בדווים - צפון, דרום, כן משבר, לא משבר, תרבות ומודרניזציה וגם כמה הערות הכרחיות: בעיקבות הרצאה מעניינת בנושא

 אין צורך בפרטים מזהים, כלומר מי הרצה ומי היו המורצים, כי זה באמת לא חשוב, כי הנושא נושא גם בלי זיהוי וסלפיז.

הטיעון המרכזי של המרצה היה בערך זה: בשונה מהבדואים בצפון המדינה (אזור הגליל התחתון בעיקר), שעברו תהליכי מודרניזציה איטיים שעלו בקנה אחד עם המימד האיטי של התרבות המסורתית שלהם, ולכן לא חוו משבר, הנה הבדואים בדרום, עברו תהליכי מודרניזציה מואצים ביותר שלא עלו בקנה אחד עם התרבות המסורתית האיטית, ולכן הם סובלים ממשבר חמור. הם וכל מי שסביבם כמובן, כמו למשל מדינת ישראל.

נקודת מוצא הכרחית להרצאה כזו היתה תיאור התרבות הבידואית. שוב ועוד פעם חזר המרצה על הטענה שמדובר בתרבות שהיתה, כי היום הדברים שונים למדי, אבל שעל מנת להבין את מצב הבדואים בהווה, בכלל ובפרט את הפער בין המשבר שלא חוו הבדואים בצפון לבין המשבר שכן חוו וממשיכים לחוות הבדואים בדרום, אין אלא להכיר את יסודות התרבות הבדואית.

הדברים ידועים: המבנה השבטי הכולל משפחות גרעיניות המתאפיינות בגדלים שונים הנגזרים ממספר הנשים שיש לכל גבר; חלוקת התפקידים הקשוחה והברורה בין הנשים והגברים; היחס למים כאל משאב משותף לכל באי המדבר מה שמחייב שמאהל בדואי לעולם ישב ליד ולא על מקור מים; תהליך הנדידה העונתי המתקיים במעגלים כדי שמעט הירק שיש פה ושם יאכל על ידי הצאן רק פעם בשנה לכל היותר; העדר מוסדות קהילה כמו מסגד, בית קברות וכדומה, שכן מדובר בתרבות נוודית; וכן הלאה.

משום מה הקפיד המרצה להחמיץ מאפיין מובהק נוסף של העבר הבדואי: פשיטות אלימות על ישובי קבע של 'פלחים', גם בשנים שחונות (ואז זה 'מוצדק' כי אם אין לחם אין ברירה) וגם כי למה לא. 

מאפיין ידוע נוסף: נטייתם של לא מעט שבטים לנהל במקביל לנדודים חקלאות נקודתית בואדיות מסויימים ובכך לשפר את המצאי הכלכלי. ועוד מאפיין שכלל לא הוזכר: ניצול יכולות הנדידה של הבדואים ובעיקר שליטתם בספינת המדבר (הגמל) לצורך הברחות מכל הסוגים.

ומדוע כל זה חשוב? כי בניגוד גמור לאופן בו הוצג מימד 'התרבות' אצל הבדואים, כל הדברים 'הקטנים' האלה הם פועל יוצא של שתי עובדות קריטיות להבנת מושג 'התרבות' ומכאן להבנת מילת הקסם: 'המשבר'.

עובדה קריטית ראשונה: התרבות הבידואית בשום שלב לא היתה מנותקת מתמורות היסטוריות טרום-מודרניות. או בעברית: גם לפני ברוט הבריטים, ממלכות טרום-מודרניות שפעלו במרחב, יצרו סביבה משתנה על שלל אתגריה, כלומר התמונה הסטטית של 'התרבות הבידואית כפי שהיתה ואיננה' היא היא זו שלא היתה מעולם, בעולם ההיסטורי בכל אופן.

עובדה קריטית שנייה: עצם העובדה שבידואים ידעו להתאים עצמם לאפשרויות כלכליות חדשות (ואדי מפתיע באמצע המדבר; סחורה חדשה שלא שמענו עליה ושהברחתה מזכה בהרבה מאד זוזים; אפשרויות הכרוכות במאבקים מדיניים במרחב בו נמצאים הבדואים וכן הלאה) מעידה שהצגת 'התרבות הבידואית' כעניין סטטי או כמשהו המשתנה בקושי, באיטיות המזכירה את תנועתו של הגמל מהכא אל התם, אין לה אחיזה במציאות.

סיכום ביניים: הצגת התיזה לפיה התרבות הבידואית היא 'איטית' ושרק התייחסות אליה כאל כזו תמנע 'משבר', אינה אלא פוזה כלומר פוזיציה פוליטית ותו לאו.

באשר למלה 'משבר': על מלה זו, כמו על מלות קסם אחרות ('ההתחממות הגלובלית', 'יוקר המחיה', 'הגמוניה' וכמובן איך אפשר לשכוח את חביבת הקהל: 'גזענות'), עבר תהליך מופלא של אינפלציה ואפילו היפר-אינפלציה. אכן יש דבר כזה 'משבר'. מפולת המניות באוקטובר 1929 היא דוגמא פופולרית ונכונה בעיקרה (הגם שהיא מוצגת באופן פשטני להחריד אבל זה לא הנושא כרגע). הצונאמי בפוקושימה או הפיצוץ בצ'רנוביל הן שתי דוגמאות נוספות (שאין ביניהן שום קשר ולו קלוש, באשר בפוקושימה הבעיה היתה הצונאמי, ואילו בצ'רנוביל הבעיה היתה בכור). 

אבל כינוי של כל דבר במלה 'משבר' משמעותו שחיקתה של המלה החשובה הזו עד דק והפיכתה לקלישאה ריקה, כלומר לפוזה.

נתחיל מהצפון דווקא: האם נכון להציג את מצב החברה הבדואית בגליל התחתון כחפה מ'משבר' כלומר נטולת בעיות? השוואת כל נתון בכל פרמטר בין החברה הבדואית בצפון לבין למשל הערבים הנוצרים של חיפה תגלה פערים פנטסטיים, גדולים בהרבה בין כל אחת מהחברות הנזכרות לבין כל מקבילה של מגזר יהודי כזה או אחר.

הנוצרים הערבים בחיפה גם הם קבוצה אנושית בעלת 'תרבות' מסויימת, לא פחות מסורתית מכל חברה מסורתית אחרת בתולדות האנושות (וכל חברות האדם בכל תולדות האנושות היו מסורתיות עד לא מזמן). גם הנוצרים הערבים בחיפה נפגשו במודרניזציה. אבל תוצאת המפגש בשני המקרים שונה למדי.

מה שמלמד שהנושא דורש הרבה יותר מאשר ספידומטר של תמורה היסטורית (לאט=טוב!; מהר=רע!). 

נדרש למשל דיון בתוכן התרבות ובאופן בו, למשל, השמטת מרכיבים חשובים בעבר , באה על חשבון ניתוח אמין יותר של המציאות. למשל: הערבים הנוצרים בחיפה תמיד היו מיעוט, גם כשבמרחב הזה שלט מוסלמים. 

אדרבא, בניגוד גמור לשליט היהודי-ריבוני-ישראלי, שלפחות מצהיר על עצמו שהוא דוגל בסובלנות דה-יורה ולפחות מנסה שתהיה דה-פקטו, הרוב המוסלמי הסוני לא הכיר במלה 'סובלנות', לא ראה בה שום ערך ובהתאם התייחס לכל גורם שאינו מוסלמי-סוני כאל 'סוג ב' כפי שנהוג לומר בימינו. 

איך המרכיב הזה מסביר את ההצלחה העצומה של המגזר הערבי-נוצרי לא רק בחיפה? בדיוק: המסורת של להיות מיעוט, לא פעם נרדף, הביאה את המיעוט הזה גם להסתגר וגם לפעול למיקסום עוצמתו במישור הכלכלי הנדל"ני ונדכ"ני (נכסי דכן ניידי). מזכיר לכם מיעוט אחר? בדיוק. הארמנים.

ואם לחזור לבדואים: מרכיב הפשיטות למשל על ישובי הקבע הפלחים מסביר למשל את רמת הפשיעה הגבוהה להחריד גם בקרב הבדואים בגליל. מי שמדבר על הבדואים בצפון במונחים של 'אין משבר' מתעלם מהמציאות, וככל הנראה ובכל מקרה אחת ההשלכות של המהלך הזה היא לבודד ולהעמיד בבדידותו המזהרת את המושג 'משבר'.

ובכן, 'משבר'. האם האיטלקים שהיגרו לניו יורק לא סבלו חבלי הסתגלות? והמהגרים משבדיה למערב התיכון? והיהודים לצפון ארגנטינה? וההודים לדרום אפריקה? והסינים למערב ארצות הברית? והיפנים?

 ובכן, 'משבר': הואיל והוא גורף ומאפיין כל חברה שנאלצה להפגיש את התרבות שלה עם המודרניזציה, הרי שאין טעם להגזים בו.

או במלים אחרות: מדוע לייחד את 'המשבר' הבדואי בדרום ביחס ל'משבר' של יהודי עיראק למשל שעלו ארצה בבת אחת תוך פחות משנה בערך? 

מדוע אצל יהודי עיראק לא התפתחו תופעות משונות כמו אלו המאפיינות את החברה הבדואית בדרום? האם כל בדואי שהיגר לקהיר למשל או לדמשק, גם הוא מנהל שנים על גבי שנים על גבי שנים על גבי שנים משא ומתן אינסופי עם הרשויות המנסות להסדיר את מעמדו תוך שהוא נוקט כל דרך ושיטה כדי לוודא שהסדרה כזו לא תגיע? 

שאלה רטורית. התרבות הבידואית כמו כל תרבות מסורתית אחרת בעבר, מעצם היותה תרבות אנושית, הוכיחה יכולת שינוי והסתגלות. הדוגמאות לכך הובאו קודם לכן ואין צורך לחזור על הדברים ובלבד שזוכרים את כל מרכיבי המסורת הבידואית (כולל חקלאות בואדיות וכולל פשיטות על ישובי קבע וכולל הברחות). 

וכאשר השינוי וההסתגלות הללו משומנות במיליארדי שקלים בכל שנה, דומה שטיעון 'האיטיות' מאבד מקסמו הרטורי והופך גם הוא - כמו הפוזה הבידואית כלפי הממסד - לנטל מאוס.

מאז 1948 חלפו עברו יותר מ-70 שנה. מספיק זמן גם כדי לטחון קפה, גם לספר עוד אגדה, גם להחליף שלושים ברכות מה נשמע ואיך הולך, וגם להסתגל למציאות ולא רק לצד אחד שלה, זה של הקיצבאות והתקציבים.

לזכותם של הבדואים בדרום ולגנותה העמוקה של מדינת ישראל יש להזכיר עובדה חשובה מאד נוספת: אלפי בדואים, ואולי עשרות אלפים, לא קיימים מבחינת המערכת. 

אין להם מספר זהות. הם אינם יכולים להנות מזכויות אזרח. הם מנוצלים כמובן קודם כל על ידי גורמי פשיעה ונתונים להשפעת יתר מצד גורמים אנטי-אזרחיים כמו האחים המוסלמים וכדומה.

 אי-מעמדם נובע מאי-הריבונות שנוקטת גם במקרה הזה מדינת ישראל, ולמרבה האירוניה במשמרות הארוכות של הימין הריק-ריק.

לסיכום: הישראלי הממוצע, בשיבתו כמרצה או כמורצה, טוב יעשה אם יקפיד להתבונן ברוב אם לא בכל מרכיבי המציאות, ויוותר על קיצורי דרכים.

כמו השימוש הנוח במושג 'משבר'. היה כבר פילוסוף ידוע שדיבר על כניסתנו לעולם, אותה יציאה דרמטית מצוואר הרחם, כעל 'משבר'. 

ובכן כן, במובן הזה, כן, משבר. בכל מובן אחר, בין צוואר הרחם לתכריכים, שינוי, הסתגלות, קבלת אחריות, קבלת החלטות. ותשלום מחירים בהתאם