, נתפס על ידי
הבריטים, ישב בעכו ונדון למוות. ראה איך האסירים הופכים לזונות ממין זכר כדי להשיג
סיגריות. שם הפסיק לעשן. עונשו הומתק והוא הועבר ללטרון. אחרי השבי בלטרון החליט
להצטרף לאצ"ל. שמואל היה בשבי הבריטי עד ל-26 במאי 1948, "אחרון
המשוחררים מעתלית".
"נכנסתי לאצ"ל בשביל ללחום נגד
הבריטים, במטרה לגרש אותם מפה כדי להקים מדינה. ברגע שהמדינה קמה, כל זה (הויכוחים
עם ההגנה) היה מאחורי".
בהמשך חי הרבה שנים באפריקה וניהל שם עסקים.
כשחזר ארצה, החל לעסוק באדמות. "כשהיה צריך כספים גייסו אותי ל'חוג תגר', לא
מתוך אידיאולוגיה של בית"ר, אלא מתוך חשיבה שעלינו לאכלס את כל ארץ ישראל
וצריך להקים ישובים גם ביו"ש. זה מה שדחף אותי. בשטחים מסוימים לא היתה לי
שפה עם אנשי אצ"ל. באתי מרקע אחר. אני עסקתי ועדיין עוסק ברכישת קרקעות
מערבים ביו"ש".
שוחח בנושא עם ח"כ וסגן שר החקלאות מיכאל
דקל ואמר לו: "בו נתחיל לרכז את כל תיקי רכישת הקרקעות של יהודים ביו"ש.
יבוא יום ויבואו לדון על שלום. ישבו יהודים וערבים לדון על שלום ואפשר יהיה לעשות
הסכמי חליפין, 'באדל' ". בתשובה אמר לו דקל: "אתה חושב כמו מפא"יניק.
אנחנו לא נשב לדבר עם ערבים על שלום".
"אני כותב את הספר ['בדרכי שלי', פורסם
ב-2013] כדי לכתוב את האני מאמין שלי. צריך לעשות שלום. שתי מדינות. פתרון
לירושלים. מי אומר שהפלסטינים הם נציגי אסלאם? ירושלים קדושה לאסלאם, היא לא נכס
של הפלסטינים. שישבו שם אינדונזים, מצרים, מוסלמים מכל העולם, ושהם יהיו אחראים על
הקבר הקדוש שלהם".
"בגין עשה שגיאה חמורה ב-1967 [כנראה התכוון
ל-1977]. נסעתי לכפר בידייה, נסע אתי בחור מהשב"כ, מיכה נתנזון. באנו למוכתר,
רצינו לקנות שמן זית. אמר לנו שהוא עוזב. למה? 'כי בגין הולך לשחוט אותנו'. אבל
יום אחרי זה בגין אמר 'אל תלכו, לא ניגע בכם' ".
"ב-1948 נסעתי ללוד ולרמלה לראות מה קורה.
בן גוריון נתן הוראה להביא אוטובוסים לעזור להם לעזוב. למרבה הצער נשארו כמה בלוד
וברמלה. בגין ניגש אחרת לעניין, עם המורשת שלו כעורך דין. הוא יכול היה לרוקן את
מחצית יו"ש מערבים כי הפחד שלהם היה כל כך גדול. היום כולנו הגענו למסקנה
שאין יותר שתי גדות לירדן, אין יותר ישראל מהפרת לחידקל, אנחנו צריכים להשלים עם
המצב המסוים וללמוד לחיות עם כל השכנים. כי אם לא, כמה תוכל מדינת ישראל להמשיך?
במצב הקיים אני מפקפק אם מדינת ישראל תוכל להתקיים בעוד 25 שנה".
"הייתי בצבא, הילדים שלי בצבא, הנכד שלי
סיים עכשיו צנחנים, הופיע בעיתונים. בעוד 8 חודשים הולך הנכד השני לצבא. וגם הנין
ילך לצבא. והשאלה היא כמה המדינה הזו תוכל להחזיק. פעם אמרנו שהנשק שלנו לא הכמות,
אלא האיכות. היום כשאתה לוקח את הסטטיסטיקה של סטודנטים בארצות השכנות, מספרם עולה
1 ל-100 אם לא 1 ל-1000. והמקצועות שהם לומדים. אצלנו לומדים מקצועות של כסף,
עורכי דין וסוציולוגיה. אצלם לומדים מקצועות שמאפשרים להם להקים מדינה. בעוד כמה
שנים יהיו 3 מיליון ערבים בישראל".
"35 שנה אני עוסק בעיסקי רכישות ביו"ש.
האשימו אותי במשפט שוחד למפלגתי. המשפט ערך שנתיים. כל שרי הליכוד, כל מנהיגי
הליכוד, נעלמו. כתשו אותי, חומרית, פיזית ונפשית. יום יום, שנתיים חקירות במשטרת
פתח תקווה. באתי ליגאל הורוביץ, שאלתי אותו: 'למה אתם שותקים'. אמר לי שאסור
להעלות את הנושא. מיכאל דקל מת מהתקף לב בגלל זה. אבי צור עסק בזה. היה עוזר של
קצב. כתשו אותו. לי זה עלה בהרבה בריאות".
"השופט היה יהושע מצא, במחוזי. מצא היה בלח"י.
מיכאל דקל ויצחק שמיר היו המפקדים שלו. ואני אמרתי לכבוד השופט שאני דורש שראש
הממשלה יבוא להעיד. כל בית המשט הזדעזע. הוא קרא לי ללשכה. עורכי הדין שלי היו
חברי מרכז מפא"י. התרעתי בהם לא להעלות אף נושא פוליטי. מצא קרא לי אליו
ללשכה, ואמר 'אולי תוותר על דרישתך לקרוא לשמיר לתת עדות'? עניתי: 'אם אני יושב
אצלך כנאשם אני רוצה לראות אותו על דוכן עדים'. זו היתה פעם ראשונה שראש ממשלה
נותן עדות. חקרו אותו שעתיים. שמיר אמר: 'אני לא זוכר אני לא זוכר אני לא זוכר'.
לא משנה... עסקנים באים ונעלמים כמו ערפל. ההיסטוריה תקבע, לא העסקנים. רכשנו את
כל הקרקעות והושבנו את כל הישובים, בזכותי יש הרבה ישובים ביו"ש. יתכן וחלק
יורידו, אבל זה הקלף הכי חזק שיש לישראל במו"מ עם הפלסטינים".
"עכשיו הם [הפלסטינים] תופסים את זה. 30 שנה
הם בנו את הישובים, 30 שנה הם מוכרים לי קרקעות. עכשיו הם הבינו. ישוב כמו אלקנה,
אי אפשר להוריד אותו. אין כוח בעולם שיכול להוריד אותו. ישוב כמו אריאל, אני הקמתי
אותו. ישוב כמו אפרת ליד בית לחם, אני הקמתי אותו. אי אפשר להוריד אותם. תראה את
קרית ספר, 40 אלף תושבים. זו עובדה קיימת שגם הם מסכימים אתה. יאסר ערפאת ישב עם
רבין והסכים שיש מקומות שאי אפשר להוריד. זו עובדה קיימת. יש ישובים קיקיוניים כל
מיני, עליות על קרקע, אין להם חשיבות. אבל ישובים כמו אלקנה אריאל אפרת אלפי מנשה
בחיים לא יוציאו".
"האמריקנים כבר הסכימו שאלה יהיו מובלעות עם
פרוזדור לישראל. זה אומר שאנחנו מחזיקים אותם בגרון. תמיד נשב להם בפנים. ישוב כמו
אריאל על הדרכים הראשיות. טול כרם גנין שכם, מי יכול לגעת בה? יהיה שלום? לא
יפריעו לאף אחד. חס וחלילה מלחמה? אריאל היא נושאת מטוסים יבשתית. אותו הדבר אפרת
וקרית ספר, ראית איך היא יושבת. את זה אי אפשר יהיה להוציא".
"אני זוכר את ההתפרצות שהיתה כשבגין הודיע
שלכל יהודי מותר לקנות קרקע ביו"ש. כל המדינה היתה על גלגלים ונסעו לטייל
וכולם רצו לקנות קרקע, לא חשוב איפה. אז קמו אלקנה, אלפי מנשה, אפרת, אריאל. אני
הקמתי את אריאל. אראה לך מכתב".
"הקמנו מדינה לתפארת [אבל] אני עסוק בהלאה,
ולא במה שהיה. צריך לקום גוף שיקח את הפרק הזה של יו"ש ויעלה אותו בכתובים
ובסרט כדי שהציבור, הנוער, הילדים ידעו מה היה שם. איך יישבנו את הגדה המערבית.
איך יישבנו את יו"ש. איך קמו הישובים. איך נלחמנו עם הערבים על כל דונם
ודונם. את זה אף אחד לא כתב. לא העלה. מי שנוטה שמאלה לא רוצה להעלות את זה, ומי
שנוטה ימינה פוחד שיגידו עליו שהוא גזען ימני פשיסט. זה פרק שהולך ונעלם. בעוד 20
שנה אף אחד לא ידע מה היה. איך זה התחיל. איך הערבים מכרו את הקרקע".
"היום כבר לא יודעים על העליה לסבטסיה,
שמעון פרס היה אבי הרעיון. הלא מי שהתחיל, מי שבנה את הישובים הכי בסיסיים היו
המפא"יניקים. את אלקנה, אריאל, אפרת, קרית ארבע. הממשלות של רבין ופרס. זה לא
משנה, כי מי שמחזיק אותם זה הבחורים שלנו. בעלי הנטיה ימינה עם הכיפה הסרוגה".
"פעם הזמנתי את המנהיג של מרצ מקיבוץ שובל.
אמרתי לו בוא סע אתי, אמר לי: 'אני פוחד שאם אני אסע אתך אני אתאהב בהם'. מי מחזיק
את צהל? רק הכיפות הסרוגות. מי מחזיק את ההתיישבות? רק הכיפות הסרוגות. כי
הקיבוצניק חושב איך לשבת בלוס אנגלס ולהרויח כסף, והמושבניק חושב על איך להקים
חוות במזרח הרחוק ולהרויח כסף. הכל התהפך פה. ואין מי שיכתוב על זה מלה אחת".
[מראה
מסמך מה-29.3.1977 מטעם מנהל מקרקעי ישראל, לכבוד ישראל גלילי, יו"ר ועדת
שרים לענייני התיישבות, שמעון פרס שר הבטחון, אהרן אוזן שר החקלאות. הנדון: רכישת
קרקע לאורך ציר חוצה שומרון. מובא בזה לאישורכם רכישת קרקע המפורטת להלן: מר שמואל
עינב, הציע לנו שטח, שמיועד לצרכי התיישבות בעתיד, למכירה. שטח של כ-1000 דונם
באדמות כפר... שטח של כ300 דונם באדמות כפר...]
"לפעמים אני רואה טלוויזיה, והדם עולה לי
לראש, ואני אומר יודפויומט, אני רוצה לעזוב את הארץ, כסף יש לי, מה אני חי בזבל
הזה, אחר כך אני חושב לאן אלך, לאן, עם כל החרא הזה, כי עם כל החרא הזה זה חרא שלי,
אז למה לשבת אצל הגויים".
"אני בן 87, הרבה כבר לא נשאר. לתקן? אנחנו
לא עם שעולה על בריקדות. בארץ לא. בצרפת מפרקים כבישים. בארץ סטודנט שמקבל את מה
שהוא רוצה כבר לא מעניין אותו כלום. אין פה עליה על בריקדות. לא על נושאים לאומיים,
אלא על כסף. מנהל בנק דיסקונט אמר בראיון, שהוא 'נציג המשקיעים הקטנים'. עכשיו נתנו
לו 14 מיליון ופתאום הוא לא נציג של אף אחד, והוא רץ החוצה. זה מה שנשאר במדינה:
הרדיפה, החמדנות, החומריות, אין יותר מה שהיה פעם. נשארו הדתיים הלאומיים שהם מחזיקים
את הגחלת".
"יש לי נכד בצנחנים. עכשיו בקורס של השב"כ.
אני חי את יו"ש. אני חי את הקרקעות. אני 32 שנה קונה קרקע בנבי סמואל. יותר,
35. דונם דונם. אני מחזיק 50 אחוז מהקרקע של הכפר. אני יושב עם גורמים ממשלתיים,
לא מעניין אותם. ישבתי עם פואד שר הבטחון, [אמרתי לו ש]נבי סמואל, אם תהיה בידי
פלסטינים, לא נוכל לנסוע לירושלים אלא רק דרך בורמה. כל הכביש שם מונח לפניך. בואו
תעשו משהו. כלום. ולא נותנים לנו לעשות".
"ופונים אלי מהרש"פ, מכירים אותי היטב,
'בוא נשב, אנחנו רוצים לקנות ממך הכל. מה עם ה-64 אלף דונם במדבר יהודה, האדמות של
עבדיה. תמכור לנו את זה'. כאיש עסקים אני חושב שאני יכול לעשות עסקה טוב. אבל אני
בא הביתה ואומר, 'מה, אני שמוליק עינב, ימכור לערבים? בחיים לא'. היום אני יושב עם
הפקיד שמטפל בזה ואומר לי: 'את מי זה מעניין שמוליק?', הוא יושב ורושם את הוצאות
האש"ל כדי להגיש בסוף החודש."
"זה המצב היום. המדינה איבדה חלק מהחיוניות
שלה, חלק מהרצון לחיות, לפתח, להתפתח. ואתה רואה את זה מקרין מלמעלה, מהשרים ועד
למטה. ויש לזה השפעה על השרים ועל הפקידים ועל השוטרים ועל החיילים. זה מקרין
מלמעלה. אם שר הבטחון שהוא קצין נפלא יכול מצד אחד לדרוס את הנכים של צהל ולא לתת
להם את מה שהם דורשים ומצד שני לגור בבתי מלון ולהוציא בארבעה ימים 4 מיליון
שקל.... זה לא מדינת ישראל שאני מכיר."
"יש כאלו שאומרים בוא נילחם בבריטים ונחזיר
אותם... איך נגיע בין ימין לשמאל להסכמה? הקמנו מדינה לטווח ארוך, לא לחמש שנים,
לא למאה, הקמנו לאלפים, לנצח. בטווח הארוך תסתדר עם השכנים שלך? לחיות על החרב בלבד
אתה לא יכול. אתה יכול לומר: 'אני צריך צבא חזק, נשק טוב, נשק מרתיע, כדי שאוכל
לחיות בשלום לא כדי שאלך למלחמה'. כי במלחמה אין מנצחים."
"במצב הדמוגרפי והגיאוגרפי הקיים אתה חייב
למצוא פתרון לאותם הפליטים. בזמנו לפלחים היה מפתחות בשביל לפתוח את שער העץ הגדול
כדי להיכנס לחצר. כל אחד מהם במחנות הפליטים בלבנון שומר על המפתח. הם הולכים עם
המפתח בהפגנות. ההנהגה שלהם לא מרשה להם לצאת ממחנות הפליטים, כי המחנות זה
התזכורת שלהם שהם צריכים לחזור הביתה. את זה אפשר יהיה ליישר, להגיע להבנה, רק
בדרכי שלום."
"זה אומר שיהיו חילופי קרקעות. אנחנו ניקח
את המקומות שאנחנו מחזיקים וניתן להם תמורה, כי הם טוענים שכל הגבול של 1967 הם לא
יתנו, ולכן יהיו עסקות באדל, עסקות חליפין. הגיעו לידי הסכמה, אלו ה-3-4 אחוז של
שינויי גבול."
"אם יגיעו אתם לידי שלום, אפשר יהיה לסגור
את נושא הפליטים בלי להכניס אותם לארץ, על אף שיש כבר 200 אלף בארץ. בשנות ה-50
היו ביפו אולי פחות מ-7000 ערבים. הם לא מתחתנים בינם לבין עצמם, אלא עם ערביי עזה
ויו"ש, ומגישים בקשה לאיחוד משפחות, וכך צמח ישוב ביפו של 20-30 אלף ערבים.
וככה זה בכל הארץ."
"אני חושב שאם היו מאפשרים להם לרדת מהעץ
הגדול שהם עלו עליו [היה טוב]. היום בירושלים המזרחית אתה לא שולט, הפת"ח
שולט, חמאס שולט, אתה לא שולט, אתה מחזיק גדר, אתה מחזיק חיילים בפינות הרחוב, הם
בין לילה יכולים להוריד את הטרור לשמים ולהעלות אותו. לא אתה."
"בערבית אומרים 'בית סוהר נוצר לגברים'. הם
לא מפחדים, זו תעודת זהות בשבילם. צריך למצוא את הדרך. שני עמים יחזיקו את
ירושלים. הכותל שלנו, הרובע היהודי שלנו, צריך לעודד את הערבים הנוצרים שלא יפחדו,
היום הם מפחדים, לבנות להם הנהגה נכונה ואז גם הרובע הנוצרי, הארמני לא יהיה
בידיהם."
"החוק היום מאפשר לערבי ממזרח ירושלים
להצביע ברמאללה, למי יהיה ראש הרשות. במקום לומר לערביי ישראל: 'מי שקורא לעצמו
פלסטיני שיחזיר את תעודת הזהות ויהיה פלסטיני'. הייתי מחזיר את כל המשולש, מי צריך
אותו, זה קוץ בעין. הייתי מחזיר בגולן את כל הפינה הזו של הדרוזים שמניפים דגלים
סורים וצועקים מעבר לגדר. מי צריך את זה."
"בעוד עשר שנים יהיו כאן עשרה מיליון
יהודים. זו תהיה מדינה חזקה. [אבל] תהיה עוד מלחמה, [כי] המלחמות לא נגמרו, אבל אז
תהיה מוכן. היום [2009] אתה לא מוכן למלחמה. היום, אחרי מלחמה של שבועיים אתה גמור,
ואתה צריך לרוץ לבקש אזרה מהאמריקנים."
"אתה בונה מדינה לטווח ארוך. עץ שגודל לגובה
ולא מכה שורשים לאדמה לא שווה הרבה. עץ שגודל בפרופורציה, מכה שורשים באדמה ו[יש
לו] גזע עבה, שום סערה לא תפיל אותו. אנחנו גדלים לגובה ולא מכים שורשים לעומק."
"ישבתי אצל ערבי זקן שקניתי ממנו קרקע.
מדברים. האבא שלו, בן 80, הולך עם שתיל זית. אני שואל אותו: 'לשם מה?'. הוא אומר: 'אני
שותל עבור הנכד'. אני לא ראיתי איכר יהודי, קיבוצניק או מושבניק, השותל בשביל הנכד
שלו. ראיתי הרבה קיבוצניקים ומושבניקים עוקרים, ואומרים: 'נגדל פירות כך שכל שנה
נוכל להוציא אפרסקים'. אין עצי אפרסק, יש שיחי אפרסק. לגדל עץ שבעוד 20 שנה הנכד
יהנה? [את זה] לא ראיתי אצלנו. אצל הערבים ראיתי הרבה. אין דבר כמו קרקע, זה הדבר
הכי יקר בעולם. מי שלא יודע להחזיק קרקע, לא שווה לחיות עליה. ואנחנו לדאבוני
מאבדים את זה. זה דבר שקשה להסביר אותו."
[שולף מתיק מסמכים דף מודפס, תחת הכותרת 'אגדת עם
פלשתינאית']
"יושב
פלח לסעוד עם בנו הקטן, והפלח אומר לבנו: תסתכל סביב יא איבּני, ותראה את האדמה
השחורה והטובה – כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים 'ציונים', הם בנו כפרים וחרשו את
השדות, ואהבו את האדמה והפריחו את השממה. והבן מסתכל על אביו הפלח בעיניים שחורות
וגדולות ושואל אותו: 'ומה אנחנו עשינו?', 'אנחנו יא איבּני', עונה הפלח, 'נלחמנו
ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את אדמתנו. מאה שנים נלחמנו בהם. אבל הם חרשו את
האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה. הם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה,
יא איבּני, 'מדינה ציונית', ואותנו הם גרשו, ובכפרים שלנו הם שמו 'ציונים' ולא
הצלחנו לנצח אותם'. 'לאן הלכו היהודים אם הם היו חזקים כל כך?' שאל הבן, 'הרוח
לקחה אותם יא איבּני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה,
נמאס להם מהאדמה והם רצו שלום. ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר
החיילים שלהם במלחמה'. 'בחייאת אבּוכּ!! רק שלום בלי אדמה?, מה יעשו היהודים רק עם
שלום בלי אדמה?', 'היהודים רק שלום עניין אותם'. [...] 'אז לאן הלכו היהודים אבּויה?', 'הם רצו שלום יא איבּני, והם נתנו לנו אדמה, כל פעם קצת, והיום כל
האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים אבל למי אכפת? בעוד כמה
שנים גם את זה יתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו ה'ציונים' שפעם
בנו כפרים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה
נדל"ן. וכמה שהנדל"ן קרוב יותר לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן
להם יותר כסף'. 'ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים על החוף אבּויה?', 'פעם אקח אותך יא איבּני, לראות את הבתים
של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה החרמון והכנרת והתבור ותדע
שכל זה שלנו. ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאשה
שלו, יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום'. הפלח קם לאיטו, אוחז
בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה, באדמה המקודשת שפעם היתה לה
חזון והובאה על מגש של כסף לאויבינו".
"מה יהיה הלאה? אני לא חושב על עצמי. אחיה
טוב מה שנשאר לי לחיות חמדוליללה. מה יהיה עם הנכדים והנינים? אף אחד לא חושב על
זה. צריך לחשוב על זה לא בצורה צרה, אלא בזווית רחבה. אם רוצים שמדינת ישראל
תתקיים, חייבים למצוא פתרון לדבר הזה, כדי שהילדים והנכדים יוכלן לחיות בשמחת חיים
בחדוות חיים."
"יש להמשיך בדרך, באהבת אחים. מבחינתי אין
חילוני, דתי, חרדי, כולנו יחד. אם אראה מישהו מרים יד על חרדי, לא אסובב את הראש,
ארוץ לעזור לחרדי. יש להקים ולפתח את המולדת, אבל להיכנס לתוך מסגרת, להיות מדינה
שהיא חברה בחבר העמים, לקבל חלק מהדברים שהעולם דורש מאיתנו אף על פי שזה בניגוד
לחשיבה שלנו. אבל חייבים להשלים עם זה, ולהקים מדינה חזקה, בריאה, שהנוער שלה לא
ירצה לברוח מפה אלא להתפתח פה."
"הזמן יעשה את שלו, ואנו ניקח גם את הגדה,
את יו"ש עוד 50 שנה. מה זה בדברי ימי עם 50 שנה... כלום, יו"ש תהיה
ישראל עוד 50, עוד 100 שנה, אבל לעשות את זה חכם, חכם לעשות את זה, זה מה שאני
יכול לומר לך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה