א.
מבוא
– האין והיש
"המערכת
הפוליטית בישראל" כתבו יצחק גל-נור ודנה בלאנדר על הכריכה האחורית של ספרם,
"משקפת את מורכבותה של החברה, וכל ניסיון לעשות 'סדר' צריך להיות זהיר, מחושב
ומותאם לרקמה התרבותית". השניים מזהירים בהמשך כי "מפלגות, קבוצות
חברתיות וקואליציות אינן בבחינת 'רעש' מיותר", אלא "הן ממלאות פונקציות
חשובות של תיווך והקבצת אינטרסים". כמרצה במכללה להכשרת אנשי חינוך והוראה
וכהיסטוריון המתעניין והמתמחה בהיסטוריה פוליטית של העם היהודי בעת החדשה, לא
יכולתי לכתוב זאת טוב ומדוייק יותר. אם תפקידה של כריכה אחורית היא להביא את האוחז
בספר כלשהוא לפתיחתו, הנה הכריכה המסויימת הזו עושה את תפקידה ביעילות.
הפיסקה
הראשונה של הכרך הראשון העבה והכבד – 787 עמודים כולל הערות שוליים וכן הלאה (אבל
'רק' 743 עמודי טקסט) – מבטיחה עוד יותר. לא רק שהיא מנוסחת לעילא אלא שהיא טוענת
טענה אמיצה וחשובה מאין כמותה: "ל'פוליטיקה' יצא שם רע וסר חינה במדינות דמוקרטיות
רבות בעולם, וגם בישראל". בלאנדר וגל-נור מבינים לליבם של "מאוכזבי
הפוליטיקה" שכן מקורה של "האכזבה" היא גם "בציפיות הגבוהות של
האזרחים שהמדינה לא הצליחה לממש" אבל גם "בהתנהגותם של פוליטיקאים
מופקרים". אך למרות שני עניינים חשובים אלו – ציפיות גבוהות מדי והפקרות בלתי
נסבלת – בלאנדר וגל-נור מצהירים כי בספרם "השימוש במונחי 'פוליטיקה' הוא
נייטרלי לחלוטין והכף אף נוטה לחיוב". 'החיוב' מבוסס על שתי הנחות. האחת –
קיומם של "פוליטיקאים טובים, מסורים וישרי דרך". השניה – מורכבותן של
"הבעיות הקשות" עימן חייבת
להתמודד "המערכת הפוליטית" מחייבת את הפוליטיקה, שהיא כהגדרתם המעולה של
המחברים: "בניית קואליציות, גיוס תמיכה, ניהול משא ומתן, הגעה לפשרות, דחיית
הכרעות ואיזון בין טובת הציבור לבין האינטרסים השונים והמנוגדים בחברה".
מדובר באוסף של "כלי עבודה" הכרחיים שלמרבה הפרדוקס עצם השימוש בהם גורר
"יצירת דימוי כאילו 'פוליטי' הוא שם נרדף לחוסר יושר ולשחיתות" [עמ' 9].
ואכן, מי שיאזין לתכניות האקטואליה ברשתות השידור הארציות יוכל להתרשם בקלות
מהזיהוי האוטומטי שעושים כמעט כל מגישי התכניות בכל הרשתות בין 'פוליטי'
ל'לא-ענייני'.
בהמשכו
של המבוא התמציתי והקצר מופיעים שני מושגים מהותיים לדמוקרטיה: כושר היגוי וייצוגיות.
המתח בין השניים ברור: לא פעם עודף ייצוגיות פוגע ביכולתו של שלטון לקבל החלטות .
ההבחנה הזו עוברת כחוט השני לאורך הספר כולו: "בשני העשורים הראשונים לאחר
הקמת המדינה למערכת הפוליטית בישראל היה כושר היגוי גבוה מבחינת ההתקדמות להשגת
מטרות משותפות, עמידה במשברים ושמירה על יציבות", עניין שבא "על חשבון
הייצוגיות". אלא ש"לאחר מכן", כלומר מאז שנות ה-70', "המערכת
הפוליטית" נעשתה "ייצוגית יותר" [עמ' 12] והחלטית פחות. ואמנם, לאורך
הספר כולו – כל הכרך השני על 371 עמודי הטקסט שלו מוקדש לכך - מציגים גל-נור
ובלאנדר הוכחות למה שידוע לכל אזרח בישראל: כושר ההיגוי של ישראל מצוי בנסיגה,
בכלל ובפרט ביחס לכושר ההיגוי של "שני העשורים הראשונים".
אמנם
כמתבקש בעידן 'הביקורת' המחברים מבהירים כי להבחנה בין שתי התקופות הראשיות הללו
לא מתלווה "שיפוט ערכי" חלילה, כלומר לא להם לקבוע האם ממשלות
מפא"י בשנות ה-50' וה-60' פעלו לטובת "מטרות רצויות או בלתי
רצויות" וכמתבקש מכללי הטקס של אותה 'ביקורתיות' הם אפילו הולכים צעד מתבקש
ומפקפקים בעצם חשיבותה של "יציבות" שאין "היא בהכרח דבר
חיובי" [עמ' 12]. עם זאת, כבר בעמודים הראשונים מזהירים בלאנדר וגל-נור מפני
אובדן "כושר ההיגוי" והם ממשילים מצב כזה ל"ספינה שההגה שלה
מנותק" ושלכן "היא יכולה לצוף על פני המאורעות אך נבצר ממנה לפתח תנועה
תכליתית" [עמ' 11]. במבוא לפרק האחרון של הספר המופיע תחת הכותרת הברורה
"התרבות הפוליטית בישראל: האין והיש", הם מביעים דאגה ברורה מפני
"הסכנות האורבות" לדמוקרטיה בישראל והם מוסיפים למן הסר ספק כי
"לדמוקרטיה לא יציבה יש נקודת שבר שמאחוריה מסתתרת אנרכיה גמורה" [עמ'
1170].
כמרצה
להיסטוריה מודרנית ולאזרחות במכללה לחינוך לא יכולתי לנסח טוב יותר את מסקנתם:
"אין ברירה, צריך לחזור לבית הספר, לחינוך לדמוקרטיה ולאזרחות טובה"
[עמ' 1170]. כך סברה גם ד"ר חני לרנר, שכמסקנה מתבקשת לדברי השבח נטולי
הביקורת שלה בערב עיון לכבוד הספר, טענה כי "התרופה" שמציעים בלאנדר וגל-נור - "חינוך פוליטי לאזרחות" – אכן "אין
בלתה". לרנר גם הוסיפה כי "הספר אינו רק דורש אלא אף מקיים", שכן
הוא "מציע תרגיל נפלא בחינוך לאזרחות", ולכן יש לקוות שהוא "יאומץ
כספר לימוד מרכזי בקורסים ובשיעורים על הפוליטיקה ועל החברה בישראל בבתי הספר ובכל
המוסדות להשכלה גבוהה".[1]
כפתור
ופרח. בעידן בו רוב הסטודנטים, כמעט כל תלמידי התיכון וגם חוקרים מדופלמים עושים
שימוש שוטף ושגרתי בכלי המידע האלקטרוניים (ויקיפדיה אם לנקוט מונח רווח יותר),
עולה השאלה מה בכלל מקומו ותפקידו של מחקר עב-כרכיים כמו זה שבלאנדר וגל-נור טרחו
"שבע שנים" על כתיבתו [עמ' 13]? בכלל – שהרי הוא ראה אור ב-2013, אך
הארועים המאוחרים ביותר הנזכרים בו (כמו למשל 'המחאה החברתית' או 'האביב הערבי')
הם משנת 2011 ולכן הוא מתיישן בקצב ידוע; ובפרט – לאור רשימה ארוכה של טעויות
עובדתיות, חלקן חמורות, ולא פחות חשוב מכך – לאור דיון שלא פעם לוקה בסכמטיות
פשטנית. כך או כך, הספר קיים ושוב מסתבר שהידיעות על "תום העידן
הגוטנברגי" (ככותרת בעיתון משנת 1972) היו מוקדמות מדי.
ובכן,
על רקע עצם קיומו של הספר שראה אור באכסניה מכובדת, מטרתו של מאמר זה היא להתייחס
אל "האין והיש" של הספר החשוב הזה. בכלל ובפרט שאכן סביר מאד שכפי
שד"ר לרנר קיוותה והניחה, הוא יתפוס מקום מרכזי בהוראה בישראל. דווקא משום כך
יש לעיין בו ללא מורא, ללא משוא פנים וללא 'ביקורתיות נייטרלית' שממילא לא קיימת
בשום מקום, בוודאי לא ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה'. אין כל בעיה בהטייה בכלל ובהטייה
פוליטית בפרט. זכותם – יהיו שיאמרו חובתם – של המחברים לצדד למשל בנסיגה ישראלית
מלאה מהגולן [עמ'903]. לא זו הבעיה ולא זה העניין, אלא מהותו של החינוך הפוליטי
לאזרחות. הטעויות העובדתיות הרבות ועוד יותר מכך – הדיון הפשטני לא פעם בהיסטוריה
הפוליטית של ישראל – מהווים יחדיו אבן נגף גדולה מאד להשגת המטרה: חיזוק הדמוקרטיה
על ידי שינוי יחס האזרחים לפוליטיקה. השינוי לא יכול לבוא רק באמצעות הצהרת אמונים
לחשיבותה ולתודעה ש"אין בלתה". שינוי כזה עובר בשיפור וחידוד ההבנה
ההיסטורית הנכונה שלה, נכונה עד כמה שניתן. בספר שלפנינו מאמץ כזה לא נעשה, אם
מסיבות דיסיפלנריות (מדע המדינה, עם כל הכבוד, איננו היסטוריה), ואם מסיבות
אידיאולוגיות. נקדים כבר כאן ונצביע על 'הקורבן' הראשי של ההטייה האידיאולוגית
הזו: הצירוף 'יהודית-דמוקרטית'. בניגוד לגל-נור ובלאנדר המנסים להסביר שהצירוף הזה
הוא בגדר בעיה, בכוונתי לטעון שהוא ממשיך להיות הבסיס לפתרון.
ב.
טעויות
והשלכותיהן
למרות
שפרק זה עלול להוות טורח על הקורא, אין ברירה אלא למקם אותו כבר כאן, מיד אחרי
המבוא. הטורח נובע מריבוין של הטעויות. על מנת להקל על הקושי ניסיתי להסביר מדוע
כל טעות חשובה. סדר הבאתן הוא כסדר הופעתן.
'מפלגת
הפועלים המאוחדת' (מפ"ם) לא הוקמה "בינואר 1949 לקראת הבחירות"
[עמ' 46] אלא בינואר 1948 כחלק מהויכוח על המדיניות הרצויה לאחר שהוחלט באו"ם
על חלוקת הארץ ומלחמה יהודית-ערבית התחדשה. זוהי טעות אקוטית המדגימה את שנאמר
לעיל על הבעייתיות הנובעת מדיון פוליטי א-היסטורי העלול להוביל – ואין ספק שלא זו
היתה הכוונה - לשטחיות. והרי מפ"ם הם "סמולנים" יתהה בקול תלמיד
תיכון או סטודנט שנה א' בחוג למדע המדינה. "על מה התקוטטו אז טבנקין ויערי?!
נו, בוודאי, על כיסאות. כמו בימינו. מש"ל". עיון בתולדות תנועת העבודה
הציונית מהקמתה ועד עמוק אל שנות ה-70' 0אך גם מעבר להן) ילמד כי 'ארץ ישראל
השלמה' איננו מושג השייך לציונות הדתית או הימנית בלבד.
"הסכמי
קמפ-דיוויד עם מצרים" המוזכרים בעמ' 180, נחתמו בספטמבר 1978 ולא ב-1979. על
הטעות הזו שבים המחברים כמה וכמה פעמים. ומדוע היא חשובה? כי הסכמי קמפ-דיוויד
כוללים 'פרק פלסטיני' נפרד מהשלום שחתמו ביניהם ישראל ומצרים במרץ 1979, אכן כחלק
מהסכמי קמפ-דיוויד. הבנת חשיבותם של הסכמים אלו היא קריטית להבנת עומק הבעיה
הפלסטינית שאיננה מסתכמת כפי שהמחברים היו רוצים לראות: "בכיבוש", אלא
בעמדה של ההנהגה הפלסטינית הרשמית באותה תקופה (אש"ף) שדחתה מכל וכל את כל
המיתווה המדיני הזה. ומי שחושב שמדובר בעניין זניח או בטעות הדפסה, יוכיח הכרך
השני: פעמיים, בהפרש של כמה עמודים [עמ' 807, עמ' 824] מצויינת "העובדה"
לפיה הסכמי השלום עם מצרים "נחתמו" ב-1981. ושוב חוזרת
"העובדה" שהסכמי קמפ-דיוויד "נחתמו ב-1979" [עמ' 826], והיא
שבה ומתעקשת להופיע [עמ' 836].
רבין
פעל כראש ממשלה עד יוני 1977 ולא עד "1976" [עמ' 224]; בהתאם הוא לא
"התפטר ב-1976" אלא לקראת הבחירות שהתקיימו כידוע ב-17 במאי 1977 [עמ'
229]; קיצור תקופת כהונתו של רבין בשנה קלנדרית אחת שבה לפחות עוד פעם אחת [עמ'
234]. חשיבות העניין היא שוב, להבנה היסטורית של הפוליטיקה. שאלה מעניינת שכדאי
היה לשאול בכל כיתה: מי הדליף את המידע על 'פרשת הדולרים' שהביאה לפרישתו של רבין?
האם למדליפים הפוטנציאליים עבר דומה בתעשיית ההדלפות (התשובה, אגב, חיובית)? אם
כן, מה תפקידן של הדלפות במסגרת מאבקים פוליטיים בצמרת? ואם יש מאבקים כאלו, על מה
הם מתנהלים (חוץ מאשר על 'כסאות' כפי שיציעו רב פרשנינו המדיניים בתקשורת
ההמונית).
ועדת
אגרנט בוודאי לא "המליצה על הקמת ועדת שרים לענייני ביטחון" [עמ' 236]
שכן ועדה כזו הוקמה – כפי שכתוב בספר – ב-1953 [עמ' 877]. העובדה (המוזכרת גם היא
בספר) שהקואליציה שקמה אחרי בחירות 1961 כללה בהסכם שלה הקפדה על הפעלתה מלמדת או
אמורה ללמד אף היא על הבעייתיות הפוליטית הקשורה בתחום מדיניות הביטחון. באופן
ספציפי – ב-1961 הנושא היה נושא הגרעין שהיווה ציר לפוליטיקה באותה תקופה ורקע
ל'פרשה'. למרות היותה נושא קרדינלי, סוגיית הגרעין הישראלי נזכרת בשורה אחת (!!)
[עמ' 902] לאורך כמעט 1200 עמודי טקסט!!.[2] נזכיר כי סוגיית
הגרעין עמדה גם ברקע "מלחמת 1973" כפי שמקפידים המחברים לכנות את 'מלחמת
יום כיפור' (אם כי פה ושם בהיסח הדעת הם נוקטים גם במושג הלאומי הזה). כך או אחרת,
עובדה הקשורה בועדת אגרנט חיונית לדיון שעוד לא מיצה עצמו בחברה הישראלית – ושגם
המחברים בצדק ובדיון נזקקים אליו ארוכות [למשל בפרק 15 כולו] – היחסים הנכונים בין
הדרג המדיני לדרג הצבאי. ושוב, לגופה של ועדת אגרנט, החינוך הפוליטי לדמוקרטיה
בישראל יצא נשכר אילו תלמידי התיכון והסטודנטים יעיינו בשאלות כמו מי הרכיב את
הועדה, מי ניסח את מטרותיה ומה המשמעות הפוליטית של עדויות כאלו ואחרות שניתנו בה.
הנשיא
באראק אובמה לא ניהל את המירוץ שלו לנשיאות ב-2009 [עמ' 433] מהסיבה שבאותה שנה,
כבר ב-20 בינואר כפי שכתוב בחוקה האמריקנית, הוא החל כבר במילוי תפקידו. המירוץ
שלו החל לכל המאוחר בקיץ של 2008 שכן הבחירות לנשיאות בארה"ב הן תמיד ביום ג'
הראשון של חודש נובמבר בשנים זוגיות מסויימות. חשיבותה של עובדה זו לחינוך הפוליטי
של אזרחים בישראל (ובכל מקום אחר בעולם) היא לשם הבנה טובה יותר של שעוני הזמן
המדיניים. חשיבה פוליטית-היסטורית מחייבת השענות על צירי ושעוני זמן כאלו. לעובדות
לפיכך תפקיד חשוב בניגוד לדימוי רווח של 'לעיסה והקאה'. ושוב, מי שקיווה שמדובר
בטעות הדפסה שגרתית, יופתע לגלות שאותה "עובדה" אודות "מסע הבחירות
של אובמה" חוזרת על עצמה (2009) לפחות עוד פעם אחת [עמ' 742].
מפלגת
העבודה איננה "היורשת" של "פועלי ציון ואחדות העבודה ההיסטורית ולאחר
מכן מפא"י [עמ' 481] אלא חיבור של 'המערך הזוגי' (מפא"י ואחדות-העבודה)
עם רפ"י, שהתבצע בינואר 1968. עצם ההליכה לעבר הפוליטי חשובה ונכונה. אבל אם
כבר, אז כדאי לדייק. כי מפא"י הוקמה ב-1930 ממיזוגן של 'אחדות העבודה'
"ההיסטורית" עם 'הפועל הצעיר'; 'אחדות העבודה' "ההיסטורית"
קמה ב-1919 מאיחוד בין 'הבלתי-מפלגתיים' ו'פועלי-ציון (ימין)'; ומפלגות האם של
תנועת העבודה הציונית – פועלי-ציון והפועל הצעיר – נוסדו כבר ב-1905. ומדוע זה
חשוב? מכמה וכמה סיבות. נסתפק בשתיים: האחת – סיפורי האיחוד, המיזוג, הפילוג וכן
הלאה, מלמדים בדיוק על מה שבלאנדר וגל-נור מעלים על נס במבוא שלהם. סיפורה של
'מפלגת העבודה' (כמו גם של מפלגות אחרות) הוא סיפור המאמץ של "בניית
קואליציות, גיוס תמיכה, ניהול משא ומתן, הגעה לפשרות, דחיית הכרעות ואיזון בין
טובת הציבור לבין האינטרסים השונים והמנוגדים בחברה". המסר לתלמיד ולסטודנט
הוא שהפוליטיקה 'המאוסה' הזו (כך הרי היא מוצגת בפיהם של פרשנינו ברדיו
ובטלוויזיה, שלא לומר מצחיקנינו הסדרתיים, מ'ניקוי ראש' ועד 'ארץ נהדרת') הולכת יד
ביד עם ההיסטוריה של הדמוקרטיה ולכן עם העתיד שלה. השניה – 'הפועל הצעיר' (אותה
מפלגה שלא נזכרה בסקירה ההיסטורית הפוליטית המופיעה בעמ' 481) ביטאה קו מדיני
ייחודי – "מתינות" ציונית - שחשיבותו בימינו גדולה לא פחות משהיתה אי אז
בתחילת המאה ה-20.[3]
הממשלה
שהקימה גולדה מאיר אחרי הבחירות לכנסת השמינית שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973 קמה לא
"במארס 1973" [עמ' 575] אלא מטבעו של ציר הזמן רק ב-1974.
עוד
בענייני ציר הזמן: מלחמת המפרץ קדמה ל'ועידת מדריד' ולא כפי שניתן ללמוד מהכתוב
בספר, ובועידה הזו אש"ף לא לקח חלק פעיל [עמ' 215]. אדרבא, ההקפדה על ציר
הזמן במקרה הזה חיונית במיוחד שהרי רק ההצלחה היחסית במלחמה הזו (המנעותה של ישראל
ממעורבות פעילה מזה, והקמתה של קואליציה ערבית-מערבית מזה) אפשרה בכלל את כינוסה
של הועידה הזו. סדר הדברים חיוני להבנת הדרתו של אש"ף מהכינוס ומסירת העניין
הפלסטיני בידי 'ועדה ירדנית-פלסטינית' שמאוחר יותר תתפוס מקום מרכזי בדרמה הפוליטית
שהובילה לידועים בכינויים 'הסכמי אוסלו'.[4] קריאתם של
בלאנדר וגל-נור לשוב לשיח פוליטי כתנאי לחיזוקה של הדמוקרטיה היא חסרת תוכן ללא
דיון פוליטי בהיסטוריה הפוליטית. דיון כזה מחייב הקפדה על עובדות ועל ציר זמן. הוא
גם מחייב ויתור על פירכה יסודית השבה לאורך כל הספר – ההבחנה המפרידה בין המימד
הצבאי למימד המדיני של מלחמות, זאת בניגוד מוחלט למה שכל תלמיד תיכון אמור לדעת
מאז תחילת המאה ה-19 מפיו של קלאוזביץ ('המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים
אחרים'). אצל בלאנדר וגל-נור "מטרות צבאיות" לחוד – עניינים
"מדיניים" לחוד [עמ' 824, 828, 832, 836, 894].
האינתיפאדה
הראשונה החלה לא "בדצמבר 1989" [עמ' 578] אלא בדצמבר 1987. שנתיים במזרח
התיכון זה המון זמן. בכלל ובפרט שאת פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987 יש להבין בין
השאר בהקשר 'הסכם לונדון' בין חוסיין לשמעון פרס שהתקבל כמה חודשים קודם לכן בידיעה
ברורה מצידו של פרס שראש הממשלה יצחק שמיר ידחה אותו על הסף ושלכן הנושא המדיני
יתפוס מקום מרכזי בבחירות שנועדו להתקיים ב-1988. ציר זמן מדיני נכון מאפשר הבנה
מדוייקת יותר של הפוליטיקה הפנים-ישראלית והערבית (במקרה הזה הירדנית והפלסטינית).
עוד
בענייני ציר זמן ובהמשך לטעות שכבר הוזכרה לעיל: יצחק רבין לא פיטר את "שר
המפד"ל ב-1977" [עמ' 592] אלא בדצמבר 1976. יתכן והמסמכים המרתקים
שפירסם ארכיון המדינה לא עמדו לנגד עיניהם של בלאנדר וגל-נור (ועוזריהם הרבים
הנזכרים ב'תודות' במבוא),[5] אך מדובר
במידע ויקיפדי זמין. יש להקפיד על 'זוטות' כגון זו שכן התלמיד והסטודנט עלולים
לעשות את המעשה הנכון מהבחינה האקדמית, ולהעדיף מידע המופיע בדפוס תחת כנפי 'המכון
הישראלי לדמוקרטיה' (והוצאת עם עובד ומכללת ספיר) על פני מידע המופיע באינטרנט.
ועוד
בענייני ציר זמן: "ההידרדרות במצב הביטחוני" שקדמה ל"מלחמת
1967" (מדי פעם, אבל באופן נדיר כמתבקש מהילכות 'נייטרליות', חוטאים המחברים
וברגע של חולשה הם מכנים אותה בשמה הלאומי והבינלאומי הידוע: 'מלחמת ששת הימים')
ראשיתה לא "בראשית יוני 1967" אלא לכל המאוחר באמצע חודש מאי, והדברים
ידועים. שהרי אם "ההידרדרות" החלה "בראשית יוני 1967" והמלחמה
אף היא כידוע החלה "בראשית יוני", מתי התרחשה 'ההמתנה' המפורסמת על שלל
שיריה והפולקלור הפוליטי ('אשכול המגמגם') הכרוך בה?
על
"המגזר השלישי" כתבו המחברים במסגרת הדיון על חשיבותו הרבה לדמוקרטיה, ש"התוצר"
הכלכלי שלו בשנת 2008 עמד על 6.7% מהתמ"ג [עמ' 657]. הנתון המצרפי שהביאו
בהקשר זה - 48 מליון ₪ - אינו עולה בקנה
אחד עם הנתון 6.7%, שכן התמ"ג של ישראל בשנת 2008 עמד על לפחות 450 מיליארד
₪. ומכאן או שמדובר בהרבה יותר מ-48 מליון ₪ או שמדובר במשקל זניח (כפרומיל
בקושי), למרות משכורות העתק שחלק מהארגונים הכלולים בה – כמו 'המכון הישראלי
לדמוקרטיה' – משלמים לבכיריה.[6] אי אפשר
להגזים בחשיבותה של טעות כזו, בכלל ובפרט שרמת ההבנה הכלכלית-פוליטית של האזרח
בישראל איננה גבוהה במיוחד, בלשון המעטה. אמנם חז"ל אמרו 'דין פרוטה כדין
מאה', אבל במציאות בה חלק מהשיח הכלכלי כולל שקרים שימושיים כמו "אין
כסף", "העלות התקציבית של החוק הזה היא עצומה" או "השכר שלי
מידתי", יש חשיבות גדולה מאד לשליטה בסיסית של האזרחים בנתוני המאקרו של
כלכלת ישראל המשגשגת יחסית. כדאי למשל שאזרחים ידעו על רמת השכר החציוני (6000 ₪),
הממוצע (9000 ₪), ומשמעות הפער ביניהם. שליטה כזו היא תנאי הכרחי אם רוצים שיותר
ויותר אזרחים יוכלו לקחת חלק בדיון הציבורי בענייני כלכלה וסדרי עדיפויות. בלאנדר
וגל-נור מעלים על נס ובצדק את "החובה המוטלת על נבחרי ציבור לשמש דוגמה
אישית" [עמ' 10], והשכל הישר גוזר גזירה שווה בין 'נבחרי ציבור' שהם
פוליטיקאים רשמיים ומקצועיים, לבין 'נבחרי ציבור' שהם בכירי-ציבור המשתכרים למשל
1.43 מליון ₪ לשנה במסגרת מכון מחקר שחתום על ספר בו כתוב באופן משכנע כי "אי
השוויון אינו רק תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים אלא הוא יוצר בעצמו מציאות"
של "[...] אובדן האמון של האזרחים במערכת הפוליטית, ומכאן קצרה הדרך להתערערות
יסודות המשטר הדמוקרטי" [עמ' 1016]. לא פחות.
"היציאה
מלבנון" לא התבצעה "ב-2001" [עמ' 676] אלא בשנת 2000. אין סיבה
לגזול מאהוד ברק את הישגו המדיני-ביטחוני הבולט ביותר כנראה. על השאלה עד כמה היתה
הכרעה זו פרי "החברה האזרחית" כדאי להתווכח, זאת על מנת להשמר מזיהוי
התוצאה (היציאה מלבנון) עם הדיבורים עליה (הקמפיים של 'ארבע אמהות'). היחסים בין
'דעת קהל' להכרעות מדיניות מעט מורכבים יותר מכפי שבלאנדר וגל-נור היו רוצים
שנאמין במסגרת המאמצים להפוך את 'החברה האזרחית' לגורם שיציל את הדמוקרטיה מעצמה.
לא
רק עיתונים ערביים ו'העולם הזה' כתבו "ביקורת נוקבת על הממשל הצבאי"
[עמ' 722], אלא גם עיתוני האופוזיציה של 'חירות', מפ"ם הגדולה, מפ"ם
הקטנה, אחדות העבודה. הנה "תרגיל נפלא בחינוך לאזרחות" כהגדרתה הקולעת
של ד"ר לרנר: להפנות את התלמידים והסטודנטים לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית'
ולעיין ביותר מ-200 התוצאות המתקבלות מחיפוש המלים "ממשל צבאי"
ו"ביטול" בשנים 1953-1963.[7] אמנם לא
מדובר ב"ביקורת נוקבת" מספיק, אך הנושא הועלה על סדר היום מצידם של
גורמים שונים כאמור, וזהו העניין החשוב, שכן אחרת מתקבלת תמונה מעוותת לפיה בנושא
'הממשל הצבאי' (או בנושאים קרובים אחרים) החברה הישראלית היתה מקשה אחת. אדרבא,
'גילוי' העובדה שהתנהל ויכוח, יאפשר לאזרח הצעיר להשען על ההיסטוריה הרחוקה יחסית
על מנת לעמוד מקרוב על מורכבותם של מצבים חברתיים-פוליטיים הדורשים שיקול דעת לא
פשוט.
טעות
חמורה מאד היא הקביעה חסרת השחר לפיה "המלך חוסיין" ביצע "הסתלקות
מאחריות לגדה המערבית ב-1974" [עמ' 826]. זה כמעט כמו לכתוב 'נח בשבע שגיאות'
כפי שנהוג לומר. חוסיין או ליתר דיוק הממלכה הירדנית מעולם לא "הסתלקה"
מזיקתה לגדה המערבית, לעניין הפלסטיני או לירושלים. זוהי עובדה המעוגנת גם בהסכם
קמפ-דיוויד (1978), גם בהסכם לונדון (1987) גם בהסכם השלום הישראלי-ירדני (1994)
וגם בחדשות המלוות את ישראל בעשרים השנים האחרונות. יסוד מוסד בהבנה פוליטית היא להבחין בין הצהרות
לבין מעשים. כך או כך, אם כוונת המחברים היא להצהרה המפורסמת של חוסיין בדבר ניתוק
זיקתו לכאורה מהגדה, הרי שזו ניתנה ביולי 1988. ובכן מה בכל זאת התרחש בשנת 1974?
מן הסתם התכוונו המחברים ל'הצהרת רבאט' שהכריזה על אש"ף כעל "הנציג
הלגיטימי היחיד של הפלסטינים". עניין זה דורש הרבה יותר מאשר הערה קצרה על
טעות בעובדות היסטוריות. נסתפק כאן ונעיר
כי הטעות הזו משקפת דפוס הבנה מדיני חלקי בלשון המעטה, החוזר על עצמו באופן שיטתי
בכל הקשור בדיון בסכסוך היהודי-פלסטיני (ולא "ישראלי-פלסטיני" כפי
שרוצים המחברים שנאמין [עמ' 394]). ניזקו הוא לאו דווקא במסקנה לגיטימית הנגזרת
ממנו (נסיגה "בגבול המזרחי [...] לפי המתווה של הסכמי 1949" [עמ' 903]),
אלא בפגיעה ביכולת של אזרחי העתיד הישראלים (יהודים וערבים גם יחד) להבין מה היה,
בדרכם לגבש דיעה לגבי מה הם רוצים שיהיה.
היציאה
מרצועת עזה התרחשה ב-2005 ולא ב-2006 [עמ' 881].
"ככל
שניתן לברר" נכתב בספר "בשנים 1967-1948 התנהלו במליאת הממשלה שלושה
דיונים בלבד הנוגעים למה שמכונה 'המגזר הערבי' [עמ' 949. המרכאות במקור]. המחברים
נוקבים בתאריכים: "1952, 1954, 1958". בפועל עסקו ממשלות ישראל בשאלות
"המגזר" באופן שוטף. כך עולה בכל אופן מ"כל שניתן לברר"
בסוגיה זו בארכיון המדינה בירושלים וממחקרים שעסקו בנושא.[8]
הסכם
אוסלו נחתם ב-13 בספטמבר 1993, ולא "ב-1995" [עמ' 1156]. ומכאן שרבין לא
נרצח "חודש לאחר מכן" במטרה "למנוע את מימוש ההסכם" [עמ'
1156] אלא יותר משנתיים אחרי חתימתו. גם אם הכוונה היתה לציין את הסכם אוסלו-ב', ראוי היה לציין זאת. אבל החשוב הוא, שלמרבה הפרדוקס שאולי לא מיותר לומר שאין לגביו
ולו מילה אחת בכל הספר, על פי נאומים שנשא זמן קצר לפני הרצחו, רבין התכוון 'לחשב
מסלול מחדש' לגבי מתווה אוסלו. אבל 'חינוך לשלום ולא ולאלימות' מעדיף דרמה חזקה –
רבין חתם ואחרי חודש נרצח – על פני עיון רציני בהיסטוריה הפוליטית של ההסכם הזה.[9]
ככל
הנראה טעות הדפוס היחידה מופיעה בעמוד 905: "יהודית ו2דמוקרטית [כך!]".
רק מקריות היא ששגיאת ההדפסה הזו הופיעה במושג הטעון ביותר בספר, המושג הקשה ביותר
לעיכולם של בלאנדר וגל-נור. ההשערה הזו – שיש לקחתה בהומור כמובן - מקבלת חיזוק
מהמשפט היחיד כנראה בספר שהודפס בשיבוש תחבירי חמור: "מאז שנות ה-90 חלק
מהנוצרים בזכות קרוביהם היהודים" [עמ' 1030]. האפשרות היחידה על פי ההקשר
לנסח מחדש משפט זה יוצרת פירכה מוזרה בלשון המעטה: כל הנראה הכוונה היתה לכתוב כי
"מאז שנות ה-90 גדל חלקם של הנוצרים באוכלוסיית ישראל בזכות קרוביהם
היהודים". 'קרוביהם' כלומר נוצרים, או אולי "נוצרים" שהגיעו ארצה
מחבר מדינות העמים בכוח 'חוק השבות' ושעל פי ההלכה הם אינם יהודים. כיצד עובדה זו
הופכת אותם ל"קרוביהם" של ערבים בעלי זהות פלסטינית מובהקת (עליה
מקפידים בלאנדר וגל-נור לעמוד ללא שמץ של הסתייגות) אך בעלי זהות דתית נוצרית?
לצורך העניין נניח שמדובר אכן בשיבוש תחבירי ובחוסר תשומת לב של אנשי מערכת 'עם
עובד', וכי הצעת התיקון שלי מוטעית מיסודה. כך או אחרת, כפי שנראה בפרק הבא של
מאמר זה, בלי קשר לטעות דפוס כזו או אחרת, חיבורם של גל-נור ובלאנדר מתאפיין בחוסר
לכידות מהותי וקיצוני בכל הקשור בדיון בסוגיית הלאומיות.
ג. הזדונית בין 'הבעיות הזדוניות' וזדוניותה
חיבורם
המקיף והעשיר בתוכן, נתונים, טבלאות, הפניות, מקורות ורעיונות מקוריים, בנוי כאמור
לעיל משני כרכים. הכרך הראשון הכפול בעוביו ממשנהו, מציג במבוא טיעונים משכנעים
בשבח הפוליטיקה. המשך הכרך מחולק לשלושה שערים: הראשון - "תפקיד הפוליטיקה
בהקמת המדינה" ובמרכזו דיון בחוקה הישראלית (ככל שהיא קיימת ומדוע היא קיימת
כפי שהיא קיימת); השני - "המוסדות הפוליטיים ומה שמעבר להם" ובו תיאור
שיטתי של מוסדות המדינה (המחוקקת, המבצעת, השופטת) כולל דיון חשוב מאין כמוהו
בשלטון המקומי המוגדר כ"נדבך החסר בדמוקרטיה הישראלית"; והשלישי - "החברה
הפוליטית" ובמהלכו דיון בסוגיית "ההשתתפות הפוליטית" כפי שבאה – או
לא באה - לידי ביטוי במפלגות, בבחירות ובחברה האזרחית. מקום מיוחד וביקורתי מאד
מוקדש לתקשורת והמחברים תוהים ובצדק האם היא
"מחזקת או מחלישה את הדמוקרטיה בישראל".
ראוי
לציטוט בהקשר זה משפט אחד מדבריהם בנושא: "הפוליטיקה מוצגת בתקשורת כאילו היא
מלחמה בין צדדים, תחרות איגרוף, מגרש משחקים או שוק תגרנים. הדבר בולט במיוחד כאשר
המידע מועבר ישירות 'מן השטח' ללא עריכה" [עמ' 687-686]. מסקנה מתבקשת מקביעה
נכונה זו (והרמז ל'גלי צה"ל' – התחנה הידועה בשידוריה
"מהשטח" – עבה למדי), היא שיותר משיש להעמיק את הוראת האזרחות
ההיסטורית-פוליטית בחוגים למדע המדינה ובמוסדות להכשרת מורים לאזרחות, יש לפעול
בכיוון זה פי כמה בחוגים לתקשורת. אם בלאנדר וגל-נור צודקים בתהייתם לגבי נזקיה של
התקשורת בימינו – ועל פי נסיוני כמרצה במכללה להכשרת מורים, חלקם לתקשורת, הם יותר
מצודקים – הרי שהדמוקרטיה בישראל תצא נשכרת ככל שתלמידים במגמות ובחוגים לתקשורת
בתיכון ובאקדמיה ילמדו מעט פחות זוויות צילום ודימויים חזותיים, ומעט יותר
היסטוריה פוליטית. הגיע הזמן באמת לצייד את יצרני התקשורת בכלים שייסעו להם להבין
מה הם "משדרים מהשטח".
הכרך
השני מקיף שני שערים נוספים: בשער הרביעי מבקשים גל-נור ובלאנדר להציג
"סוגיות פתוחות במערכת הפוליטית בישראל". כיאה למדעני מדינה הם מציעים
הבחנה שימושית בין "סוגיות פתוחות" לבין "בעיות זדוניות".
המושג 'זדון' הוא לדעתי תרגום לא מוצלח למילה האנגלית wicked, שכן הקונוטציה של המילה
'זדון' מניחה – פשוטו כמשמעו – כוונות זדון. זוהי כמובן אפשרות, אך היא הנותנת:
אפשרות איננה יכולה לשמש כהכללה, אלא רק כ...אפשרות. כך או כך: מה הן "בעיות
זדוניות" בכל זאת ובלי קשר לשאלת התרגום הלא-מוצלח של המושג? מדובר
ב"בעיות שעצם הגדרתן קשה ביותר מבחינה מושגית, או שההגדרה שנויה במחלוקת
עמוקה ויש המוסיפים שאלה בעיות שאפשר להחליט בנוגע אליהן (to resolve) אבל לא לפתור אותן (to
solve)"
[עמ' 800].
בקיצור,
מדובר בבעיות בלתי-פתירות... אלא ששימוש במושג כזה איננו עולה בקנה אחד עם מה
שנראה כאג'נדה של החיבור הנדון. אדרבא, האג'נדה הזו גוזרת כמעט מאליה את הצירוף
'בעיות זדוניות'. אמנם המחברים מקפידים בשלב התיאורטי להצביע לכל הכיוונים –
"פשע, סמים אלכוהוליזם, שכונות עוני" [עמ' 800] וכן הלאה, אבל כפי שנראה
בהמשך 'הזדוניות' קשורה בעיקר לנושא היהודי-הערבי, כמו גם האחראים על התמדת
'הזדון' ועומקו: הצד היהודי רובו ככולו ובעיקר כל מי שמקפיד להמשיך ולהזדהות עם
הצירוף הבעייתי 'יהודית-דמוקרטית'.
משפט
ארוך אחד המופיע בסופו של השער החמישי מלמד על כך במפורש: "הדומיננטיות של
הבטחון 'מפריעה' לדמוקרטיה בישראל בתחומים אחרים". לפני שנמשיך בציטוט המהותי
הזה נעיר כי לאורך הספר כולו כמעט ואין למצוא אמירות המדברות על הצלחת מערכת
הביטחון המשוקצת להבטיח במשך שנים למליוני ישראלים (שממילא הם שמפעילים אותה) את
יסוד היסודות של חברה אנושית ומתקדמת: "הזכות לחיים ולחירות" אם לצטט את
אבות האומה האמריקנית ("אושר" הוא כידוע עניין יחסי ובעיני חלק
מהאינטלקטואליה המקומית עניין מגונה מסיבות ידועות[10]). בכל
אופן, בלאנדר וגל-נור ממשיכים וכותבים בעניין נזקי הביטחון כך: "מערכת
פוליטית דמוקרטית שאינה מסוגלת להכריע במשך יותר מ-45 שנה בנושא הקריטי ביותר –
עתיד השטחים במזרח שנכבשו ב-1967 – יוצרת ספקות בנוגע לאפקטיביות של המשטר
הדמוקרטי ואף מזמינה לחצים מצד קבוצות חזקות בעלות עמדות ברורות, כמו המתנחלים
ותומכיהם [...] תפקיד ההנהגה הוא גם לדווח לציבור ביושר האם ניתן להמשיך בכיבוש
לעד, לנסח חלופות להכרעה ולבקש הרשאה מהציבור להכריע. מערכת פוליטית שאינה עושה כן
תקופה ארוכה כל כך (ויש לציין מקרים הפוכים של הכרעות שנפלו ובוצעו כגון החזרת
סיני, השלום עם ירדן והיציאה מרצועת עזה), סופה שהיא פוגעת בלגיטימיות שלה
עצמה" [עמ' 1167].
גילוי
נאות. קריאה אחרת של הכרך השני אפשרית גם אפשרית. השער החמישי הכולל מבוא קצר ופרק
ארוך אחד – "התרבות הפוליטית בישראל: האין והיש", מהווה למעשה סיכום של
החיבור כולו אך בעיקר של פרקי השער הרביעי, העוסקים בארבע "סוגיות פתוחות
ובעיות זדוניות": "מדיניות חוץ ובטחון"; האזרחים הערבים";
כלכלה וחברה; ומדינה ודת. במבוא לשער הרביעי מקפידים המחברים לכתוב כי "ארבעת
הנושאים שנבחרו חשובים ביותר, אולם אין בהם כדי למצות את רשימת הבעית בסדר היום
העמוס של החברה בישראל. לדוגמא, נושאים חשובים שלא נידונו: המדיניות כלפי 'השטחים'
שנכבשו ב-1967 או יחסי ישראל והתפוצות". ולכן, אפשר וצריך להתייחס לכל פרק
מפרקי השער הרביעי, אבל אפשר גם להציע אפשרות סבירה לפיה הספר שלפנינו מחזק אג'נדה
רווחת בישראל - מימין ומשמאל – לפיה שאלת
"הגבול המזרחי" היא היא שורש הבעיות של המערכת הפוליטית בישראל והיא היא
האיום המהותי ביותר, האולטרא-אסטרטגי, על הדמוקרטיה הישראלית. 'שאלת הגבול המזרחי'
היא למעשה 'השאלה הדמוגרפית', והשאלה הדמוגרפית היא למעשה השאלה
'היהודית-דמוקרטית'. להבנתי, הצירוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא המושג הכורך בתוכו לדעת
רבים – בלאנדר וגל-נור ביניהם - את משבר הדמוקרטיה הישראלית על שני מימדיו המעשיים
– הפנימי (דת ומדינה, כושר היגוי, פערים כלכליים, שסעים לאומיים וכן הלאה)
והחיצוני ("המשך הכיבוש לעד") – ועל שלושת מימדי הזמן שלו – עבר, הווה
ועתיד. להערכתי הוא אכן המושג הכורך, אבל לא של הבעיה אלא של הפתרון.
באשר
להיותו 'בעיה' הדברים לכאורה ידועים: המדינה 'היהודית-הדמוקרטית' מקורה בחטא הנכבה
והנישול; היא האחראית לממשל הצבאי ולהדרת אזרחי ישראל הערבים; היא זו שבאמצעותה
ניסו ללא הצלחה להוביל מהפכה חברתית-חילונית-סוציאליסטית בדמותו של "כור
ההיתוך"; היא זו היוצרת את הפלונטר של הדת והמדינה; בעטיה נותרנו ובידינו
"חוקת 1949" דלה, מדירה ורזה על אף שהיא "מתפקדת איכשהו" [עמ'
125]; היא המזינה את הנהיות המשיחיות של אותם "לחצים" מצד
"המתנחלים ותומכיהם"; ההגנה עליה מביאה לזעם "העולם" כנגד
ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בדו"ח ועדת החקירה בראשותו של השופט גולדסטון; היא
המקור להזנחת המגזר הערבי לפני ואחרי 'יום האדמה' ב-1976, ולפני ואחרי 'מאורעות
2000'. לא הועיל אפילו דו"ח 'ועדת אור' שנותר לו כאבן שאין לה הופכין. מן
הסתם הרשימה חלקית, אך הרעיון ברור.
חובת
ההוכחה עלי להראות שהצירוף 'יהודית-דמוקרטית' איננו הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית
אלא סוד הצלחתה. ומכאן שחינוך פוליטי בישראל אסור לו שילך בדרך חסרת המוצא המחפשת
כיצד להחליש ולטשטש את הצירוף 'יהודית-דמוקרטית' אם באופן ישיר (על ידי שלילת
הלגיטימיות שלו) ואם באופן עקיף (באמצעות נסיונות מתחסדים להצדיקו באמצעות 'השואה'
מזה או 'ערכי הדמוקרטיה הנטועים ביהדות' כביכול, מזה). גל-נור ובלאנדר שותפים
למאמץ להשריש בקרב אזרחי ישראל בכלל, ואזרחי העתיד בפרט, את התודעה לפיה הצירוף
'יהודית-דמוקרטית' הוא חידוש של הדור האחרון המבטא חולשה ופוגע בדמוקרטיה. בפרק
הבא בכוונתי להפריך את הטענה הזו על כל מימדיה: 'יהודית-דמוקרטית' איננו חידוש
ואיננו בעיה. למרבה הפלא את רוב אם לא את כל המידע הנחוץ לצורך ההפרכה ניתן למצוא
בספר. כמו במקרים אחרים, הויכוח הוא לא על העובדות, אלא על פרשנותן.
ד.
יהודית-דמוקרטית:
חידוש מתגונן? לא – עקרון מדיני בן מאה ויותר
"החלטת
עצרת האו"ם ב-1947" כתבו בלאנדר וגל-נור, "מפרטת גם את הסדרי המעבר
ואת סדרי השלטון במדינות היהודית והערבית העומדות לקום. החלטת האו"ם אף
פירטה את צורת המשטר הדמוקרטי (פרלמנטרי), שיטת הבחירות ('על דרך הייצוג היחסי'),
וזכויות שונות (דתיות, מיעוטים וזכות בחירה לנשים). תפקיד האספות המכוננות היה
להתקין חוקה דמוקרטית" [עמ' 35. ההדגשות שלי. א.מ]. באחת, החלטת עצרת
האו"ם בנובמבר 1947, המבוססת על דו"ח אונסקו"פ שהונח על שולחן
הארגון כמה חודשים קודם לכן, הוא הבסיס לצירוף 'יהודית-דמוקרטית'. גל-נור
ובלאנדר מציינים עובדה זו בעוד שני מקומות לפחות: "החלטת החלוקה של עצרת
האומות המאוחדות ב-1947" הם כתבו בדיונם בסוגיית החוקה, "קבעה כי
המדינות היהודית והערבית שתקומנה יתקינו חוקה דמוקרטית, ובה יעוגנו סדרי השלטון"
[עמ' 82. ההדגשות שלי. א.מ]. לקראת סוף הספר הם כתבו באותו עניין: "החלטת
האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947 להקים שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית
וערבית, הועתקה למגילת העצמאות [...]" [עמ' 1029. ההדגשות שלי. א.מ].
אמנם הפעם לא טרחו המחברים לציין כי בדו"ח אונסקו"פ ובהחלטת האו"ם
שהתבססה עליו הוגדר במפורש שעל שתי המדינות לשאת אופי דמוקרטי, אך בהמשך הדיון
העניין עולה במפורש.[11]
ובכן,
אלו העובדות ההיסטוריות שאי אפשר להכחישן. מה אפשר לעשות? להשכיחן או לטשטשן.
כיצד? באמצעות פלפולים חוקיים-משפטיים שמניעיהם ברורים למדי. השיטה מובנת מאליה:
הזדקקות לפסיקות בג"צ וליוזמות חקיקה (כמו 'חוק הלאום' המגונה, לגביו נרמז
שהוא "אנטי-דמוקרטי" [עמ' 585]). בשני המקרים מדובר ב'הוכחות' לכאורה
שהצירוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא חידוש המבטא קריסת מערכות כללית אל מול איומם
המצטבר של "בעיות זדוניות". מקרה ראשון שחייב את בג"צ להדרש לנושא
התרחש ב-1965: "היתה זו הפעם הראשונה שבג"ץ התייחס לזהותה היהודית של
המדינה (שאז לא היתה מוגדרת בחוק ככזו) [...]" [עמ' 959. הסוגריים
במקור, ההדגשות שלי]; ב-1984 פסק בג"ץ שרשימת כ"ך רשאית להתמודד
בבחירות, ורק אז "התקבל בכנסת ה-12 תיקון לחוק יסוד: הכנסת [...] הפוסל רשימת
מועמדים מלהשתתף בבחירות אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית
ודמוקרטית". הפרשנות שהביאו גל-נור ובלאנדר לעובדה זו יותר מקוממת משהיא
תמוהה: "הקביעה בחוק שמדינת ישראל היא 'יהודית' יצרה העדפה חוקתית מפורשת
לקהילה היהודית במדינה". הם הגדילו לעשות בכותבם כי "עמימותו של המושג
'יהודית ודמוקרטית' ושל האות וי"ו המחברת ביניהן ספק אם תרמו ליהדות
ולדמוקרטיותה של מדינת ישראל". כך או כך – וכאן כבר יצא המרצע מהשק - 'הוי"ו'
הזה ללא ספק "חיזק את תחושות הניכור של האזרחים הערביים" [עמ' 959].
על
"תחושות הניכור" של ערביי ישראל עמדו גל-נור ובלאנדר בהרחבה. שורשי
הניכור – אם לא לוקחים בחשבון את 70 שנות הסכסוך שקדמו להקמת מדינת ישראל – הופיעו
הרבה לפני ש'הוי"ו' הקטנה והחתרנית הזו נולדה לכאורה ב-1985. שורשי הניכור
לכל המאוחר בימי הממשל הצבאי; בהפקעת האדמות; בעלייתו של "דור זקוף"
שהזדהה עם תנועת השחרור המהפכנית אש"ף ושיצא ל'יום האדמה ב-1976; וכמובן ברשימה
ארוכה של מלחמות בין "מדינתם" של ערביי ישראל לבין "העם
הערבי" [עמ' 911]. הדברים ידועים והדיון בנושא אזרחי ישראל הערבים דורש מאמר
שלם נוסף.[12]
אך
לא זה העניין, אלא הטענה התמוהה לפיה התיקון לחוק יסוד: הכנסת מ-1985 מהווה חידוש
(מסוכן, מיותר ומנכר כמובן) באשר הוא "יוצר העדפה" לקהילה
היהודית". האם עקרון 'ההעדפה' הוא חידוש של 'קהילה יהודית' נטולת 'כושר
היגוי', המבוססת בבוץ האינפלציה ובסחרור הלבנוני ושלכן ב-1985 היא תוקפנית
ומתגוננת? ככל שמדובר בהיסטוריה, התשובה שלילית לחלוטין. על כך ניתן ללמוד מדברים
שבלאנדר וגל-נור הקפידו להזכיר בעצמם, כאשר כתבו כי הכרזת העצמאות שהוקראה ב-14
במאי 1948, התבססה בין השאר "על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית שהוכרה
בהצהרת בלפור, בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים ובהחלטת האו"ם". המחברים לא מחמיצים
גם את הבטחת 'ההכרזה' לדאוג "שהמדינה תהיה מושתת על יסודות החירות, השווויון
והצדק, תקיים שוויון ללא הבדל דת גזע ומין ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך
ותרבות". למען הסר ספק הם מציינים שלא מדובר כאן "מרשם למדינה תיאוקרטית
אלא למדינה עם שלטון דמוקרטי" [עמ' 1029]. במלים אחרות, "ההעדפה"
הזו איננה סותרת דמוקרטיה (כפי שנראה בהמשך – אולי ההיפך הוא הנכון), ומקורה לא
בחקיקה מיוחדת משנת 1985, אלא היא נובעת ישירות מעקרון מדיני מרכזי במאתיים השנים
האחרונות: הלאומיות.
אבל
גם את הפרק ההיסטורי-הכללי הזה גל-נור ובלאנדר יודעים היטב. "כשלעצמו"
הם כתבו במבוא לפרק העוסק 'באזרחים הערבים ומקומם במדינת ישראל', "קיומם של
מיעוטים אינו אתגר חדש לסדר הדמוקרטי. מדינות לאום אינן בדרך כלל מונו-אתניות, ולו
מן הסיבה הפשוטה שכמאתיים המדינות הריבוניות שמאכלסות את הגלובוס במאה ה-21 אינן
מאפשרות ביטוי לכל השאיפות להגדרה עצמית טריטוריאלית. העובדה שהקהילות היהודית
והערבית במדינת ישראל נבדלות זו מזו [...] אף היא כשלעצמה אינה ייחודית [עמ'
906]". רצה הגורל – או ליתר דיוק רצתה הציונות המדינית שבראשותו של הרצל ושל
יורשו חיים וייצמן נקטה בפרגמטיזם-קונסטרוקטיביסטי שהוא לכשעצמו מושא ללימוד
ולחינוך פוליטי – והיהודים זכו להיות בין 200 המקרים שהצליחו להקים מדינה. כך או
כך, גל-נור ובלאנדר מסבירים כי "הייחוד במקרה הישראלי הוא שבעיית היחסים בין
העמים מתעצמת בשל הסכסוך הישראלי-ערבי וכיבוש השטחים ב-1967" [עמ' 906].
טכניקת
החזרה על עובדה הכרוכה במספר קסם – במקרה הזה "1967" – איננה חדשה והיא לא
הומצאה במכון הישראלי לדמוקרטיה. מנגד, אין עליה רישום פטנט ולכן היא מותרת לכל.
אך מה לעשות ושורשי הסכסוך הלאומי הרבה לפני שנת "1967" המכושפת. אדרבא,
גל-נור ובלאנדר בעצמם מקפידים להציג באופן הוגן את הטענה לפיה "מקור הסכסוך
הוא אי נכונותן של מדינות ערב להכיר בקיומה של מדינת ישראל. בנוגע לפלסטינים, מקור
הסכסוך הוא אי-נכונותם לקבל את תכנית החלוקה של האומות המאוחדות מ-1947, להכיר בתוצאות
מלחמת 1948 ובהקמת מדינת ישראל, ורצונם להחזיר את פלסטין כולה". נאמנים לכללי
הדת האקדמית המניחה אלוהות המורכבת תמיד מ'שני הצדדים', מציגים בלאנדר וגל-נור
"קוטב 2" לפיו "מקור הסכסוך הוא אי נכונותה של ישראל להסתפק
בגבולות מסויימים [...] אי-נכונותה של ישראל להכיר בזכותם להגדרה עצמית בשטח ארץ
ישראל\פלסטין ורצונה להחזיק בידיה לתמיד את מרבית השטחים שנכבשו ב-1967, או לפחות
להמשיך ולשלוט בהם" [עמ' 806].
עם
כל הכבוד ליתרון הדידקטי (שלא פעם באקדמיה הוא ממש תיאולוגיה) בהצגת "שני
קטבים" – שהרי 'האמת' (כך מספרת האגדה האורבאנית) 'עוברת באמצע' – אין כאן
שום מקום להתחכמויות. "מלחמת 1948" (הס מלקרוא לה בשמה המפורש: 'מלחמת
העצמאות') נבעה באופן חד משמעי מ"אי-נכונותם" של ערביי ארץ-ישראל\פלסטין
"לקבל את תכנית החלוקה של האומות המאוחדות מ-1947, להכיר בתוצאות מלחמת 1948
ובהקמת מדינת ישראל, ורצונם להחזיר את פלסטין כולה". גם כאן דברים שכותבים גל-נור
ובלאנדר משמשים – אולי בלי כוונה – לאישוש הקביעה הזו שעצם העובדה שעדיין מתקיים
לגביה ויכוח מעיד על דלות ההיסטוריה בקרב עם שתרבותו מבוססת על זכרון: ב-1959 (8
שנים לפני "1967") נוסדה תנועת אל-ארד ש"תבעה להגשים את זכויותיהם
הלאומיות של הפלסטינים על כל שטחה של פלסטין" עד כדי כך שהיא אפילו
"התנגדה לעמדות של מק"י" [עמ' 943]. אל-ארד קמה באותה שנה בה קם
ארגון פת"ח, שב-1964 (שלוש שנים לפני "1967") היווה את הגורם
המרכזי באש"ף, ארגון שאחרי 1974 (11 שנה לפני 1985) ישמש מוקד להערצת ישראלים
לא מעטים, לא רק ערבים, ושבסיס המצע שלו הוא "אי-נכונות לקבל את תכנית החלוקה
של האומות המאוחדות מ-1947, להכיר בתוצאות מלחמת 1948 ובהקמת מדינת ישראל, ורצונו
להחזיר את פלסטין כולה".
עוד
בעניין 'קוטב 2': נותיר להזדמנות אחרת את הדיון המורכב בשאלת 'ההסתפקות' הישראלית
'בגבולות מסויימים' ונזכיר רק כי ההנהגה הציונית הכירה בזכותם של ערבים להגדרה
עצמית בשטח פלסטין לכל המאוחר ב-1937 וכי בהסכמי קמפ-דיוויד הכירה ממשלת ישראל
בראשותו של מנחם בגין בקיומו של עם פלסטיני ובזכויותיו. למען נוחותם של הקוראים,
הנה הפיסקאות הרלבנטיות מההסכם עליו חתום מנחם בגין, 17 בספטמבר 1978:
Egypt, Israel, Jordan and the representatives of the
Palestinian people should participate in negotiations on the resolution of the
Palestinian problem in all its aspects […] The solution from the negotiations
must also recognize the legitimate right of the Palestinian peoples and their
just requirements. In this way, the Palestinians will participate in the
determination of their own future[13]
במלים
אחרות, "קוטב 2" חי וקיים רק במוחותיהם של אנשים שבוחרים להעדיף דמיון
פוליטי מודרך על פני מציאות פוליטית היסטורית. לכל היותר ניתן לומר ששאלת הגבולות
היא שאלה פתוחה. הנה היפותיזה סבירה: הבעיה הזו תפתר כמעט מאליה ברגע שתקום הנהגה
פלסטינית שתהיה מוכנה להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכויותיו. לסיכום סוגייה זו,
נביא עוד ציטוט חשוב שהביאו בלאנדר וגל-נור, הפעם מאת שמעון שמיר, מהאישים הבולטים
ביותר בישראל בגישתו החיובית והפייסנית בתחום המדיני. בתגובה ל'מסמכי החזון' הוא כתב
לערביי ישראל:
"אתם מתחילים
את המסמך עם הגדרה משלכם של מדינת ישראל: 'ישראל היא תולדה קולוניאליסטית אותה
יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב שהוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות'
[...] קשה להתנער מהתחושה שמטרת הגדרתכם החד-צדדית היא לפשוט את הזהות של היהודים
בארץ הזו. במסמך שלכם הערבים בארץ מופיעים כאומה, שעה שהיהודים מופיעים כקבוצה
דתית או אתנית. בשום מקום לא הכרתם בהגדרה העצמית של היהודים כאומה" [עמ'
964].
ומה
שנכון אצל "אקדמאים ואינטלקטואלים שרובם אינם מזוהים עם המסגרות המסורתיות
בחברה הערבית" נכון פי כמה לא רק לפעילי דעא"ש ואל-קעידא בסיני, פעילי הגי'האד
ברצועת עזה וממשלת חמא"ס בעזה, אלא גם להנהגת הרשות הפלסטינית הנוכחית.
ב-2013 יצא הספר הנדון לאויר העולם. ככל הנראה העבודה עליו נמשכה עד 2011, ולכן
סבירה טענת בלאנדר וגל-נור כי "מוקדם לשפוט מה תהיה השפעתן של המהפכות שהחלו
בעולם הערבי באביב 2011" [עמ' 902]. עם זאת, למרות שהיה "מוקדם
לשפוט", המחברים לא היססו לקבוע חד משמעית כי יש לקחת את "הסיכון בקביעת
הגבול המזרחי עם הפלסטינים והסורים לפי המתווה של הסכמי 1949", שכן אחרת
"עתידה של ישראל" הוא לא פחות מ"מצמרר" [עמ' 903]. עכשיו כבר
2015, ויש לתהות האם והתמונות המצמררות מצידו השני של "הגבול המזרחי"
מרמזות שעכשיו כבר אפשר לחשב מסלול מחדש. אין
בכוונת הדברים שלהלן לטעון שלהנהגה הישראלית אין אחריות למצב. הנושא דורש עיון
נוסף ומקיף ולא זה המקום לעמוד ולו על עיקרי הדברים.[14] כוונת
הדברים היא להעמיד על דיוקה את טענת 'הניכור' שלכאורה נוצר מאותה 'וי"ו'
עקשנית שבאה לעולם ב-1985, כשכל מטרתה היא "העדפת" היהודים ושניזקה רב
מתועלתה. ובכן, הטיעונים המתבקשים על דרך החיוב:
מדינת
ישראל קמה על יסוד הרעיון הלאומי שאיננו מיוחד לעם היהודי (אדרבא, כפי שנראה להלן,
גל-נור ובלאנדר מעלים על נס את התעקשותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לאומית!); בכל
העולם אין בנמצא מדינת לאום טהורה ויחסים מורכבים בין רוב ומיעוט הוא עניין
שבשיגרה; הייחוד שביחסי יהודים-פלסטינים בארץ הזו לא נובע מהגדרה
"חוקית" מאוחרת של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית שכן ההגדרה הזו היא
פועל יוצא של המדינאות הבינלאומית בעולם כולו מאז המאה ה-19; הייחוד שביחסי
יהודים-פלסטינים נובע מהסכסוך ביניהם, ששורשיו לא ב-"1967" כי אם לכל
המאוחר ב-1937 (השנה בה צץ לראשונה רעיון החלוקה שהיום משמש אימוצו כנייר לקמוס
לנאורות ולרדיפת שלום עכשיו); האחראים המרכזיים לסכסוך הם המנהיגים הפלסטינים;
התמדת עמדתם השוללת ('סרבנות שלום' במונחי
ימינו) מתמידה לכל הפחות מאז 1937 ועד לאינתיפאדה הראשונה (1987). מסקנות
אלו עולות באופן ישיר מעובדות שמביאים בלאנדר וגל-נור בספרם. בחירתם שלא להסיקן
בעצמם נובעת קרוב לוודאי לא מרשלנות או מחוסר יכולת חלילה, אלא מאג'נדה פוליטית
ברורה.
אג'נדה
זו באה לידי ביטוי מובהק בדיון הארוך שמקדיש הספר ל'מסמכי החזון' של ערביי ישראל,
או הפלסטינים בישראל. הצביעות הפרשנית מגיעה במסגרת זו לשיאה. מסתבר שכאשר
הפלסטינים הישראלים דורשים בכל הנוסחים של 'מסמכי החזון' "שוויון מלא, גם
אזרחי וגם לאומי" הרי שמדובר בצעד מתקדם של "אקדמאים ואינטלקטואלים
[...] הרוצים לקחת את היוזמה לידיהם [...]" [עמ' 964]. הרצל הרי לא היה מנסח
זאת טוב יותר, וגם לא המשלחות היהודיות שהגיעו (בצוותא עם משלחות של לאומים אחרים,
ביניהם ערבים) לוורסאי ב-1919, בדרישה להקנות ליהודים באשר הם "שוויון מלא,
גם אזרחי וגם לאומי", כולל הזכות להיות מוכר כ"מיעוט לאומי"
במדינות הלאום החדשות שעמדו לקום במזרח אירופה (פולין למשל).[15]
ענין
אחרון וחשוב לכשעצמו: ממסמכי החזון אנו למדים שוב שאין בנמצא – לפחות לא בקנה מידה
נרחב – אהדה רבה מדי לרעיון הנשגב של 'הניטרליות' התרבותית. מסתבר שאירים רוצים
להמשיך להיות אירים; קטלונים להיות קטלונים; סרבים להיות סרבים; ואפילו סקוטים
(החיים כידוע בסוף מערב) גם הם לא רואים שום פסול בזהותם הסקוטית. יתכן ויום אחד
בעתיד יקום 'המכון העולמי לדמוקרטיה' שיטיף לאנושות לאמץ סוף סוף את חזונו הנשגב
של ג'ון לנון – יותר בתחום הזהות התרבותית ופחות בתחום הבעלות על הרכוש, ובכל זאת –
אבל עד אז מסתבר למרבה הפלא שהאנושות מורכבת מבני אדם שלא רואים שום סתירה עקרונית
בין אנושיותם האוניברסאלית במהותה לבין זהותם הפרטיקולארית. אדרבא, זהותם היא אנושיותם.
העובדה שזהות פרטיקולארית היא עניין מורכב ולא מספיק צלול, יכולה להיות מקור ליצירה,
לדיאלוג לשגשוג רעיוני ולדמוקרטיה, כשם שהיא יכולה להיות בסיס לעוינות, חשדנות
ושנאה. הלאומיות היהודית היא ביטוי (אחד מני רבים) לאפשרות הראשונה. הלאומית
הפלסטינית היא ביטוי (אחד מני רבים) לאפשרות השנייה.
ה.
יהודית-דמוקרטית:
בעיה? לאו דווקא: "לדעתנו" בסיס ל"גיבושה והוצאתה אל הפועל של
מדיניות מקיפה, עקיבה והוגנת" [עמ' 967]
האם
בלאנדר וגל-נור לא יודעים את כל הדברים הללו? לא סביר. בחירתם להציע לאזרחי העתיד
בישראל את תפיסתם 'הנייטרלית' דה-פקטו, היא בחירה פוליטית, כלומר היא איננה
הכרחית. שוב, גם בנקודה זו, בניגוד גמור לדברי ההערכה של ד"ר לרנר, החיבור
שלפנינו איננו כולל את "כל התיאוריות" הרלבנטיות. בהקשר זה בולט חסרונה
של התיזה המשכנעת שהציגו אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בדיוק עשור לפני
שהספר הנדון ראה אור. מסתבר שאמנון רובינשטיין המצוטט כמה וכמה פעמים ע"י גל-נור
ובלאנדר הוא משפטן ראוי כאשר הוא מותח ביקורת על נזקי 'חוק השבות' למשל [עמ' 911].
לעומת זאת, כאשר רובינשטיין מראה במשותף עם יעקובסון שישראל היא מקרה נוסף לא רק
של מדינת לאום דמוקרטית תקינה לחלוטין, אלא שבדומה לה יש עוד עשרות מדינות באירופה
המוגדרות כמדינות של עמן (גרמניה, הונגריה, יוון, אירלנד, מקדוניה, סרביה ועוד
ועוד ועוד), כדאי להסתיר אותו מפני אזרחי העתיד.[16] הסתרה מהותית זו חיונית לצורך מטרתם דה-פקטו של בלאנדר
וגל-נור, לגרום לנו לחשוב כי הצירוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא ביטוי לצרות אופק, והוא
לא יותר מ"שלט שתלה החוק לצד שמה הרשמי של מדינת ישראל", ואף "יצר
תסבוכת רעיונות ומעשית המלווה את המערכת הפוליטית והמשפטית ואת ציבור האזרחים"
[עמ' 917].
אמנם
את "התסבוכת" לא יצרו הפרשנים המלומדים, אך דומה שחובתם בשיבתם כאנשי
מחקר במכון מחקר העוסק בדמוקרטיה, לתרום להתרתה ולא להעמקתה. אכן כן, חופש הביטוי והמצפון הנוהגים בישראל למרות
הכל, משמש בסיס לפרשנויות שונות ומשונות הן של מושג הלאומיות והן של מושג
הדמוקרטיה. אלא יש מרחק ידוע בין 'דיעה' ל'ידיעה', למרות הדמיון בין שתי המלים.
תפקידו של החוקר הוא לשים דגש על 'הידיעה' ולקוות שבעל 'הדיעה' יקח אותה בחשבון. זהו
תנאי הכרחי לחינוך הפוליטי שבלאנדר וגל-נור מעלים על נס בפרק הסיום, ובצדק.
כך, במקום
להבליט באופן חסר פרופורציות את מקומם של פרשני-יהדות קיצוניים כמו "נטורי
קרתא' "המחרימים את המדינה" [עמ' 74] או את יגאל עמיר ובריוני "תג
מחיר" [עמ' 895], אפשר היה להזכיר את מה שכמעט כל אזרח ישראלי יודע: חרדים
רבים עוברים 'ישראליזציה' נמרצת (ההקצנה 'הימנית' של הרב עובדיה בעיקר כנגד מרצ
כמובן נזכרת [עמ' 620]; אך אין זכר למפעלה העצום של בתו עדינה בר-שלום ולמשמעותה),
ואילו רוב הציונים-הדתיים מגלים נאמנות מוחלטת לדמוקרטיה גם בשעותיהם הקשות.
בלאנדר וגל-נור תארו את הציבור הזה במלים האופייניות הבאות: "במישור המדיני,
הציבור הדתי-לאומי התמקד בשנות ה-90 במאבק נגד הסכמי אוסלו ובשנות ה-2000 נגד
ההתנתקות מרצועת עזה". אם היה ספק לקורא שמא 'הא-הידיעה' במילה 'הציבור'
נדרשת מבחינה תחבירית בלבד, הנה הספק הוסר ואזרחי העתיד אמורים ללמוד כי מדובר
במקשה אחת, וכי מדובר ב"מתנחלים" שכולם כאחד חשים שהם "הפכו נטל
בלתי רצוי על כתפי המדינה" ולכן "יש סכנה שהם ייחדלו לציית גם לחוקיה
ולהכרעות דמוקרטיות של המוסדות הנבחרים" [עמ' 1046]. על הדמעות שהזילו רוב
אנשי הציונות הדתית לאחר רצח רבין עוד אפשר לומר כי מדובר אולי ב'דמעות תנין'. אבל
את העובדה שההתנתקות ב-2005 – בניגוד גמור לתחזיות של רואי שחורות - התנהלה באופן
ממלכתי לעילא, קצת קשה יותר לפרש באופן מעוות. ומכאן שהדרך היעילה יותר היא פשוט
לא לומר עליה מלה.
אל
מול הטענה שתפקיד המחקר הוא להציב מראה ושמטבע הדברים תמונה נראית בהירה יותר כאשר
גווניה חדים ומנוגדים – טענה נכונה לכשעצמה – ניתן לענות שוב באמצעות מרכיבים
הפוכים ברוחם המופיעים אצל גל-נור ובלאנדר. לא פעם ולא פעמיים, לאחר שסיימו לדון
באריכות וברהיטות בנושא כזה או אחר, הם מעיזים לומר במפורש כי "לדעתנו"
ככה או "לדעתנו" אחרת. אין בכך פסול. ההפך הוא הנכון. יש לברך על כך.
בפראפראזה על דבריהם הנכונים מאד, לפיהם "תפקיד ההנהגה הוא גם לדווח לציבור
ביושר [...גם] לנסח חלופות להכרעה [...אחרת] סופה שהיא פוגעת בלגיטימיות שלה
עצמה" [עמ' 1167], ניתן לומר כי תפקידו של המחקר הפוליטי הוא "לדווח
לציבור ביושר, לנסח חלופות להכרעה שכן אחרת סופה שהיא פוגעת בלגיטימיות שלה
עצמה" . ואמנם, בלאנדר וגל-נור לוקחים אחריות. למשל, בסיום עיונם בבעיה
הזדונית של ערביי ישראל, ובניגוד חד למדי לרוח דבריהם לאורך עשרות עמודים:
"לדעתנו
המדינה צריכה להכיר בקהילה הנפרדת של אזרחי ישראל הערבים, אך לא בזכויותיהם
הפוליטיות-לאומיות. הקו המפריד הוא דק, אך ניתן להגדרה. מעבר לזכויות האישיות כאזרחים,
יש לערבים בישראל זכויות קיבוציות בשפה, חינוך, תרבות, דתות, דיני אישות וכיוצא
באלה, והם רשאים לנהל עניינים אלה באופן אוטונומי, כמו, בשינויים המתבקשים, הקהילה
החרדית בישראל (לרבות הבעיות של 'לימודי ליבה' [...]) לעומת זאת, הזכויות
הקיבוציות אינן כוללות את התחום הפוליטית, ואף שהערבים בארץ הם מיעוט לאומי ילידי
מובחן, שאיפותיהם הלאומיות אינן יכולות להתממש בתוך מדינת ישראל [...] מאחר
שהמדינה משותפת, גם המערכת הפוליטית משותפת, ואילו המסגרות החברתיות והמקומיות
יהיו משולבות או לא משולבות לפי בחירתן של כל אחת מהקהילות" [עמ' 966]. מלים
כדרבנות. בצורה כזו או אחרת ניתן למצוא אותן בהגותם של הרצל, וייצמן ובני דורם,
יהודים ולא-יהודים גם יחד. אבל אין מקום לקטנוניות היסטוריוגרפית במקרה הזה. אם
דבריהם הנכוחים של בלאנדר וגל-נור יתרמו לתמורה בתפיסה המדינית של ערביי ישראל בעניין
'היהודי-דמוקרטי', מה טוב.
או
בתחום הכלכלי: "אי השוויון" קובעים באופן נכון ומשכנע בלאנדר וגל-נור,
"אינו רק תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים אלא הוא יוצר בעצמו מציאות. יש לו
השפעה על אי-יציבות פוליטית ועל דפוסי ההשתתפות הפוליטית: ככל שהרמה החברתית-כלכלית
נמוכה יותר, שיעור ההשתתפות הפוליטית נמוך יותר. התנערות המדינה מאחריותה שלרווחתו
של הפרט ולביטחונו הכלכלי-חברתי עלולה להוביל לאובדן האמון של האזרחים במערכת
הפוליטית, ומכאן קצרה הדרך להתערערות יסודות המשטר הדמוקרטי. שני הדברים אכן
התרחשו בישראל של שנות ה-2000: ירידה חדה הן באמון הציבור במוסדות הפוליטיים והן
בשיעורי ההצבעה לכנסת ולרשויות המקומיות. אי השוויון אינו רק מדד כלכלי, אלא בבואה
של מצב חברתי ופוליטי" [עמ' 1016]. גם כאן מדובר ברעיונות שעלו כבר בימי
העליה השנייה ויושמו בהצלחה חסרת אח ורע על ידי מפא"י המשוקצת, אבל תמיד נכון
וחשוב לחזור עליהם גם אחרי תשלום מס השפתיים למוסכמות שאין לערער אחריהן כמו
"כשלון כור ההיתוך" [עמ' 987] וכיו"ב. אם הספר הנדון יתרום לשיבתה
של אחריות לאומית על הכלכלה ולא עיון בהגותו הכלכלית של הרצל למשל, אין בכך שום
בעיה.
אך
כשם שהיה "לדעתנו" בעניין הערבים ו"לדעתנו" בעניין הכלכלי, רק
מתבקש היה שיבוא "לדעתנו" בתחום היהודי-דמוקרטי העומד בתשתית של כל
העניינים כולם. למרבה המזל ישנה פיסקה כזו מן המוכן, וגם היא מופיעה בספר הנדון,
אמנם בתפקיד של 'עד מפריך' ובכל זאת. הנה היא בתוספת המלה הנחוצה מבחינה
חינוכית-תודעתית: "לדעתנו". לדעתנו יהודי הוא מי ש"משתייך לקהילה
יהודית... אם הוא קושר גורלו בגורל העם היהודי ובניו, ואם מרכז הכובד של הוויתו
הוא יהודי... מבחן זה מורכב מיסודות שונים, וניתן למנות ביניהם יסודות של הדת
היהודית, של הלשון העברית, של ההיסטוריה של עמנו ושל בניית עצמאותנו המחודשת
במדינתנו (בג"צ 87/265 ברספורד)" [עמ' 1052]. מלים פשוטות ובהירות אלו
משמשות בפועל כתוכנת ההפעלה של הרוב המוחץ של אזרחי ישראל היהודים, והדברים
ידועים. ראוי היה לשמוע מפי גל-נור ובלאנדר דברים ברורים בנושא זה.
אכן
כן: הויכוח על תוכן 'קשירת הגורל' פתוח; כך גם היחס בין 'היסודות השונים' של הזהות
היהודית. אפילו על מהותה של השפה העברית מתקיים פולמוס מעניין; קל וחומר על הדגש
שיכול לשים כל אזרח על פרק היסטורי כזה או אחר ועל גבולות העצמאות המדינית וכן
הלאה. שוב, בלאנדר וגל-נור מתארים את הויכוחים האלו בפירוט [למשל עמ' 1060-1066].
אלא שבמקום להציגם כביטוי מובהק של הדינמיקה הפוליטית הנובעת מעקרון העל של 'האמנה
החברתית' (עקרון דינמי כידוע ולא רק בישראל), הם בוחרים לטעון שהויכוחים הללו הם
הוכחה לחולשת הדמוקרטיה הישראלית. ואם יתהה התלמיד או הסטודנט מה דינו של יהודי
(או ערבי) שאיננו מעוניין לכבד את 'האמנה החברתית' והוא זומם מזימות לפגוע בה?
התשובה פשוטה בתכלית: דמוקרטיה מתגוננת. משטרה, פרקליטות, שרותי בטחון כלליים. כמו
בכל דמוקרטיה אחרת.
הצירוף
יהודית-דמוקרטית לפיכך – אם רק נרצה – הוא הפתרון ולא הבעיה. "כפי שהראינו
בספר זה" מתקרבים גל-נור ובלאנדר לסיום, "המערכת הפוליטית בישראל
מתפקדת, אף שהאזרחים אינם מרוצים מתפקודה. למרות הסחף בהקפדה על כללי המשחק
הדמוקרטיים, הם נשמרו בדרך כלל [...] יש גם מחוייבות כללית לדמוקרטיה בקרב רוב
התושבים, בין השאר מתוך הבנה שהיא תורמת לגישור על חילוקי הדעות בחברה" [עמ'
1162]. התודעה היהודית-הדמוקרטית לפיכך היא הבריח התיכון לחיזוקם של 'כללי המשחק
הדמוקרטיים' שכן היא בסיס הסולידריות בלעדיה לא תתכן 'מחוייבות כללית לדמוקרטיה',
שהיא תנאי שאין בלתו למהלכים השוטפים של 'גישור על חילוקי הדעות'. היא גם תנאי
הכרחי לתיקון הכלכלי הנחוץ כל כך.
ומה
באשר לערבים? היינו הך. מדינת ישראל היא ביתם האזרחי ללא תנאים. אדרבא, תהליך
הגישור החיוני והדחוף כל כך בין הרוב היהודי למיעוט הערבי לא יוכל להתבצע על בסיס חצאי אמיתות, עיוותים או
שקרים מועילים לכאורה. בכלל ובפרט כשהשקרים וחצאי האמיתות הקשורים ביחסי
יהודים-ערבים ב-137 השנים האחרונות, מקבלים למעשה חסות מצד אלו שביקורתם-אמנותם,
שמסיבות ידועות הם מעדיפים לשתוק. הדמוקרטיה בישראל היא פרי הצלחת אישים בעלי
"כושר היגוי" גבוה, שהצליחו להוביל תהליך 'בינוי אומה' מודרני ומשגשג
באמצעות הפיכת המושג 'יהודי' לעקרון של זהות לאומית ולמכנה משותף רחב שאיפשר הקמתה
של מדינה דמוקרטית בליבה זכויות אזרח לכל. האמת היסודית הזו חיונית לצורך
"גיבושה והוצאתה אל הפועל של מדיניות מקיפה, עקיבה והוגנת" [עמ' 967]
כלפי הערבים, כפי שמייחלים ומקווים בלאנדר וגל-נור, ולא רק כלפיהם. מה חבל שבספרם
הם עשו מאמץ שיטתי לקעקע תובנה זו. כי הגינות עקיבה לא תתכן ללא מאמץ להתקרב לאמיתות
היסטוריות בסיסיות. כי ללא אמת היסטורית בסיסית, חינוך פוליטי לאזרחות הוא במקרה
הטוב טקס חלול. אי אפשר לחשוד בגל-נור ובלאנדר שזו מטרתם. אבל זו עלולה להיות
התוצאה. חינוך פוליטי דורש הרבה יותר מכמה נוסחאות נעימות לאוזניים 'נאורות' כאלו
ואחרות בארץ וב'עולם'.
[2] ומכאן שדברי השבח של חני לרנר
שכללו טענה לפיה החיבור מתייחס לכל תיאוריה פוליטית היא מוגזמת בלשון המעטה.
הספרות בנושא הגרעין רחבה למדי. ראו לאחרונה: אדם רז, המאבק על הפצצה, כרמל 2015.
[3] על המפלגה הזו ומקומה
במפא"י,ראו: מאיר חזן, מתינות – הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י
1945-1905, עם עובד, 2009.
[4] אדם רז, "חזיתות מתנגשות –
האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין", ישראלים – גליון 4 (סתיו
2012), עמ' 131-97. המאמר ניתן לאיחזור: http://in.bgu.ac.il/bgi/israelis/DocLib/Pages/2012/%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A8%D7%96.pdf
[6] אור קשתי, "חגיגת השכר
במכון הישראלי לדמוקרטיה – עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריק כרמון, מסתכמת
בכ-1.43 מליון שקל בשנה. כרמון: השכר מידתי, אני מרוויח כמו בכירים במשק",
הארץ 3 באפריל 2009. http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1254140 אוחזר ב-24 בספטמבר 2015.
[7] ראו למשל: אליעזר בארי,
"מעגל הקסמים", על המשמר, 18 בספטמבר 1953, עמ' 2; "ההגבלות בשטחי
הממשל הצבאי – לדיון בוועדת השרים לענייני בטחון", הצופה, 20 באוגוסט 1956,
עמ' 1; "הממשל הצבאי – מכשיר מפלגתי", חרות, 9 בדצמבר 1958, עמ' 1.
[8] ראו למשל: יאיר בוימל, צל כחול
לבן – מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים: השנים המעצבות
1968-1958, פרדס 2007; יאיר בוימל, "עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים
בישראל", עיונים בתקומת ישראל – 16 (2006), עמ' 413-391. ניתן וראוי
להתווכח על האופן בו מציג בוימל את הדברים, אבל ממחקרו עולה תמונה עובדתית הפוכה
לחלוטין לטענת גל-נור ובלאנדר אודות מיעוט ההתייחסות הממשלתית ל"מגזר"
בעשוריה הראשונים של המדינה.
[10] ראו: אלחנן יקירה, פוסט ציונות,
פוסט-שואה – שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל, עם עובד 2006; והשוו: http://www.akizel.net/2010/10/blog-post_14.html
[11] לנוסח הדו"ח, ראו: http://unispal.un.org/UNISPAL.NSF/0/07175DE9FA2DE563852568D3006E10F3. והשוו: חורחה גרסיה גרנדוס, כך נולדה מדינת
ישראל: הדרמה כפי שראיתיה במו עיני, תל אביב 1951
[12] בסיס לדיון מחודש בנושא יכול
להיות ספרו של דן שיפטן, פלסטינים בישראל – מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית,
תל אביב 2011
[14] הספרות בנושא עצומה. תרומתי לה
היא זו: אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים – הויכוח בישראל על המדיניות בגדה
המערבית 1987-1967, כרמל 2012.
[15] למרות שעבור היסטוריונים העוסקים
בנושא מדובר בעניין ידוע, בתודעה הציבורית בנושא – ככל שהיא בכלל קיימת – עניין זה
לא ידוע כלל וכלל. הספרות בנושא נרחבת למדי. ראו למשל: מתתיהו מינץ, 'האומה
היהודית — אמצאה ציונית?', ציונות: פולמוס בן זמננו (עיונים בתקומת ישראל, סדרת
נושא), קריית שדה–בוקר 1996, ;
צביה בלשן, איחוד מפולג: הברית העולמית של מפלגות פועלי–ציון, 1920-1907, קריית שדה–בוקר 2004.
[16] אלכסנדר יעקובסון ואמנון
רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, תל אביב 2003.
פוסט ארוך מאוד, שיגרום לרבים לנטוש אותו במהלכו, אבל חשוב ביותר.
השבמחקמסכים... אבל עדיף ככה. אם כי יש גירסה קצרה יותר שמחפשת אכסניה.
מחקפוסט מרתק ומעולה, שאשלח לכל מי שאני מאמין שיעשה בו שימוש מועיל
השבמחקעלה והצלח
תודה. מעודד ומשמח.
מחקסוף, סוף, קראתי. אמנם המחבר מתאר אותו כ"מאמר ארוך מאד". לענ"ד מועט המחזיק את המרובה. מחכים ומועיל, לא רק כביקורת ספרים, אלא גם כנייר עמדה, במיוחד בנושא 'יהודית-דמוקרטית'. תודה !
השבמחק