מותו של הנשיא החמישי ומעמדו המשונה של הנשיא החמישי הם הזדמנות לדון בקצרה במושג חדש שמתחיל לתפוס מקום בשיח הבלוגו-פייסבוק-ספרי: ימננות.
'בגדול' המושג הזה - ימננות - הוא התאום הסיאמי של 'הסמולנות'. כשם שה'סמולנות' היא נחלתם של אנשי שמאל שמרוב זכויות ושוויון הם לא רואים לא מציאות ולא דרגות של רוע, ובסופו של דבר טהרנותם תומכת למעשה בכוחות השמרניים ביותר; כך ימננות היא נחלתם של אנשי ימין שמרוב זקיפות קומה, הדר וכבוד לאומי, לא רק שלא רואים ממטר עמים ואנשים אחרים, אלא שהם מסמנים כאויבים הגדולים ביותר את אנשי המחנה שלהם שאינם רוקדים על פי החליל שלהם.
כך, רוגל אלפר, אורי משגב והכהן הגדול שלהם - גידון לוי - הם 'סמולנים' שעמדתם האולטרא-שמאלית כביכול היא למעשה תמיכה מוצקה בכוחות השמרניים ביותר בישראל. מנקודת מבטם גישה ממלכתית ומתונה כמו זו שביטא בזמנו הנשיא המנוח נבון היא חרפה פוליטית שהרי מבחנו של איש השמאל מבחינת 'הסמולן' היא לגנות כל ביטוי של לאומיות ציונית ואהבת הארץ.
ובדיוק מהצד השני, איתמר גביר ועמיתיו הם 'ימננים' הרואים באישים כמו הנשיא המכהן חרפה פוליטית שהרי מבחנו של איש הימין מבחינתם היא כל דבר חוץ מקירוב לבבות פנים-יהודי וכבוד לחוק ולשכן הערבי.
את המושג הזה - ימננן - למדתי מידידי אורי הייטנר שלא מפסיק להזכיר לנו את 'ברית הרדיקלים השלובים'. הברית בין אלו ההופכים את הדמוקרטיה לפטיש (FETISH) לבין אלו הרואים בה מקור הצרות כולן.
ימננות וסמולנות הן שני צדדים של מה שאלחנן יקירה הגדיר היטב כ'פרוורסיה אידיאולוגית': העמדת כל העולם, כל הקיום, כל היקום האנושי על עקרון טהור אחד - פסיבדו דמוקרטיה מזה ופסיבדו גאווה לאומית מזה.
הסימטריה מושלמת, הסכנה ברורה ומיידית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה