המוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה
כמה הרהורים בעקבות קריאת הספר 'המוח הגמיש' מאת נורמן דוידג' [הוצאת כתר, 2009]
במקום מבוא
כבר באמצע קריאת הבזק של הספר המבריק הזה, היה לי ברור שהיא תפיק מאמר. שלוש פתיחות עברו בראשי תוך כדי קריאה.
הראשונה היתה זכרון מהקורס הראשון בתואר השני, שבמקרה היה בחוג לפילוסופיה, ושנושאו – 'תפיסת האדם במחשבה המדינית' – זימנה לי בין השאר עיון במשנתו של מארקס . "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים" – משפט המיוחס למארקס – יכול היה לשמש בסיס מצוין לדיון בתיזה המרכזית של הספר, הבאה לידי ביטוי בכותרתו: מוח האדם הוא דבר גמיש. בשום אופן לא מכונה, בשום אופן לא דבר קבוע. ואין כמו תובנה מדעית חדשה זו שהולכת ותופסת מקום "בזרם המרכזי של המדע" כפי שמתאר זאת מחבר הספר [עמ' 307], בכדי לשמש כתנא-דמסייע להשקפה הפרוגרסיבית ביותר מבין ההשקפות הפרוגרסיביות, לפיה האדם הוא יצור חברתי, וכי החברה איננה קבועה, אין לה 'טבע', והיא – בדיוק כמו מוחם של כל היחידים המרכיבים אותה – גמישה.
השניה קשורה ברוסו. ז'אן ז'אק האומלל שבמשך עשרות שנים הפך שמו בידי אלפי יעקב טלמונים למשל ולשנינה של השמרנות הליברלית, זו שידעה להצביע על זרע הפורענות, הנעוץ כביכול במשנתו של רוסו אודות 'הרצון הכללי'. והנה, אצל נורמן דוידג' מוזכר רוסו כאחד ממבשריה של תורת המוח העכשווית. "בספרו 'אמיל, או על החינוך' [רוסו] מציע את הרעיון שלפיו 'סדרי המוח' מושפעים מנסיון חיינו ומצווה עלינו 'לאמן' את חושינו ואת כשרינו השכליים ממש כפי שאנו מאמנים את שרירינו ... הנחת היסוד [של רוסו היתה] שצדדים רבים בנו שנחשבים קבועים, למעשה ניתנים לשינוי, ולא רק זה אלא שכושר ההשתנות הוא אחת התכונות המגדירות את הטבע האנושי". [עמ' 307].
אך לבסוף בחרתי בפתיחה הזו:
"צועני הים הם נוודים שחיים בקבוצה של איים טרופיים השייכים לבורמה ולתאילנד...כשבט של נוודי מים הם לומדים לשחות לפני שהם לומדים ללכת...הם מתקיימים מדיג צדפות ומלפפוני ים...כך הם נוהגים מאות שנים...לצורך עניננו, הדבר העיקרי המייחד את ילדי צועני הים הוא שהם יכולים לראות בבירור במצולות הים, בלי משקפי צלילה. רוב בני האדם אינם מסוגלים לראות בבהירות מתחת למים משום שקרן אור שעוברת במים נשברת, או מתעקמת, והאור אינו נופל במקום הנכון על הרשתית". [עמ' 284] בקיצור, המוח הגמיש של צועני הים – או של כל אחד מאיתנו – מתאים עצמו לתנאי הקיום. או במלים של דוידג', "יכולתם...לראות מתחת למים אינה תוצר של מחוננות גנטית כלשהי". [עמ' 285], אלא של העובדה כי "קליפת מוח האדם מכילה 30 מיליארד תאי עצב ומסוגלת ליצור מליון מיליארדים של קשרים סינפטיים...מספרים מהממים אלה מסבירים מדוע מוח האדם יכול להיחשב הדבר המורכב ביותר ביקום...[ומדוע] מסוגל לבצע תפקידים מנטליים שונים ורבים כל כך ולקבוע התנהגויות, לרבות פעילויותינו התרבותיות השונות" [עמ' 289].
מה שבעצם מחזיר אותנו לרוסו ולמארקס. דוידג' מציין את מושג "הכושר להשתפר" או בלע"ז perfectibilite אשר שימש את רוסו אך הדגיש כי "הכושר להשתפר" יכול להיות "לטוב ולרע". ומי כמו מארקס לימד אותנו על היכולות המנוגדות הללו, ומי כמו מארקסיסטים רבים – שבדרך כלל פעלו בניגוד לרוח דבריו – הראו לנו את הדבר אף הם.
לסיכום, לצערי ולשמחתי כסוציאל-דמוקרט-ציוני, המוח גמיש. נקודה. לצערי? כי אין יותר מקום לדבר לא על 'טבעו הטוב של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לשיתוף פעולה', כמו גם לא על 'זהותו היהודית המתקדמת הברורה ונטייתו לסולידריות עם בני עמו'. לשמחתי? כי גם אין יותר מקום לדבר על 'טבעו הרע של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לאגואיזם', כמו גם לא על 'זהותו היהודית הפנדמנטליסטית הברורה ונטייתו לגזענות'. כפי שתמיד אמרנו, 'שלוש ארבע לעבודה'. אלא שעכשיו יש לאודיסאה החברתית-כלכלית-פוליטית שלנו, גם רוח גב מכיוון לא צפוי: חקר המוח.
אז במה עוסק הספר
אמנם אני דוקטור אך אינני רופא. אמנם אני פסיכי, אך אינני פסיכולוג. ובכל זאת, הואיל ודוידג', שהוא גם וגם, כתב ספר פופולרי העוסק ברפואה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ועוד כמה תחומים רלבנטיים [אוטיזם, מלחמה, תרבות, טכנולוגיה ואפילו הגירה, משפט ופוליטיקה], אני סבור שאוכל לעמוד במשימת תיאורו. אעשה זאת ע"י מעקב צמוד אחר פרקיו:
הראשון, "אישה בנפילה מתמדת", מספר כיצד אשה אשר מערכת האיזון הטבעי שלה נפגעה כתוצאה משימוש באנטיביוטיקה [בהקשר רפואי אחר], שיקמה את המערכת הזו באמצעות טכנולוגיה אשר איפשרה למוח שלה לקבל את המידע ממקור אחר. אם אני הייתי מכתיר את הפרק הזה, הרי שהכותרת היתה 'ממעמקי האוזן אל קצה הלשון'. כי במעמקי האוזן, זאת אולי כולכם יודעים, נמצא אותו מנגנון איזון, הגורם בין השאר לילדים להנות מרכבת הרים, ולמבוגרים לסבול ממנה קשות. הנאה או סבל, תפקיד המערכת הזו היא לאפשר לנו בין השאר לקום מהמטה, וללכת למכולת. אותה 'אישה בנפילה מתמדת', מרגע שאיבדה את המנגנון הזה, היתה, פשוטו כמשמעו, 'בנפילה מתמדת'. עד שבמקרה היא מצאה את הרופא שהמציא את המתקן שאיפשר למוח שלה לקבל את המידע הרלבנטי הזה דרך הלשון. והתוצאה? לאחר תהליך לא מאד ארוך בו לימד מוחה של שריל את עצמו כיצד לקלוט מידע-תומך-איזון דרך הלשון, היא יכלה לומר על עצמה "אני יכולה ללכת שוב כמו אישה" [עמ' 22]. הפרק כמובן עוסק לא רק בלשונות ואזניים ולא רק בשריל. כיאה לפרק ראשון, הוא מציב את התיזה במלוא בהירותה: המוח גמיש.
השני, "לבנות לעצמה מוח טוב יותר", מתואר בחדות בכותרת המשנה שלו: "אישה שהוגדרה 'מפגרת' מגלה את הדרך לריפוי עצמי". ואכן, סיפורה של ברברה ארוסמית עונה על ההגדרה, והוא לא רק מדהים בתכניו אלא מעורר השראה. בשורה התחתונה מדובר במקרה "נדיר [של] אדם שגילה תגלית חשובה [כש]הוא גם זה הסובל מהפגם" [עמ' 39]. כי ברברה נולדה 'מפגרת', ולימים – את כל הסיפור תאלצו לקרוא בעצמכם – הפכה למומחית בפיתוח יכולות חינוכיות המוגדרות היום כ'לקויות למידה': תפיסת מרחב לקויה, "קושי למצוא את הידיים והרגליים פשוטו כמשמעו" [עמ' 47], ליקויי ראיה ועוד ועוד. אלא שבמקום לדחוף רטלין, לתת עוד פטורים מהחיים בדמות "לימוד של ראשי פרקים ואינפלציית ציונים" [עמ' 302], 'בית הספר ארוסמית' מאמן מבוגרים וילדים גם יחד בשורה ארוכה של פעילויות שמטרתן לפתח את הלקויות הללו עד כדי העלמתן, כל זה על בסיס ההנחה, כלומר העובדה, כי המוח גמיש.
השלישי, "לעצב מחדש את המוח", הוא מבחינות רבות המשכו של השני. במרכזו סיפורו של מדען בשם מייקל מירזניק, אשר הוכיח וממשיך להוכיח כי "הפלסטיות של המוח מתקיימת מיום שאדם נולד ועד שהוא מת; וששיפור של ממש בתהליך הקוגניטיבי – באופן שבו אנו לומדים, חושבים, תופסים וזוכרים – אפשרי אפילו כשמדובר באנשים קשישים" [עמ' 57]. כל מלה נוספת, מיותרת. אולי. כי אני גדלתי בבית בו לא הפסקתי לשמוע את הטענה ההפוכה: "מגיל 25 אנו בנסיגה מתמדת". וללא ספק זה נכון, אבל גם כאן השאלה הנכונה, המעמידה אותנו על הנתיב הפרוגרסיבי, היא לא 'האם' נסיגה, אלא 'איך'.
הרביעי הוא 'הסקסי' בכולם. פשוטו כמשמעו. תחת הכותרת "לרכוש נטיות-לב ואהבות" דן המחבר בשורה של תופעות פסיכו-פיסיות מרתקות. אך מה שמשך את עיקר תשומת לבי בפרק זה היה הדיון החכם של דוידג' במקום שתפס האינטרנט בהתפתחות לאו-דוקא חיובית של המוח המודרני. ההתמכרות של אנשים רבים, בעיקר גברים, לתעשיית הסקס, מענינת לכשעצמה כמובן ומשליכה על סוגיות חברתיות ותרבותיות רבות. אך כאן היא באה כדוגמא שלילית לגמישות המוח, ולסכנות נוספות של התמכרות שאין להן ולא כלום עם אלכוהול או סמים, מה שהופך אותן לבעיתיות פי כמה.
החמישי – "תחיית האיברים" - מספר על "אנשים שלמדו להתנועע ולדבר אחרי שבץ מוחי" [עמ' 137]. נדמה לי שמכל הסוגיות המועלות בספר, זוהי המוכרת ביותר. כך גם באשר לתכניו של הפרק הששי, "שחרור המוח הנעול", העוסק ב"גיוס הגמישות של המוח לגמילה מדאגות, מאובססיות, מהתנהגות כפייתית ומהרגלים רעים" [עמ' 167]. בקיצור, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכד' כשמדובר בצד המואר של האנושות. אבל גם – מה שמופיע בכלל בנספח – האפשרות אותה ממש המשטר בצפון קוריאה, הסוגר בבתי ספר "ילדים בני שנתיים וחצי עד ארבע כדי להרביץ בהם מבוקר ועד לילה את פולחן הסגידה לדיקטטור... 40 אחוז מספרי הלימוד מוקדשים לתיאור עלילותיו...שנאת האויב מוחדרת בהם גם בדרך של אימון מסיבי, כך שנוצרים בהם מעגלים מוחיים המקשרים אוטומטית בין תפיסת 'האויב' ובין רגשות שליליים" [עמ' 300]. לי זה הזכיר את החומרים של ממרי על החינוך של החמאס. אבל אולי אני טועה.
השביעי נקרא "כאב", והוא מביא כמה סיפורים – חלקם כבר נכנסו לסדרות דרמה – על הקשר בין כאב לבין תפקוד המוח. הטענה העממית 'הכל בראש' מקבלת כאן חיזוק בלתי צפוי... כי מסתבר שכאשר אני דורך על מסמר, לא הרגל כואבת לי כי אם המוח, ליתר דיוק אזור מסוים בו. מה שמסביר כיצד יתכן כי "70 אחוז מהחיילים האמריקנים שנפצעו בקרבות הנחיתה באיטליה דיווחו שאין להם כאבים...נראה כאילו המוח סוגר את השערים [של הכאב] כדי לאפשר לחייל להתרכז כל כולו במאמציו להנצל" [עמ' 192]. לא במקרה גיבורו המדעי של פרק זה הוא רופא הודי בשם ראמאצ'דרן, שכן בהודו היכולת לשלוט בכאב - הליכה על גחלים וכד' – היא תופעה מוכרת.
השמיני – "דמיון" – מוזר במיוחד. בשורה התחתונה דוידג' סולל דרך חדשה לסוגיה 'הפסיכו-פיסית', כאשר הוא מספר לנו בין השאר, על קופת-ינשוף החושבת מחשבות בקרוליינה וגורמת למחשב להגיב למחשבותיה במסצ'וסטס [עמ' 207]. כמובן, על 900 הקילומטר מגשרת מערכת האינטרנט, אך היא השליח בלבד. סיפור זה מוכיח כי ניתן לחולל תמורה במציאות בכוח המחשבה 'בלבד' [כלומר באמצעות אותו המוח...]. ומכאן ש"קו ההפרדה ההחלטי שהתווה דקארט בין הרוח והמוח הולך ונסדק" [עמ' 215].
התשיעי – "לקרוא לשדים בשמם" – שב אל הפסיכיאטריה, ואת מה ש'כולנו' יודעים [כי כולנו 'היינו שם', או בטיפול או בסירוב לעשות כזה] משבץ דוידג' אל תוך התיזה הגדולה שלו. גם כאן יפה ומדוייקת כותרת המשנה של הספר – "סיפורים של ניצחון אישי מקו החזית של חקר המוח" – כי אכן ישנם סיפורים כאלו, גם אם ישנם הפוכים.
את הפרק העשירי – "חידוש הנעורים" – בכוונתי להמיר לקובץ PDF ולשבצו בבלוג שלי. עד כדי כך הוא חשוב בעיני. הציניקן יאמר כי הפרק הזה מזכיר בתכניו את אותה פרסומת אלמותית לטמפקס: לרקוד איתו, לרוץ איתו, לשחות איתו, וכן הלאה. כי זה בדיוק מה שעולה מהרעיון של המוח הגמיש. חידוש הנעורים קשור בכל זה, ואף באלו: ללמוד לנגן, ללמוד שפות זרות, לטייל, לבלות עם חברים, להשקיע זמן בתחביבים ולהחליפם. נעורים נצחיים?? חס וחלילה. הזדקנות. בוודאי שהזדקנות. רק שהשאלה, כרגיל, היא לא 'האם', אלא 'איך'.
כותרת הפרק האחד עשר והאחרון – "יותר מסכום חלקיה" – לא פחות משהיא תאור הולם של הגיבורה שלו, מישל, אשה בת כ-30, מתפקדת ומאושרת שנולדה עם חצי מוח [כן, חצי מוח]; ולא פחות משהיא סגירה מצויינת לדיון כולו; היא גם תאור מוצלח מאד של הספר, שאכן הוא הרבה יותר מאשר סכום פרקיו. "אישה שחייה הם עדות לכוח הגמישות של המוח" [עמ' 256]: זו כותרת המשנה של הפרק האחרון. אני מכיר לא מעט נשים כאלו.
כמה מחשבות לסיום
אינספור מכוני מחקר, אוניברסיטאות, גופים ציבוריים ומעבדות נזכרות בספרו של דוידג'. ללמדנו, שכל הפלאים הללו המעידים כ-30 מיליארד עדים על היכולת האנושית המופלאה, לא יכולים היו לצאת לדרך ללא תשתית ציבורית-מדעית איתנה. אבל זה רק צד אחד של הסיפור. כי קשה שלא לשים לב, שגם כאשר נזכרים מדענים דגולים שמוצאם מהודו, שבדיה, ספרד, אוסטריה, גרמניה ועוד, המסגרת האמריקנית היא התנאי המועיל, אולי התנאי ההכרחי לכל זה. קשה שלא לחשוב על הדילמות הגדולות של מדע הרפואה, המסתכמת בסיסמא המוכרת: 'ספורט לאלפים ולא לאלופים'. האמנם רק לאלפים? הסיפורים של דוידג' מלמדים גם כי ללא הדחף האינדיבידואלי האדיר שליווה את כל גיבוריו של דוידג' – כמה מהם, והבולט הוא ד"ר טאוב, נאלצו לשחות חזק ומהר כנגד הזרם העכור של דעת הקהל, של הציבור, של צדקנים 'רדיקלים' צעקניים [עמ' 148] – ההישגים המתוארים כאן לא היו מתממשים. ומכאן שהמוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה, הקולקטיבית והאינדיבידואלית גם יחד, חייב לדעת להביט על התמונה הרחבה כולה. כמו בסיפור על צועני הים, אשר שרדו את הצונאמי הגדול של ה-26 לדצמבר 2004. איך? כי "הם ראו שהים נסוג לאחור שלא כתמיד, והבחינו שלאחר נסיגת המים נוצר גל קטן מדי; הם ראו את הדולפינים צוללים לפתע פתאום אל המעמקים ואת הפילים השועטים למקומות הגבוהים, והם שמעו שהציקדות השתתקו. צועני הים סיפרו זה לזה את הסיפור העתיק על 'הגל שאוכל אנשים' ואמרו זה לזה שהנה הוא בא שוב. עד שהספיק המדע לטכס עצה ולהסביר את הארועים, הם נמלטו מהים אל החוף, אל הרמות, או צללו למעמקי הים ושרדו גם שם" [עמ' 298].
כמה הרהורים בעקבות קריאת הספר 'המוח הגמיש' מאת נורמן דוידג' [הוצאת כתר, 2009]
במקום מבוא
כבר באמצע קריאת הבזק של הספר המבריק הזה, היה לי ברור שהיא תפיק מאמר. שלוש פתיחות עברו בראשי תוך כדי קריאה.
הראשונה היתה זכרון מהקורס הראשון בתואר השני, שבמקרה היה בחוג לפילוסופיה, ושנושאו – 'תפיסת האדם במחשבה המדינית' – זימנה לי בין השאר עיון במשנתו של מארקס . "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים" – משפט המיוחס למארקס – יכול היה לשמש בסיס מצוין לדיון בתיזה המרכזית של הספר, הבאה לידי ביטוי בכותרתו: מוח האדם הוא דבר גמיש. בשום אופן לא מכונה, בשום אופן לא דבר קבוע. ואין כמו תובנה מדעית חדשה זו שהולכת ותופסת מקום "בזרם המרכזי של המדע" כפי שמתאר זאת מחבר הספר [עמ' 307], בכדי לשמש כתנא-דמסייע להשקפה הפרוגרסיבית ביותר מבין ההשקפות הפרוגרסיביות, לפיה האדם הוא יצור חברתי, וכי החברה איננה קבועה, אין לה 'טבע', והיא – בדיוק כמו מוחם של כל היחידים המרכיבים אותה – גמישה.
השניה קשורה ברוסו. ז'אן ז'אק האומלל שבמשך עשרות שנים הפך שמו בידי אלפי יעקב טלמונים למשל ולשנינה של השמרנות הליברלית, זו שידעה להצביע על זרע הפורענות, הנעוץ כביכול במשנתו של רוסו אודות 'הרצון הכללי'. והנה, אצל נורמן דוידג' מוזכר רוסו כאחד ממבשריה של תורת המוח העכשווית. "בספרו 'אמיל, או על החינוך' [רוסו] מציע את הרעיון שלפיו 'סדרי המוח' מושפעים מנסיון חיינו ומצווה עלינו 'לאמן' את חושינו ואת כשרינו השכליים ממש כפי שאנו מאמנים את שרירינו ... הנחת היסוד [של רוסו היתה] שצדדים רבים בנו שנחשבים קבועים, למעשה ניתנים לשינוי, ולא רק זה אלא שכושר ההשתנות הוא אחת התכונות המגדירות את הטבע האנושי". [עמ' 307].
אך לבסוף בחרתי בפתיחה הזו:
"צועני הים הם נוודים שחיים בקבוצה של איים טרופיים השייכים לבורמה ולתאילנד...כשבט של נוודי מים הם לומדים לשחות לפני שהם לומדים ללכת...הם מתקיימים מדיג צדפות ומלפפוני ים...כך הם נוהגים מאות שנים...לצורך עניננו, הדבר העיקרי המייחד את ילדי צועני הים הוא שהם יכולים לראות בבירור במצולות הים, בלי משקפי צלילה. רוב בני האדם אינם מסוגלים לראות בבהירות מתחת למים משום שקרן אור שעוברת במים נשברת, או מתעקמת, והאור אינו נופל במקום הנכון על הרשתית". [עמ' 284] בקיצור, המוח הגמיש של צועני הים – או של כל אחד מאיתנו – מתאים עצמו לתנאי הקיום. או במלים של דוידג', "יכולתם...לראות מתחת למים אינה תוצר של מחוננות גנטית כלשהי". [עמ' 285], אלא של העובדה כי "קליפת מוח האדם מכילה 30 מיליארד תאי עצב ומסוגלת ליצור מליון מיליארדים של קשרים סינפטיים...מספרים מהממים אלה מסבירים מדוע מוח האדם יכול להיחשב הדבר המורכב ביותר ביקום...[ומדוע] מסוגל לבצע תפקידים מנטליים שונים ורבים כל כך ולקבוע התנהגויות, לרבות פעילויותינו התרבותיות השונות" [עמ' 289].
מה שבעצם מחזיר אותנו לרוסו ולמארקס. דוידג' מציין את מושג "הכושר להשתפר" או בלע"ז perfectibilite אשר שימש את רוסו אך הדגיש כי "הכושר להשתפר" יכול להיות "לטוב ולרע". ומי כמו מארקס לימד אותנו על היכולות המנוגדות הללו, ומי כמו מארקסיסטים רבים – שבדרך כלל פעלו בניגוד לרוח דבריו – הראו לנו את הדבר אף הם.
לסיכום, לצערי ולשמחתי כסוציאל-דמוקרט-ציוני, המוח גמיש. נקודה. לצערי? כי אין יותר מקום לדבר לא על 'טבעו הטוב של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לשיתוף פעולה', כמו גם לא על 'זהותו היהודית המתקדמת הברורה ונטייתו לסולידריות עם בני עמו'. לשמחתי? כי גם אין יותר מקום לדבר על 'טבעו הרע של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לאגואיזם', כמו גם לא על 'זהותו היהודית הפנדמנטליסטית הברורה ונטייתו לגזענות'. כפי שתמיד אמרנו, 'שלוש ארבע לעבודה'. אלא שעכשיו יש לאודיסאה החברתית-כלכלית-פוליטית שלנו, גם רוח גב מכיוון לא צפוי: חקר המוח.
אז במה עוסק הספר
אמנם אני דוקטור אך אינני רופא. אמנם אני פסיכי, אך אינני פסיכולוג. ובכל זאת, הואיל ודוידג', שהוא גם וגם, כתב ספר פופולרי העוסק ברפואה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ועוד כמה תחומים רלבנטיים [אוטיזם, מלחמה, תרבות, טכנולוגיה ואפילו הגירה, משפט ופוליטיקה], אני סבור שאוכל לעמוד במשימת תיאורו. אעשה זאת ע"י מעקב צמוד אחר פרקיו:
הראשון, "אישה בנפילה מתמדת", מספר כיצד אשה אשר מערכת האיזון הטבעי שלה נפגעה כתוצאה משימוש באנטיביוטיקה [בהקשר רפואי אחר], שיקמה את המערכת הזו באמצעות טכנולוגיה אשר איפשרה למוח שלה לקבל את המידע ממקור אחר. אם אני הייתי מכתיר את הפרק הזה, הרי שהכותרת היתה 'ממעמקי האוזן אל קצה הלשון'. כי במעמקי האוזן, זאת אולי כולכם יודעים, נמצא אותו מנגנון איזון, הגורם בין השאר לילדים להנות מרכבת הרים, ולמבוגרים לסבול ממנה קשות. הנאה או סבל, תפקיד המערכת הזו היא לאפשר לנו בין השאר לקום מהמטה, וללכת למכולת. אותה 'אישה בנפילה מתמדת', מרגע שאיבדה את המנגנון הזה, היתה, פשוטו כמשמעו, 'בנפילה מתמדת'. עד שבמקרה היא מצאה את הרופא שהמציא את המתקן שאיפשר למוח שלה לקבל את המידע הרלבנטי הזה דרך הלשון. והתוצאה? לאחר תהליך לא מאד ארוך בו לימד מוחה של שריל את עצמו כיצד לקלוט מידע-תומך-איזון דרך הלשון, היא יכלה לומר על עצמה "אני יכולה ללכת שוב כמו אישה" [עמ' 22]. הפרק כמובן עוסק לא רק בלשונות ואזניים ולא רק בשריל. כיאה לפרק ראשון, הוא מציב את התיזה במלוא בהירותה: המוח גמיש.
השני, "לבנות לעצמה מוח טוב יותר", מתואר בחדות בכותרת המשנה שלו: "אישה שהוגדרה 'מפגרת' מגלה את הדרך לריפוי עצמי". ואכן, סיפורה של ברברה ארוסמית עונה על ההגדרה, והוא לא רק מדהים בתכניו אלא מעורר השראה. בשורה התחתונה מדובר במקרה "נדיר [של] אדם שגילה תגלית חשובה [כש]הוא גם זה הסובל מהפגם" [עמ' 39]. כי ברברה נולדה 'מפגרת', ולימים – את כל הסיפור תאלצו לקרוא בעצמכם – הפכה למומחית בפיתוח יכולות חינוכיות המוגדרות היום כ'לקויות למידה': תפיסת מרחב לקויה, "קושי למצוא את הידיים והרגליים פשוטו כמשמעו" [עמ' 47], ליקויי ראיה ועוד ועוד. אלא שבמקום לדחוף רטלין, לתת עוד פטורים מהחיים בדמות "לימוד של ראשי פרקים ואינפלציית ציונים" [עמ' 302], 'בית הספר ארוסמית' מאמן מבוגרים וילדים גם יחד בשורה ארוכה של פעילויות שמטרתן לפתח את הלקויות הללו עד כדי העלמתן, כל זה על בסיס ההנחה, כלומר העובדה, כי המוח גמיש.
השלישי, "לעצב מחדש את המוח", הוא מבחינות רבות המשכו של השני. במרכזו סיפורו של מדען בשם מייקל מירזניק, אשר הוכיח וממשיך להוכיח כי "הפלסטיות של המוח מתקיימת מיום שאדם נולד ועד שהוא מת; וששיפור של ממש בתהליך הקוגניטיבי – באופן שבו אנו לומדים, חושבים, תופסים וזוכרים – אפשרי אפילו כשמדובר באנשים קשישים" [עמ' 57]. כל מלה נוספת, מיותרת. אולי. כי אני גדלתי בבית בו לא הפסקתי לשמוע את הטענה ההפוכה: "מגיל 25 אנו בנסיגה מתמדת". וללא ספק זה נכון, אבל גם כאן השאלה הנכונה, המעמידה אותנו על הנתיב הפרוגרסיבי, היא לא 'האם' נסיגה, אלא 'איך'.
הרביעי הוא 'הסקסי' בכולם. פשוטו כמשמעו. תחת הכותרת "לרכוש נטיות-לב ואהבות" דן המחבר בשורה של תופעות פסיכו-פיסיות מרתקות. אך מה שמשך את עיקר תשומת לבי בפרק זה היה הדיון החכם של דוידג' במקום שתפס האינטרנט בהתפתחות לאו-דוקא חיובית של המוח המודרני. ההתמכרות של אנשים רבים, בעיקר גברים, לתעשיית הסקס, מענינת לכשעצמה כמובן ומשליכה על סוגיות חברתיות ותרבותיות רבות. אך כאן היא באה כדוגמא שלילית לגמישות המוח, ולסכנות נוספות של התמכרות שאין להן ולא כלום עם אלכוהול או סמים, מה שהופך אותן לבעיתיות פי כמה.
החמישי – "תחיית האיברים" - מספר על "אנשים שלמדו להתנועע ולדבר אחרי שבץ מוחי" [עמ' 137]. נדמה לי שמכל הסוגיות המועלות בספר, זוהי המוכרת ביותר. כך גם באשר לתכניו של הפרק הששי, "שחרור המוח הנעול", העוסק ב"גיוס הגמישות של המוח לגמילה מדאגות, מאובססיות, מהתנהגות כפייתית ומהרגלים רעים" [עמ' 167]. בקיצור, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכד' כשמדובר בצד המואר של האנושות. אבל גם – מה שמופיע בכלל בנספח – האפשרות אותה ממש המשטר בצפון קוריאה, הסוגר בבתי ספר "ילדים בני שנתיים וחצי עד ארבע כדי להרביץ בהם מבוקר ועד לילה את פולחן הסגידה לדיקטטור... 40 אחוז מספרי הלימוד מוקדשים לתיאור עלילותיו...שנאת האויב מוחדרת בהם גם בדרך של אימון מסיבי, כך שנוצרים בהם מעגלים מוחיים המקשרים אוטומטית בין תפיסת 'האויב' ובין רגשות שליליים" [עמ' 300]. לי זה הזכיר את החומרים של ממרי על החינוך של החמאס. אבל אולי אני טועה.
השביעי נקרא "כאב", והוא מביא כמה סיפורים – חלקם כבר נכנסו לסדרות דרמה – על הקשר בין כאב לבין תפקוד המוח. הטענה העממית 'הכל בראש' מקבלת כאן חיזוק בלתי צפוי... כי מסתבר שכאשר אני דורך על מסמר, לא הרגל כואבת לי כי אם המוח, ליתר דיוק אזור מסוים בו. מה שמסביר כיצד יתכן כי "70 אחוז מהחיילים האמריקנים שנפצעו בקרבות הנחיתה באיטליה דיווחו שאין להם כאבים...נראה כאילו המוח סוגר את השערים [של הכאב] כדי לאפשר לחייל להתרכז כל כולו במאמציו להנצל" [עמ' 192]. לא במקרה גיבורו המדעי של פרק זה הוא רופא הודי בשם ראמאצ'דרן, שכן בהודו היכולת לשלוט בכאב - הליכה על גחלים וכד' – היא תופעה מוכרת.
השמיני – "דמיון" – מוזר במיוחד. בשורה התחתונה דוידג' סולל דרך חדשה לסוגיה 'הפסיכו-פיסית', כאשר הוא מספר לנו בין השאר, על קופת-ינשוף החושבת מחשבות בקרוליינה וגורמת למחשב להגיב למחשבותיה במסצ'וסטס [עמ' 207]. כמובן, על 900 הקילומטר מגשרת מערכת האינטרנט, אך היא השליח בלבד. סיפור זה מוכיח כי ניתן לחולל תמורה במציאות בכוח המחשבה 'בלבד' [כלומר באמצעות אותו המוח...]. ומכאן ש"קו ההפרדה ההחלטי שהתווה דקארט בין הרוח והמוח הולך ונסדק" [עמ' 215].
התשיעי – "לקרוא לשדים בשמם" – שב אל הפסיכיאטריה, ואת מה ש'כולנו' יודעים [כי כולנו 'היינו שם', או בטיפול או בסירוב לעשות כזה] משבץ דוידג' אל תוך התיזה הגדולה שלו. גם כאן יפה ומדוייקת כותרת המשנה של הספר – "סיפורים של ניצחון אישי מקו החזית של חקר המוח" – כי אכן ישנם סיפורים כאלו, גם אם ישנם הפוכים.
את הפרק העשירי – "חידוש הנעורים" – בכוונתי להמיר לקובץ PDF ולשבצו בבלוג שלי. עד כדי כך הוא חשוב בעיני. הציניקן יאמר כי הפרק הזה מזכיר בתכניו את אותה פרסומת אלמותית לטמפקס: לרקוד איתו, לרוץ איתו, לשחות איתו, וכן הלאה. כי זה בדיוק מה שעולה מהרעיון של המוח הגמיש. חידוש הנעורים קשור בכל זה, ואף באלו: ללמוד לנגן, ללמוד שפות זרות, לטייל, לבלות עם חברים, להשקיע זמן בתחביבים ולהחליפם. נעורים נצחיים?? חס וחלילה. הזדקנות. בוודאי שהזדקנות. רק שהשאלה, כרגיל, היא לא 'האם', אלא 'איך'.
כותרת הפרק האחד עשר והאחרון – "יותר מסכום חלקיה" – לא פחות משהיא תאור הולם של הגיבורה שלו, מישל, אשה בת כ-30, מתפקדת ומאושרת שנולדה עם חצי מוח [כן, חצי מוח]; ולא פחות משהיא סגירה מצויינת לדיון כולו; היא גם תאור מוצלח מאד של הספר, שאכן הוא הרבה יותר מאשר סכום פרקיו. "אישה שחייה הם עדות לכוח הגמישות של המוח" [עמ' 256]: זו כותרת המשנה של הפרק האחרון. אני מכיר לא מעט נשים כאלו.
כמה מחשבות לסיום
אינספור מכוני מחקר, אוניברסיטאות, גופים ציבוריים ומעבדות נזכרות בספרו של דוידג'. ללמדנו, שכל הפלאים הללו המעידים כ-30 מיליארד עדים על היכולת האנושית המופלאה, לא יכולים היו לצאת לדרך ללא תשתית ציבורית-מדעית איתנה. אבל זה רק צד אחד של הסיפור. כי קשה שלא לשים לב, שגם כאשר נזכרים מדענים דגולים שמוצאם מהודו, שבדיה, ספרד, אוסטריה, גרמניה ועוד, המסגרת האמריקנית היא התנאי המועיל, אולי התנאי ההכרחי לכל זה. קשה שלא לחשוב על הדילמות הגדולות של מדע הרפואה, המסתכמת בסיסמא המוכרת: 'ספורט לאלפים ולא לאלופים'. האמנם רק לאלפים? הסיפורים של דוידג' מלמדים גם כי ללא הדחף האינדיבידואלי האדיר שליווה את כל גיבוריו של דוידג' – כמה מהם, והבולט הוא ד"ר טאוב, נאלצו לשחות חזק ומהר כנגד הזרם העכור של דעת הקהל, של הציבור, של צדקנים 'רדיקלים' צעקניים [עמ' 148] – ההישגים המתוארים כאן לא היו מתממשים. ומכאן שהמוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה, הקולקטיבית והאינדיבידואלית גם יחד, חייב לדעת להביט על התמונה הרחבה כולה. כמו בסיפור על צועני הים, אשר שרדו את הצונאמי הגדול של ה-26 לדצמבר 2004. איך? כי "הם ראו שהים נסוג לאחור שלא כתמיד, והבחינו שלאחר נסיגת המים נוצר גל קטן מדי; הם ראו את הדולפינים צוללים לפתע פתאום אל המעמקים ואת הפילים השועטים למקומות הגבוהים, והם שמעו שהציקדות השתתקו. צועני הים סיפרו זה לזה את הסיפור העתיק על 'הגל שאוכל אנשים' ואמרו זה לזה שהנה הוא בא שוב. עד שהספיק המדע לטכס עצה ולהסביר את הארועים, הם נמלטו מהים אל החוף, אל הרמות, או צללו למעמקי הים ושרדו גם שם" [עמ' 298].
הסופר מראיין בספרו את פרופ' מייק מרזניק - נוירופסיכולוג החוקר שנים רבות את תאוריות הפלסטיות של המוח. פרופ' מרזניק הנו אחד מהאבות המיסדים של תוכנת Fast ForWord לשיפור תהליכים קוגניטיביים בדגש על עיבוד שמיעתי וללימוד אנגלית לילדים ונוער ברחבי העולם. התוכנה נחקרה במאות מחקרים מדעיים ונמצאה יעילה ביותר. חברת 'כפיים' בראשות ד"ר דקלה אנדר-פוקס מיישמת בישראל בבלעדיות קורסים אינטרנטיים עם תוכנת Fast ForWord. מוזמנים להכנס לאתר ולהרשם לאבעה שעורי התנסות חינם וללא התחייבות! www.capaim.com
השבמחקתודה רבה~!
השבמחקבתודה. רק לא ברור לי אפקטיבית מה לעשות בכדי לשפר את מוחי, מרים.
השבמחקלקרוא, ללמוד שפה, לרקוד, יוגה, להתנסות, לא להקשיב לאידיוטים מכל צד, לא להכנע למוסכמות, לאהוב.
מחקתתחילי בלקרוא את הספר?! :-)
השבמחק