אמש, בזכותו של Matti Chai ידידי, זכיתי לשמוע ברוב קשב שיחה מרתקת של אלכס צייטלין עם פרופ' אבי שגיא, במסגרת סדרה של שיחות כאלו הנקראות 'באים אל הפרופסורים'.
מדובר בשיחה של כשעה, והקישור מופיע כאן למטה. אם הייתי איש תקשורת הכותרת של השיחה הנזכרת היתה זו: 'אני 90 אחוז חילוני'.
אבל אני לא איש תקשורת גם בגלל שלפני כמה שנים גיליתי לזוועתי שחלק מהכשרת הדור הבא של אנשי התקשורת בארץ, ליתר דיוק בגלי צה"ל, משם הדרך הרי פתוחה לכל רוחות השמים, כולל תרגיל מציאת סקופ, שהרי תקשורת זה סקופ, כלומר ''כותרת''.
כך או כך, בידיעה שלא כל מי שקורא את הדברים שלי הנכתבים ברגע זה יפנה לעצמו 59 דקות כדי לשמוע בעצמו את תוכן השיחה, ברור לי שגם אם ''כותרת'' היא לא הדרך הנכונה לתאר משהו, הרי שאין ברירה אלא לומר כמה דברים בלעדיהם אין שום תוחלת לדברים שרציתי לומר על דבריו של פרופ' אבי שגיא.
למי שלא יודע לחפש בויקי, נספר כאן בקיצור שאבי שגיא הוא אחד מגדולי הוגי הדעות בימינו, פרופסור לפילוסופיה, איש בר-אילן, רהוט וחכם ועשיר בידע רב תחומי, וחתום על לא מעט ספרים, ועל פי עדותו הוא תלמיד חכם קלאסי מגיל צעיר מאד, אבל גם, כמאמר הכותרת שהיא ציטוט מדבריו: "90 אחוז חילוני באורחות חייו".
אז הנה הדבר הראשון שאני מעיז לומר סוף סוף כלומר לכתוב, כי לומר אותם אני אומר בחדרי חדרים בחרדה חודרת למעט קרבנות שנתפסו על ידי בכף כמו פו הדב בסיפור המפורסם עם הדבש: אבי שגיא אומר "90 אחוז חילוני באורחות חייו" (והוא אם לא הבנו, יהודי שומר מצוות בעל רקע חרדי, בוגר בני ברק, הגם שמבית ציוני ר"ל לעט"טפו), וכבר שנים שאני חושב ובקושי אומר והנה לראשונה אני כותב, ואין לי שום כוונה ללכת על זה מכות כי זה לא משנה הרבה: בימינו כולם, ללא יוצאים מהכלל, חילונים. לא 90 אלא 100 אחוז.
על סמך מה? לא עכשיו כי אני רוצה לומר שלושה דברים נוספים על השיחה המרתקת של צייטלין ושגיא. אולי בקיצור: אם חילוניות היא שימת הדגש על החיים בעולם הזה ולא על העולם הבא, אין אלא לקבוע שבימינו כולם ללא יוצאים מהכלל 100 אחוז חילוניים. אבל נניח לזה כרגע.
שלושה דברים על השיחה של אלכס ואבי:
א. במסגרת ההבחנות שהם עשו בין סוגים של ציונות, הם חזרו והעמידו את אחד העם האיש שדאג ל'יהדות' לעומת הרצל, האיש שדאג ל'יהודים'. ההבדל כמובן ברור. הראשון דואג לרוח, השני לצורה. הראשון לעומק, השני לרוחב. הראשון ללב, השני לבגד. וכן הלאה. נניח לרגע לשני עניינים חשובים כשלעצמם. האחד - אחד העם אף פעם לא היה חבר בתנועה הציונית. חשוב? לא חשוב? לדעתי חשוב, אבל כאמור, לא עכשיו. השני - הרצל עסק בעניני תוכן ועומק ולב ורוח לא פחות מאחד העם הגם שבאופן שונה. אבל כאמור נניח לשני העניינים האלה, כי מה ששגיא וצייטלין הזכירו כהוכחה ניצחת לדיכוטומיה הזו בין אחד העם להרצל, הוא שהרצל, נאמן למוקד העיסוק שלו - 'היהודים' ולא 'היהדות' - העיז להציע את אוגנדה, כי מה זה חשוב בכלל איפה מצילים יהודים. אז זהו, שהוא לא הציע את אוגנדה כתחליף לארץ ישראל, אלא הוא שיחק את משחק אוגנדה כדי לחזק את הקשרים של התנועה הציונית עם מי שנראתה באותם ימים כגורם המדיני החשוב והחזק ביותר בעולם, בריטניה הגדולה (באותה תקופה ממש גדולה), שלדעת הרצל (וריינס ורבים אחרים), מעורבותה האפשרית לטובת הציונות נתפסה כתנאי מועיל להצלחת הציונות. מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה:
ב. צייטלין ושגיא התווכחו אנושות ולא הגיעו להסכמה, לגבי עמדת התלמוד הבבלי בסוגיית העלייה לארץ ישראל. צייטלין טען שהתלמוד פשוט הורה ליהודים לא לעלות ולשם כך הוא הזכיר את 'שלושת השבועות', אותו מדרש המופיע בשיר השירים רבק. שגיא ביטל את דבריו מכל וכל, ואמר שהבבלי בסך הכל שימש ''חומת מגן'' כהגדרתו בפני עלייה לא מבוקרת של יהודים לארץ ישראל, זאת במציאות בה ארץ ישראל היתה ארץ אוכלת יושביה. כפתור ופרח. אלא ששגיא לא טרח לענות וצייטלין לא הקפיד לשאול, האם התלמוד הבבלי הכניס מרכיבים של בחינת ההתפתחות האפשרית בדרכה של ארץ ישראל להפוך מארץ אוכלת מעט-יושביה לארץ מאכילת-עשרה-מליון-אזרחיה. למיטב ידיעתי התשובה על כך שלילית, ולכן ''הבינתיים'' עליו הצביע שגיא כעל מוצא שלל רב (כלומר חובת, לא זכות, חובת היהודי לעלות לארץ אבל "בינתיים" כל עוד המצב ג'יפה, הוא לא חייב למלא את החובה) הוא הרי מצב נצחי. אלא אם מגיעים החילונים (בפועל, מתוך תודעה, בהצהרה וגם החילוניים למעשה שאורחות חייהם הם "90אחוז"חילוניים), ואז מתניעים מהלכים, כמו למשל לחרוש את שדות מלאבס או להקים את שכונת מונטיפיורי דגניה ודימונה, אבל גם לנהל דיפלומטיה של מי ימצמץ ראשון, הרצל או בלפור שר המושבות, ואחרי שהציעו אוגנדה ונדחה אותה נלך הלאה לאזור קרוב יותר לחיפה. לזכותו של שגיא הוא הקפיד לומר בעניין זה שני דברים חשובים מאין כמותם שנעדרים לאחרונה מהשיח בנושא: האחד - שרוב מייסדי הציונות היו חילוניים ואין בכך שום פרדוקס כי הלאומיות המודרנית היתה מבחינתם התחליף ל'חיים יהודיים בממלכת הטקסט'. השני - שהמדינה היהודית לא התיימרה מעולם להגדיר מי הוא יהודי כי מעצם היותה 'מדינת היהודים' היא לא יכולה להגדיר את מי שמאפשר אותה, ושלמרבה הזוועה (מלה שלי) אלו שהתנגדו להקמתה (החרדים) משתלטים עליה היום כדי לקבוע באמצעות כוחה (הרב) מי הוא יהודי. מה שמוביל אותנו לנקודה השלישית:
ג. אהבתי מאד את האופטימיות של שגיא. גם צייטלין אהב אותה. ולא מדובר באופטימיות של מיופס (MAYUFES, צורת הביטוי ביידיש של צמד המלים העבריות 'מה יפית', ביטוי שמטרתו להסתייג ממה שאלתרמן הזהיר מפניו, הנטייה לראות הכל ורוד ורוד). מדובר באופטימיות הנשענת על ראיית מציאות בה אנשים, כל האנשים, וגם במובן הזה מדובר בתופעה חילונית למהדרין (המשפט האחרון תוספת שלי), בפועל מקיימים חיים של סתירות, וזה כל היופי והעוצמה של החברה הישראלית. נהג האוטובוס והרופא הבכיר הם ערבים שעל הנייר רוצים בהעילמותה של המדינה אבל עד אז עמלים כמו חרדים ודרוזים וכן הלאה בבניינה-בפועל שעה-שעה, ועל כל אחד מהם חל הפסוק 'למי תודה למי ברכה', כי כולנו (כמעט בכל אופן) עוסקים 'בעבודה ובמלאכה'. אבל כדי שהמתחים בחברה - כך אומר שגיא - יהיו סבירים וסבילים יותר, על כולנו מוטל להבין שהחיים הם סתירות. וכל כך אהבתי לשמוע את דבריו הנחרצים כנגד 'נאום השבטים' האווילי (מלה שלי) של הנשיא לשעבר ריבלין, נאום שעשרים שנה קודם לכן נשא אהוד ברק, אלא מי. בתגובה להבל (מלה שלי) 'השבטים' אמר שגיא את מה שאמר על היותו "90אחוז חילוני באורחות חייו", כי בניגוד לציווי של אהוד ברק, רובי רבלין וכמה מאות סוציופתולוגים, אדם הוא קצת יותר מהכיפה שיש או אין לו על הראש, קצת יותר מהעיתון שהוא קורא או לא קורא (לא קורא) וכן הלאה. מה הבעיה אבל עם התקווה הזו של שגיא, שאני -בדיוק כמו צייטלין - מצטרף אליה בהתלהבות ועם כל הלב? שהנמענים הראשיים שלה, החרדים אם זה לא ברור, לא רק שלא מכירים במציאות מלאת הסתירות מחוץ לגדר החרדית, אלא שהם אינם רוצים לראות את הסתירות המהותיות המאפיינות את החיים שלהם עצמם. אבל, כמובן, מובן מאליו: אין דבר כזה "ה"חרדים. יש כל מיני. יש תהליכים, החשוב ביותר בהקשרנו הוא תהליך הישראליזציה המקיף כמובן גם את אזרחי המדינה הערבים.
ולא, לא הכל יופי טופי, ממש לא. 59 דקות ותצאו חכמים יותר. ויש פטנט כזה ביוטיוב המאפשר צפייה במהירות של 1.5, אז בכלל. ממש בקטנה. עולה כמו שווארמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה