חתך הזהב כביטוי המובהק והמפורסם ביותר של נטיית בני האדם לחפש סימטריה גם כשהיא לא קיימת (ובענייני יהודים-ערבים היא לחלוטין לא קיימת) - או: כיצד ימשיכו לנסות לכבס את השבת השחורה ומה כדאי להבין כדי לא לתרום לכך

 השיטה הפשוטה ביותר להתמודד עם זוועות השבת השחורה היא כמובן להכחיש אותה. את זה ניסתה לעשות חברת כנסת של רע"ם, והדברים ידועים. 

גם זה המקום לומר את מה שאמור להיות ברור מאליו, וכבר מזמן ברור מאליו ומופיע בחוק, ושרק שופטינו המופלאים דאגו לא לממש בניגוד מוחלט לחוק ברור וחד משמעי, חוק יסוד הכנסת, האוסר על מפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (עקרון המעוגן בין השאר במשפט הבינלאומי), מלקחת חלק בבחירות.

החוק הזה אמור היה למנוע מכל חברי הכנסת הערביים של כל המפלגות הערביות הקיימות, מלייצג את הציבור הערבי (עניין מפוקפק ממילא, ובלי שום קשר לעניין החוק). מדוע השופטים שלנו עברו על חוק יסוד הכנסת? מסיבות של נוצריות-יהודית: הגשת הלחי השנייה, שהרי מצעי המפלגות הם "רק דיבורים" (אלא אם מדובר בבן-גביר, ואז הרי כל נאד שהוא תוקע זה ביטוי לפשיזם גזעני רצחני וכן הלאה).

אבל מכיוון שמעשה ההכחשה קצת מסובך במקרה הזה, השיטה הפשוטה יותר היא לחפש סימטריה. כלומר להצדיק את הזוועות בזוועות שעשו יהודים לערבים.

כך למשל עלתה הטענה שחיילי צה"ל אנסו פלסטיניות ולכן, הנה הסימטריה. בנקודה הזו יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים. הנה זה שוב: 

יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים.

אז כן אנסו או לא אנסו? ובכן, פרשה מפורסמת מ-1948 מלמדת שאנסו ועוד איך. בחורה בידואית אומללה הפכה לשפחת מין לחבורת חיילי צה"ל בדרום, שאחרי שגמרו שוב וגמרו ושוב גמרו, רצחו והסתירו את הגופה, עד שהפרשה נחשפה.

ומי אמר כפר קאסם ולא קיבל? ואת דיר-יאסין נעזוב רגע בצד, כי כנראה גם הקרב שם הפך לעוד קוביה במשחק ההכפשות החביב כל כך על לוחמי מלחמות היהודים. ומי אמר ביזה ושוד ולא קיבל? כן, בן גוריון בעצמו דאג להפיץ 100 אלף עותקים של שיר שכתב בתגובה לתופעה הזו, בקרב חיילי צה"ל לקראת סוף המלחמה.

ועל רצח שבויים ב-1956 שמעתם? כתב על זה יריב בן אהרון בספרו "הקרב".

וככל הנראה היו עוד זוועות שנעשו על ידי יהודים.

אז מה עושים? אוי ואבוי. מה עושים. מה ההבדל בינינו לבין הערבים. 

הנה ההבדל. והוא בקיצור, ברוח כותרת הרשומה הזו, מבטא היעדר מוחלט של סימטריה. אין סימטריה בסכסוך הזה. זו נקודת המוצא. עבור אנשים שכמוני אינם מחבבים פרטים  זו לא רק נקודת המוצא אלא סוף פסוק. והעובדה שאני נזקק לפרטים היא רק מכיוון שרוב האנשים שאני פוגש אינם מוכנים לשמוע נקודות מוצא ושורות תחתונות אלא רוצים פרטים.

אז ככה: במלחמה כולם עושים זוועות. מי יותר (הערבים) ומי פחות (היהודים).

אבל במלחמה - שהיא המשך המדיניות וגם התרבות באמצעים אחרים - השאלה החשובה היא מי יוזם אותה, על סמך איזה צידוק ומה הוא רוצה להשיג ממנה.

למשל, פוטין יזם מלחמה נגד אוקראינה, על סמך הטענה שמדובר בשטחים שפעם היו רוסיה ושרוסיה גם לא רוצה שנאטו תשב לה בקצה הגינה, והוא רוצה להשיג מהמלחמה בטחון לרוסיה וצדק גיאוגרפי. לא זה המקום להכנס לדיון בשאלה עד כמה פוטין צודק. כי המטרה היא להדגים באמצעות המלחמה באוקראינה למה הכוונה בשלוש השאלות הללו: מי יזם, למה ולטובת מה.

ואחרי שהבנו את זה, אפשר לעבור לשאלת 1938, או 1920, או 1908, או 1948, או 1956, או 1967 וכן הלאה עד 2023 ועד בכלל בעתיד הנראה לעין.

יהודים, גם כשיזמו מלחמה (1956, 1982), יזמו על סמך צידוק זכותם (המוכרת) להתקיים בשלום בארצם, וזו בדיוק היתה המטרה שלהם.

ערבים, תמיד ובעתיד הנראה לעין, יזמו מלחמה על מנת להשמיד את היהודים או לפחות לסלק את רובם מכאן ואם לא אז לפחות לשלוט בהם כפי שמוסלמים שלטו בלא-מוסלמים עד לעת החדשה.

זו השאלה החשובה במלחמה, ולא האם צד זה או אחר עשה זוועה כזו או אחרת.

זו השאלה החשובה במלחמה, גם אם ברור שיש קשר ישיר בין צידוק המלחמה ומטרותיה, לבין כמות וצורת הזוועות שכל צד עושה.

ולכן, הואיל והיהודים עושים מלחמות כדי להמשיך ולחיות ולקוות שיכבדו את זכותם להמשיך ולחיות, הרי שמעשי הזוועה שהם עשו נדירים וזניחים.

ולהפך: הואיל והערבים, כמעט כולם, כבר יותר מ-100 שנה, היו רוצים במקרה המינימלי לראות יהודים כנועים ובני מוות (כך כונו היהודים בפי הערבים לפני 100 שנה: בני מוות או במונחי ימינו 'ילדי כאפות'), ובמקרה המקסימלי לא לראות אותם בכלל (בשום מקום, כולל בוושינגטון, לונדון, סנטיאגו, ברלין שלא לדבר על איסטנבול), הרי שבהתאם נטייתם לזוועות כמה שיותר מופלאות (ומה שקרה ב2023 ממשיך דברים דומים כבר 100 שנה. תשאלו את ניצולי טבח חברון ב-1929, את משפחת הרן מנהריה, 1979, את ילדי מעלות 1974, את הספורטאים שלנו במינכן 1972, את ההורים של התינוקת שלהבת פס ב-2001, ומי לא מכיר את השיר של גידי גוב, וכולנו הספקנו כבר לשכוח את שני התיירים הישראלים שנרצחו בשבת השחורה במצרים על ידי שוטר מצרי).

והבדל קטן אחרון: אצל היהודים אף אחד שעשה פשעי מלחמה - ויהודים עשו פשעי מלחמה - לא רק שלא מתגאה בזה (להוציא מקרים בודדים בשנים האחרונות), לא רק שבדרך כלל היה רוצה לשכוח מזה, לא רק שבדרך כלל יושב על זה בכלא, אלא שהתרבות היהודית לא רואה בו גיבור שרחובות נקראים על שמו ודמותו הופכת דמות לחיקוי לחינוך ילדים.

היפוכו של דבר אצל הערבים, וכל מלה נוספת מיותרת כמובן. 

המלחמה היא המשך המדיניות, וגם התרבות, באמצעים אחרים.

השאלה היחידה החשובה היא לפיכך, מה המדיניות ומה התרבות.

ובשני אלו - מדיניות ותרבות - ההפרש בין יהודים לערבים לא ניתן לתאור באמצעות שום קלישאה ידועה (שמן ומים, ארץ ושמים, אור וצל, דבש ובצל, כלום).