יום חמישי, 10 באפריל 2025

שמואל עינב - תימלול ראיון משנת 2009: אפוקליפסה עכשיו - "הערבים נותרו עם האדמות, היהודים עם השלום"

 


שמואל עינב התראיין אצל פלג לוי במסגרת מיזם תיעוד דור תש"ח של עמותת 'תולדות ישראל' ב-12 בנובמבר 2009. ניתן לצפות בראיון המלא באתר העמותה וביוטיוב.

שמואל עינב נולד ברוסיה ב-1922 ונפטר ב-2018. הוא עלה עם משפחתו ארצה בגיל שנה. המשפחה התגוררה בשכונת נורדיה בתל אביב, היכן שהיום 'דיזנגוף סנטר'. "לסבא שלי היו ששה בנים ושלוש בנות ואתם הוא בא לאר מגומל לאודסה לטורקיה נטורקיה לארץ, לא חיכו לא עם פרחים ולא סוכנות, מצא בית, צריף, וכולם גרו יחד".

"היום אתה לא יכול לשאול אף אחד על ההיסטוריה. אני זוכר שאבא לקח אותנו לטייל. היה מהראשונים לקנות רכב. נסענו מחיפה לנצרת ובדרך עוצר אותנו בן אדם בדרך ומבקש הסעה. 'שמי אלכסנדר זייד' הוא אומר, 'אתמול גיליתי קבר גדול של היהודים ואני רוצה לחזור הביתה'. הראה לנו הכל בבית שערים. בשבילו זה היה חלק מהחיים".

בגיל 16 הצטרף שמואל ל'הגנה': "עסקתי בשליחויות, אחר כך קורס מ"כ בסירקין, השתלמות בג'וערה" בזמן שבישוב חיכו לרומל ולא היה ברור מה יהיה, החליטו הוא וחברתו להתחתן. אחרי שנה נולד לו בן, וכך "הפכתי לאבא לילד כשאני עוד הייתי ילד".

בהמשך השתתף שמואל בפריצה לכלא עכו, נתפס על ידי הבריטים, ישב בעכו ונדון למוות. ראה איך האסירים הופכים לזונות ממין זכר כדי להשיג סיגריות. שם הפסיק לעשן. עונשו הומתק והוא הועבר ללטרון. אחרי השבי בלטרון החליט להצטרף לאצ"ל. שמואל היה בשבי הבריטי עד ל-26 במאי 1948, "אחרון המשוחררים מעתלית".

"נכנסתי לאצ"ל בשביל ללחום נגד הבריטים, במטרה לגרש אותם מפה כדי להקים מדינה. ברגע שהמדינה קמה, כל זה (הויכוחים עם ההגנה) היה מאחורי".

בהמשך חי הרבה שנים באפריקה וניהל שם עסקים. כשחזר ארצה, החל לעסוק באדמות. "כשהיה צריך כספים גייסו אותי ל'חוג תגר', לא מתוך אידיאולוגיה של בית"ר, אלא מתוך חשיבה שעלינו לאכלס את כל ארץ ישראל וצריך להקים ישובים גם ביו"ש. זה מה שדחף אותי. בשטחים מסוימים לא היתה לי שפה עם אנשי אצ"ל. באתי מרקע אחר. אני עסקתי ועדיין עוסק ברכישת קרקעות מערבים ביו"ש".

שוחח בנושא עם ח"כ וסגן שר החקלאות מיכאל דקל ואמר לו: "בו נתחיל לרכז את כל תיקי רכישת הקרקעות של יהודים ביו"ש. יבוא יום ויבואו לדון על שלום. ישבו יהודים וערבים לדון על שלום ואפשר יהיה לעשות הסכמי חליפין, 'באדל' ". בתשובה אמר לו דקל: "אתה חושב כמו מפא"יניק. אנחנו לא נשב לדבר עם ערבים על שלום".

"אני כותב את הספר ['בדרכי שלי', פורסם ב-2013] כדי לכתוב את האני מאמין שלי. צריך לעשות שלום. שתי מדינות. פתרון לירושלים. מי אומר שהפלסטינים הם נציגי אסלאם? ירושלים קדושה לאסלאם, היא לא נכס של הפלסטינים. שישבו שם אינדונזים, מצרים, מוסלמים מכל העולם, ושהם יהיו אחראים על הקבר הקדוש שלהם".  

"בגין עשה שגיאה חמורה ב-1967 [כנראה התכוון ל-1977]. נסעתי לכפר בידייה, נסע אתי בחור מהשב"כ, מיכה נתנזון. באנו למוכתר, רצינו לקנות שמן זית. אמר לנו שהוא עוזב. למה? 'כי בגין הולך לשחוט אותנו'. אבל יום אחרי זה בגין אמר 'אל תלכו, לא ניגע בכם' ".

"ב-1948 נסעתי ללוד ולרמלה לראות מה קורה. בן גוריון נתן הוראה להביא אוטובוסים לעזור להם לעזוב. למרבה הצער נשארו כמה בלוד וברמלה. בגין ניגש אחרת לעניין, עם המורשת שלו כעורך דין. הוא יכול היה לרוקן את מחצית יו"ש מערבים כי הפחד שלהם היה כל כך גדול. היום כולנו הגענו למסקנה שאין יותר שתי גדות לירדן, אין יותר ישראל מהפרת לחידקל, אנחנו צריכים להשלים עם המצב המסוים וללמוד לחיות עם כל השכנים. כי אם לא, כמה תוכל מדינת ישראל להמשיך? במצב הקיים אני מפקפק אם מדינת ישראל תוכל להתקיים בעוד 25 שנה".

"הייתי בצבא, הילדים שלי בצבא, הנכד שלי סיים עכשיו צנחנים, הופיע בעיתונים. בעוד 8 חודשים הולך הנכד השני לצבא. וגם הנין ילך לצבא. והשאלה היא כמה המדינה הזו תוכל להחזיק. פעם אמרנו שהנשק שלנו לא הכמות, אלא האיכות. היום כשאתה לוקח את הסטטיסטיקה של סטודנטים בארצות השכנות, מספרם עולה 1 ל-100 אם לא 1 ל-1000. והמקצועות שהם לומדים. אצלנו לומדים מקצועות של כסף, עורכי דין וסוציולוגיה. אצלם לומדים מקצועות שמאפשרים להם להקים מדינה. בעוד כמה שנים יהיו 3 מיליון ערבים בישראל".

"35 שנה אני עוסק בעיסקי רכישות ביו"ש. האשימו אותי במשפט שוחד למפלגתי. המשפט ערך שנתיים. כל שרי הליכוד, כל מנהיגי הליכוד, נעלמו. כתשו אותי, חומרית, פיזית ונפשית. יום יום, שנתיים חקירות במשטרת פתח תקווה. באתי ליגאל הורוביץ, שאלתי אותו: 'למה אתם שותקים'. אמר לי שאסור להעלות את הנושא. מיכאל דקל מת מהתקף לב בגלל זה. אבי צור עסק בזה. היה עוזר של קצב. כתשו אותו.  לי זה עלה בהרבה בריאות".

"השופט היה יהושע מצא, במחוזי. מצא היה בלח"י. מיכאל דקל ויצחק שמיר היו המפקדים שלו. ואני אמרתי לכבוד השופט שאני דורש שראש הממשלה יבוא להעיד. כל בית המשט הזדעזע. הוא קרא לי ללשכה. עורכי הדין שלי היו חברי מרכז מפא"י. התרעתי בהם לא להעלות אף נושא פוליטי. מצא קרא לי אליו ללשכה, ואמר 'אולי תוותר על דרישתך לקרוא לשמיר לתת עדות'? עניתי: 'אם אני יושב אצלך כנאשם אני רוצה לראות אותו על דוכן עדים'. זו היתה פעם ראשונה שראש ממשלה נותן עדות. חקרו אותו שעתיים. שמיר אמר: 'אני לא זוכר אני לא זוכר אני לא זוכר'. לא משנה... עסקנים באים ונעלמים כמו ערפל. ההיסטוריה תקבע, לא העסקנים. רכשנו את כל הקרקעות והושבנו את כל הישובים, בזכותי יש הרבה ישובים ביו"ש. יתכן וחלק יורידו, אבל זה הקלף הכי חזק שיש לישראל במו"מ עם הפלסטינים".

"עכשיו הם [הפלסטינים] תופסים את זה. 30 שנה הם בנו את הישובים, 30 שנה הם מוכרים לי קרקעות. עכשיו הם הבינו. ישוב כמו אלקנה, אי אפשר להוריד אותו. אין כוח בעולם שיכול להוריד אותו. ישוב כמו אריאל, אני הקמתי אותו. ישוב כמו אפרת ליד בית לחם, אני הקמתי אותו. אי אפשר להוריד אותם. תראה את קרית ספר, 40 אלף תושבים. זו עובדה קיימת שגם הם מסכימים אתה. יאסר ערפאת ישב עם רבין והסכים שיש מקומות שאי אפשר להוריד. זו עובדה קיימת. יש ישובים קיקיוניים כל מיני, עליות על קרקע, אין להם חשיבות. אבל ישובים כמו אלקנה אריאל אפרת אלפי מנשה בחיים לא יוציאו".

"האמריקנים כבר הסכימו שאלה יהיו מובלעות עם פרוזדור לישראל. זה אומר שאנחנו מחזיקים אותם בגרון. תמיד נשב להם בפנים. ישוב כמו אריאל על הדרכים הראשיות. טול כרם גנין שכם, מי יכול לגעת בה? יהיה שלום? לא יפריעו לאף אחד. חס וחלילה מלחמה? אריאל היא נושאת מטוסים יבשתית. אותו הדבר אפרת וקרית ספר, ראית איך היא יושבת. את זה אי אפשר יהיה להוציא".

"אני זוכר את ההתפרצות שהיתה כשבגין הודיע שלכל יהודי מותר לקנות קרקע ביו"ש. כל המדינה היתה על גלגלים ונסעו לטייל וכולם רצו לקנות קרקע, לא חשוב איפה. אז קמו אלקנה, אלפי מנשה, אפרת, אריאל. אני הקמתי את אריאל. אראה לך מכתב".

"הקמנו מדינה לתפארת [אבל] אני עסוק בהלאה, ולא במה שהיה. צריך לקום גוף שיקח את הפרק הזה של יו"ש ויעלה אותו בכתובים ובסרט כדי שהציבור, הנוער, הילדים ידעו מה היה שם. איך יישבנו את הגדה המערבית. איך יישבנו את יו"ש. איך קמו הישובים. איך נלחמנו עם הערבים על כל דונם ודונם. את זה אף אחד לא כתב. לא העלה. מי שנוטה שמאלה לא רוצה להעלות את זה, ומי שנוטה ימינה פוחד שיגידו עליו שהוא גזען ימני פשיסט. זה פרק שהולך ונעלם. בעוד 20 שנה אף אחד לא ידע מה היה. איך זה התחיל. איך הערבים מכרו את הקרקע".

"היום כבר לא יודעים על העליה לסבטסיה, שמעון פרס היה אבי הרעיון. הלא מי שהתחיל, מי שבנה את הישובים הכי בסיסיים היו המפא"יניקים. את אלקנה, אריאל, אפרת, קרית ארבע. הממשלות של רבין ופרס. זה לא משנה, כי מי שמחזיק אותם זה הבחורים שלנו. בעלי הנטיה ימינה עם הכיפה הסרוגה".

"פעם הזמנתי את המנהיג של מרצ מקיבוץ שובל. אמרתי לו בוא סע אתי, אמר לי: 'אני פוחד שאם אני אסע אתך אני אתאהב בהם'. מי מחזיק את צהל? רק הכיפות הסרוגות. מי מחזיק את ההתיישבות? רק הכיפות הסרוגות. כי הקיבוצניק חושב איך לשבת בלוס אנגלס ולהרויח כסף, והמושבניק חושב על איך להקים חוות במזרח הרחוק ולהרויח כסף. הכל התהפך פה. ואין מי שיכתוב על זה מלה אחת".

  [מראה מסמך מה-29.3.1977 מטעם מנהל מקרקעי ישראל, לכבוד ישראל גלילי, יו"ר ועדת שרים לענייני התיישבות, שמעון פרס שר הבטחון, אהרן אוזן שר החקלאות. הנדון: רכישת קרקע לאורך ציר חוצה שומרון. מובא בזה לאישורכם רכישת קרקע המפורטת להלן: מר שמואל עינב, הציע לנו שטח, שמיועד לצרכי התיישבות בעתיד, למכירה. שטח של כ-1000 דונם באדמות כפר... שטח של כ300 דונם באדמות כפר...]

"לפעמים אני רואה טלוויזיה, והדם עולה לי לראש, ואני אומר יודפויומט, אני רוצה לעזוב את הארץ, כסף יש לי, מה אני חי בזבל הזה, אחר כך אני חושב לאן אלך, לאן, עם כל החרא הזה, כי עם כל החרא הזה זה חרא שלי, אז למה לשבת אצל הגויים".

"אני בן 87, הרבה כבר לא נשאר. לתקן? אנחנו לא עם שעולה על בריקדות. בארץ לא. בצרפת מפרקים כבישים. בארץ סטודנט שמקבל את מה שהוא רוצה כבר לא מעניין אותו כלום. אין פה עליה על בריקדות. לא על נושאים לאומיים, אלא על כסף. מנהל בנק דיסקונט אמר בראיון, שהוא 'נציג המשקיעים הקטנים'. עכשיו נתנו לו 14 מיליון ופתאום הוא לא נציג של אף אחד, והוא רץ החוצה. זה מה שנשאר במדינה: הרדיפה, החמדנות, החומריות, אין יותר מה שהיה פעם. נשארו הדתיים הלאומיים שהם מחזיקים את הגחלת".

"יש לי נכד בצנחנים. עכשיו בקורס של השב"כ. אני חי את יו"ש. אני חי את הקרקעות. אני 32 שנה קונה קרקע בנבי סמואל. יותר, 35. דונם דונם. אני מחזיק 50 אחוז מהקרקע של הכפר. אני יושב עם גורמים ממשלתיים, לא מעניין אותם. ישבתי עם פואד שר הבטחון, [אמרתי לו ש]נבי סמואל, אם תהיה בידי פלסטינים, לא נוכל לנסוע לירושלים אלא רק דרך בורמה. כל הכביש שם מונח לפניך. בואו תעשו משהו. כלום. ולא נותנים לנו לעשות".

"ופונים אלי מהרש"פ, מכירים אותי היטב, 'בוא נשב, אנחנו רוצים לקנות ממך הכל. מה עם ה-64 אלף דונם במדבר יהודה, האדמות של עבדיה. תמכור לנו את זה'. כאיש עסקים אני חושב שאני יכול לעשות עסקה טוב. אבל אני בא הביתה ואומר, 'מה, אני שמוליק עינב, ימכור לערבים? בחיים לא'. היום אני יושב עם הפקיד שמטפל בזה ואומר לי: 'את מי זה מעניין שמוליק?', הוא יושב ורושם את הוצאות האש"ל כדי להגיש בסוף החודש."

"זה המצב היום. המדינה איבדה חלק מהחיוניות שלה, חלק מהרצון לחיות, לפתח, להתפתח. ואתה רואה את זה מקרין מלמעלה, מהשרים ועד למטה. ויש לזה השפעה על השרים ועל הפקידים ועל השוטרים ועל החיילים. זה מקרין מלמעלה. אם שר הבטחון שהוא קצין נפלא יכול מצד אחד לדרוס את הנכים של צהל ולא לתת להם את מה שהם דורשים ומצד שני לגור בבתי מלון ולהוציא בארבעה ימים 4 מיליון שקל.... זה לא מדינת ישראל שאני מכיר."

"יש כאלו שאומרים בוא נילחם בבריטים ונחזיר אותם... איך נגיע בין ימין לשמאל להסכמה? הקמנו מדינה לטווח ארוך, לא לחמש שנים, לא למאה, הקמנו לאלפים, לנצח. בטווח הארוך תסתדר עם השכנים שלך? לחיות על החרב בלבד אתה לא יכול. אתה יכול לומר: 'אני צריך צבא חזק, נשק טוב, נשק מרתיע, כדי שאוכל לחיות בשלום לא כדי שאלך למלחמה'. כי במלחמה אין מנצחים."

"במצב הדמוגרפי והגיאוגרפי הקיים אתה חייב למצוא פתרון לאותם הפליטים. בזמנו לפלחים היה מפתחות בשביל לפתוח את שער העץ הגדול כדי להיכנס לחצר. כל אחד מהם במחנות הפליטים בלבנון שומר על המפתח. הם הולכים עם המפתח בהפגנות. ההנהגה שלהם לא מרשה להם לצאת ממחנות הפליטים, כי המחנות זה התזכורת שלהם שהם צריכים לחזור הביתה. את זה אפשר יהיה ליישר, להגיע להבנה, רק בדרכי שלום."

"זה אומר שיהיו חילופי קרקעות. אנחנו ניקח את המקומות שאנחנו מחזיקים וניתן להם תמורה, כי הם טוענים שכל הגבול של 1967 הם לא יתנו, ולכן יהיו עסקות באדל, עסקות חליפין. הגיעו לידי הסכמה, אלו ה-3-4 אחוז של שינויי גבול."

"אם יגיעו אתם לידי שלום, אפשר יהיה לסגור את נושא הפליטים בלי להכניס אותם לארץ, על אף שיש כבר 200 אלף בארץ. בשנות ה-50 היו ביפו אולי פחות מ-7000 ערבים. הם לא מתחתנים בינם לבין עצמם, אלא עם ערביי עזה ויו"ש, ומגישים בקשה לאיחוד משפחות, וכך צמח ישוב ביפו של 20-30 אלף ערבים. וככה זה בכל הארץ."

"אני חושב שאם היו מאפשרים להם לרדת מהעץ הגדול שהם עלו עליו [היה טוב]. היום בירושלים המזרחית אתה לא שולט, הפת"ח שולט, חמאס שולט, אתה לא שולט, אתה מחזיק גדר, אתה מחזיק חיילים בפינות הרחוב, הם בין לילה יכולים להוריד את הטרור לשמים ולהעלות אותו. לא אתה."

"בערבית אומרים 'בית סוהר נוצר לגברים'. הם לא מפחדים, זו תעודת זהות בשבילם. צריך למצוא את הדרך. שני עמים יחזיקו את ירושלים. הכותל שלנו, הרובע היהודי שלנו, צריך לעודד את הערבים הנוצרים שלא יפחדו, היום הם מפחדים, לבנות להם הנהגה נכונה ואז גם הרובע הנוצרי, הארמני לא יהיה בידיהם."

"החוק היום מאפשר לערבי ממזרח ירושלים להצביע ברמאללה, למי יהיה ראש הרשות. במקום לומר לערביי ישראל: 'מי שקורא לעצמו פלסטיני שיחזיר את תעודת הזהות ויהיה פלסטיני'. הייתי מחזיר את כל המשולש, מי צריך אותו, זה קוץ בעין. הייתי מחזיר בגולן את כל הפינה הזו של הדרוזים שמניפים דגלים סורים וצועקים מעבר לגדר. מי צריך את זה."

"בעוד עשר שנים יהיו כאן עשרה מיליון יהודים. זו תהיה מדינה חזקה. [אבל] תהיה עוד מלחמה, [כי] המלחמות לא נגמרו, אבל אז תהיה מוכן. היום [2009] אתה לא מוכן למלחמה. היום, אחרי מלחמה של שבועיים אתה גמור, ואתה צריך לרוץ לבקש אזרה מהאמריקנים."

"אתה בונה מדינה לטווח ארוך. עץ שגודל לגובה ולא מכה שורשים לאדמה לא שווה הרבה. עץ שגודל בפרופורציה, מכה שורשים באדמה ו[יש לו] גזע עבה, שום סערה לא תפיל אותו. אנחנו גדלים לגובה ולא מכים שורשים לעומק."

"ישבתי אצל ערבי זקן שקניתי ממנו קרקע. מדברים. האבא שלו, בן 80, הולך עם שתיל זית. אני שואל אותו: 'לשם מה?'. הוא אומר: 'אני שותל עבור הנכד'. אני לא ראיתי איכר יהודי, קיבוצניק או מושבניק, השותל בשביל הנכד שלו. ראיתי הרבה קיבוצניקים ומושבניקים עוקרים, ואומרים: 'נגדל פירות כך שכל שנה נוכל להוציא אפרסקים'. אין עצי אפרסק, יש שיחי אפרסק. לגדל עץ שבעוד 20 שנה הנכד יהנה? [את זה] לא ראיתי אצלנו. אצל הערבים ראיתי הרבה. אין דבר כמו קרקע, זה הדבר הכי יקר בעולם. מי שלא יודע להחזיק קרקע, לא שווה לחיות עליה. ואנחנו לדאבוני מאבדים את זה. זה דבר שקשה להסביר אותו."

[שולף מתיק מסמכים דף מודפס, תחת הכותרת 'אגדת עם פלשתינאית']

"יושב פלח לסעוד עם בנו הקטן, והפלח אומר לבנו: תסתכל סביב יא איבּני, ותראה את האדמה השחורה והטובה – כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים 'ציונים', הם בנו כפרים וחרשו את השדות, ואהבו את האדמה והפריחו את השממה. והבן מסתכל על אביו הפלח בעיניים שחורות וגדולות ושואל אותו: 'ומה אנחנו עשינו?', 'אנחנו יא איבּני', עונה הפלח, 'נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את אדמתנו. מאה שנים נלחמנו בהם. אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה. הם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבּני, 'מדינה ציונית', ואותנו הם גרשו, ובכפרים שלנו הם שמו 'ציונים' ולא הצלחנו לנצח אותם'. 'לאן הלכו היהודים אם הם היו חזקים כל כך?' שאל הבן, 'הרוח לקחה אותם יא איבּני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה והם רצו שלום. ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה'. 'בחייאת אבּוכּ!! רק שלום בלי אדמה?, מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?', 'היהודים רק שלום עניין אותם'. [...] 'אז לאן הלכו היהודים אבּויה?', 'הם רצו שלום יא איבּני, והם נתנו לנו אדמה, כל פעם קצת, והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים אבל למי אכפת? בעוד כמה שנים גם את זה יתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו ה'ציונים' שפעם בנו כפרים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה נדל"ן. וכמה שהנדל"ן קרוב יותר לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן להם יותר כסף'. 'ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים על החוף אבּויה?', 'פעם אקח אותך יא איבּני, לראות את הבתים של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה החרמון והכנרת והתבור ותדע שכל זה שלנו. ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאשה שלו, יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום'. הפלח קם לאיטו, אוחז בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה, באדמה המקודשת שפעם היתה לה חזון והובאה על מגש של כסף לאויבינו".

"מה יהיה הלאה? אני לא חושב על עצמי. אחיה טוב מה שנשאר לי לחיות חמדוליללה. מה יהיה עם הנכדים והנינים? אף אחד לא חושב על זה. צריך לחשוב על זה לא בצורה צרה, אלא בזווית רחבה. אם רוצים שמדינת ישראל תתקיים, חייבים למצוא פתרון לדבר הזה, כדי שהילדים והנכדים יוכלן לחיות בשמחת חיים בחדוות חיים."

"יש להמשיך בדרך, באהבת אחים. מבחינתי אין חילוני, דתי, חרדי, כולנו יחד. אם אראה מישהו מרים יד על חרדי, לא אסובב את הראש, ארוץ לעזור לחרדי. יש להקים ולפתח את המולדת, אבל להיכנס לתוך מסגרת, להיות מדינה שהיא חברה בחבר העמים, לקבל חלק מהדברים שהעולם דורש מאיתנו אף על פי שזה בניגוד לחשיבה שלנו. אבל חייבים להשלים עם זה, ולהקים מדינה חזקה, בריאה, שהנוער שלה לא ירצה לברוח מפה אלא להתפתח פה."

"הזמן יעשה את שלו, ואנו ניקח גם את הגדה, את יו"ש עוד 50 שנה. מה זה בדברי ימי עם 50 שנה... כלום, יו"ש תהיה ישראל עוד 50, עוד 100 שנה, אבל לעשות את זה חכם, חכם לעשות את זה, זה מה שאני יכול לומר לך".

 

 

יום שלישי, 8 באפריל 2025

תקציר תולדות עם ישראל מימי הולדתו המעורפלים ועד למאה ה-18 - פרי עטו של יוסף קסטיין, שיש לי את הזכות הכבוד ובעיקר המזל לבצע הגהה במסגרת פרוייקט בן-יהודה לטקסט של ספרו האדיר (פשוטו - 600 עמודים ויותר - ותרתי כי כל מי שיקרא בו לא יוכל שלא למחוא כפיים לחוכמה הצרופה שיש בו): 'תולדות האומה הישראלית', ראה אור ב-1931 בגרמנית, התרגום לעברית: 1938

 


הבה נשווה לפנינו עוד הפעם את השתלשלותה של ההיסטוריה היהודית עד אותו פרק הזמן. הצטרפותו של הקיבוץ הישראלי לעם מיוחד בפני עצמו נעשתה ברוחה של התיאוקרטיה ולשמה. המדינה והציבור היו משמשים נסיון לממש את המטרה הזאת. בדרך זו, שהבריות היו מהלכים בה פעם מתוך גישוש לכאן ולכאן ופעם מתוך שאיפה חזיונית אל המטרה, נגלה עוד בקדמות הימים רעיון עושה-פירות במידה מרובה ביותר, היינו שהאדם מוכשר להוליד אידיאות נעלות ונשגבות כל כך, שחייהם של דורי דורות לא יספיקו כדי לעצב מציאות ממשית, שתהא מתאימה ומכוּונה להן. האדם נתייחדה לו מתחילתו מטרה דתית קדושה, אבל כיון שהיה מעוּכּב תמיד על ידי סרבנות, אהבת עצמו, בדידות קשה ועוני ומצוקה, היה בא לעתים קרובות לידי כשלונות, והדרך לקיום המטרה היתה על פי רוב דרך לדילדול והתנוונות. ברגע שהבין האדם, שכל היגיעות והשאיפות נתקלות בהכרח בכל מקום בכשלונות, בנסיגה-לאחור ובחוסר רצון להשתלמות, בו ברגע נולד רעיון הגאולה; ולא מתוך הרגשה של שחיתות וחטא, אלא מתוך הכרה ענוותנית, שהכח היוצרני של האידיאות האנושיות גדול ונעלה ושונה הוא מכל כשרונותיו הרוחניים כאחד. וכך הולידה היהדות את רעיון הגאולה בו ברגע שהמדינה והציבור, שהיו משמשים התגשמותה של השאיפה למטרה, השברו וחרבו. רעיון זה היה לאומי ואוניברסלי, מדיני ודתי, ארצי ושמימי כאחד.

עם שיבת היהודים מגלות בבל התחיל נסיון חדש להגשמת המטרה בסיועו ושימושו של האוצר הרוחני שבתורה. בתוך התיאוקרטיה קמה הנוֹמוֹקרטיה (שלטון החוקים). ועדיין לא הגיעה תוצאתה של זו לגמר סיומה וכבר התרגש עליה נסיון קשה כפול בשל פגישת היהדות עם יוון ורומא, שהיו שתי צורות אחרות של תיאוקרטיה ונומוקרטיה. והיא עמדה בנסיון. כחה של היהדות היה חזק מכחה של יוון ורומא. ואולם פגישה זו היא היא שהוכיחה שרעיון הגאולה נעשה דבר שהשעה צריכה לו ביותר בין בשביל עולם הגויים ובין בשביל עיצובו של גורל היהודים בו בזמן שישו איש נצרת ושאול התרסי, ששניהם יצאו מן היהדות, עמלו ושקדו להביא גאולה לעולם הגויים, נכחד קיומה המדיני של היהדות ועל הפרובלימות הכלליות של העם היהודי נוספה עוד פרובלימה אחת מיוחדת: הפרובלימה של קיומו.

כשם שמקום התגשמותה של האידיאה היהודית היה העולם ולא יהודה, כך נעשה מקום מגוריו של העם היהודי עולם הישוב ולא ארץ ישראל. מתוך תנאים, ששום אומה לא היתה יכולה לעמוד בהם, הוציא העם את רוב כחו ואונו לקיום עצמותו, לשמירת גזעו. החוק כאמצעי למשמעת הלאומית נקבע במסגרת התלמוד. פעולותיו הרוחניות של העם נעשו תלויות ועומדות בפרובלימה של קיומו. כח-היצירה, הפּתוֹס הדתי של היהודים, התכנס בתחום המסתורין, תחת אשר החוקים עם כל הגמישות שבהם נעשו מטרה קופאה לעצמה. מבעה של היהדות הרשמית שימשה תורת הרבנות, ותחום חייה של היהדות הסמויה מן העין, שאינה פוסקת לפעול את פעולתה, היתה הקבלה. שתיהן כאחת יצרו את האילוזיה של קיום קיבוץ לאומי וצורות גילוייהן היו משמשות נסיון להטיל את כח מרותן והשפעתן על גורל העם ומהלך ההיסטוריה שלו, אף על פי שהיה כולו תלוי ועומד בדעתם של הנכרים. אף על פי שבפעולתן יש ששתיהן נעשו שותפות זו לזו, הרי לאמתו של דבר היו אויבות זו את זו. ואולם שתיהן מגיעות בדרך התפתחותן לידי מצב של משבר. הרבנות הביאה את היהדות לידי הסכנה של קפאון ועקרות רוחנית, והקבלה הביאה את חיי הדת של העם היהודי אל קצה גבול הכליון.

בדרך, שהרבנות ותורת-המסתורין אנוסות היו ללכת בה, הגיעו באמצע המאה השמונה עשרה אל המטרה האחרונה, שקבעו לעצמן. הרבנות הלכה והתרחקה מתפקידה העיקרי להיות משמשת מתווכת בין חיי המעשה שבכל יום ובין אוצר המסורת. היא הלכה וקיבלה עליה את התפקיד של הטלת משמעת על הכלל היהודי ושמירת הטיפוס שלו. ואולם הכח לשמירת הטיפוס והגזע התפתח בלחץ העתים ושנות מאות למרץ בפני עצמו, שלא היה תלוי ברבנות, אף על פי שנתמך על ידה תמיכה עיקרית. הכרת החובות הכרוכות ברעיון, שהעם היהודי הריהו עם סגולה, לחץ הסביבה, שכפה את היהודים להתאחד יחד, ההשפעה החיונית של מסירות נפש על קידוש השם, הדחיפות המשיחיות התמידיות ולסוף גבורת הנפש של המרנים – כל הגורמים הללו נצטרפו יחד והולידו את הכח לקיום הגזע. וכח זה שוב לא היה תלוי ברבנות. הוא יכול להתקיים על היסודות של עצמו, ובייחוד על היסודות השליליים שלו: ההתמדה, כשרון ההתנגדות הפאסיבית, קהות ההרגשה לגבי עלבון חיצוני, שמניחה ליהודי לחדור אפילו למקום, שאינו רצוי שם. (ה"טרחנות" היהודית יסודתה בהרגשה מטומטמה לגבי ערכה החברתי של אחת הסיטואציות, הרגשה שנידלדלה מחמת מצוקות של שנות מאות).

ביטול התפקיד של קיום הגזע, שנתייחד לרבנות, היה כרוך בהכרח בביטולו של דבר אחר. הרבנות ליכדה את הכחות הרוחניים של היהודים והיתה מנצחת עליהם. עכשיו נשתחררו ויכלו להתמכר לפעולה. דבר המובן מאליו הוא, שהרוחניות הפנימית של היהודי, שהתלמוד וספרות הרבנות חידדו את שכלו ואת כח-המחשבה שלו, התנפלה בהתלהבות על עולם המדע ובזמן קצר וכמשתעשעת גשרה גשר על פני התהום שבין מצב-ההשכלה של העולם היהודי ושל העולם שמסביב לו. ואולם חשוב מזה הוא מה שביטול תפקידה של הרבנות גרר אחריו בארצות המערב גם איבוד הדחיפה הפנימית שבקרבה. ודבר זה אירע משום שהצד המשלים אותה, היינו ההתלהבות הדתית, המסתורין היהודי, הגיע אף הוא לידי מצב של משבר, על כל פנים שוב לא יכול לחלוק מכחו לרבנות. והואיל וכך, כיון שהרוחניות של יהודי המערב שוב לא היתה כפותה לשום דבר, יכלה להתמכר אל העולם ואל מדע-העולם התמכרות סתם בלי שום זיקה לתפקידה היהודי ולעולם-הרעיונות היהודי. במצב זה של חוסר זיקה והשתחררות מכל הכבלים נטפלו היהודים לרעיון של שיווי זכויות והתבוללות והרעיון הזה סופו שהביא אותם לידי משבר, ככל אשר נוכיח בהרצאתנו על משה מנדלסון וחבורת המשכילים שהתלקטה מסביבו.

ואולם במזרח, שהיהודים ישבו שם בהמונים צפופים, גרם כח ההמון להטות את התפתחות הענינים לצד אחר. שם היתה הרבנות מקיימת עדיין את התפקיד של שימור הגזע ושל הטלת מרות ומשמעת בהיקף מרובה, אלא שכח-הדחיפה הפנימי שלה תש גם כאן והיא באה לידי עקרות גמורה. אף כאן חסרה את היסוד החיוני של המיסטיקה היהודית. ואולם מיסטיקה זו עם כל מלוא תכנה לא היתה ממלאה תפקיד בחיי היהודים, כדומה לרבנות, אלא היתה תפקידם ותשמישם של אותם החיים עצמם. ולפיכך היתה חזקה וחלשה, יוצרנית וחסרת כח-יצירה לפי המצב של חיי היהודים שבאותה שעה. כל הדברים שהרצינו עד עכשיו על התפתחות הקבלה, על השבתאות, על תורת קארדוֹזוֹ והפראנקאות לא היו אלא שינויי-נוסחאות של נושא זה, אלא שיחד עם זה הוכיחו, שהמסתורין היהודי בא לידי כשלון ונתערער משום שאי אפשר היה לקיימו ולהגשימו במעשה. כל מיסטיקה טעונה מציאות, שממנה הריהי צומחת ועולה ושעליה הריהי פועלת את פעולתה. לא הארץ ולא השמים מבדילים בינה ובין תחום השכלניות, אלא האמצעי, שעל ידו היא מאחדת את שניהם כאחד לאחדות יוצרנית. והריני לחזור כאן על השקפתנו על המיסטיקה היהודית: הארץ בתור מציאות, שאדם חי בה, והשמים בתור מציאות שאדם עתיד לחיות בה, ובין שתי אלה האמונה כתפקידו המיוחד של הלב.

חיי המציאות על פני הארץ אי אפשר להם בלא התאמה גמורה אל הארץ ומלואה, אם אל הטבע בתור אות ומופת גדול למעשה-היצירה, ואם אל האדם, אל היצור האחד, שחונן כח-יצירה. ואולם היהודי חסר היה שני אלה שנות מאות רבות. אפילו בתוך הציבור של עצמו לא יכול לחיות אלא כשהוא עמוס סבל מעמסה גדולה שלא במידה ושמתוך כך נעשה השיתוף שלו עם בריות אחרות דבר של כפיה ולא התחברות חפשית של בני אדם החיים יחד ושוקדים איש לטובתו של חברו. וכך נתנוונתה המיסטיקה היהודית מאפס מציאות.

עם אבדן שני הכחות הללו דרש חפץ-החיים הנצחי של היהודי פעלתנות חדשה. יהודי המערב מצאו פעלתנות זו על ידי שנצמדו אל העולם; ויהודי המזרח – על ידי שנצמדו אל הרגש העולמי; יהודי המערב – על ידי שהתמכרו לשכל, ויהודי המזרח – על ידי שהתמכרו לאמונה; יהודי המערב, שאבדו להם אבדות מרובות בדרכי ההתבוללות הנלוזות והסבוכות, דבקו בתבונת העולם, יהודי המזרח – בנפש העולם. ובשעה שאלה ואלה חזרו ונפגשו יחד לאחר פירוד ושנאה במשך ימים רבים, היתה היכולת בידם לסול דרך לרעיון חדש על העם היהודי ומאורעותיו, מה שאירע בימינו אלה.

התנועה החדשה, שקמה בקרב יהודי המזרח, החסידות, היתה משמשת ניגוד לרבנות רק בפעולותיה ותולדותיה, אבל לא בכוונה והמגמה הראשונה שלה. שכן בעצמו של דבר לא היתה תנועה זו אלא נוסח חדש של המחלוקת הנצחית שבין הלב והמוח.

[וכ-15 עמודים אחר כך..., אחרי שדן במצבם של יהודי מרכז אירופה תחת שלטון 'העריצים הנאורים' - שהיו ללא ספק עריצים, אבל לא ממש נאורים, הוא ממשיך ומסכם את מצב היהודים כך]:

בה בשעה שהמזרח היהודי התגבר על המשבר בכח הלב ומתוך כך נעשה מוכשר להנחיל לדורות הבאים כח-דחיפה חדש, אף על פי שתקופת-הפריחה של החסידות היתה קצרה ביותר, עקפו יהודי המערב את המשבר סחור סחור מחמת הטינה, בהשפעת התבונה ומתוך הומניות שכלית, קיצורם של דברים – במצוותו של המוח. המזרח המציא אפשרות של קיום לעתיד לבוא, תחת אשר המערב היה מבקש אפשרות של קיום בהווה. המזרח העמיק את הפרובלימה היהודית, תחת אשר המערב השתמט ממנה. המזרח צידק את ההיסטוריה היהודית צידוק חדש, תחת אשר המערב זייף אותה.

העובדה שהעולם היהודי שבהווה משמש יורשם של שניהם כאחד היא היא עצם הפרובלימה של עולם זה.

יום רביעי, 2 באפריל 2025

הזמנה לפודקאסט חדש - יהודים מארץ ישראל (שיחות ביסודו של עולם עם ארי קרופניק, אלכס גרינברג, מעיין כהנוב ואודי מנור)

 

המטרה 'כרגיל' לברר עניינים חשובים מיסודם.

הנחת היסוד היא שלתודעה יש תפקיד. חשוב? יש האומרים מאד, יש המסוייגים יותר, כך או אחרת, אין מה להפסיד.

פעם בכמה ימים נעלה פרק.

על מה בכוונתנו לדבר?

על ארץ ישראל כבר דיברנו היום. הנה הפרק הראשון בפודקאסט בספוטי, והנה הוא ביוטיוב.

והנה השיחה על ריבונות. מה זה, וכיצד היא יכולה להיות נאמנה יותר להבטחה הגדולה שבה ('שלטון העם').

וכאן הפרק השלישי (על כלכלה) בספוטי והנה הוא ביוטיוב

ובהמשך נדבר שוב על ארץ ישראל ואחר כך על יהדות. ועל זהות יהודית.

ובהמשך על פוליטיקה, מה זה כן, מה זה פחות, מה זה יותר, למה חשוב, למה 'כולנו' נגעלים ממנה.

ובהמשך... יש בלי סוף נושאים.

וכמובן שאפשר וראוי ובלי ספק נחזור לכאלו ש'כבר דיברנו עליהם'. כמו פרשת השבוע, כמו המציאות, כמו התקווה שאף פעם לא די לה(ן).

וכרגיל 'המיקרופון פתוח', כלומר אפשר להעיר הערות, לבקש בקשות, לבקר ביקורות, להציע הצעות, למחות מחאות.

איפה? כרגיל: udimanor@gmail.com

יום ראשון, 23 במרץ 2025

קטאר-גייט: סיפור של ארבעה יקומים

 


המהומה הישראלית ההולכת ומתעצמת היא כה חריפה לא 'רק' כי התסכול הציבורי מה'מצב' גדול ומובן, אלא כי כשבוחנים את המהומה ממבט מרוחק – משימה קשה אך לא בלתי אפשרית – מסתבר שהיא מתייחסת לארבעה 'יקומים' לפחות, כשהדימוי 'יקום' מחליף את המלה 'נושא', כי המלה 'יקום' מייצגת עולם אדיר ועתיר פרטים, שכל אחד מהם דורש תשומת לב, וטבעה של זו ללכת שבי אחרי הפרטים, וכשמשתעבדים לפרטים, יש סכנה באובדן התמונה הרחבה כולה, או לפחות בחלקה הגדול.

במה דברים אמורים? בשתי מלים: 'קטאר-גייט'. לכאורה הכל ברור. אלא שרק לכאורה. נזכיר כי מדובר בטענה אותה העלה יגאל כרמון, אמנם ללא החידוד החביב 'גייט', כבר בשבוע הראשון למלחמה: נתניהו איפשר לקטאר לממן את חמאס, ועל הדרך ככל הנראה נהנה מטובות הנאה, ואם לא הוא אז מקורביו, וחמור אם ידע על פועלם גם אם לא נהנה, וחמור לא פחות גם אם לא ידע, שכן הם מקורביו. לכאורה כפתור ופרח. למעשה, רחוק מכך. הנה לנו עוד פרשייה מסובכת ומפותלת, הדוחפת מצד אחד לאמץ את הפסוק המפורסם "והמשכיל בעת ההיא יידום" (קל וחומר אם איננו משכיל, ו'השכלה' במקרה הזה איננה דיפלומה אלא פשוט ידיעת הדברים לאשורם), ומצד שני היא דוחפת לירות את 'חץ-הנחת-המבוקש (כל מיני 'מבוקשים') ולסמן סביבו את מעגלי הדוגמטיזם (כל דוֹגמה ודוֹגמותיה).

אבל מי שכופה על עצמו את כללי 'יגעת ומצאת' ורק אז – אם בכלל – 'תאמין', אסור לו להכנע לא לפיתויי הדומיה ולא לפיתויי הצווחנות. ומי שמנסה להתייגע כדי – אולי – למצוא, יכול לזהות בענייני קטאר-גייט לפחות ארבעה יקומים:

היקום הראשון הוא העובדה שבקטאר מושקעים אינספור גופים מרחבי העולם כולו. הצלחת קטאר להציג עצמה כמופת לענייני תיירות וספורט למשל, היא מן המפורסמות. עסקים עסקים עסקים, כולל בארה"ב, מושקעים עמוקות במדינה המשונה הזו, מה שמסביר מדוע הצעתו של יגאל כרמון לפגוע אנושות בקטאר לבעייתית עד כדי תלושה: כזכור, מהשבוע הראשון למלחמה הסביר כרמון כי הדרך הנכונה היא להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בארה"ב בשיטות הרגילות: דעת קהל, עיתונות וכן הלאה. עושה רושם שזה לא היה כה פשוט, מה שמלמד על עומק הצרה.

היקום השני נע סביב ציר הקונצנזוס ('הקונספציה') שהיה מקובל על ידי כל המערכת, כולם, ללא יוצא מהכלל, לפיו ניתן וראוי לקנות את השקט של חמאס בכסף קטארי. מדובר כאמור בעובדות, והכחשתן מעידה לא על העובדות אלא על המכחישים. על השאלה האם אחריותו של נתניהו גדולה יותר משל אחרים, אין צורך להתעכב. מובן מאליו שכן. אבל הקפיצה על 'קטאר-גייט' כעל איזה שהוא גילוי פנטסטי המצדיק את 'חקירת השב"כ' כאילו שזה תפקידו של המוסד הזה, מוגזמת לחלוטין, ומעידה על עובדה מדאיגה מאד, לפיה יש עדיין לא מעט ישראלים שלא למדו כלום מה-7 באוקטובר. פנחס ענברי למשל, אנליסט ותיק וידוע, מסביר לנו ממש עכשיו כי על 'היום שאחרי' להיות מורכב משילוב של "כוחות ערביים שינקו את המנהרות מחימוש" ושל 'חמאס-פנים', כלומר "הזרוע האזרחית" של חמאס שעל פי הרעיון המופלא של האנליסט הותיק תהפוך ל"מפלגה פוליטית כמו חיזבאללה". ומכאן שפעילותו של נתניהו מול קטאר – בכלל ועם חידוש המלחמה בפרט – מהווה פגיעה אנושה בסיכוי המדיני הזה... ולאור הבשורה המדינית הזו, עיסוק ב'קטאר-גייט' הכרחי, כי על ידי 'חשיפת' הקשרים בין נתניהו לקטאר לטובת חמאס, אפשר יהיה לעצור את תמיכת נתניהו בקטאר, כך שחמאס ישתחרר מחיבוק הדוב של קטאר ויוכל סוף סוף להשתלב בפעולות השיקום. מבריק.

היקום השלישי הוא כל מה שקשור לנטייה הטבעית והמובנת מאליה של כל מדינאי לשמור על מעמדו כראש המערכת. מבחינה זו אין שום הבדל בין נתניהו לאינספור מנהיגים בעולם ובארץ. טיעון 'הכיסאולוגיה' החביב על העיתונות השטחית המוכרת גם במחוזותינו, הוא אווילי עוד יותר משהוא מגוחך. הרי להפגיע בפוליטיקאי על שהוא 'נצמד לכסא', זה כמו להפגיע בנטייתו המשונה של בעל עסק להרוויח, או זו של כדורגלן להבקיע שערים. במלים אחרות, השאלה היא לא 'האם' נתניהו רוצה להשאר בתפקידו, אלא 'לשם מה'. ועל כך אמור להתקיים ויכוח ראוי לשמו, אלא שהוא מופגז קשות ברעש גדול משני הקצוות: הרלביסטי והביביסטי.

הרלביסטים מסבירים כי כל מטרתו של נתניהו היא שרידותו האישית בשל המשפטים בהם הוא נתון, עליהם יש להוסיף את חרדתו מפני החרב המתהפכת של ועדת החקירה שהוא מסרב להקים.

הביביסטים מצידם מסבירים שבלי נתניהו בראש המערכת, בג"צ ימכור את צה"ל לישמעאלים, אהוד ברק יחזיר את הגולן לסורים, על משרד החינוך ישתלטו להטב"ים שיכריחו את כולנו לעשות ניתוח לשינוי המין שלנו וחמאס יחזור לבארי. וכשעל מקהלת הביביסטים מנצח נתניהו עצמו היוצא גלויות בסיפורי 'דיפ-סטייט' ומבטיח לא לציית להחלטת בג"צ, מה עוד נותר לומר?

יש ויש. כל טענה כמעט, גם היא נזרקת לחלל האוויר בצווחות צורמות מכאן או מכאן, יש בה ממש. אלא שהמשימה היא לברר בין מוץ לתבן ולארגן את המסקנות בהיררכיה של חשוב וחשוב-פחות. למשל, חטאיו של נתניהו בתיקי האלפים. האם לגופם הם ראויים להמולה שנוצרה סביבם? לדעתי הלא-מחייבת, לגמרי לא. העיסוק בחטאים הללו מזכירים את  'החיסול הממוקד' שנעשה בזמנו לאולמרט. האם אולמרט היה מושחת 'בסופו של דבר'? כן. כך מלמדות העובדות. אבל עובדות לא רק שלא מדברות בעד עצמן, מישהו חייב לדברר אותן, והתיזה שלי שאחזתי בה ב-2008 היא זו: אילו אולמרט היה ב-2008 שר החינוך או אפילו שר האוצר, לא היינו שומעים מאומה על פרשיות השחיתות שלו. התקרבותו להסכם עם אבו-מאזן עמדה מאחורי הרצון לעקור אותו ממקומו.

כך לגבי נתניהו. ובכן, האם 'דיפ-סטייט'? לא בהכרח, כי טיבה של המערכת הוא כזה, שברגע שמזינים לתוכה חשדות מבוססים-לכאורה, היא חייבת לפעול, והתוצאה בשני המקרים היתה כתב אישום, המחייב משפט, והנה לנו המציאות.

ועוד מרכיב חשוב במציאות: למרות החשדות וכתב האישום והדיבורים על 'עיסקת טיעון' ועל 'חנינה מראש' וכן הלאה וכן הלאה, ולמרות הביזיון של ה-7 באוקטובר, הנה, מה לעשות, עובדה היא שנתניהו החליט נכון לעכשיו שהוא לא פורש ולא מכה על חזהו וכן הלאה, אלא ממשיך להיות ראש ממשלה.

ושוב, בחזרה לדילמת הכיסאולוגיה-לכאורה: האם הוא מתעקש להיות ראש ממשלה כי הוא עסוק רק או בעיקר בענייני מורשתו, משפטו, משפחתו וכן הלאה, או, אולי, מה שבעיני סביר בהרבה, הוא שהוא מתעקש להיות ראש ממשלה דווקאי כי הוא מבין את הטעות הנוראית שעשה ('הקונספציה', שהיתה מקובלת על בערך 99% ממקבלי ההחלטות לידו ולפניו), ושלכן הוא מבין שבמציאות המלחמתית הרב-זירתית הקיימת, נוצרה הזדמנות פז, בהמשך לפגיעה הקשה בחיזבאללה ובהמשך לחיסול הצבא הסורי ובהמשך לפגיעה בחות'ים ובאיראן, לחסל את האיום האמיתי של ישראל מאז 1979 (ובתודעה הישראלית מ-1993): תכנית הגרעין של משמרות המהפכה.

ולכן, על פי הניתוח הזה, פיצוץ פרשת קטאר-גייט עלולה להביא ריקושטים משמעותיים מאד גם על גורמים במערב שהם לא ישראל, בעיקר בארה"ב, שתבוא במבוכה ביחס למחוייבותה המוצהרת למלחמה בטרור (והרי קטאר היא ישות תומכת טרור) ולחיזוק הברית עם גורמים "מתונים" כמו סעודיה, כלומר "מתונים" לפחות במובן זה שהיא יריבה מוצהרת של קטאר, ובעלת ברית חשובה של ארה"ב.

מה שמביא אותנו ליקום הרביעי: המאבק הפנימי על דמותה של ישראל, שכרגע ממוקד בשאלת ההסדרים הדמוקרטיים, ביניהם עניינים דרמטיים כמו הרכב הועדה למינוי שופטים, ניסוח כזה או אחר של פיסקת ההתגברות וכדומה. מי שסבור שהיקום הרביעי הוא היקום היחיד, ברור שהוא עושה הכל, כולל קריאה לסרבנות (ולאי התנדבות וכן הלאה) כדי להפיל את נתניהו.

אבל חובתו של האזרח האחראי, הוא להביט על כל היקומים הללו, ולראות כיצד הם פועלים כל אחד כלפי עצמו, וכיצד הם פועלים זה ביחס לזה.

למען הסר ספק: אילו נתניהו היה פורש היום הייתי פוצח בריקוד. אין לי ספק שיש עוד אנשים שמסוגלים לנהל את המתקפה ההכרחית באיראן טוב כמוהו. אבל המציאות לא פועלת על פי השאיפות הפרטיות שלי, אלא כפי שהיא מתקיימת מעצם מהותה: במציאות.

ובמציאות כפי שאני מצליח לפענח אותה, סדר העדיפויות ברור וצלול: קודם איראן, אחר כך עזה, אחר כך רפורמה במערכת הבטחון כולה, אחר כך ענייני 'סידור הבית' כפי שהגדיר זאת ברל על קברו של ביאליק, כעת חיה לפני 91 שנים. 

יום חמישי, 20 במרץ 2025

תשובה לחבר שהפנה אלי כמה שאלות קשות בנושא הדמוקרטיה, הדיקטטורה הישראלית המתהווה (או שלא), תפקיד התבונה וחוסר היושרה שלי ביחס למוסד ש"פירנס אותי"

 על סדרת השאלות שלהלן נתתי אתמול תשובה ארוכה ומוקלטת בת 51 דקות שהעליתי ליוטיוב. אבל החבר לא היה מרוצה כי הוא טוען, ובצדק, שתשובה כתובה מקלה על ההתמודדות. אז הנה התשובות על השאלות, לצערי גם התשובה הכתובה ארוכה, השקעתי הרבה יותר מ-51 דקות לכתוב אותה, ממש מאמר מדעי, 3600 מלים, אבל כן, ללא ספק, קל יותר לנווט בין הנושאים, ולדלג על קטעים פחות חשובים. תודה לחבר האלמוני (השם והכתובת וגו') על האתגר. אני ממשיך להאמין בבירור נושאים לעומק.

האם אנו לא חווים מתקפה על מוסדות שלטון? – כן. משני הצדדים. כבר 30 שנה שהרשות השופטת תוקפת את הרשות המבצעת שתוקפת את הרשות המחוקקת שכבר כמה וכמה שנים חלק משותפיה (חברי כנסת) מנסים לחזק את מעמדה ביחס לשתיים האחרות, בהצלחה בינונית ומטה. דרושה רפורמה מקיפה בקביעת היחסים בין הרשויות.

האם אנו לא חווים השפלת ההכלה ועידוד הבורות והשנאה? – גם. ומשני הצדדים. למה 'גם'? כי רוב הישראלים שאני פוגש לא שונאים ולא מעודדים שנאה ומנסים להכיל דעות שהם לא מסכימים להן. אבל הם לא מקבלים כותרות כי הם כמובן לא מפגינים ואין להם יחצנים. בינתיים הם הרוב המוחץ, ונקווה שכך ימשיך להיות.

מצרף קטע מתוך  ספרון מאוד צנוע שכתבה קים ליין שפלי תחת הכותרת "רודנות בחסות החוק" : "עמוק בתוך תהליך שקיעתה הכללית של הדמוקרטיה חבוי אוסף מקרים בהן מנהיגים חדשים וכריזמטיים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ואז משתמשים במנדט הדמוקרטי שקיבלו כדי לפרק באמצעות החוק את המערכות החוקתיות שירשו עם הגעתם לשלטון, המטרה של המנהיגים הללו היא לרכז את כל הכוח בידיים שלהם ולהישאר בכיסא עליו התיישבו – לנצח". אני מניח שקראת ואם לא מציע לעיין בזה כי זה מה שמפעיל את אנשי המחאה החברתית – לא קראתי, לא מכיר, לא אקרא, אני מכיר לא רע היסטוריה של דמוקרטיות ובכלל היסטוריה של העת החדשה (התקופה בה הדמוקרטיה המודרנית מיושמת בהצלחה כזו או אחרת), אבל אין צורך להיות היסטוריון כדי לזהות את הנמען של הקטע הזה: אדולף היטלר. אכן תמונות קשות ואכן הדמוקרטיה כוללת בתוכה מעצם טיבה את סתירותיה ואת האפשרות שסתירותיה יפילו את המבנה שלה על ראשה. ועכשיו נותר לשאול האם זה מה שמתרחש לנגד עינינו בישראל. התשובה שלי שלילית באופן מוחלט. 'השליט הכריזמטי' שלנו נבחר בבחירות יחסיות המחייבות אותו להקים קואליציה שהיא תמיד שבירה ותמיד דורשת פשרות שאינן מאפשרות לו לעשות ככל העולה על רוחו. הכוונה היא לבן-גוריון ולא למי שחשבת. ואכן, זו תמצית ההבנה שלי את ההיסטוריה של ישראל: מאבק כוחות המתקיים בכל שדרות החברה ובשדה הפוליטי באופן הכי לא נעים לעין. אבל המאבק הזה נובע מתוך דמוקרטיה ומבטא אותה. אבל כשאת אנשי המחאה מובילים מנהיגים כריזמטיים "המזהים תהליכים", אז ברור שלעובדות אין שום תפקיד.

האם אתה מתכחש לכך שמדינות דמוקרטיות מפסידות ונחלשות בתהליך הדמוקרטי? – אדרבא. ונהפוך הוא. כפי שכתבתי בפיסקה הקודמת וכפי שיודע כל מי שיודע גרם וחצי היסטוריה או סתם מפעיל את השכל הישר: דמוקרטיה היא שיטה שלטונית עתירת חולשות. היא נמצאת באיום מתמיד כנגד אלו שינסו לנצל את חולשותיה. ולכן לא מדובר בארוע דרמטי הקשור למשפטי שחיתות, 'הפיכות משטריות' או מלחמה שכל מטרתה הוא להסיט את תשומת לב הציבור ממשפט המאה שבמהלכו יחשפו הקשרים המדהימים שבין שלטון לעיתון ובין עיתון להון, אלא מדובר במצב צבירה 'טבעי' של הדמוקרטיה, ולכן היא דורשת את מה שאלוהים ציווה על האדם בגן העדן: 'לעובדה ולשומרה', כל הזמן, לא רק כשראש ממשלה מסוים לא בא למישהו עם זקן בעל יכולת מדהימה לפרק שעונים תוך כדי נגינה על פסנתר טוב בעין. כאמור בפיסקה הראשונה: היחסים בין שלושת הרשויות בישראל (ולא רק בישראל) לא מדוייקים כי הם הוזנחו, וההזנחה הזו הביאה לבריונות של אהרון ברק (שנתפסת על ידי ברק אחר כשיא ביטויה של הנאורות ושל הדמוקרטיה), ועכשיו לבריונות-שכנגד מצידו של יריב לוין. כך או כך: בריונות. והדרך להמנע מהצורך בבריונות זה אזרחים שמבינים שדמוקרטיה היא שיטה דפוקה אבל אין טובה, כלומר פחות דפוקה, ממנה, וכי הדפיקויות שלה דורשות תחזוקה תמידית.

האם יש חלופה שלטונית אחרת טובה יותר? – כאמור, אין. כלומר יש, אבל במחיר שרובנו לא נרצה לשלם.

האם אין מצב בו אדם עולה באמצעות הדמוקרטיה ומכריע אותה? – כאמור, כן. זה קרה, זה עשוי לקרות. האם זה לדעתי המצב בישראל? ההפך הגמור.

מה אמור לעשות האזרח? – קודם כל את חובותיו לעצמו ולקרוביו. שנית, ללמוד ולדעת על מה הוא מדבר. לימוד כזה נבחן בשאלה בסיסית אחת: מה עיקר ומה תפל, מה הבעיות הדחופות יותר או פחות, מה החלופות הריאליות להתמודדות עם כל אחד מהאתגרים הציבוריים.

האם [על האזרח] לצפות לבחירות? – בוודאי, בדמוקרטיה מוחלף השלטון (או השלטון הקיים ממשיך) רק ואך ורק באמצעות בחירות. דמוקרטיה היא קודם כל – ויש האומרים בעיקר, ויש האומרים אך ורק – כללי משחק. וראשית הראשיות של כללי המשחק הן הבחירות.

האם אין  שינויים שהדיקטטור עשה להבטיח רציפות שלטונו? – אדרבא, בוודאי שכן, אחרת הוא לא יהיה דיקטטור. הדיקטטור היטלר למשל מיהר להקים את הגסטאפו, שזה ראשי תיבות של 'משטרת מדינה חשאית', מה שאצלנו מוכר כשב"כ, באנגלית כ'אם-איי-5', ובארה"ב כ-FBI. מה ההבדל בין שלוש האחרונות לגסטאפו? שהגסטאפו עסוק בלהגן על הדיקטטור מפני הציבור, ואילו השלוש האחרות עסוקות – בניהול הממשלה – להגן על שלום הציבור מאיומים פנימיים וקרובים (נגיד החמאס בעזה). עד כאן תשובה מכופתרת, ומכאן התשובה הפחות מנומסת: הואיל ומזהיי התהליכים מראש העין וממגדלי אקירוב ומרחוב שוקן הכריזו על נתניהו כעל דיקטטור, הרי שברור שכל צעד שהוא עושה נמדד על פי הקביעה הזו. מה שמשונה בסיפור המגוחך וההזוי הזה, שבשלושת המקרים (ראש העין, אקירוב ושוקן) מדובר באנשים מאד אינטליגנטים. מה שמחייב להביא ציטוט מפורסם מאד מפי ג'ורג' אורוול: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש"   

האם החוקה ההונגרית לא שונתה כך ש 65% מהבוחרים קיבלו 90% מהמושבים בפרלמנט? – אינני מומחה לענייני הונגריה אבל לצורך העניין נגיד שזו עובדה ואין לי סיבה להניח שזו לא עובדה. אבל היא לא מדברת בעד עצמה כפי שאף עובדה או חיבור של עובדות לא מדברות בעד עצמן, כי הכל תלוי בהקשר ביחס אליו דנים בנושא. ובכן, הדמוקרטיה סובלת ממתח בלתי פתור, כלומר מהותי-אינהרנטי-נצחי, בין עקרון הייצוג לעקרון המשילות. השיטה הישראלית נותנת את התשובה הכי מושלמת כמעט לייצוגיות. התוצאה היא הרבה מפלגות ומכאן הצורך לבנות קואליציות שמאפשרות 'סחטנות' או עמידה על האינטרס של הקבוצה המסויימת (כלומר 'סחטנות' זה כשזה חרדים, עמידה על אינטרס של קבוצה מסוימת, שזה לא סחטנות אלא מלאכת קודש, זה למשל כשאוניברסיטאות דורשות הגדלת התקציב). התוצאה היא ציון נמוך במשילות. בארה"ב לעומת זאת, על פי שמועות עקשניות דמוקרטיה לעילא, השיטה מאפשרת לאדם אחד, ולא סתם אדם, גם מטורלל או "מטורלל" כמו הנשיא הנוכחי, לשלוט ב ע צ מ ו על הצבא הגדול והחזק בעולם (צבא ארה"ב), הכולל על פי שמועות (הויקיפדיה) 3750 ראש נפץ גרעיניים, וכל זה על בסיס של נצחון עם אלקטורים, שיטה משונה שמאפשרת הכרעת המיעוט (49.9%) על הרוב (50.1%). ומה המענה של הדמוקרטיה האמריקנית לייצוגיות? מענה חלש יחסית לזה הישראלי. מה היתרון? אחלה משילות שבעולם. מעניין אילו תהליכים מזהים הגברת שפלי או גיבור ישראל מראש העין לגבי הדיקטטורה האמריקנית.

האם אתה באמת מאמין שיש דבר כזה Deep State? – למיטב הכרתי אין 'דיפ סטייט' באופן רשמי, כלומר מעין מערך סודי מתואם של פקידי מדינה שחורשים מזימות נגד, נגיד, נשיא מכהן (ניקסון, קלינטון, טראמפ), אבל ברור לחלוטין מאופיה של הדמוקרטיה ומאופיה של החברה המודרנית ומאופיים של בני אדם, שלפקידים בכירים יש כוח עצום בידיים בזכות העובדה שהם קבועים והם מתחת לרדאר. זו עובדה שזכתה לתאור שנון בסדרת הטלוויזיה האלמותית 'יס מיניסטר' והמשכה 'יס פריימיניסטר', ומצד שני, הרבה קודם, הגיונה הבריא הוסבר על ידי עקרון 'הבירוקרטיה' של מכס ובר, שבין השאר דיבר בשבח העובדה שמדינה מופעלת גם על ידי פקידים 'עיוורים' למוצאם, מינם וזהותם האידיאולוגית של האזרחים, ולכן פועלים על פי חוק. אלא שובר עצמו ידע והזהיר מפני האפשרות שפקידים 'עיוורים' יהיו עיוורים מדי לעוולות, כמו למשל אלו שיצר היטלר. ומהצד השני, הישראלי-עכשווי, יתכן מצב שהפקידים 'העיוורים' יהיו פקוחי-עין רק לציוויים של מזהי תהליכים מראש העין ומרחוב שוקן, ולכן יפעילו את כוחם שמתחת לרדאר כנגד ראש הראשות המבצעת שממלא את תפקידו טוב יותר או פחות, אבל על בסיס שורש השורשים של כל דמוקרטיה, בלעדיה אין דמוקרטיה: הכרעת הציבור בבחירות, הכרעה שהביאה להרכב מסוים של הכנסת, שממנו אפשר היה להרכיב ממשלה כזו או ממשלה אחרת, והעובדה שהממשלה הנוכחית קמה על יסוד קואליציה שלא מוצאת חן בעיני האופוזיציה, היא בדיוק מה שמסביר את מהותה של האופוזיציה. אבל אם האופוזיציה מעבירה את מאבק הכוחות הדמוקרטי אל מתחת לרדאר, אין פלא שיש אנשים שמדברים על 'דיפ-סטייט'. אם הם אומרים זאת כחידוד לשוני-ציורי, אין עם זה בעיה. אם הם חושבים שבאמת יושבים להם פקידים בכירים בבית קברות בפראג וזוממים מזימות, הם ככל הנראה טועים. כך או אחרת, הנושא הזה הוא עוד אחד מהנושאים שעל אזרח פעיל ודואג ללמוד ברצינות.

ברור לי שהעולם שהיה לנו ערב המהפכה משטרית הלך לבלי שוב – זו מהותה של העת החדשה. בכל רגע נתון מתחוללים שינויים גדולים יותר או פחות שהופכים את העולם של פעם לעולם שהיה ולא ישוב. אבל אין צורך להגזים. לא הכל משתנה. עדיין כל יצור אנוש זקוק לכ-2000 קלוריות ביום, וכל מה שנגזר מזה בהנתן העובדה שבכל יום תוחלת החיים ולכן מספר האנשים עולה. אבל לא זו הנקודה המרכזית בשאלה, אלא הקביעה, שוב, קביעה עובדתית שאין לה אחיזה במציאות, ושכל מטרתה לגייס לפעולה, הקביעה שיש כבר 'מהפכה משטרית'. לא פחות. כאמור, העובדות מלמדות שיש מאבק על קביעת היחסים בין הרשויות. על העובדה שהיחסים הללו לא מאוזנים אין ויכוח. מה נותר? לנהל את הויכוח הזה באופן מכבד כך שהתוצאה תהיה הסכמיות רחבה, או לנהל אותו באופן בריוני, כפי שעושים יריב לוין מזה ומפרק השעונים וחבר מעריציו מזה.

האם לא שווה להיאבק לאיזה דמות מדינה אנו רוצים?  - בוודאי. וזה מה שמתרחש מהרגע בו נעצו איכרי פתח תקווה את המחרשה בשדה ופתחו את התלם הציוני הראשון אי אז בדצמבר 1878. מה שלך אולי נראה כבריחה להיסטוריה (אבל אז אי אפשר לזהות תהליכים כי זיהוי תהליכים כל כולו מבוסס היסטוריה), לי נראה כתנאי לכניסה לדיון על דמותה של המדינה ושל החברה. ואספר לך סוד כמוס לפרה ולסוס: גם יריב לוין נאבק על דמותה של המדינה. גם ערוץ14, וגם – אל תספר לאף אחד – נתניהו. ומכאן שהשאלה היא לא האם שווה להיאבק על דמות המדינה, אלא: 1. איך. 2. מה. התשובות שלך כך אני מבין הן: 1.מחאה צווחנית. 2. שלילת כל מי שלא עונה אמן על הילכות דת הדמוקרטיה כפי שמוצגת על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והעיתון לאנשים חושבים. התשובות שלי לעומת זאת הן: 1. דיון ציבורי מקיף, מכבד ובעיקר עמוק. 2. הבנה שמצב הצבירה של המציאות האנושית, והישראלית על אחת כמה וכמה, הוא של מחלוקת רב מימדית שרובה תישאר על כנה גם אחרי דיון מעמיק, מה שמחייב מסקנה כפולה: A. לחזק את המכנים המשותפים. B. לחזק את כללי המשחק.

איפה פוגשת אותך ההפיכה המשטרית? – כאמור, אני לא מזהה 'הפיכה משטרית' ולכן היא פוגשת אותי רק במקום בו אני מתווכח עם אנשים שעל בסיס עובדה שהם המציאו, הם מנהלים מחול שדים בעיקר בינם לבין עצמם, ומגבירים עוד יותר את אי האמון הכללי שמאפיין את החברה הישראלית, בשעה הקשה ביותר בתולדותיה. אם אבל אתה רוצה לדעת איפה פוגשת אותי הדמוקרטיה הישראלית החבולה, אז נתתי כבר מספיק תשובות קודם לכן.

נכון, ציינת שכתבת כבר 5 מאמרים כנגד ביבי. ברור שהשטן באיראן ולא בקיסריה. אולם האין חשש, אפילו טרום קטר גייט, שמנחים אותו אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי?  - לא יודע מה זה 'קטאר-גייט' חוץ מזה שכרגע מדובר בעוד תוצר של בית המרקחת של העיתונות האנטי-ביביסטית שגם עליה אפשר לשאול בדיוק מה ששאלת לגבי נתניהו, לאמור: האין חשש, אפילו טרום המצאת הביטוי 'קטר-גייט', שמנחים אותה (את העיתונות וכמובן את אלו שמתדלקים אותה) אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי? שעל זה נאמר תיק"ו. ומה בכל זאת התשובה שלי? הכל יתכן. אבל כל עוד אני לא יודע דברים ברורים, אני נשאר באזורים שאני יודע לגביהם מה שאני יודע. ומה שלכולם ברור הוא שמתנהל בישראל מאבק פוליטי מוחצן, צווחני ומכוער, שבהיותו כזה, הוא מקשה על מי שרוצה לדעת את האמת ביחס לשאלה החשובה באמת – הביטחון הלאומי.

האם גרוניס מהצוללות מציין שהוא פגש בביטחון המדינה זה לא משהו שאמור להדליק לך איזו מנורה בעייתית? – בהמשך לתשובה הקודמת, גם בענייני הצוללות אני לא יודע מה שיש לדעת. להערכתי גם אתה לא. באשר לרגישות לנורות המאותתות על בעיות, כאמור, זה מצב צבירה קבוע בדמוקרטיה, תמיד, ובכל מקרה. אבל נורות זה לא מידע, אלא רק נורות. אני יכול למשל לדאוג למצב איכות המים בברז שלי, אבל אין לי שום דרך לדעת מה באמת מתרחש ממש כרגע במערכת הספקת המים הלאומית. אפשרות אחת היא לכתוב מאמר של 500 מלים על בעיית המים, מעשה שאין לי בעיה לעשות, כי אני יכול לכתוב 500 מלים ברבע שעה בלי אף שגיאת כתיב וברצף קוהרנטי, מבלי שאני אומר למעשה שום דבר מבוסס. כן, כך נראית העיתונות בימינו, לא 'רק' בישראל, וברור, לא כל העיתונות, עדיין נותרו כמה עיתונאים ראויים לשמם.

ואולי אי אפשר לשמור את הסדר הרגיל וצריך למצוא צריך להעיר אנשים לפעילות? – כאמור, בדמוקרטיה המודרנית אין 'סדר רגיל', אלא תמורות מתמשכות ומילת המפתח היא 'זרימה' ולא 'כמות', דבר שלימד אותנו אדם סמית לפני 250 שנה, כשהכל החל. גם כשתגמר המלחמה הזו, ומה זה בדיוק 'תגמר' המלחמה בהנתן העובדה (הידועה?) שהיא לא תסתיים לעולם לשיטת אויבינו באיראן (שמח שאתה מכיר בכך ששם יושב האויב האמיתי, להערכתי בניגוד לדעת רבים משותפיך לצווחות בצמתים ובחסימות הכבישים א-לה-אחים-בלוז we are on mission from god ולכן מותר לנו הכל), ובכן גם בלי קשר למלחמה, בעיות רבות מונחות לפתחנו, האזרחים והמוסדות המשרתים אותם (פחות או יותר), כמו סביבה, כלכלה, חינוך, בריאות, ביוב ואשפה בפארקים רשימה חלקית, ולכן אין 'סדר רגיל' ולכן אזרח ראוי לשמו לא צריך לחכות ש"יעירו אותו לפעילות" אלא הוא צריך להיות ער לנעשה סביבו כל הזמן. וחשוב מכך: הנחת היסוד המובלעת בשאלה שלך, היא ש"פעילות" פירושה מחאה. ולדעתי, וכבר אמרתי אותה, והנה זה שוב: מחאה  היא הדרך העלובה ביותר בדמוקרטיה, מהסיבה הפשוטה שהיא מנוגדת במהותה למה שנדרש בדמוקרטיה וזה דיבור מורכב ומקיף ומעמיק ומכבד. במחאה צווחנית אין לא את זה ולא את זה ולא את זה ולא את זה. מה יש? תחושת עליונות מוסרית וכמובן הרבה אקשן, פוגשים את החברים ומרגישים נפלא. חשוב, אבל לא עוזר לנושאים שעל הפרק. בוודאי לא להחזרת החטופים. כגודל הזעקה "עכשיו עכשיו עכשיו" כל המחיר שנשלם כולנו על העכשוויזם הצווחני הזה וכמובן מספר הימים הגדול שרק יגדל עבור החטופים עצמם. אבל... אם אפשר לזעוק לצווח ולצרוח, אז למה לא. אלו זכויות דמוקרטיות ללא ספק. מה הן מועילות? להערכתי רק מזיקות.

האם אתה באמת חושב שדרך ידע אפשר יהיה להתגבר על בדיות?  - אפשר במובן של 'אפשרי', כלומר זה יתכן, ואני לא ראה דרך אחרת, אבל ברור לי שזה לא פשוט. כל בני האדם, כולל אני כמובן, סובלים מהטיות ומראיית "צל הרים כהרים" כפי שכתבת בהמשך השאלה שלך. מדובר בעוד מרכיב מהותי ומרכזי בהוויה האנושית ולא רק האנושית. כל יצור בטבע מצויד בכלים שמאפשרים לו להתמודד כמה שיותר ביעילות עם אתגרים סביבתיים. מזג האוויר למשל, בניגוד למה שמשתמע מהאקטיביזם החלול של הדגנרטית ההיא מסקנדינביה, לא עובד לא אצלנו ולא אצל הג'ירפות. הן ואנחנו וכל המלפפונים והתאנים מתמודדים עם שלל איומים. האדם פיתח ברבע מליון השנים האחרונות כלים לכך, ואחד מהם הוא מפות תודעה המאפשרות לו לקצר דרכים בהתמודדויות הללו. מה שמספרים לנו דגנרטים עם דיפלומות באקדמיה בישראל ומחוצה לה, שאסור להכליל (אבל חייבים להכיל, חזור לאורוול ותבין שוב איך רק אנשים כאלו מסוגלים לא להבחין בכאלו סתירות), הם הבלים המעידים על רמת האקדמיה בימינו, דבר שהגיע לשיאו המצולם עם הנשיאה ההיא של הרוורד בתחילת המלחמה: חוסר המסוגלות לומר על משהו רע שהוא רע. ובכן, מפות התודעה הללו מצד אחד חיוניות להתמודדות עם הסביבה, ומצד שני – בעיקר בעת החדשה בה הסביבה הטבעית כבר פחות טבעית אלא היא ממוכנת וממודעת וסופר-מורכבת – המפות הללו עלולות ליצור הטעיות והטיות ותהיות ותעיות, ולכן יש לעשות בין השאר מה שכתבת בהמשך דבריך, ואני עובר אליהם...

אני קורא הארץ שנים רבות אולם מאזין למילשטיין, חוטא בערוץ 14  - מעולה. אבל יש ללוות את הצפייה ואת ההאזנה בלימוד שיטתי של ההיסטוריה. אין שום ברירה אחרת. לא חייבים לקרוא ספרים, יש ביוטיוב מספיק הרצאות וכמובן פודקאסטים. חייבים להבין כיצד פועלת החברה המודרנית, מה חולשותיה של הדמוקרטיה, מה בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, מה האנטומיה של הפוליטיקה, ועוד כמה נושאים.

גם הסבלנות שהפגנת לקצווה (כךהיא הגדירה עצמה) גלי בת חורין, עשויה להעיד שאתה מבין שאין עם מי לנהל שיח – דעתי היא שקצוותיזם מזיק לשיח. כתבתי על זה קודם בהתייחסותי המאד ביקורתית למחאה צווחנית. אבל דעתי היא דעת מיעוט. לא 'רק' גלי בת חורין מהימין הביביסטי העמוק משוכנעת שלקצוות יש תפקיד בהמרצת השיח, אלא גם ידידי אורי הייטנר, מלב ליבו של המרכז הציוני הממלכתי העמוק, שגם הוא משוכנע שלקצוות יש תפקיד דומה. אני סבור ששניהם טועים, אבל בכל מקרה נאמן לדרכי אין לי בעיה להתקוטט לא עם בת חורין ולא עם הייטנר. כי שניהם מכבדים נימוקים. וזה מה שחשוב.

אני מכיר את מסמכי החזון של החברה הערבית. אני גם מכיר מעט כל מיני חזיונות יהודיים כאשר היו במצב רע ופינטזו על מלוכה, על השפעה עולמית ועוד – הסימטריה הזו חסרת שחר. מילא הערבים בישראל לא מדוכאים אלא משגשגים מכל בחינה, מה שאי אפשר היה לומר על היהודים בימי הביניים. מילא העובדה הזניחה הזו. כי מה שחשוב הוא שהיהודים שפינטזו על נקמת אלוהים בגויים המדכאים אותם, עשו בדיוק את זה: פינטזו. היפוכו של דבר לגבי מסמכי החזון: מדובר במסמכים פרוגרמטיים, מהסוג המאפיין את החשיבה הפוליטית המודרנית, בכך שהם כוללים הגדרת הבעיה והצעת פתרונות. ולשיטתם בכמה מלים אין מקום למדינת לאום של העם היהודי. נקודה. מבחינה זו אין שום הבדל בינם לבין המופתי, ערפאת, אבו מאזן, סינוואר ויורשיו, וכל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו ומנסה לרמות אחרים.

אני מאמין לא מעט בגישת הגזר עם הנבוט מאחור – מסכים. אבל בלי להזכיר כל הזמן את שורש העוינות הערבית (לא, העניין הוא לא אפליה כלכלית שממילא לא קיימת), השימוש בכל כלי אחר, גזר ונבוט וכן הלאה, הוא חלקי במובן הרע של החלקיות, כי הוא מחמיץ את העיקר.

יש לחכות ושלום עכשיו זו משאלת לב לא ריאלית. אולם משאלת לשלום היא איסור?  - חלילה. בדמוקרטיה אין מחשבה שהיא אסורה, ובוודאי שאף אחד לא אוסר על לדבר על שלום, ובניגוד למה שאולי עולה משאלתך זו, על השלום חולמים גם בהתנחלויות ביהודה ושומרון, וכדאי לזכור כמו בעניין המאבק על דמות המדינה, שלאף צד – יהיה נאור בעיני עצמו ונעלה על כל סביבתו בעיני עצמו כשיהיה – אין מונופול על השלום. השאלה לגבי שלום היא לא האם, אלא איך, כלומר מה התנאים שלו. ועל זה הויכוח בישראל.

האם לא ראינו סכסוכים שנפתרו?  - בוודאי. התנאי לפתרונם היה הכרה הדדית, כל השאר הוא טכניקה. הבעיה היא שאצלנו, בעיקר מי שמחזיק מעצמו 'מחנה השלום', מתעלם מהמהות והולך לטכניקה, וכל כך מתאהב (ע"ע שאול אריאלי) בטכניקה, שהוא הופך את הטכניקה למהות. סרגל הוא כלי שמסייע לצייר קוים על דף שרטוט שהוא כלי שמסייע לאדריכל לתכנן בית , תכנון שהוא כלי לסייע לקבלן לבנות את הבית שהוא כלי במסגרתו קמות וחיות ונושמות ואוהבות משפחות. מי שחושב שסרגל ודף שרטוט הם מלים נרדפות ליחסים חברתיים, מתקיים לגביו הפסוק הנזכר של אורוול. לא משנה מה דרגתו במילואים וכמה שעונים הוא מפרק ביום תוך כדי נגינה על פסנתר.

אנו רחוקים הן בגללנו ובייחדו בגלל השכנים (השותפים הפוטנציאלים). הם לא רואים בנו שותף. במקרה הטוב כמו עם חרדים, ארנק עמוק. – שמח לראות שאתה מסכים שהערבים בישראל נהנים כאן מכל טוב הארץ, כולל מזכותם האזרחית לשלוח יד לקופה הציבורית, שגם הם שותפים ביצירתה, דרך נציגיהם. וחשוב מכך: 'הם לא רואים בנו שותף'. בדיוק. זה שורש הסכסוך, שם הבעיה, שם הפתרון. כשהם יואילו בטובם להכיר בנו, ייגמר הסכסוך, ובניגוד לליצן אחר, שמקפיד על זקן לבן ושופע כחלק משינוי התדמית הנחוצה לו בדרכו חזרה לתפקיד ראש הממשלה אותו מילא בהצלחה ארבעה חודשים תמימים, לשאלת ההכרה של הערבים בלאומיות היהודית יש חשיבות ממדרגה ראשונה, כי אי-הכרה היא הבסיס למלחמה הרב-זרועית והרב-מימדית והרב-דורית שהם מנהלים נגדנו, מרצועת עזה ועד טהראן, ומסכנין ואום אל פחם עד למסדרונות הכנסת ולחדרי הישיבות באקדמיה. ובעיתונות ובתקשורת החברתית ובתרבות ובאמנות, בעזרתם של האידיוטים השימושיים שלנו, שיודעים שליקוק הגון לערבים האומללים סולל את הדרך לאוסקר.

לא כל כך אהבתי את הביקורת על מוסד שפירנס אותך. אני חושב שמגיע לבאר יחס יותר הגון. ידעת מראש לאן אתה הולך. ייתכן ואז היית במצב שלא היו לך חלופות. זה לא אומר משהו על המוסד. – הטעות שלך בעניין זה חמורה מאד. כי היא מעידה על כך שאתה לא מבין את מעמדך כאזרח. אז הנה שיעור באזרחות: אתה כאזרח בעל הבית של הגופים הציבוריים במדינה. ממשרד ראש הממשלה ועד לאחרונת משאבת הביוב, ובדרך מגבעת ר"מ למשאבה הקטנה בשדה ליד יטבתה, נמצאת מערכת החינוך בישראל, הכוללת את "המוסד שפירנס אותי". לא המוסד פירנס אותי, אלא אתה (ועוד כמה מליוני אזרחים משלמי מסים). אני כאזרח, שבעקיפין גם אני פירנסתי את עצמי, אבל חשוב מכך, שואל את עצמי מה תפקידו של מוסד כזה או אחר, ומה יכולה להיות תרומתי לו, ובהתאם להבנתי את תפקיד המוסד הזה פעלתי במסגרתו על פי מה שאני מבין כנגזר מהגדרתו, לאמור: "מכללה אקדמית לחינוך". 

מה פירוש הצירוף המשונה הזה? עקרונית די פשוט: תפקידו להביא את המורה לעתיד (מדובר במוסד להכשרת מורים) לראייה מוכללת אך מנומקת כלומר אקדמית. בכלל, כלומר גם בנושאים כלליים לגמרי כלומר לא מקומיים כמו סביבה, אבל עוד יותר בתחומים קריטיים לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. או במלה אחת: היסטוריה. או בשתי מלים: היסטוריה ואזרחות. או בשלוש מלים: מדעי הרוח והחברה. ומה גיליתי? שחלק משמעותי מהקולגות שלי, ושוב, אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב עליהם אורוול, פעלו בהיפוך גמור למה שנדרש מכל מה שתואר לעיל. ביטוי חזק לכך היתה החלטת ההנהלה למנות לראש החוג לאזרחות אקדמאית ששללה עקרונית (היא לקחה חלק בניסוח מסמכי החזון) את הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועוד הוסיפה דברי שבח על חמאס, שאירחו אותה בעזה והוכיחו לה 'כמה הם נחמדים'. 

ולכן הביקורת שלי על המוסד הוא על האופן בו הוא תיפקד, וכיצד למעשה הוא הונה את משלם המסים הישראלי, שרובו, בין אם תמך במפלגות שהיו בקואליציה או באופוזיציה, מזדהה עם הרעיון הציוני העומד ביסוד היותה של ישראל מדינה יהודית-דמוקרטית, או במלים אחרות: מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן לא היה מעלה על דעתו, אותו משלם מסים אלמוני, שבאמצעות כספו הנהלת המכללה הזו, מהסיבות שתוארו היטב על ידי אורוול כאמור, ממנה אזרחית ישראלית השוללת את עצם ההגדרה של המדינה בה היא חיה, כאחראית על הכשרת המורים לאזרחות שהמכללה הזו מגדלת לטובת מערכת החינוך בישראל, המכשירה את אזרחי העתיד להבין מה היא מדינתם, מה העבר שלה, מה מערכת ההפעלה שלה ומה יכול להיות העתיד שלה. בפועל, במכללה הזו נקטו לא מעט אנשי סגל במגמתיות אנטי-ישראלית מוצהרת, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות, כולל סנקציות בציונים על תלמידים שהעיזו להביע את דעתם (!!!!!!!!!!!!!!!), ואולי האנקדוטה הזו תשכנע אותך 'סופית' במה מדובר: 

משלחת בת 10 סטודנטים מהמכללה לקחה חלק בכנס באירופה של מכללות דומות לחינוך, כ-30 בסך הכל. כל המשלחות של כל המכללות הזדהו פומבית תחת שם המכללה ותחת שם המדינה ממנה הן באו. להוציא המשלחת מ"המוסד שפירנס אותי". ומעשה שהיה כך היה: מבין 10 הסטודנטים, אחד הוא ערבי שלא נוח לו עם עובדת היותו ישראלי לא עלינו, והשני הוא 'נאור' ו'מזהה תהליכים' שלא מוכן להזדהות תחת דגל לאומי יהודי-ישראלי. ומה לגבי ה-8 האחרים? את מי זה מעניין. הדמוקרטיה נעצרת על מפתן 'הנאורות' כפי שהוגדרה על ידי איש סגל בכיר מאד שליווה את המשלחת הזו, וקיבלת את תביעת, תביעת, לא הצעת, לא בקשת, לא פניית, תביעת שני הסטודנטים הללו שלא להופיע תחת דגל ישראל. על חשבונך כל הענין הזה. כשתגמר המלחמה, ואולי בלי קשר ובמקביל, כי הכל קשור, יהיה נחמד לנקות גם את האורוות הללו. ולא מהסוסים חלילה, אלא מתוצאות המטבוליזם שלהם. ועל השאלה מדוע אינני תורם את מה שיש לי לתרום (לדעת כמה וכמה אנשים יש לי לא מעט) במכללה הזו, בנגוד להוראה מפורשת של המדינה, שהיא המעסיק הישיר שלי, לא אוכל להשיב כאן. מוזמן לפנות אלי בפרטי. כל טוב.

 

יום שני, 24 בפברואר 2025

45 שנים ללכתו של יגאל אלון - ראיון קצר ברדיו 103 (מהדקה ה-25 ועד הדקה ה-36)

 ראיון שנתתי אתמול ברדיו (דקה 25 עד דקה 36) ובו הזכרתי את הדברים הרגילים, הקבועים, אלו שעמדו לנגד עיני כלת פרס ישראל ושובל המדופלמים שגידלה על פי העקרון שהואיל ואלון לא היה ראש ממשלה הרי שהוא "החמצה" ולכן אין מה ללמוד מהמורשת שלו והוא לא ראוי לביוגרפיה.

הדברים הרגילים שהתפוצצו וממשיכים להתפוצץ לנו בפנים מאז ה7 באוקטובר, כמו כלים שלובים בתפיסת הבטחון, ישובים כחלק חשוב מאד בהגנת הגבולות על ידי הפיכת כל אחד מהם ליחידה צבאית מחומשת ומאומנת, תפיסת התיישבות העומדת מעל ולפני כל תפיסה בטחונית, תפיסה מדינית של יוזמה בליבה טענה חד משמעית וברורה: יש עם פלסטיני, אין לו הנהגה. 

או בלשון אלון: פלסטינים - כן, אש"ף - לא; ולמען הסר ספק, אם ב-1975 אש"ף לא, ב-2025 חמאס בוודאי ובוודאי שלא. מי כן? הירדנים. 

שתי מדינות? כן. מן הים עד המדבר - לא מדבר יהודה כפי שמשקרים פלמחניקים ששכחו את המחר אלא מדבר עיראק-ירדן.

איפה יעבור הגבול? ייקבע במשא ומתן שכדאי לא להגיע אליו אלא רק להסכמי ביניים ועד אז לקבוע עוד ועוד ועוד עובדות בשטח, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, כי שטח הוא עניין חשוב, לך תסביר את זה לפקידי רמ"י ולנקלים אחרים מהסוג שממשיך לחשוב שמורשת אלון לא חשובה.

והעניין האחרון, לא בחשיבותו אלא במועד הופעתו בדפוס (כחלק מהספר 'כלים שלובים', שוב, ביטוי שבו עצמו מקופלת חכמה גדולה שכלות פרס ישראל לא מסוגלות כלומר לא רוצות, כי הן מסוגלות, לראות אותה): אתיקה בפוליטיקה, שלנוכח צניחת האקדמיה בחלקה הגדול לביצות הבורות, דומה שיש להרחיבו גם אליה, ואין צורך לכתוב מאמר בשם 'אתיקה באקדמיה', אלא רק ליישם את מה שאלון דורש לפוליטיקה, גם באקדמיה ובעצם בכל תחום.

וכמובן איזכורו של הספר החשוב ביותר שכתב, א-פרופו אדם ללא מורשת,  'מסך של חול'

מילא 'יהי זכרו ברוך', חשוב בהרבה: תעמוד מורשתו כמגדלור לתיקון הנחוץ לנו כל כך. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2025

אלוהים (כך אומרים) נמצא בפרטים - חקירה נמצאת בשאלות: מחשבות וכיוונים על עתידה של ועדת החקירה

א. תקציר לממהרים

מה בכלל הבעיה? חוסר האמון הכללי שעלול לגרום לכך שועדת חקירה לענייני ה-7 באוקטובר (שם זמני), תתקל בחוסר אמון כבד, מה שיגרום לכך שחוסר האמון הקיים כבר מלכתחילה, יעמיק.

מכאן למסקנה: הדרך לחקירה אמיתית שיש סיכוי שתזכה לאמון ציבורי רחב מספיק (67%) עוברת בניסוח מדוייק ומפורט עד כמה שניתן של השאלות שלדעת הציבור (כל מי שרוצה לקחת חלק בתהליך) חייבים לענות עליהן.

כי חקירה תלויה בשאלות ושאלות בנויות על פרטים ופרטים ניתן לבדוק ומדובר בתהליך שניתן לממשו 'תוך כדי תנועה'.

ועל דרך השלילה: כפי שתאר זאת היטב ד"ר יועז הנדל והשר לשעבר (ואני אישית מקווה שגם בעתיד) בראיון לתמיר דורטל (בין הדקות 30 ו-46) - כל מי שעסוק בלדון בשמה של הועדה (ממלכתית או פרלמנטרית), בהמצאת מנגונים טכניים כאלו (משאל עם) ואחרים (מינוי שופט מחוזי ולא עליון), או בהסבר מדוע יש לדחות אותה, אולי לא רוצה חקירה, ובכל אופן לא תורם לקידומה.

ב. תקציר תולדות חוסר האמון בועדות החקירה

אין בכוונתי לסקור את תולדות ועדות החקירה בישראל. אינני מומחה לעניין, אבל אני משוכנע שכמעט כל ישראלי מכיר לפחות שני נושאים שעמדו תחת חקירה, שבמקרה אחד האמון סביב התוצאות היה נרחב, ואילו במקרה השני, הנמענים הישירים (או לפחות אלו שמציגים עצמם ככאלו) העמיקו את חוסר האמון בחקירת עניינם.

האחד - ועדת אגרנט. לכאורה ועדה שפעלה ללא מתום, ואין ספק שמבחינת עבודתה 'נטו', היא אכן פעלה ללא מתום. איפה היתה הבעיה? במיסגור צר מדי של תחום החקירה, כך שהועדה לא תפנה את מבטה אל מדיניותו של שר הבטחון משה דיין. די לקרוא בעניין זה את ביקורתו של יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות' בנושא. אז מדוע היא זוכה עד היום למעמד נישא? כי רוב הציבור בישראל לא מבין פוליטיקה ולא רוצה להבין פוליטיקה. מסוגל? כן, בוודאי. רוצה? לא ממש. והגורמים שתפקידם לעניין את הציבור במימוש 'זכותו לדעת' (התקשורת והאקדמיה שמזינה את התקשורת), חפים מכל רצון (ובמקרים רבים מכל כשרון, בוודאי מכל נטייה) לעשות זאת.

השני - פרשת ילדי תימן. כאן הסיפור הפוך. ארבע ועדות חקרו שאלה שאין לה שום אחיזה במציאות. ומכאן ברור מדוע רוב הציבור אדיש לנושא, ומדוע הנמענים - אלו שהכריזו על עצמם כעל בעלי העניין - מתנהלים כמו באותו מערכון מפורסם של הגשש המתאר היטב את גישתם 'הספורטיבית' של אוהדי בית"ר, לאמור: הם יקבעו את המגרש, את החוקים, את השופט ואת התוצאה. ובמלים אחרות, עסקני פרשת ילדי תימן (שלא היתה ולא נבראה) יהיו מרוצים רק כאשר ועדת החקירה תדקלם בדיוק את התוצאות שהם קבעו מראש כאמיתיות.

אז מה המשותף לשני המקרים הללו? כאמור: השאלות. במקרה הראשון צימצמו את היקפן, במקרה השני כיוונו אותן למקום שלא קיים. איך אמר המשורר הלאומי הידוע: "ככה לא בונים חומה".

ג. פרשת אלטלנה כמשל

על פרשת אלטלנה פורסמו באותה השנה (1978) שני ספרים תחת אותו שם מקורי: 'אלטלנה'. מה לאלטלנה ולענייננו? הכל. כי ההבדל בין מחקרו של אורי ברנר (שהיה סגן מפקד הפלמ"ח ב-1948) לבין מחקרו של שלמה נקדימון (עיתונאי חרוץ ונמרץ) הוא בדיוק במוקדו של מאמר זה: בשאלות.

הרי שני המחברים חשודים בהטיה. ברנר הוא לא סתם סמולני אלא ממש פלמחניק ועוד מהקיבוץ המאוחד. ואילו נקדימון ידוע בזהותו הפוליטית הרוויזיוניסטית.

ובכן, אם צודקים הליצנים הטוענים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, והליצנים לא צודקים כי תפקידם לבדר את הציבור ולכן מלאכתם לא נמדדת במונחים של צדק ושל שקר ושל אמת, אבל אם כך מקובל בציבור, ש'כל אחד עם הנראטיב שלו', 'כל אחד עם האמת שלו' ושאר קלישאות מסוג זה, איך אפשר לדעת מה באמת קרה באותם ימים לוהטים בחודש יוני 1948?

אם צודקים הליצנים וצודקים מקלישי הקלישאות אי אפשר לדעת את האמת.

אבל אם רוצים לברר מה התרחש בדיוק בכל רגע בין ה-15 ל-23 ביוני 1948 (מסגרת הזמן המינימלית להבנת הפרשה), וכיצד להבין את ההקשר (לשם כך יש לנדוד כמה שנים לאחור, לפחות לשנת 1935, ואולי אפילו 1931), אז הדרך הנכונה היא לעשות את מה שעשה אורי ברנר: פירוק התהליכים לפרטי פרטים ולמרכיבי מרכיבים שלגבי כל אחד מהם יש לשאול שאלות המחפשות תשובות המבוססות על מידע שמקורותיו טובים יותר (מסמכים) או פחות (זכרונות).

מה עשה נקדימון לעומת זאת? הניח מראש שבכירי מפ"ם, גלילי בראשם, חתרנים בולשביקים ידועים, הטעו את ראש הממשלה וכך יצרו את אי ההבנה שהביאה לטרגדיה.

במלים אחרות, ברנר, שרצה להבין מה בדיוק קרה, כלומר לשחזר את כל האירועים עד כמה שניתן ורק אחר כך להסיק מסקנות, הפך רצון זה לרשימה ארוכה של שאלות מדוייקות שדרשו תשובה שניתן היה להשיגה ברמת וודאות כזו או אחרת, כי ככה זה בחיים, לא תמיד יודעים הכל, אבל לפחות כששואלים אפשר לדעת מה יודעים ומה פחות.

נקדימון ציטט פרוטוקולים של ישיבות של מפ"ם או מפא"י כי זה מה שעניין אותו.

המשותף לשני המחקרים: הכותרת (כלומר הנושא); השקידה והמאמץ; השימוש במסמכים; הרהיטות; העניין.

אבל המפריד ביניהם חשוב פי כמה מהמשותף, וכך הופך המחקר של ברנר ליסוד אמין להבנת הפרשה, ואילו מחקרו של נקדימון לעוד פמפלט פוליטי.

ולמי שיש 54 דקות מיותרות, הנה נסיון שלי להסביר את העניין בהרצאה מלווה במצגת.

ד. אז מה אני מציע

אז מה אני מציע. ממש בקיצור כי הנקודה המרכזית אמורה להיות ברורה - הדרך לחקירה ראויה לשמה עוברת בהסכמה כמה שיותר רחבה על השאלות שיש לשאול. 

למשל מה קרה באוגדת עזה באותו בוקר ארור? או להבדיל: מה היתה הקונספציה ששירתה את ממשלות ישראל? או להבדיל: עד כמה הויכוח על הרפורמה המשפטית תרם להחלטת סינוואר וחבר השרצים שלו לפתוח באורגיית האלימות הפלסטינית הטיפוסית? או להבדיל: מה מערכת הכללים שעמדה בבסיס פעולתם של חיילי וקציני הפצ"ר לפני ה-7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר?

ברור לחלוטין כי כל שאלה כזו, בוודאי הראשונה, מתפצלת לעשרות שאלות משנה. כך נראית כל חקירה, כך נראה המחקר של ברנר על אלטלנה, כל התנהלה ועדת אגרנט אבל רק לגבי השאלות שהירשו לה לשאול כך שאף אחד לא ישים לב לעניינים פעוטים כמו אי הפעלת האמצעים המיוחדים בשבוע שקדם למלחמה, ומה הקשר בין צעד-מודע-לחלוטין-זה (ולא "מחדל" ולא "דיסוננס קוגניטיבי" מצידו של אלי זעירא שגם טרח להסביר שנים רבות אחרי מה היתה תפיסת עולמו המדינית ומדוע הוא משוכנע כי תפיסתו שלו לא רק נכונה יותר מזו של הפוליטיקאים הכסילים אלא עליונה עליהם).

איך זה אמור להתנהל? בשיא הפשטות. כל גורם ציבורי  (כלומר כל חמישה אזרחים החתומים על אתר אינטרנט, או כל אזרח המחזיק בבלוג בפודקאסט או בערוץ יוטיוב), יכול ומוזמן להתחיל להכין רשימה כזו.

הרשימות הללו אולי יצליחו להצטרף יחדיו לרשימה אחת גדולה, שאין שום סיבה שתסבול מתאריך פג תוקף. כלומר נכון יהיה להמשיך ולהוסיף שאלות על גבי שאלות, מתוך ידיעה שלא כל השאלות חשובות באותה המידה, וכי לא כל השאלות יקבלו תשובה.

אבל בדיוק כמו ברפואה - משל הסרטן מקובל ונפוץ ונכון - איסוף השאלות חיוני תמיד, כי אולי יום אחד יווצרו התנאים למתן תשובה, אבל אם לא תהיה שאלה, או אם יחסמו את חלקן א-לה-אגרנט, או לחלופין, אם ימציאו שאלות על דברים שלא היו ולא נבראו א-לה-'פרשת' ילדי תימן, אי אפשר יהיה להתקרב לאמת, וזו הרי המטרה.

ומי יאסוף את השאלות? הייתי עושה זאת בשמחה לו עמדו לרשותי האמצעים הנחוצים: משרד, צוות עובדים בשכר, מחשבים, ארוניות, טלפונים ושאר ירקות.

אבל כולנו מכירים אנשים שמכירים אנשים שלרשותם בהחלט עומדים האמצעים הנחוצים.

ויפה שעה אחת קודם.

ה. תוספת קטנה - ידידי רועי ביקש מידע על המתרחש מעבר לים בענייני ועדות חקירה מידידו הבוט, וזה מה שאסף עבורנו הגולם החרוץ:

▪ארצות הברית — ועדות חקירה בקונגרס

בארה"ב, כשפורץ משבר לאומי, הקונגרס לרוב מקים ועדת חקירה דו-מפלגתית (Bipartisan). למשל, ועדת 6 בינואר שחקרה את ההסתערות על הקפיטול ב-2021, ספגה טענות על כך שהיא מוטה נגד טראמפ, אך כללה חברים רפובליקנים ודמוקרטים בניסיון לאזן. אף על פי כן, ההטיה הפוליטית תמיד נוכחת, והפתרון הוא שקיפות מוחלטת ודיונים פומביים שמאפשרים לציבור לשפוט בעצמו.

▪בריטניה — ועדות חקירה ציבוריות

בבריטניה קיימת מסורת של Public Inquiries לחקר אירועים חריגים, כמו ועדת צ'ילקוט שחקרה את מעורבות בריטניה במלחמת עיראק. כדי למנוע הטיה, הוועדה נבחרת לרוב על ידי שופט עצמאי, ולא על ידי פוליטיקאים מכהנים. למרות זאת, רבים ביקרו את הוועדה על כך שהייתה "רכה" מדי כלפי ההנהגה הפוליטית.

▪קנדה — ועדות מלכותיות

קנדה משתמשת ב-Royal Commissions לחקר שערוריות לאומיות, כמו חקירת הפרות זכויות האדם של קהילות ילידיות (Truth and Reconciliation Commission). כדי להילחם בהטיה פוליטית, נוהגים לכלול נציגים ממגוון מחנות פוליטיים וקהילות, אך גם שם יש ביקורת על כך שוועדות מסוימות נטו ליישר קו עם עמדת הממשל.

▪אוסטרליה — ועדות חקירה ממלכתיות

אוסטרליה מקימה Royal Commissions בנושאים רגישים, כמו חקירת הטיפול הממשלתי בנפגעי התעללות בילדים. כדי לבסס אמון, נשיא הוועדה הוא לרוב שופט לשעבר, והדיונים מתבצעים באופן פומבי. עם זאת, היו מקרים שבהם ועדות הואשמו בכך שהתמקדו יותר מדי בנושאים שנוחים לממשלה.

ואיך מדינות מאזנות בין חקירה לאובייקטיביות?

שקיפות מלאה: ישיבה פומבית ופרסום דוחות מלאים.

הרכב מגוון: ועדות עם נציגים פוליטיים וא-פוליטיים.

שופטים עצמאיים: מינוי אנשים בעלי שם בתחומם, לא מקורבים פוליטית.

פיקוח ציבורי ותקשורתי: דיווח תקשורתי עוצמתי שמונע "טיוח".