תשובה ציונית-הולמת על שאלה שנשאלתי: למה יש כל כך הרבה מושבים וקיבוצים בארץ?

 שאלה חשובה ומצויינת, וכמעט כרגיל ההיסטוריה היא הדרך הנכונה לעבור בה בדרך לתשובה.

נתחיל מההתחלה לשם שינוי: בשנת 1878, כשמתחילה הציונות המעשית, ישנם בארץ אפס (0) ישובים יהודים. בשנה זו קמה פתח תקווה. היום יש כפי שכתב לך מישהו אחר, כ-270 קיבוצים וכ-450 מושבים ובנוסף עשרות מושבות, ישובים קהילתיים, עיירות פיתוח וכמובן מושבות שהפכו - כמו פתח תקווה או ראשון או זכרון ועוד - לערים.

לפני שאמשיך, הסבר קצר למה הכוונה ב'ציונות מעשית': מעשים שעושיהם מחברים אותם לרעיון לאומי-יהודי, להבדיל ממעשים שבדיעבד אפשר לראות בהם כאלו, והדוגמא הקלאסית היא מקווה ישראל, בית ספר חקלאי שהוקם ב-1870 על ידי כי"ח, ארגון אנטי-ציוני מוצהר, ובשדיעבד כאמור, מעצם היותו בארץ ומעצם היותו בית ספר לחקלאות, סופח בקלות למפעל הציוני, על ידי בן גוריון ואחרים.

ובכן, כאשר הפכה התנועה הציונית מרעיון מטושטש לארגון מסודר יחסית, הבינו מנהיגיה מכל הסוגים והזרמים והעדות וכן הלאה, דתיים וחילוניים וכן הלאה, שכדי להגשים את הציונות צריכים להתרחש שני דברים לפחות, ובמקביל: 

האחד - קליטת מליוני יהודים (בתהליך שיימשך שניים-שלושה דורות לכל היותר), והשני - התפרסות על פני הארץ (באמצעות רכישת אדמות, טיובן, ייעורן לפי הצורך, השקייתן וכן הלאה, כל מה שערבים לא עשו כי התרבות שלהם היא של 'כולו מכתוב', כלומר מה שיש זה מה שיש ומה שאין זה כי אלוהים רצה שלא יהיה. היהודים הציונים חשבו וממשיכים לחשוב הפוך, ולכן למשל בישראל אין בעית מים ובלי ישראל ירדן מתייבשת תוך שעתיים).

ברור ששני היעדים הללו עומדים זה מול זה. כי לקלוט מליונים אפשר רק בערים (ולכן תל אביב הוקמה ב-1909, אבל עד 1919 היא לא ידעה שהיא הולכת להיות תל אביב, בדיוק כפי שפתח תקווה שקמה ב-1878 לא ידעה שהיא תהפוך ממושבה לעיר), ואילו לפרוס יהודים על פני השטח אפשר קודם כל באמצעות ישובים חקלאיים קטנים יחסית.

ב-1917 ניתנה הצהרת בלפור. ב-1918 הסתיימה מלחמת העולם. ב-1919 התקבלה הדרישה הציונית להכיר בארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. באותה שנה התחדשה העלייה שנפסקה בגלל המלחמה. כולם שמחו ורקדו, אבל רוב היהודים המשיכו לשבת במזרח אירופה, ויהודי ארה"ב לא מיהרו לתרום כסף. התוצאה היתה של פער בלתי נסבל בין דיבורים למעשים, וכשלווייצמן, נשיא התנועה הציונית, היה ברור שבטווח הנראה לעין לא יהיה שינוי דרמטי בעולם המעשים, הוא כיוון את התנועה הציונית לפיתוח התיישבות חקלאית.

זה היה הרקע להתרחבות התנועה הקיבוצית, ששורשיה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המושבים הם למעשה 'הסתעפות' מהרעיון הקיבוצי, ולא במקרה יש שני סוגים - מושב עובדים (הנפוץ יותר) ומושב שיתופי (שהוא נקודת אמצע בין מושב לבין קיבוץ). גם קיבוצים היו מסוגים שונים (חקלאות בלבד, חקלאות ותעשייה, קהילות קטנות עקרונית מול קהילות גדולות עקרונית ועוד הבדלים למיניהם).

ב-1933 עלה היטלר לשלטון והעלייה לארץ ישראל התרחבה מאד. אם עד 1930 הצליחה הציונות לגרום לכך שמספר היהודים יהיה בערך 180 אלף, הנה ב1939 עמד מספר היהודים בארץ על 450 אלף. אחרי מלחמת העולם השנייה נוספו עוד 200 אלף (לאו דווקא עולים, היו כמובן לידות…), וכך הגיעה אוכלוסיית מדינת ישראל ביום הקמתה לכ-650 אלף יהודים. 

בשלב הזה כבר היו ישובים עירוניים משמעותיים: 100 אלף יהודים חיו בירושלים, 150 אלף בתל אביב, בערך 70 אלף בחיפה, ובכל מושבה כמה אלפים. אחוז היהודים שחיו בישובים חקלאיים, מושבים או קיבוצים, היה לכל היותר 15% (אם אני זוכר טוב). בתקופה הזו היו יותר קיבוצים ממושבים.

אחרי שהסתיימה מלחמת השחרור, זרם העלייה פרץ כל גבול ותקדים גם בקנה מידה עולמי. בשנת 1949 בלבד עלו ארצה, בשנה אחת, 240 אלף יהודים. מספר הקולטים (לפחות מחציתם עולים חדשים בעצמם!) היה 750 אלף (מספר היהודים בתחילת 1949). 

שוב חזרה דילמת קליטת ציבור גדול ופיזור אוכלוסין, כשהפעם לפיזור האוכלוסין יעד בטחוני וריבוני ולא 'רק' חקלאי. על רקע העובדה שרוב העולים לא הכירו רעיונות התיישבותיים-שיתופיים (סוציאלדמוקרטיה קיבוצית לגווניה השונים, זו שגם עמדה כאמור בבסיס ההתיישבות במושבים), הבינה ממשלת ישראל שהצעד הנכון הוא להקים מושבים ולא קיבוצים, הגם שקיבוצים בהחלט קמו באותה תקופה.

אותה תקופה, כלומר 1949–1952, שלוש שנים בהם הוביל לוי אשכול, בשם ממשלת ישראל כמובן ובהסכמה לאומית רחבה מאד, מפעל התיישבות שבמהלכו נבנו ברחבי הארץ 350 ישובים, מתוכם יותר מ-200 מושבים, וכמובן שכל ההתיישבות הזו היתה בפריפריה: אצבע הגליל, מערב הגליל, מישור החוף, חבל עדולם, חבל לכיש, מערב הנגב ויותר מאוחר 'אפילו' בערבה.

במקביל הובילו ממשלות ישראל (מפא"י, שמאל ציוני שלא קיים היום בשום מקום, לפחות לא באופן מוצהר) עוד כ-30 ערי פיתוח, שסביבן אמורים היו לקום מושבים וכך ליצור פיזור אוכלוסין מאוזן. לא כל התכניות עלו יה כמובן, כי מה לעשות מילא מדובר באנשים, מדובר באנשים ממוצא יהודי, עם שכידוע כולם יודעים בו הכל, לאף אחד לא אומרים מה לעשות כי למה-מי-אתה וכן הלאה, אבל למרות הכל בסך הכל סיפור מדהים של הצלחה.

כמובן שמאוחר יותר יבואו תעשייני התלונות הטרוניות וכן הלאה, לא אזכיר שמות, שלא לדבר על קולנוענים ושאר ליצנים שיהפכו לחזות הכל את הבעיות שהיו (כי מה לעשות, מדובר בבני אדם וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את ההקשר העולמי והאזורי וכמובן מלחמות ועוד מלחמות ובין המלחמות טרור ואני מדבר על שנות ה50' ולא על אתמול היום ומחר בבוקר).

למרבה המזל יש היסטוריונים ציוניים כמוני, שמקפידים לנסות ולהראות את התמונה הרחבה.

והתמונה הרחבה היא זו שהשאלה שלך עוסקת בה: מדוע יש כל כך הרבה מושבים וקיבוצים. התשובה, לסיכום ובקיצור, היא שלולא המושבים והקיבוצים, קודם כל הקיבוצים (של תקופת היישוב), לא היינו מקיימים את השיחה הזו. הם הם מגש הכסף, או ליתר דיוק ארגז האדמה הפורחת, עליו קמה וממשיכה ותמשיך להתקיים, מדינת היהודים.

וכל זה מבלי לגרוע במאומה מתרומתן של הערים, העיירות והשכונות וכל מה שקשור בהן כמובן. אבל מנקודת מבט של ההתפחות ההיסטורית, ללא ההכרעה הדרמטית של וייצמן ב-1919 'להמר' על ההתיישבות החקלאית, ברובה קיבוצים כאמור, כדרך לתפוס כמה שיותר ארץ, לא היינו מקיימים את הדיון הזה כאמור.

סיפור אחרון: כשבתחילת 1948, עוד לפני ההכרזה על המדינה ועוד בשלב הצנוע יחסית של מלחמת השחרור, ביקש בן גוריון מהמומחים לתת לו רעיונות מה לעשות עם הנגב, בו חיו אז כ-3000 איש בלבד, חלק גדול מהם ב-11 הנקודות שהוקמו באוקטובר 1946, המפורסמת ביותר בארי (על שמו של ברל כצנלסון שהלך לעולמו בדיוק שנתיים קודם לכן), הם אמרו לו שאי אפשר להחזיק את הישובים המרוחקים האלו, ושאין ברירה אלא להביא את כל המתיישבים למרכז, ואחרי המלחמה, אם הכל יהיה בסדר, הם יחזרו הביתה.

בן גוריון אמר להם שהם מדברים שטויות, כי אם הנגב ייפול גם תל אביב תיפול. ההחלטה שלו היתה לעשות כל מה שאפשר כדי לחזק את הנגב, וכל השאר כפי שאומרים, היסטוריה.

והסיפור על בן גוריון, תל אביב והנגב, הוא על 1948, לא על 2024…. ובעצם זהו בדיוק אותו הסיפור. אלא שהיום מי שעומד נגד ההתיישבות בפריפריה זה לא רק חמאס וחיזבאללה, אלא קואליציה משונה ומפתיעה בין אנשים שממשיכים לחשוב שויתור על ישובים ושטחים הוא תנאי לשלום, לבין מערכת מנותקת של פקידי אוצר, שעל בסיס אידיאולוגיות הזויות פרי מדרשו של הימין העמוק (פורום קהלת), משוכנעים שבימינו המשוכללים אין צורך באדמות, ובוודאי שאין צורך בחקלאות, כי 'כוחות השוק' וכן הלאה.

כל טוב.