בהנחה שלדעת הקהל יש השפעה על משהו, ובהנחה (מפוקפקת עוד יותר) שיש לי השפעה כלשהיא על דעת הקהל, הנה דעתי על המצב ועל מה שיש לעשות

 למרות הכאב האיום על נפילתם של חיילינו.

למרות הידיעה האיומה שבעזה עדיין יושבים ונמקים עשרות חטופים.

למרות ההערכה הסבירה שחלק ניכר מהחטופים אינם בחיים.

למרות שברור שהמשך המלחמה בדרום יגביר את המלחמה בצפון.

למרות שברור שהתגברות המלחמה בצפון תכריח את איראן לשנס מתניים ולגייס את עשרות המיליציות שטיפחה ללא מפריע לכל תשואות האידיוטים השימושיים שלה במערב ולהצטרף אולי למלחמה בעצמה (שהרי ידוע שגזענותם התהומית של האריים המקוריים - הלא הם הפרסים - מביאה אותם לשלוח ערבים - עלובים בעיניהם - למות ולרצוח לטובתם),

ובכן למרות כל האמור לעיל, אין שום ברירה אחרת אלא להמשיך במלחמה, תיקח כמה זמן שתיקח, תגרום לנזקים כפי שתגרום.

אין לנו ברירה אחרת.

באשר למנהיג האומה: היתכן לדמיין עולם ציבורי בישראל ללא נתניהו? בוודאי שכן. בתי הקברות מלאים ומתמלאים לא רק באנשים שחירפו נפשם ונהרגו עבורנו, אלא גם באנשים שלכאורה אין להם תחליף.

אבל ראשי ממשלה בישראל בוחרים ומחליפים בקלפי, ולא מעל מגדלי שילוט בנתיבי איילון, וגם לא בהפגנות המחזקות כמה משעשע את חמאס, את חיזבאללה ואת משטר האייתולות, וזו עובדה, ולא משנה מה יגידו המפגינים הנועזים הממשיכים להעסיק את משטרת ישראל הקורסת.

האם מותר להפגין במדינה דמוקרטית? בוודאי. השאלה היא לא האם מותר, אלא מה התועלת של ההפגנות, ביחס לכותרות שהמפגינים מחזיקים על שלטי ההפגנה ובכל מקום במדינה. 

האם ההפגנות מסייעות להביא את החטופים הביתה? להפך. האם הן תורמות לחיזוק בטחון ישראל? להפך. האם הן מביאות למסקנה של יותר ויותר אזרחים שיש להחליף את השלטון? במקרה הטוב (מנקודת מבטם של המפגינים), לכל היותר מדובר בתיק"ו (זו הערכה, לא עובדה). 

סביר יותר שהם ממאיסים עצמם על ציבור שממילא כבר כמה חודשים מביע חוסר אמון לשלטון הקיים, אך הועיל וציבור אנונימי זה איננו לוקה במחלת הצדקנות, הוא חורק שיניים, מזיל דמעות, קיבתו מתהפכת בכל פעם שמתירים לפרסום או כשמסוק רועם מתקרב לנחיתה מעל איכילוב, הרי שהוא מבין, הציבור האנונימי נטול השלטים ותקציבי הפרסום, שהאוייב איננו יושב בגבעת ר"ם אלא בעזה, ביירות ובעיקר באיראן.

עברו 254 ימים. הרבה? מעט? ביחס למה. יעברו עוד 254, או 25.4, או 452, או 45.2 או כל סידור אחר של מדידת זמן. השאלה ממשיכה להיות מה שהיתה ב-150 השנים האחרונות (שזה בערך 55,000 ימים) מה התנאי ההכרחי להמשך קיומו של העם היהודי. על השאלה הזו התשובה שניתנה מזמן - להיות עם חופשי בארצנו  - ממשיכה להיות התשובה גם עכשיו, גם לעתיד לבוא.

ומכאן שהשאלה המרכזית, הראשונה, יהיו שיגידו היחידה, היא מה יש לעשות על מנת להתקדם אל עבר היעד הזה, להיות עם חופשי בארצנו.

מאז ה-7 באוקטובר ברור, או אמור להיות ברור, שאין ברירה אלא להמשיך ולהשמיד את כוחות הרשע הסובבים אותנו.