בחזרה לויכוח הישן - כיצד יש לנהל כלכלה בקנה מידה לאומי וכיצד השאלה הזו קשורה לחופש שהוא יסוד הדמוקרטיה

א. רשות הדיבור להרצל, 1902  

 "הפרופסור המלומד דיבר על ׳מים שזורמים כלפי מעלה,׳ ופרידריך התייחס בהתחלה לבדיחה ברצינות. שטיינק ליגלג עליו וכינה אותו בור עם חורים בהשכלה, אבל מיד הסביר את דבריו. זה לא המים שזורמים כלפי למעלה; האנרגיה הטמונה בזרם היא שעולה למעלה. אפילו באלטנוילנד לא הצליחו לשנות את מהלכם של איתני הטבע, כמו שלא הצליחו לשנות את טבע האדם; אבל התרבות איפשרה להם לעמוד על טיבם של כוחות הטבע ולנצל אותם טוב יותר. היום כבר לא צריך למקם את גלגל טחנת הקמח מתחת למפל מים, כמו בעבר. נחל שזורם במרחק חמישה־עשר או עשרים מייל מניע את גלגליה. כוחו מועבר אליה בצורה של זרם חשמלי באמצעות כבלים."

 הקטע כפי שאפשר ללמוד מרמז המופיע בו, וכמובן מסגנונו ותוכנו, לקוח מתוך 'אלטנוילנד'. קיבלתי אותו במתנה משותף לדרך, ששמע אותי לא פעם משתלח בפרופסור מהסוג ההפוך, שמסביר שוב ושוב ושוב לעשרות ואולי מאות אלפי מעריציו השותים את דבריו בצמא ובהערצה, שחוקי הכלכלה משולים לחוקי הטבע, וכי כשם שמים לא עולים במעלה הגבעה, כך אין שום סיכוי לפעול כלכלית כנגד חוקי הכלכלה, שמעמדם הממשי הוא כשל חוק הכבידה.

בימיו של הרצל ככל הנראה פרופסורים היו אנשים שידעו לחבר ידע רב, אינטליגנציה, חריצות ותבונה. בימינו, חלק גדול מהם מתאפיינים לכל היותר בשלושת המרכיבים הראשונים: הם חרוצים בדרך כלל, ולכן יודעים הרבה ולכן הם עושים רושם של אינטליגנטים, אבל כשהידע הרב העומד לרשותם נעצר על מפתן האידיאולוגיה תוך התעלמות מהמציאות, תבונה רבה אין בהם, והרי תבונה נשענת על יסוד היסודות של 'הטבע האנושי' שהוזכר גם על ידי הרצל: היכולת של האדם להתבונן קודם כל במה שיש.

כי רק על סמך התבוננות במה שיש, אפשר להתחיל לרקוח מחשבות ורעיונות ואפשרויות לטובת מה שראוי.

ב. רשות הדיבור לאהרון ראובני, 1940

מגמת חיי האדם היא העפלה;  יצר ההעפלה הוא מידה אנושית, המבדילה בין האדם ובין כל שאר בעלי החיים, בה מקור כל התנועות החופשיות;  יצר המנוחה והמנה הבטוחה הוא מידת הברואים, בה מקור כל התנועות הטוטליטריות;   אין העפלה בלי יזמת היחיד;  יזמת היחיד מוּתנה בחופש פעולתו;   חופש הפעולה עומד על קנין פרטי, הנאמד בכסף;   משק לאומי מכוון או נתון להשגחה ממשלתית אפיטרופסית ממעט את דמות היחיד, ראשיתו תחליפים ואחריתו התאבנות והתפוררות;   השיטה הקפיטליסטית מחייבת חופש היחיד ומדע מתקדם – על כן היא בסיס טבעי לסדרי חיים חופשיים ולתרבות גבוהה;   השיטה הקפיטליסטית מציינת נצחון מידת־האדם [...] והיא השג מוחלט בתולדות האנושיות;  המשק הקפיטליסטי עומד על שווי־משקל נע, הוא שומר את יציבותו בתוך תנודותיו ומתיישר מאליו לפי חוקי ההצע והביקוש;  תוקף חוק ההצע והביקוש תלוי בהיקף חרות האדם;   המשטר הקפיטליסטי מושתת בעיקר על גידול פנימי אורגני, ולא על ניצול חיצוני טורף;  

בשונה מהרצל, ראובני פחות מוכר. בקיצור נגיד שמדובר באדם חרוץ, ידען, אינטליגנט ובעל תבונה, שעלה לארץ כבר בעלייה השנייה, וכמו אחיו יצחק בן-צבי, ראה עצמו חלק מתנועת העבודה, אך שלמרות זאת מצא עצמו במסלול התנגשות רעיוני עם ברל כצנלסון בשאלות כלכליות-פוליטיות ואחרות, ושבין השאר כתב בשנות ה-30' מאמרים בנושא שב-1940 ראו אור כחלק מספר שכותרתו "דמוקרטיה וטוטליטריות - יסודות תורת ההעפלה". ספר זה מתמודד עם האתגרים הרעיוניים של שוללי הקפיטליזם הליברלי, שלדעתו של ראובני הוא הדרך היחידה הראויה לשמה לניהול כלכלה בקנה מידה עולמי, לאומי ואישי, כי היא היא זו שעולה בקנה אחד עם טבע האדם.

במושג 'העפלה' אין הכוונה למה שהפך באותם ימים לפעילות מבצעית-מדינית ראשונה במעלה: המאמץ של יהודים להגיע לחופי הארץ למרות האיסורים הבריטיים שנשענו על עמדתם האנטי-יהודית החסלנית כבר אז של ערביי האזור כולו. כוונתו של ראובני היא לאותו מרכיב בטבע האדם השואף תמיד ליותר, אותו רצון לכבוש את כוחות הטבע גם כדי להקטין אם לא לחסל לחלוטין את בעיית המחסור, וגם כדי ליצור לעצמו צרכים חדשים, תהליך העומד בבסיסה של התרבות האנושית.

כלומר ראובני מצטרף לשורה ארוכה של הוגים, הרצל ביניהם, העושים שימוש הכרחי בנקודת המוצא לכל דיון בהוויה האנושית, והוא 'טבע האדם'. מושג זה נדחה כבר כמה דורות על הסף, מצידם של תומכי ליברליזם ודמוקרטיה דווקא, שכן הוא עומד עקרונית בסתירה לטענה לפיה "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים", כלומר אין מקום לדבר על "טבע אדם" כי אדם יכול להיות מה שהוא רוצה, כפי שניסח זאת למשל נפוליאון, "בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל", או כפי שמימש את עקרון העל-טבעי הזה אזרח ישראלי חרוץ בשם ירון כהן, שיום בהיר אחד הופיע בציבור תחת השם דנה אינטרנשיונל, ללמדנו שלא רק שאין "טבע אדם" בענייני חברה וכלכלה, אלא שאין "טבע אדם" אפילו בתחום האחראי לעצם קיומנו כאן: המין והמיניות וקיומם של שני מינים, שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם".

ג. אז האם יש או אין טבע אדם?

ירון כהן לכאורה מוכיח שאין טבע אדם. אבל רק לכאורה. גם כי ירון כהן לא היה מגיע לעולם לולא היה טבע-אדם שבלעדיו לא יתכן הקסם הזה של 'פרו ורבו', וגם כי הישגו, או יהיו שיגידו 'הישגו', להחליף את מינו מעיד גם הוא, כמו משאבת המים של שטייניק, על מה שראובני והרצל ראו גם כגורם מרכזי כל כך בהוויה המודרנית (הטכנולוגיה הנשענת על המדע), ועוד יותר מכך על טבע האדם ליצור לו כלים ולשכללם. כלים כוללים גם נשק, וגם כלי ניתוח וגם משאבות. כלים כמובן הם רק כלים, האדם הוא שיוצק להם תוכן מוסרי כזה או אחר. לא הרשתות החברתיות יוצרות תרבות של שנאה, אלא בני אדם מלאי שנאה עושים שימוש ברשתות החברתיות כדי להפיצה. ולהפך.

אז אחרי שהסכמנו שיש טבע-אדם, ויסלחו אלו שממשיכים לפטפט את פיטפוטיהם הפסיבדו-מרקסיסטים לפיהם אין דבר כזה טבע-אדם כי האדם הוא "סך כל יחסיו החברתיים" כאמור (ואז אין אלא לשנות את 'יחסי היצור' ובא לציון ולאנושות גואל, או גועל, תלוי מי יושב איפה), לא נותר אלא לעבור לשאלה החשובה באמת, מה הוא טבע האדם.

למרבה הצער, כשם שמ"שמאל" דוחים את עצם השאלה ומציעים את השטות הנזכרת אודות האדם כסך כל יחסיו החברתיים (הבסיס כמובן לפיתוחן של תיאוריות מגדריות הזויות בלשון המעטה, וכמובן לכל הראשים והלענות העולות משורש הרקב של הפוסט-קולוניאליזם ששיאו בהערצת חמאס), כך "מימין" יש המציעים תשובה מסוכנת לא פחות, לפיה 'טבע האדם' הוא "רע" מנעוריו, במובן הפשוט שהאדם, כל אדם, הוא אגואיסט הדואג רק לעצמו, גם או קודם כל כשהוא מתנהג לכאורה בנדיבות, כלפי צאצאיו ובני ביתו, שהרי אין שום בעיה להוכיח את התרומה הכלכלית הצפויה מקיומם של צאצאים בריאים ומחוייבים, שיעמדו בכלל המופיע בספר תהלים: "אל תשליכני לעת זקנה".

אז אחרי שהצבענו על שטות מ"שמאל" ומ"ימין", הגיע הזמן לומר מה עולה מאינספור מחקרים, כמו גם מ'סתם' שכל ישר לגבי טבע האדם: מדובר ביצור ביו-פסיכולוגי, המעוניין מצד אחד, כמו כל יצור אורגני אחר, להתקיים ולהתרבות, אבל שבשונה מכל יצור אורגני אחר, הוא משתף פעולה, מתחרה וגם מסוגל להפעיל אלימות על בני אדם אחרים, לטובת השגת מטרותיו היסודיות.

במונחים של ראובני, האדם גם עסוק בלתת לעצמו מענה על רצונו ל"מנה ומנוחה", וגם על שאיפתו ל"העפלה", כלומר השאיפה ליותר. מדובר בתהליך מעגלי-ספירלי. מה שפעם היה בלתי נתפס - מים עולים במעלה הגבעה (עבור הפרופסור המהולל לכלכלה המרביץ תורתו לא פחות ולא יותר מאשר באוניברסיטה הבין-תחומית, עדיין מדובר במשהו בלתי נתפס, אבל מילא) - הפך למובן מאליו, ומה שלא נראה אפילו בדמיון (טלפון סלולרי) נראה היום כחלק מ"המנה והמנוחה".

טבע האדם אם כך היא היכולת של האדם גם להבטיח לעצמו באופן יעיל בהרבה את צרכיו הבסיסיים, וגם להרחיב את צרכיו הבסיסיים כך שכבר אלפי שנים הם כוללים גם מה שמכונה 'תרבות' (הכוללת מיתולוגיה, דת, אמנות, מוזיקה, ספרות וכיו"ב). היכולת הזו נשענת כאמור על שלוש דרכים ברורות ומוכרות: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

ד. תקציר תולדות האנושות, וכיצד את הדוֹגמה (צרות אופק עקשנית) הכנסייתית אודות האדם תפסה דוֹגמה כנסייתית אחרת, מסוכנת ומזיקה לא פחות 

את ההבדל בין תקופות היסטוריות שונות אפשר לסכם כסך כל שימושן של חברות שונות בשלוש הדרכים הנזכרות. כי שיתוף פעולה יכול להתבצע בכל מיני דרכים: קבוצת דגניה ב-1911 זה פורמט אחד, נהלל ב-1921 פורמט אחר, ארגון הבריאות העולמי עוד פורמט אחר וכן הלאה. כך גם לגבי התחרות: היא יכולה להתממש על בסיס כללים מוסכמים, כמו מערכת המטבע שקמה אחרי מלה"ע ה-2 על בסיס תפיסתו הכלכלית-מדינית של קיינס, והיא יכולה להתנהל בשיטה שהביאה להתמוטטות הבורסה בארה"ב ב-1929 או ב-2008. כך גם באשר לאלימות: אלימות מילולית זה דבר אחד, ירי קטיושות בגליל דבר אחר, הפצצת נגסקי דבר אחר, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל יש עוד הבדל חשוב העומד בבסיס התמורות ההיסטוריות: מידת עצם השימוש בשלושת הדרכים הללו. וכאן, כפי שהראה ונימק והוכיח ההיסטוריון עזר גת, מסתבר שככל שהתפתחו היכולות הכלכליות של האדם, כך שנוצר שגשוג כלכלי, השימוש באלימות ירד פלאים, ואילו השימוש בתחרות ובשיתופי פעולה עלו בהתאם. 

גת מביא בספרו - שחבל שלא תורגם לעברית אך הנה מצגת שהכנתי על בסיס הספר - דוגמא משעשעת שמטרתה להציג במערומיה טענת 'טבע-אדם' פשטנית אחרת המאפיינת ענפים אחרים של "שמאל", לפיה האלימות היא מרכיב מרכזי שאין בלתו באותו "טבע אדם":

"בניגוד למושגים האופנתיים של שנות ה- 60, הנעוצים בתאוריה של פרויד על יצר המוות או אינסטינקט, אלימות אינה יצר עיקרי הדורש שחרור, כמו רעב או סקס. השוויצרים או השוודים, לדוגמא, שלא נלחמו במשך שתי מאות, לא הראו סימנים מיוחדים של מחסור על בסיס זה. אבל נסו למנוע מהם מזון ליותר מכמה שעות, או סקס למשך כמה ימים, והתגובה שלהם תהיה די צפויה."

זה המקום להצביע על פירכה משעשעת במיוחד, המעידה שוב על הפער בין אינטליגנציה לתבונה, כמו גם על 'חוק הרדיקלים השלובים': "המושגים האופנתיים של שנות ה-60" שהזכיר גת, איפיינו (וכפי שאנו רואים אחרי ה-7 באוקטובר הם ממשיכים לאפיין ביתר שאת) את חוגי "השמאל" דווקא, שמבחינה זו - הנחת יסוד (או ליתר דיוק: הנחת המבוקש) לגבי 'טבע האדם' כיצור אלים (בכלל ובפרט אם מדובר בגבר הלבן המערבי היהודי-נוצרי) - מסכימים לחלוטין עם "הימין" (שכאמור גישתו הסטטית לגבי טבע האדם - יצור אגואיסטי-רציונלי החושב רק על עצמו, דבר שהתבטא בהצלחה של אותם גברים לבנים מערביים יהודים-נוצרים).

עוד הערה אחת, המאירה את הפירכות הללו, מ"שמאל" ומ"ימין" באור היסטורי עכור: בניגוד גמור למה שיגידו על עצמם אלו ואלו, מ"שמאל" ומ"ימין", הם ממשיכים באופן ברור וצלול את הפרוייקט הישן (והרע) של הכנסייה הקתולית, שנקודת המשען של כל תפיסתה היתה כידוע הבחנה חדה בין גוף לנפש, בין יצר למוסר, בין בשר ורוח וכן הלאה הנגדות.

הכנסייה הקתולית הטיפה (ורדפה ועינתה ורצחה) בשם ההבחנה הזו, לטובת תיקון עולם כך שהאדם, כל אדם, ובינתיים לפחות הנזירים, יתנהלו בהתאם לרוחניותם-האמונית-מוסרית תוך התעלמות מוחלטת מהיצר, הגוף והבשר.

הגיעו המדענים התבוניים, ואת האמונה החליפו בשכל הטהור, ברציונליזם האנושי, שתפקידו לטאטא את שקרי הכנסיה בדרך ל"העפלה" האנושית במונחיו של ראובני. מנקודה מהפכנית זו, התפצלו כאמור הדרכים לכמה כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שלמעשה הם שני צדדים של אותו מטבע חסר ערך: מצד אחד רציונליזם אנושי טהור שכל כולו צחור ונבון ושניגודו הוא הגבר האלים הלבן, ומצד שני רציונליזם אנושי טהור שכל כולו אגואיזם גברי צרוף שפיקפוק בו הוא כסילות וטעות.

או בקיצור, את מקומה של הדוֹגמה הכנסייתית צרת האופק והדיכוטומית, תפסה הדוֹגמה הרציונליסטית-לכאורה שהיא לא פחות צרת אופק שכן היא נשענת על דיכוטומיה מלאכותית חסרת בסיס במציאות. וכאמור, לצידן של הדוֹגמות הללו צמחה עוד אחת, מופרכת במיוחד, זו שבחרה לבטל את מושג 'טבע האדם' בכללותו, ולהציע במקומו את השטות לפיה האדם "איננו אלא סך כל יחסיו החברתיים".

לא במקרה מקיימות ביניהן שלושת אלו 'קואליציה דה-פקטו' משעשעת במיוחד, מבחינה אינטלקטואלית, אך מסוכנת מאד, מבחינה חברתית, תרבותית ופוליטית: שתי האפשרויות מ"שמאל" (קיבעון 'הגבר הלבן האלים' והפירכה הפסיבדו-מרקסיסטית) משמשות כבסיס לתופעה המזוויעה בת ימינו המוכרת בשם "פרוגרסיביזם" (עלבון חמור למושג המקורי שהופיע בסוף המאה ה-19 והתמיד אפילו בישראל עד שנות ה-60'), ואילו האפשרות מ"ימין" היא בסיס לטירלול הליברטריאני.

וכיצד מדובר אם כך ב'קואליציה דה-פקטו'? מכיוון שאלו ואלו מצליחים לכפות על השיח הציבורי את מושגיהם, וליצור מצג שווא כאילו האנושות אמורה לבחור או את השקרים של "השמאל" או את המופרכות של "הימין". מצג השווא הזה מילא מבטא דלות-פילוסופית מעציבה ומעליבה, עצם קיומו והצלחתו להשתלט על השיח הציבורי, הוא איום ממשי על הדמוקרטיה.

ה. ובכן, אחרי שיצרנו תשתית להבנה נכונה של טבע האדם, מה ניתן ללמוד לגביו לגבי שאלות כמו דמוקרטיה וכלכלה וכיו"ב

או בקיצור, מה הדרך הנכונה. הואיל וטבע האדם הוא שילוב של 'גם וגם', ולא רק פעם אלא פעמיים 'גם וגם' - גם "מנוחה" וגם "העפלה", גם שיתוף פעולה וגם תחרות - הרי שכל תשובה רצינית חייבת להשען על תובנה בסיסית זו.

במונחיו של הרצל, על יסוד קטע מפורסם אחר, בו כתב חוזה המדינה כי הוא "סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה", האופן הראוי לדעת הרצל לקידמה אנושית, לדמוקרטיה ולחופש, נשען על בסיס תפיסת עולם שהמצאות טכנולוגיות חייבות לשמש את האנושות כולה. 

'האדם האגואיסטי' של "הימין" דוחה תפיסה כזו על הסף, בטענה לפיה תפקיד כל המצאה היא להעשיר את הממציא שלה, אחרת הוא לא יקום בבוקר להמציא המצאות. "השמאל" האנטי-קולוניאליסטי יחזק את "הימין" מכיוון בלתי צפוי, כשיזהיר מפני "התערבות" בתרבות "אותנטית" באמצעות חשמל.

החשמל, במונחיו של ראובני, הוא עוד ביטוי לתהליך "ההעפלה": כך, הרמב"ם, אדם חכם ללא ספק, לא העלה על דעתו אפשרות כזו שפותרת אינספור שאלות קיומיות. מאוחר יותר, יציג אדיסון את החשמל במונחי "הימין" הליברטריאני, כעוד סחורה שרק מי שמסוגל לשלם עבורה, והרבה, ראוי להנות ממנה. הרצל כינה גישה זו "סנוביזם של טרקלינים". אבל ממש באותו הזמן, ניקולה טסלה, אולי לא ירצה כמו הרצל לפתור את בעיות האנושות כולה, אבל יסכים עם הרצל שחשמל ראוי שיהפוך, במונחיו של ראובני, לחלק מ"המנה והמנוחה". וכך אמנם היה תוך פרק זמן קצר.

הליברטריאנים רוצים עולם של אדיסון. ראובני והרצל רוצים עולם של טסלה. טסלה התקוטט עם אדיסון בזירה הציבורית, בעולם המעשים, תוך שאדיסון כידוע מוציא להורג בהופעות רחוב בעלי חיים כדי להוכיח ששיטתו של טסלה לא מעשית ומסוכנת. איך זה נגמר כולם יודעים: מנהלי התערוכה העולמית בשיקגו - קפיטליסטים צרופים (אבל לא ליברטריאנים תלושים, דוגמטיים ודמגוגים!!) - לא התרגשו מההבלים המסוכנים והשערורייתיים של אדיסון, ועל בסיס הגיון כלכלי מוצק, בחרו בשיטת הפקת החשמל של טסלה.

כל השאר לא רק היסטוריה, אלא פוליטיקה ועתידנות. כדי שיתממש חזונו של ראובני (הדומה לזה של הרצל, ולפניהם לכמה מרכיבים מובהקים בתפיסתם של בנג'מין פרנקלין וגם של אדם סמית, אבל גם של '10 הנקודות' במניפסט הקומוניסטי!), הכולל בין השאר את הרעיונות הנכונים כמו "חופש פעולה ליזמת היחיד; מדע מתקדם; שווי משקל נע; גידול פנימי אורגני", אין להפקיר את הכלכלה הלאומית לא לסקטוריאליזם כמו זה המתממש כרגע לנוכח עינינו המתפלצות, ועוד פחות מכך לליברטריאניזם שמעמדו המוסרי זהה לזה של הפציפיסט בעולם הממשי שכולנו מכירים (כלומר מדובר בגישה לא-מוסרית בעליל, במונחי המוסר בו היא מאמינה כמובן: חופש, דמוקרטיה וכו').

קל וחומר שאין להפקירה, לא אותה ולא את המחלקות המכשירות את אנשי המקצוע שיפעילו אותה ממש בזמן הקרוב, בידי 'מלומדים' שעדיין, 6000 שנה אחרי המצאת משאבת הבורג במצרים הקדמונה, ממשיכים להפיץ את תורת העיוורון לפיה חוקי הכלכלה הם המשך של הפיזיקה, וכי הואיל והפיזיקה לימדה אותנו שכוח הכובד מושך מאסות (כמו מים) רק כלפי מטה, הרי שאין טעם להלחם בחוקי הכלכלה.

או בקיצור, ועל דרך השלילה: לא לטהרנות, לא לתלישות, לא לטיפשות. ועל דרך החיוב: סוף מעשה במחשבה תחילה; גרם של מניעה שווה קילו של תרופה; את הכלכלה הלאומית - כמו כל עניין לאומי אחר - אין להפקיר בידי 'מומחים' אלא יש להפקיד בידי נציגי ציבור שמוכנים לחבר לחריצות ולאינטליגנציה גם תבונה.