"קודם כל אנשים" - אלא מה? השאלה היא מה זה 'אנשים' - או: מדוע לאלו שמנווטים בעולם מדומיין אין שום עניין בלחשב מסלול מחדש (מוקדש למנהיגים המבולבלים של מכללה אחת בצפון שמכשירה את דור העתיד של מוריהם של אזרחי ישראל)

 א. קודם כל אנשים

כשחברה כמו סלקום מוכרת טלפונים תחת הסיסמא 'מליון ישראלים אינם לבד', או כשחברה כמו קוקה-קולה משווקת סוכר מרוכז תחת הסיסמא 'טעם החיים', אין מה לבוא בטענות. כי מטרתו של שיווק הוא שיווק, ומטרתו של שיווק הוא מכירה, ומטרתה של מכירה היא פרנסה, ולי בכל אופן אין שום מלה רעה לומר על פרנסה.

מכאן אפשר להלין על סגנון הפרסומות של קוקה-קולה או על רמת השירות של סלקום, אבל אלו כבר בגדר הערות שוליים.

אבל כשמוסד אקדמי המוגדר כ"מכללה אקדמית לחינוך" משווק ומוכר ומתפרנס ונותן שירות, תחת הסיסמא "קודם כל אנשים", מדובר כבר בעניין אחר למדי. 

כי סלקום מוכרת לאזרחים כלים לתקשר ביניהם. קוקה-קולה מוכרת לאזרחים את 'טעם החיים' או עוד סיבות ללכת לרופא שיניים ולחדר כושר, אבל מכללה אקדמית לחינוך משפיעה על דמותם של אותם אזרחים, שהרי במכללה אקדמית לחינוך מכשירים את מורי העתיד של מדינת ישראל.

מה ההבדל? עבור סלקום וקוקה-קולה, "אנשים" זה קודם כל, או בעיקר, ולמעשה רק, יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי. עבור מכללה אקדמית לחינוך, "אנשים" זה הרבה יותר מזה, או למעשה קיצורה של ההגדרה: לא "יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי" אלא "יצור בעל תבונה".

ומכאן לשאלה מה היא "התבונה" שמיוחסת לאותו יצור.

ב. מה זו תבונה? - גרסת ההנהלה

על השאלה הזו יש שתי תשובות: האחת - תבונת האדם כפי שהיא באמת. השנייה - תבונת האדם כפי שההנהלה החליטה שהוא אמור להיות.

ומי זו 'ההנהלה'? היא יכולה לשבת באסיפה הלאומית ב-1793; היא יכולה לשבת בקרמלין ב-1937; היא יכולה לשבת בברלין ב-1933; היא יכולה לשבת בטהראן מ-1979; היא יכולה לשבת בעזה מ-1987; היא יכולה לשבת ברחוב שוקן כבר כמה עשרות שנים; היא יכולה לשבת בהרוורד ובמכללה אחת בצפון ב-2023 ועוד קודם לכן. והיא יושבת בותיקן, והיא יושבת במכינת עלי, והיא יושבת במרכז פרס לשלום, והיא יושבת בשלל מקומות.

בכל המקרים, 'ההנהלה' קובעת מה היא תבונת האדם הנכונה שאין להרהר אחריה: בצרפת המהפכנית האדם הוא כל כולו תבונה רציונלית ומי שלא מבין את זה נגלגל את ראשו בסל; בקרמלין קבעו שהאדם הוא יצור שיתופי שכל כולו תרומה לכלל ומי שלא מבין את זה ישלח לסיביר (במקרה הטוב); על תפיסת האדם בברלין אין צורך לומר דבר, כולנו יודעים את החומר; האדם האיראני הוא ארי-טהור ועליונות כזו מאפיינת גם את 'הומו-עזתיקוס'; ברחוב שוקן קבעה ההנהלה שאדם ראוי לשמו הוא 'הומו-ג'ונלנונוס-רוג'רווטרזוס: יצור נטול רגש לאומי, חף מהדתה ושר-שיר-לשלום.

בהרוורד ובמכללה אחת בצפון עירבבו את כל אלו והציעו מרקחת שאין צורך להסבירה, כי היא מובנת מאליה: כולנו קודם כל אנשים.

ומי יודע מי הוא האדם כפי שהוא באמת? - רק מי שעושה מאמץ לחתור אל האמת. למרבה המזל יש לא מעט אנשים כאלו. הם יכולים להיות היסטוריונים מקצועיים, הם יכולים להיות אנשים 'רגילים' שסתם מחזיקים באינטואיציה פשוטה. כך או אחרת, וכאמור, למרבה המזל הם קיימים.

ג. מה זו תבונה? - גרסת המציאות

האדם הוא יצור ביולוגי-פסיכולוגי (גוף ונפש) המתאפיין כמו כל יצור אורגני אחר, בשילוב אסטרטגיות ודרכים להתמודד עם אתגרי המציאות, אלו שמביאים לו גלי צונאמי, רעידות אדמה ושינויי אקלים (חדשות מתפרצות: מנקודת מבט אנושית וכלל-אורגנית, האקלים תמיד היה ותמיד יהיה 'במשבר'), ואלו שמביאים לו יצורים אורגנים אחרים (וירוסים, נחשים ופירות מורעלים [מבחינתו]), וכמובן האתגרים שמציבים בפניו בני מינו.

כל אדם הגון העושה מינימום של מאמץ לעשות שימוש בתבונה האנושית, לא זו שתכניה ודרכיה נקבעו על ידי ההנהלה, אלא זו שהוא מכיר אינטימית מקרוב מתוקף היותו אדם, יודע שיש שלוש דרכים, שלוש אסטרטגיות להתמודד עם שלל האתגרים הללו: שיתוף פעולה; תחרות; אלימות.

כל אחת מאלו מגוונת למדי. אלימות מילולית היא דבר אחד, נשק גרעיני דבר אחר. כך גם לגבי תחרות: היא יכולה להתקיים על בסיס כללים מוסכמים, היא יכולה להתקיים באופן נכלולי. וגם שיתוף פעולה יכול לקבל צורה של קבוצה אינטימית בדגניה בשנת 1910, והיא יכולה לקבל צורה של ציבור גדול המונה מליוני אזרחים המוכנים לסייע זה לזה על בסיסה של 'אמנה חברתית' ומערכת של ערכים משותפים.

היסטוריונים - למשל עזר גת -  הראו, כי כשיש שגשוג כלכלי הנטייה האנושית היא לכיוון של תחרות על בסיס הסכמות ולשיתופי פעולה, ופחות לכיוון של אלימות, ולהפך. הם גם גילו שככל שיש מכנה משותף ערכי-רעיוני גדול יותר, כך החברות משגשגות ושלוות יותר. כלומר הם הראו שלאומיות היא בסיס מעולה לדמוקרטיה משגשגת, זאת בניגוד למה שקובעות הנהלות למיניהן. 

במלים אחרות, האדם התבוני של גרסת-המציאות שונה בתכלית השינוי מהאדם של גרסת-ההנהלה, כי הוא לא 'או-או' (או נוצרי\מוסלמי או כופר; או ארי טהור או בר-השמדה; או 'דמוקרטית' או 'יהודית'; או 'נאור' או 'מודת'), אלא 'גם וגם'.

ד. למי יש פטור מחישוב מסלול מחדש, ומדוע

 רב-חובל כי טעה במעלה אחת אפילו בניווט אנייתו השטה מליסבון לאיים הקריביים, אם לא יחשב מסלול מחדש עלול להגיע לברזיל או לקנדה. רב-חובל לא יכול להרשות לעצמו לטעות אפילו לא במעלה אחת. ולכן כל רב-חובל, או כל נמשל שלו בשלל עיסוקים אנושיים, חייב כל הזמן לחשב מסלול מחדש.

אבל אם רב החובל יושב בחדר ממוזג במכללה אחת בצפון או במוסד דומה אחר במערב ארה"ב או במרכז צרפת, מה מונע ממנו לטעות לא במעלה אחת אלא ב-180? כלום ושום דבר.

כי הוא, לעומת רב-החובל (או ראש המדינה, או מנכ"ל הכספים של חברה פרטית, או ראש משפחה, או נהג אוטובוס, או טכנאי שיניים, או כירורגית-לב, או מהנדסת חשמל, או מנהלת מפעל להתפלת מים), חי במציאות מדומיינת.

אדרבא: החיים במציאות מדומיינת לא רק שלא מחייבים את 'ההנהלה' לחשב מסלול מחדש, אלא להפך - ככל שהמציאות מתרחקת מהנחות היסוד המשמשות להם לניווט, כך הם הולכים ומחזקים את התייצבותם ההירואית לצד הנחות היסוד, ולעזאזל המציאות.

ה. המעגל המכושף של המוסרניות התלושה

להירואיות הזו, אותה גבורה מוסרית-כביכול, יש תפקיד מרכזי בתהליך האבסורדי המתואר כאן. 

כי אנשים פשוטים העושים שימוש פשוט בתבונה האנושית כפי שהיא, ומגלים למשל כי 'מתווה אוסלו' יכול היה אולי להסתיים ב'שלום של אמיצים' אבל למרבה הצער הוא הביא את 'השבת השחורה', מסיקים מסקנות שאינן סותרות את תפיסת המציאות שלהם לגבי מהות האדם ('חשבנו וקיווינו שהערבים בעזה, אם רק נעזוב אותם בשקט, יבחרו באסטרטגיה של שיתוף פעולה ותחרות, ויפחיתו באלימות - טעינו!')

אבל מהלך מחשבתי כזה בלתי אפשרי עבור אנשי 'ההנהלה', שמקפידים לא לחשב מסלול מחדש, כי לשיטתם הבעיה היא במציאות ולא בתיאוריה.

והתיאוריה היא - וכך לימדו אותה רוסו ודידרו וכן הלאה - שהאדם הוא יצור תבוני-טהור, וכי אם רק עוזבים אותו בשקט ומפחיתים את מגבלות הציוויליזציה, הוא שב למצבו המקורי: איש-שלום היושב על שפת הנחל בין ערביים, דג דגים וכותב שירים.

ומי קרוב יותר למצב-הטבעי, מי דומה יותר לאדם-הפראי (ועבור מעריצי העולם המדומיין של ז'ן ז'ק רוסו, הרי זו מחמאה ולא קללה חלילה!): האיראנים או האמריקנים? העזתים או תושבי שדרות? חמאס או הציונות?

שאלות רטוריות כמובן. כולם "אנשים" אבל "אנשים" שהושחתו במדינות מפותחות מדי, חזקות מדי, עשירות מדי, הם הם המעוותים, הם הם הראויים לגנאי, הם הם שיש להתייצב מאחורי אויביהם 'האותנטיים'.

ולהתייצבות הזו שלל צורות: הפגנות, מאמרים, עצומות, רשתות חברתיות, אם אפשר להתגייס אישית לשורות לוחמי החירות של דעא"ש-חיזבאללה-חמאס-אש"ף מה טוב.

אבל להתייצבות הזו לצד "הצד החלש", 'האותנטי', זה ש"נושל מאדמתו", יש עוד צורה אחת, מקומית: יצירת מעטפת רעיונית המגינה על הרשע, על העיוות, על התיעוב ועל הרצחנות, במכבסת מלים-נכונות, שתפקידן להבטיח 'דיון סובלני', 'דיאלוג-מכבד', וכמובן, איך שכחנו, ומזל שלא, מילת-מילות-המלים: "הכלה".

ומצידם של אלו האוחזים במאכלת, בחומר הנפץ ובנכונות להשחית כבודם של נרצחיהם, תמונה דומה למדי: בניגוד למה שיגידו וכבר אומרים נבוכים-לרגע ברחבי העולם, שמסבירים את האכזריות של חמאס בעובדה, כלומר "העובדה" שהם מייצגים עם גדול הסובל דיכוי ונישול וניצול כבר עשרות שנים, העניין הפוך לגמרי: כעוצמת האכזריות עומק השקר. או כעומק השקר עוצמת האכזריות.

ואת האכזריות של חמאס יש לראות כהמשך ישיר של גדלות-הלב כביכול של נביאי "ההכלה" הפוסט-מודרניסטים, הרואים בכולם "אנשים". וחז"ל כבר אמרו מה שאמרו על מי שמרחם על אכזריים. במכללה אחת בצפון לא סתם מרחמים על אכזרים, אלא מציעים, ממש מלמדים, "להכיל" אותם.

ו. אז מה עושים

מחשבים מסלול מחדש, אלא מה. שמים סוף להפקדת, כלומר הפקרת מוסדות להכשרת מורים בידי אנשים שתלישותם-אמנותם, אנשים המקפידים על בורות-מלומדת (ignorancia supina), אנשים המשוכנעים שכולנו "קודם כל אנשים" מבלי שהם נותנים דין וחשבון מה הם "אנשים" ולמה הם מסוגלים (ולכן הם אלו הראשונים שיתארו מעשי זוועה במונחים של 'רצחנות חייתית', והרי אין בטבע אף חיה שתעשה לבני מינה מה ש"אנשים" יודעים לעשות, ועשו, ויעשו, לבני מינם).

איך כל זה יקרה? רק ואך ורק בהמשך להנחות היסוד של האדם התבוני כפי שהוא באמת: על פי הכללים המוסכמים, בהמשך ישיר לאסטרטגיה2 ברפרטואר האנושי (תחרות), ובהתאם למה שנגזר ממה שאמור לעלות כמובן מאליו מהגדרת המוסדות הללו 'אקדמיה' בכלל ובפרט 'מכללות אקדמיות לחינוך'.

'מכללה' - כלומר מוסד העושה מאמץ להכליל את שלל התופעות האנושיות (כולל הסביבה בתוכה מתקיימת האנושות). אי אפשר הכל, אבל אפשר וצריך לחתור לשם.

'אקדמית' - כלומר מוסד השם במרכז את החובה לחתירה לאמת המוחלטת ולא את הזכות לחופש הביטוי, שהרי מדובר בהפכים מוחלטים: הזכות לביטוי משמעותה החופש לבטא כל מחשבה וכל רעיון, יהיו תלושים ככל שיהיו, כמו למשל הרעיונות של ג'ון לנון או מאמרי המערכת של גדעון לוי. חובת החתירה לאמת לעומת זאת, היא התשתית לביקורת ראויה לשמה, הבוחנת טיעונים ורעיונות על פי מידת הלכידות שיש בהם, וכיצד הם עומדים במבחני המציאות והפרשנות המנומקת.

'לחינוך' - כלומר מוסד הרואה בחרדת קודש וברצינות שאין למעלה ממנה, את התפקיד הקשה לגשר בין העולמות המורכבים של העיסוק האקדמי, לבין עולמם הרוחני של אזרחי העתיד.

אנשים שאין להם לא מצפן, לא מפה, לא כוכב צפון וגם לא גרם אחד של יכולת לומר לעצמם, על עצמם, את האמת הלא-נוחה הזו, לא יכולים, לא ראויים, אסור שינהלו מכללות אקדמיות לחינוך. אולי בטהרן, אבל לא כאן. 

והנה הגרסא המצולמת של כל מה שכתבתי כאן