שלושים פרקים היסטוריים - ספר שמע (וטקסט בצידו)

והנה קטע מהמבוא:

למה? כי היסטוריה מעניינת. כי היסטוריה מלמדת. כי היסטוריה היא בסיס לזהות אישית וציבורית.

ספר זה מיועד לאנשים שרוצים לדעת מעט יותר על ההיסטוריה היהודית. מעט, כי הספר הזה בכוונת מכוון מצומצם בהיקפו. מצד שני, הספר מניח שהמתעניין בהיסטוריה של העם היהודי, יודע עליה משהו. ואם ההנחה הזו מוטעית לגבי אנשים שמשוכנעים שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית, אין ספק שלאחר קריאת הספר הזה הם כבר לא יוכלו לומר על עצמם שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה הזו. ומצד שלישי, כותב שורות אלו, עוד לפני שהוא בא לברר מה למדו קוראי הספר הזה, יהיה הראשון לומר שגם עליו חל הכלל הברור מאליו: תמיד אפשר ללמוד עוד משהו על ההיסטוריה הזו.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל, 'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו', כולל התאווה העיונית, הכוללת קודם כל את הרצון להכיר את העבר, להתענג על מכמניו, לקבל ממנו השראה ולכל הפחות להנות מהתרומה העצומה שלו ליצר הסקרנות.

 

מגה-היסטוריה ואנטי-היסטוריה

לא מיותר לומר שחשיבותה של ההיסטוריה היהודית לא מובנת מאליה. מצד אחד דווקא היסטוריון שהפך מזמן לסלב מקפיד לטעון שאין לה שום חשיבות כי תרומת היהדות להיסטוריה האנושית זניחה, וכי ממילא חשיבות ההיסטוריה מפוקפקת כי היא כל כולה מיתוסים והמצאות – "הכל בראש" כידוע – וכי מזור ותיקון יגיעו לעולם ככל שיותר אנשים יגבירו את מודעותם העצמית, אם בסיועו של פסיכולוג, אם באמצעות ויפאסנה ומדיטציה. מצד שני אישיות ישראלית שהלכה לא מזמן לעולמה – כמאה מדינאים הטריחו עצמם ללוותו בדרכו האחרונה - לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנות חיבתם של אנשים להיסטוריה, ולמקום החשוב שהיא תופסת בסדר היום הציבורי והחינוכי. את זלזולו בהיסטוריה נהג לתאר באמצעות הטיעון המופלא הבא: "מה זה חשוב כמה סוסים היו לנפוליון". על פניו היו לו סיבות טובות לגנות את החיבה הנפוצה להיסטוריה, שכן היא עמדה לדעתו כאבן נגף ליצירת 'מזרח תיכון חדש' שיתאפיין בשלום חוצה גבולות (שגם הם כמובן עניין מיותר השייך להיסטוריה), שכל כולו שגשוג וקידמה טכנולוגית, שאין להן שום קשר להיסטוריה. אינדיקציה ברורה לכך הוא ראה בעובדה היא שנערות ערביות מקפידות לשמור על גזרתן על מנת שיוכלו להתגנדר בג'ינס צמוד, זאת בניגוד לאימותיהן שהזניחו את הופעתן החיצונית, כפי שציוותה המסורת.

קצרה היריעה מלדון בשיטות השונות והמנוגדות לכאורה להפיץ תודעה א-היסטורית שהיא בשל כך א-חברתית וא-פוליטית, כי כפי שאמר היסטוריון ישראלי דגול ומנוח: "אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחוץ להיסטוריה". במלים אחרות, סיפורן של חברות מסוימות, כמו זו היהודית, הוא סיפורו של שינוי והתפתחות. מכאן שהרוצה לדעת לאן ללכת, טוב יעשה מאין בא. כשאומרים לו מצד אחד שלהיסטוריה שלו (היהודית) אין שום חשיבות בקנה מידה של העבר עולמי, או כשאומרים לו שלהיסטוריה אין חשיבות כי אין לה חשיבות ביחס לעתיד האנושות, למעשה אומרים לו שהוא לא קיים. ואם הוא לא קיים אין צורך לבחון את עברו, וממילא העתיד כבר מוכתב ננו-טכנולוגית אז לשם מה לטרוח להכיר את מורשתו של רבי יוחנן בן-זכאי או את המחלוקת בין וייצמן לז'בוטינסקי. אין להיבהל מדעת קהל האוהדת האופפת את עמדותיהם הזהות למעשה של שני 'הידוענים' הללו: נוח למי שנוח לטפח עמדות לכאורה 'מתקדמות', קודם כל מסיבות פוליטיות ידועות. כך או אחרת, למרבה המזל, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם – כהמשך ליצר הסקרנות הטבעי – היא להתעניין בעבר בכלל ובעברם הקבוצתי ('לאומי') בפרט.