למי יש את הזכות החוקית לחיות על אדמת ישראל\ פלסטין השנויה במחלוקת?

להלן תרגום לעברית של תשובה באנגלית שנתתי לשאלה באנגלית ברשת החברתית החביבה 'קוורה' 

שאלת הזכות המשפטית על ארץ ישראל איננה נתונה כלל בויכוח משפטי. השאלה היא פוליטית בלבד. מהרגע הראשון ועד לעתיד הנראה לעין. במלה 'פוליטיקה' הכוונה היא לכל מה שקשור במאבקי כוח, הכוללים למשל טרור ומלחמות, אבל גם מאבקים בשדה המדיני, חרם, הפצת שקרים, דלגיטימציה וכן הלאה. כל מה שעושים הערבים נגד היהודים מ-1920, הרגע ההיסטורי בו הוכרז המעמד המשפטי של הארץ הזו כשייכת לעם היהודי ולעם היהודי בלבד. 

כדי להבין את העניין המשפטי יש לקחת בחשבון שני נושאים: 1. מי היה הריבון על הארץ הזו עד 1920. 2. מה אמור היה להיות מעמדם המשפטי של כל מי שאיננו שיך לעם היהודי.

ובכן, עד 1920 הריבון על הארץ הזו היה האימפריה העות'מנית. אפשר להתכווח כמובן על זכותם של שבטים ברברים להשתלט על כל השטחים עד וינה ב-1683, ועל כל צפון אפריקה, וחצי האי ערב, וכל זה בשמה של דת מסויימת הסוגדת לנביא מוחמד. אבל בערך מהמאה ה-17 הלך והתקבל עקרון הריבונות המדינתית, בין השאר של אימפריות, וזה היה הבסיס למשפט הבינלאומי שהתפתח במאה ה-19, בין השאר סביב ארועים כמו 'מלחמות נפוליאון' עד 1815, וסכסוכים אחרים כמו 'מלחמת קרים' 1853-1856 ועוד.

הרעיון היה שאין לפגוע בשלמות טריטוריאלית של מדינה מסויימת, אלא בהסכמה. במקרה של מלחמה, ההנחה היתה שבסופה של המלחמה יתנהל משא ומתן מדיני, ושוב תושג הסכמה. 

היעד של הנשיא וודרו ווילסון במלחמת העולם הראשונה, היה ליצור מערכת שתמנע את שלב המלחמה, כך שעל כל סכסוך בין מדינות תתקבל תשובה מדינית. לשם כך נוצר 'חבר הלאומים'. 

ב-1914 האימפריה העות'מנית הצטרפה לגרמניה ולאימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמה נגד 'מעצמות ההסכמה', רוסיה, אנגליה וצרפת ועוד כ-20 מדינות אחרות, ביניהן יפן ואיטליה. המלחמה הסתיימה בתבוסת האימפריה העות'מנית, ועל פי העקרונות שתוארו לעיל, המעצמות המנצחות היו אמורות לדון בעתיד האימפריה העות'מנית.

בשלב זה, 1919, קיבלו מנהיגי האימפריה העות'מנית החלטה לפרק את האימפריה בעצמם, ולהפוך את הגרעין שלה - העם הטורקי - לבסיס של מדינת לאום חדשה שנקראת מאז 'טורקיה'.

כל שנותר למעצמות המנצחות היה להחליט מה לעשות עם השטח העצום שהיה עד לאותו רגע בידי האימפריה העות'מנית. חלק מהשטח היה כבר בשליטה של גורמים מקומיים ברורים, כמו במצרים, מרוקו, תוניסיה וחצי האי ערב. 

אבל שטחים אחרים, ביניהם ארץ ישראל, נותרו ללא עתיד ברור. בנקודה זו קיבלו מנהיגי המעצמות המנצחות, שכאמור ייצגו רשימה ארוכה של מדינות, את ההחלטה להקצות את ארץ ישראל לטובת העם היהודי, שקיבל הכרה בדרישתו לזכות הגדרה עצמית בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, עקרון תרבותי המוכר גם בנצרות וגם באיסלאם. כלומר החלטת 'העולם' היתה להפוך את ההכרה התרבותית להכרה משפטית-מדינית 

במקביל, ועל פי אותו הגיון בדיוק - זכות ההגדרה העצמית - גם את שאר השטחים הם החליטו להקצות לעמים אחרים בסביבה, כולם ערבים כאלו ואחרים, וכך בהמשך הדרך קמו מדינות עצמאיות כמו ירדן, לבנון, סוריה ועיראק.

עד כאן תשובה על השאלה הראשונה, והנה היא שוב בקיצור: עד 1919 ארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה העות'מנית ובריבונות שלה. מ-1919 הוחלט שהחלק הקטן הזה של האימפריה העות'מנית, יהווה את הבסיס למדינה יהודית. זה היסוד המשפטי.

לגבי השאלה השנייה: לכולם היה ברור, בוודאי לתנועה הציונית, בוודאי למקימי 'חבר הלאומים', שבכל מדינה, לא משנה איפה היא ומה הרכבה האתני, כל אזרח הוא שווה זכויות וחובות. צ'כוסלובקים בפולין, פולנים בגרמניה, גרמנים ברוסיה, יהודים באנגליה, אירים בארה"ב. כל אדם זכאי להחזיק בזהות תרבותית משלו, אבל במקביל הוא אזרח שומר חוק של מדינתו, שגם מכבדת את זכויותיו, ודורשת ממנו את חובותיו, בדיוק כמו מכל אזרח אחר.

כשהוקמה מדינת ישראל ב-1948, כל זה נכתב במפורש במגילת העצמאות שלה. מי שמדבר על 'אפרטהייד' שיש במדינת ישראל הוא שקרן או אידיוט. מה שכתוב במגילת העצמאות מ-1948, הוא בדיוק מה שנכתב בקונגרס הציוני ב-1897. ומה שנכתב שם נכתב בהצהרת בלפור ב-1917. ומה שנכתב בהצהרת בלפור ב-1917 שב ונכתב ב-1920 בכתב המנדט שקיבלו הבריטים על ארץ ישראל, במטרה לסייע ליהודים להקים את המדינה שלהם.

ועכשיו כשהצד המשפטי ברור, נעבור בחזרה לפוליטיקה. שם ורק שם נמצא הסכסוך. לא במישור המשפטי, לא במישור ההיסטורי. רק במישור הפוליטי. הערבים ככלל, ולא מהיום, מוכנים להכיר בקיומו של עולם כל עוד הוא קונה מהם נפט או משדר להם את ליגת האלופות. אבל בכל מה שקשור להתערבות של העולם בנסיון לעשות סדר כך שלא תהיינה יותר מלחמות, הערבים לא מכירים בזכותו של העולם לעשות זאת.

ולכן באמנה הפלסטינית כתוב במפורש שהצהרת בלפור וכל מה שבא אחריה, לא מקובל, לא נכון, לא ראוי ושתפקידו של כל ערבי הוא להלחם נגד כל מה שקשור בזה. כלומר חובתו של כל ערבי הוא לפגוע ביהודים, או באמצעות חטיפת ורצח תינוקות, או באמצעות אי-הכרה של חברי כנסת ערבים במדינה בה הם חיים (אף אחד מהם לא מסוגל להוציא מהפה שלו את המלים: 'ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת לאום של העם היהודי, ואנחנו הערבים מיעוט במדינה הזו, וזוכים לשוויון זכויות בדיוק כמו המיעוט הפיני בשבדיה, או המיעוט השבדי בפינלנד).

זו התמונה. מה עושים? כל עוד בעולם המערבי ימשיכו לאכול את השקרים של הערבים, הסיכוי שהם ישתנו עוד יותר קטן, כי מראש מדובר בתרבות אלימה, תרבות של שקר, תרבות שלא מייחסת שום חשיבות לחיי אדם, תרבות של חשדנות, של עוינות, של בריחה מאחריות, ואת כל זה אמורים לראות כל מי שיש להם שכנים ערבים במספר גדול, בכל מדינה במערב, תשאלו את הצרפתים.

אז מה עושים? נצמדים לאמת. והאמת פשוטה מאד: מבחינה משפטית ארץ ישראל שייכת לעם היהודי. נקודה. מבחינה מדינית הסכסוך נובע מחוסר נכונותם של ערבים להכיר בקיומו של עם יהודי. נקודה.