מבוא – מי הוא 'האלמוני' ג'וש פלמון
מדינת ישראל קמה על בסיס תהליך התיישבות שהחל כשבעים שנים לפני ההכרזה
עליה. אין אדם שלא מכיר את השמות הגדולים שנכרכו בתהליך: הרצל, וייצמן, בן-גוריון,
שרת ומפורסמים אחרים. אבל לצידם של אלו – ו'הגדולים' יהיו הראשונים להכיר בכך –
עמדו אישים אלמונים יחסית, שבלעדיהם ככל הנראה תהליך בניין האומה העברית היה נראה
אחרת. אחד מהם היה יהושע פלמון, המוכר יותר בכינויו ג'וש פלמון, דמות מרתקת הראויה
לביוגרפיה מקיפה. במאמר זה נציג רק כמה מהעניינים בהם היה מעורב, ובעיקר את
מחשבותיו ותפיסותיו לגביהם.
פלמון נולד ב-1914 בנווה שלום (או ב-1913 בתל-אביב[1]). אמו
עלתה בילדותה מרוסיה ואביו נולד בירושלים.[2] עד שהלך לעולמו ב-1994 והוא כבן 80, הספיק פלמון למלא תפקידים
שונים שכולם התבססו על היכרותו המעמיקה את הציבור, התרבות, החברה, הפוליטיקה והשפה
הערבית. במלה אחת ישנה, הוא היה 'ערביסט'. במלה אחרת, מאוחרת יותר, הוא היה 'יועץ'
(לענייני ערבים). אבל דומה שאף מלה אחת, ישנה יותר או פחות, לא תצליח להקיף את
מלוא אישיותו של פלמון. כמו רבים וטובים אחרים בני זמנו, הוא לא ייעד עצמו וגם לא
נועד על ידי אחרים למלא את התפקידים החשובים והמרתקים אותם מילא. אלו כביכול
'נפלו' עליו בנסיבות שנגזרו מהעובדה שהוא החל את חייו בארץ-ישראל, באחת הנקודות
הדרמטיות ביותר בתולדותיה.
עוד כשהיה בן שלוש, חווה הפעוט יהושע את מדיניות ההרס והחיסול של
העות'מנים במלחמת העולם הראשונה, כאשר גורש עם משפחתו מתל-אביב. בגיל 6
"זכה" לראות מקרוב את תוצאותיו הפוגרום הערבי הראשון בתקופת המנדט:
'מאורעות 1921'.[3]
פלמון התחנך בבית הספר הדתי 'תחכמוני', שגידל דורות של יהודים ארצישראלים על
"יהדות של הגיון", אמנם "גם של רגש" אבל לא של "כזה ראה
וקדש",[4]
ומעליהם הערך "אין פורשים מהציבור".[5] חינוך
הוא קיבל גם בבית כמובן, אך גם ברחוב: "קלטתי את הערבית היפואית לא
האינטליגנטית, אלא של אנשים, של פלחים", ומהר מאד הבין כי הערבים לא יראו
"אותך כזר" אם תגיד "יפה כמה מלים" בערבית.[6]
פלמון ידע לימים לעמוד על ההבדל מבחינה זו, בין אנשי 'העלייה השניה'
לבין חלוצי 'העלייה השלישית' שגונו ע"י היהודים הותיקים יותר, כ"פורעי
המסורת" או כ"יחפים".[7] עד
כדי כך הוא הכיר את הערבים, שהוא סייע תקופה מסוימת לברנרד לואיס, למרות שהיה חף
מכל הכשרה מדעית רשמית.[8]
מ-1935, והוא בן 21, החל פלמון לקבל שכר מארגון 'ההגנה', במסגרת עבודתו בסדום, שם
גם עסק "במניעת הברחות נשק",[9] וגם
רכש נסיון ניהולי וציבורי חשוב, כמו גם את טעם חלוציות הסְפָר במתכונתה הקיצונית
ביותר.[10]
מאותם ימים דרמטיים – ימי 'המרד הערבי' וכל הכרוך בהם – הצטרף פלמון לקבוצה הנבחרת
של 'אלמונים', אנשי "המחלקה הערבית" של 'שירות הידיעות' (ש"י),
שפעלו לאיסוף מודיעין על השכנים, קרובים כרחוקים. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש לטובת הבריטים "גיס חמישי בסוריה
והלבנון", במשך עשרה חודשים ובהמשך הגיע לעיראק.[11]
בשנים הדרמטיות לפני ואחרי "1948" שימש פלמון כיועץ לענייני ערבים של
בן-גוריון וכאיש למשימות מיוחדות (בין השאר מול הדרוזים, הבדואים, הסורים,
המרונים, הפלסטינים והסודנים[12]).
נסיונו העשיר במשימות אלו, חיזק את מסקנתו לפיה לא פעם עדיף 'השכל הישר' על
פני החובה "לממש כל חוק".[13] על
יסוד אותה גישה, למרות שפלמון צידד בדמוקרטיה, הוא הסתייג עמוקות ממגבלותיה
הלא-פעם מוכחשים, כמו העיוותים הנגרמים מהצורך בהחצנה, בין של איש ציבור ועוד יותר
מכך מצידה של תקשורת צעקנית – שלא פעם הופכת ל"אויב"[14] -
החשה חובה להביא לידיעת הציבור עניינים שהציבור – וגם היא - לא מספיק מבינים את
מורכבותם.[15]
לימים (מ-14 בספטמבר 1980) התיישב פלמון לראיון ארוך עם ד"ר
ראודור מנור, היסטוריון ממכון דייויס באוניברסיטה העברית, שהביא ארצה חידוש
מתודולוגי שהיום נחשב למובן מאליו: תיעוד בעל פה. ראודור מנור ניהל עשרות ראיונות
עומק עם אנשי ציבור למיניהם, ראיונות שהתפרסו על פני עשרות שעות ותפסו עם הקלדתם
מאות עמודים. לכל הראיונות הללו הגיע מנור כשהוא מצויד ברשימת עובדות ארוכה
וממוסמכת, שמטרתה היתה לבטל מראש את נזקי חולשת הזכרון האנושי. כלומר במקום לשאול
את המרואיין שלו שאלות כמו 'מתי התקיים מה שהתקיים ביום ההוא', הוא ביקש לשמוע
ממרואייניו תובנות ורקע לגבי עובדות מתועדות ואירועים ממוסמכים. כך הצליח להשיג את
היעד החשוב של שיטת התיעוד בעל פה הראויה לשמה: תובנות עומק שבלעדיהן ההיסטוריה
היא אוסף של פריטים על ציר הזמן. סדרת המפגשים שקיימו מנור ופלמון הביאה ל-224
עמודים, מהם עולה מפעל חיים מרתק ומלא השראה, אותו ניתן לחלק על פי פרקים אלו:
תפיסת עולם; הערבים עד 1947; ערבים – ובעיקר הפליטים - אחרי 1949; משימות מיוחדות בשנות ה-50' (סודן
למשל); תוצאות 67'; בירושלים עם טדי קולק; 'נכסי נפקדים'; הערות 'על המצב' (כמו
ביקור סאדאת וסוגיית 'האוטונומיה' ו'קמפ-דיוויד'). מאמר זה יתמקד בעיקר בשאלה
האקטואלית תמיד: 'הסכסוך', שהתפצלה בראיון לשלוש שאלות עיקריות: א. כיצד
נוצרה בעיית הפליטים. ב. מה נעשה עם רכוש 'הנפקדים'. ג. כיצד יש
להבין את אש"ף, או בלשונו: "איך הקבוצה הזאת שגדלה מתוך יחסים טובים
איתנו, הפכה והיתה נגדנו".[16]
את תשובותיו של פלמון על שאלות אלו ניתן לסכם בקצרה כך: א.
בעיית הפליטים לא נוצרה במכוון והיא עוד ביטוי, אולי הטראגי ביותר, למורכבות
ולסתירות שאיפיינו את כל המהלכים המדיניים והצבאיים בין 1947 ל-1949. ב.
ישראל עשתה מעל ומעבר בנושא רכוש הנפקדים, גם אם אפשר היה 'למנף' את הנושא גם
מבחינה מדינית. ג. צעד ראשון בהפיכת מנהיגי הפליטים של 1948 לתנועת טרור
מתמידה ועיקשת, היה כשלפליטים עצמם הסתבר שלאף גורם – מדינות ערב בראש ובראשונה,
כבר ב-1949 אך גם לאחר עלייתו של נאצר כמנהיג הערבי הנערץ – אין עניין אמיתי
להתמודד עם בעייתם. העוינות כלפי היהודים רק החריפה ככל שגדל הפער בין נקודות
המוצא הדומות של שני העמים, לבין הצלחתם של היהודים וכשלונם של הערבים. להצלחה
יהודית זו נלוותה תופעה לא הכרחית, שפלמון סיכם אותה במרירות במלים אלו:
"אחרי 67' חזרנו לאטימות מוחין שלא מבדיל בין ערבים", והתוצאה היא שאין
הבדל בין "רק כך" של כהנא לבין "רק קח" של גלילי.[17]
ב.
ערבים ויהודים בין 'מסורת ושינוי'
גם אם פלמון הפריז מעט בהעמדה על אותו המישור את ה'רק-כך' וה'רק-קח' –
שהרי בכיר המדינאים שפעלו במחיצת גלילי היה יגאל אלון, חסיד 'הפשרה הטריטוריאלית'
- הוא ללא ספק צדק בקביעתו שאין לדבר על "הערבים" בהא-הידיעה, כי
"יש כאלה ויש כאלה".[18] עם
זאת, יש להזהר מהפיכת הטענה הזו – המובנת אולי מאליה בהיותם של הערבים בני
אדם - לאמירה סתמית. אמנם מצד אחד ערבים
נעו בין נאמנות לשבט, לאסלאם וללאומיות,[19] אך
בכל מקרה הם דגלו בעקרון של "לא לגור תחת שלטון לא מוסלמי".[20]
במקביל, "ערבים זה שבטים ומשפחות ואישים, אינטרסים שונים ומנוגדים".
פלמון הזכיר שבשלהי התקופה העות'מנית עיקר השליטה במרחב היתה "בידי
משפחות", כמו משפחת אבו-גוש, או כפי שמעידה ההתיישבות "בפתח-תקווה, בני
ברק, מגדיאל, רמתיים, רעננה והרצליה שלולא אבו-קשיק לא היו קמות".[21]
אבו-קשיק היה זה שמימש במקרים הנזכרים את העיקרון שאיפיין את השלב הזה של
ההתיישבות היהודית, שהיהודים באים "לחיות בבטן" של התקיף המקומי.[22]
מרכזיות 'המשפחה' באה לידי ביטוי גם באופן בו נתפסו היהודים בעיני הערבים,
"בני מוות", או בערבית 'אוולד אלמיתה'. כפי שהסביר פלמון, בראשית הדרך
"לא הבינונו מה זה", אך עם הזמן, ככל שלמד מקרוב את תפיסות העולם
הערביות, הוא הבין כי "הכוונה שלהם לא היתה שאנחנו חלשים [אלא...] שאין לנו
גואלי דם. שאנחנו לא קשורים במסגרת חמולתית".[23]
כשפירסם יצחק אפשטיין את מאמרו המפורסם 'שאלה נעלמה' (1907), הוא ראה
מציאות בה כ-80% מכ-500 אלף ערביי הארץ חיו בכפרים.[24] ניתן
לומר שמרכז הכובד של ההוויה הערבית באותו הזמן היתה בכפר. אך מראשית שנות ה-20',
הלכה והתגברה ההתיישבות היהודית, אשר לדעת פלמון "חיזקה את העירונים על חשבון
הכפריים".[25]
שנות ה-20' היו גם התקופה בה התחזק מאד
הממד הפוליטי-מדיני, בליבו המנדט, פרי המהלכים העולמיים, האזוריים,
הקולוניאליים וכן הלאה. תקופה זו היתה גם המסגרת בה יכול היה סוף סוף להתפתח 'הבית
הלאומי' היהודי, תהליך שרק התחזק לנוכח התמורות החריפות באירופה בשנות ה-30'
(המשבר הכלכלי, התחזקות הלאומנות במזרח אירופה, עליית הנאצים). פרדוקסלית אולי,
לפחות בתחילת שנות ה-20', עדיין לא תפסה 'השאלה הערבית' מקום מרכזי בתודעת הישוב
והנהגתו, הגם שמסיבות הגיוניות: הלאומנות הערבית היתה רק בראשיתה; קצב העלייה
היהודי היה מתון יחסית ורצוף משברים (1923, 1926); ואחרי הפוגרום של 1921 נרגע
המצב הבטחוני, עד כדי כך שמנהיגי 'ההגנה' התקשו לשכנע את מנהיגי 'ההסתדרות'
בחשיבות הארגון.[26]
את עמדת הערבים בשלב זה, סיכם פלמון כגישת "הלנו אתם או
לצרינו?", שאלה שהיהודים ענו עליה: "לא לכם ולא לצריכם".[27] גם
יהודים פעלו לאור העקרון המבחין בין 'לנו' ובין 'צרינו', אבל במגמה הפוכה: נסיון
לחזק את "הלנו". לשם כך הוקם "המדור ליחסי שכנים", שיזם מפגשי
אירוח, לימוד ערבית ומנהגים (עד כדי מיסוד העניין במסגרת קורסים שהתקיימו
בירושלים), עזרה הדדית וכיו"ב.[28] כפי
שתאר זאת פלמון, בניגוד למדיניות "ההפרד ומשול של הבריטים", היהודים
"לא יכולים לרמות" ולכן "באמת רצינו לעזור להם".[29] אצל
הערבים לעומת זאת, הלכה והתחזקה המגמה לפיה "כל מי שרצה לעשות רושם בתוך עמו
היה צריך להיות קיצוני כלפי היהודי".[30]
במלים אחרות, אמנם גם בתחילת המנדט היו ערבים "כאלה וכאלה", אבל המכנה
המשותף – התנגדות, כולל התנגדות אלימה, לציונות – הלך והתחזק. ביטוי מצמרר לכך,
שחזר וממשיך לחזור על עצמו, נתן פלמון כאשר סיפר ביחס למאורעות תרפ"ט (1929),
כי "לימים אני הייתי בח'לח'ול ושאלתי אחד שבא מחברון אם הוא היה אז [...],
והוא אמר: 'כן'. [שאלתי:] 'למה הרגתם אותם?' אז הוא אומר: 'זה היה לנו ברור שהם
ייהרגו ורכושם יישדד. אז לנו בתור שכניהם אין זכות קדימה?' ".[31]
ג.
מלחמה, מדיניות, פליטים
כאמור, מאמצע שנות ה-30' הצטרף פלמון רשמית לש"י, בדיוק בזמן בו
התחדד הסכסוך בדמותו של 'המרד הערבי', במסגרתו המאבק בין ערבים "כאלה
וכאלה" הגיע לשיא חדש.[32] בעוד
אנשיו של המופתי דואגים לרצוח כ-8000 ממתנגדיו,[33]
והיהודים בונים את נמל תל-אביב ועוד 54 ישובי 'חומה ומגדל', עמלו אנשי הש"י
ו'המדור ליחסי שכנים' לעשות כל מה שניתן כדי לקדם הבנות במישור המקומי.[34] אחרי
מלחמת העולם השנייה, המשיכה מגמה זו, והיא נכחה גם לקראת המלחמה המכרעת של
1949-1947. ההצלחות היחסיות במישור המקומי – פלמון עצמו מזכיר כמה וכמה מהן: בין
טירת צבי "והשבטים", בין גינוסר ושבט אל-הייב ומאוחר יותר בין גדרה
לקטרה[35] –
הביאו לקו היסטוריוגרפי לפיו לקראת 1948 התארגנו בתוך ההנהגה היהודית
"מחנות" מנוגדים, האחד בראשות בן-גוריון שעשה הכל כדי להבטיח
"מלחמה", ומולו מחנה שני שסמך על ההסכמות המקומיות כבסיס למדיניות של
"שלום".[36]
פלמון דוחה ראייה פשטנית זו, כמו גם את עצם המושג "מתונים",
שלהבנתו היו 'מתונים' רק כי היו "באופוזיציה",[37] שכן
"הקבוצה הזו לא יכולה היתה להנהיג לא למלחמה ולא להסכם ממשי כי [לא היה] להם
כוח".[38]
עוד ביטוי למורכבות הזו היה סיפורם של הדרוזים: כוחותיו של קאוקג'י כללו גם לוחמים
דרוזים, שציפו לקבל תמיכה מאחיהם בארץ,[39] אך
בזכות פעולתו של פלמון ונוספים, החליטו הדרוזים בארץ להצטרף לצד היהודי, זאת
בניגוד מוחלט לטענה לפיה ישראל היתה זו שחצצה בינם לבין 'אחיהם' הערבים: כפי שעמד
על כך זאב וילנאי בזמן אמיתי, לפחות משנות ה-30' הסתייגו הדרוזים מהלאומנות הערבית
של המופתי מתוך שמירה על זהותם הנבדלת.[40] אך
לא 'רק' הם. פלמון הסביר כי הפחד מחוסייני הביא ערבים רבים לסייע "לירדנים,
לישראלים ולקאוקג'י", וסיוע כזה היה "באזור תל-אביב, בגליל
ובשפלה", והיו הצלחות של פלמון ושותפיו להשיג הסכמות להבלגה מסויימת בזירות
אחרות כמו בית גוברין, הנגב ואשקלון, אבל "הם לא יכלו להחזיק מעמד בינינו
לבין הקיצונים. השכנים היהודים אמרו 'בואו, תשארו', והם לא נשארו".[41]
ניתוחו של פלמון עולה בקנה אחד עם סבך המציאות המדינית שהלכה והחריפה
אחרי סיום מלחמת העולם בכלל, ובפרט אחרי הודעת האנגלים להחזיר את המנדט
לאו"ם, ככל הנראה מתוך תקווה שכשלון האו"ם להתמודד עם הבעיה, ישיב את
המנדט לבריטים אבל הפעם בתנאים שלהם, כלומר ללא מחוייבות ל'בית הלאומי', עניין
שעמד במרכז העימותים בין הבריטים לאמריקנים עוד בימי 'ועדת החקירה
האנגלו-אמריקנית'.[42]
כפי שסיכם זאת פלמון, השאלה שעלתה מסוף 1946 ועוד יותר במהלך 1947, היתה "מי
ישלוט". פלמון מציין ערבים שהיו משוכנעים שתכנית החלוקה היא "מזימה
יהודית-בריטית", בעוד אחרים שלקו בהערכת-חסר "את כוחנו", פנו
למלחמה "פנימית" ביניהם, בעיקר בין "מצרים, ירדן או המופתי",
אליו עמדו להצטרף גם "העיראקים והסורים" במקרה שהמופתי יצליח להשתלט על
ערביי הארץ.[43]
ההגיונות הסותרים היו עד כדי כך סותרים, שאפילו המופתי, כשראה שהיהודים עומדים
"לקבל משהו", ניסה לדבר איתם אבל כדי "להרוויח זמן". גם בצד
היהודי המבוכה היתה רבה: פלמון העיד כי בן-גוריון, אפילו אחרי הכרזת המדינה
"לא היה בטוח שהבריטים לא רוצים לחזור" וכי קיימת אפשרות של "מזימה
אנגלית-עיראקית".[44]
עבדאללה מצידו רצה "להכות את המופתי", ואילו אנשי צבא ההצלה הסורי,
שישקלי ואלחראני, רצו להשיב את הגליל לסוריה (אפילו באמצעות קאוקג'י),[45]
שלשיטתם היה חלק מ"וילאיית דמשק" שקדם לחלוקה "המלאכותית" של
האזור.[46]
בידיעה שהמופתי הוא החלופה הגרועה ביותר – פלמון הגדיר אותה במונחי
"1938",[47]
כלומר לאומנות אלימה והרסנית, גם כלפי ערבים – המסקנה היתה קודם כל לפעול לטובת
יריביו, כמו קאוקג'י או עבדאללה, איתם העריכו בצד היהודי אפשר יהיה "למצוא
איזושהיא שפה של חיים מכובדים".[48] זה
היה הרקע לפגישת פלמון עם קאוקג'י שגם הוא ציפה שהצד היהודי "יחליש את
יריביו".[49]
קדם לפגישה 'מהלך בונה אמון': שירות הידיעות היהודי חשף מסמך ממנו עלה כי המופתי
"הלשין לריבנטרופ" על קאוקג'י בזמן מלחמת העולם השנייה.[50] עם
זאת, כפי שסיכם פלמון, למרות שקאוקג'י היה "איש נעים ומשכיל" ש"בתו
ראתה עצמה גרמניה" ושכל מה שהוא רצה זה "ג'וב גדול",[51]
"לא ראינו בקאוקג'י בן ברית", וכי "עדיף שעבדאללה ישלוט
בשטח". באשר ל"שטח", עבור פלמון 'מפת 1919' היתה המפה הרלבנטית,
כפי שהמשיכה להיות גם עבור אלון ורבין לפחות עד 1977.[52]
פרשה אחרת המבטאת עקרונות אלו, קשורה לרצח בגן הוואי ב-10 באוגוסט
1947,[53]
שהביאה את פלמון להסכמות עם מוחמד נימר אל-הוּאַרִי, מפקד ההגנה הערבית ביפו, אדם
ש"התנהג בג'נטלמניות",[54]
להמנע מהסלמה. הוארי ראה עצמו כחלק מהמאבק הערבי נגד היהודים, אך "ברגע שהוא
הבין שהמופתי לא רוצה אותו כמפקד, כי את המופתי מעניין המפלגה, הכוח, המשפחה שלו,
אז אנחנו באנו ואמרנו [להוארי]: 'בוא, בוא נשים לו מקלות בגלגלים', ושמנו מקלות
בגלגלים שלו בכמה הזדמנויות. בעניין יפו הגענו לידי הסכם, אבל רימו אותו – המופתי
הביא אותו למצרים, הוא חשב ששם הוא הולך לקבל.... בסופו של דבר הוא עזב את יפו.
ביפו באו כל מיני פרחחים ו-60 אלף תושבים עזבו אחרי שהוארי עזב".[55]
לכשלון ביפו היו לדעת פלמון השלכות מרחיקות לכת, מכיוון שאחרי שכוחותיו של הוארי
נכשלו, השתלטו על יפו "חלאת המין האנושי", ופגעו בסיכוי של "50
אחוז" שאם יפו היתה מקבלת את החלוקה, היו הולכים בעקבותיה "גם ערים
אחרות".[56]
בניגוד למחקרים מאוחרים, קל וחומר "מחקרים" שכל תפקידם
המוצהר לשמש עוד כלי במאבק לחיסולה של ישראל כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית ע"י
הצגת הולדתה "בחטא",[57]
פלמון העיד כי לא רק שלא היתה תכנית לגירוש ערבים, אלא שלפחות עד אפריל 1948 הגישה
היתה ש"אם ערבים לא יעזבו את 'גבולות 47' זה יהיה נצחון גדול לתכנית
החלוקה". טענה זו עולה בקנה אחד – אמנם במהופך – עם גישה ערבית לפיה
"הישארות ערבים תחת שלטון יהודי [מהווה] סכנה גדולה, שמא הם יראו שזה לא כל
כך רע".[58]
כדי להוסיף על הבלבול ועל מגוון הפרשנויות בדיעבד או בזמן אמיתי, דחה פלמון בביטול
טענה נוספת לפיה האינטרס היהודי שהערבים ישארו נבע מרצונם של היהודים למנוע בכך
פלישה ערבית.[59]
עובדת היות ערבים "כאלה" וערבים "כאלה", באה לידי
ביטוי בעוד תופעה: חשש ערבי "מהשתלטות אספסוף ערבי",[60]
כלומר חשש מ-"1938": השתלטות של בריוני המופתי על הרחוב. כפי שאמר
לפלמון השייח' מואניס: "אנחנו לא יכולים להיות ביניכם ובין הקיצוניים
שלנו".[61]
אבל זה לא הכל. מסתבר שלפחות עד 1949 הצד היהודי ראה בעזיבת הערבים בעיה כלכלית
גדולה מאד, שכן "הארץ היתה ריקה וחששנו איך נסתדר בלי הערבים".[62]
בלשון פיוטית יותר סיכם זאת פלמון במלים "הארץ צריכה להיות ארץ חיה, לא ארץ
של שממת השדה ושל חית השדה".[63] או
על דרך החיוב: בידי הערבים היו ענפי הזריעה והקטיף, וייצור הלחם. המסקנה המעשית
היתה לאפשר שיבתם של "200 אלף" ערבים, אך מתוך הגיון "הכאלה
וכאלה", כמובן של "האלמנט החיובי".[64] מכאן
שאת דברי וייצמן לפיהם היה זה "נס" שהערבים ברחו או את דברי בן-גוריון
שתהה "מדוע לא גורשו" ביטל פלמון כ"דיבורים בדיעבד".[65]
פלמון עוד טען בתוקף, כי אין ממש בטענה הרווחת לפיה לבן-גוריון "היה ברור
מההתחלה מה הוא רוצה", כלומר את תוצאות המלחמה כפי שנוצרו, ושעד שהגיע
"העליה" (1949), ההנהגה היתה מוכנה "לקבל את 1947", ואם לא את
גבולות החלוקה, אז ללא ספק "פחות מ-49' ויותר מ-47' ".[66] בין
אם פלמון מבטא כאן אמת מדינית או הרהורי לב בדיעבד, דבר אחד ברור: ההכרעה ללכת
לבחירות ב-25 בינואר 1949, שיקפה את הכרעת ההנהגה לשים קץ למלחמה, הכרעה שקיבלה
ביטוי דרמטי בסירוב של בן-גוריון ושרת לגבות את המהלך הצבאי המזהיר של אלון בתחילת
ינואר 1949, שמשמעותו המדינית היתה חריגה מהקו הבינלאומי של 1906 בין הנגב לסיני.
פלמון העיד על אחד האופנים בהם ביטא בן-גוריון את הכרעתו להסתפק בהישגים הצבאיים
המוגבלים: "מה נעשה" עם הערבים? הפגיע בן-גוריון, נמנע מהם "זכות
בחירה?", מה גם שלדעת דב"ג "העלייה מארצות ערב לא פחות חשובה
מהמלחמה".[67]
בתשובה לטענת ראודור מנור לפיה בישראל כלל לא כתבו על
"הגירוש" או על "הנטישה", ענה פלמון שמיכאל אסף עסק בנושא,
וכי גם ספרו של עארף אל-עארף "מהימן מבחינת העובדות".[68] את
"הנטישה" ו"הגירוש" סיכם פלמון ב"שתי תקופות" –
האחת "כשברור היה שהערבים מנצחים" והשנייה כשברור היה "שהפלסטינים
יורדים מהמפה הפוליטית והיה ספק אם המדינות הערביות ינצחו".[69] בחלק
הראשון של התקופה הראשונה, ב-1947, "העלית עזבה, האנשים החושבים, כל מי שיכול
היה, עזב". אמנם לא מדובר היה במספרים גדולים, אך מדובר היה בתופעה
"משמעותית מאד".[70]
בינואר 48', במסגרת דיון אצל בן-גוריון, טען פלמון כי "רוב הערבים רוצים
שלום",[71]
אך בהמשך החמיר המצב: באמצע פברואר דיווח פלמון במסגרת "כינוס היועצים
הערבים" (עזרא דנין, גיורא זייד, גד מכנס ונוספים) על הבדלים ברצון הערבי
להלחם או להמנע ממלחמה: "בצפת ובסביבה הקרובה – שואפי קרבות", כמו גם
"בסביבת חיפה", לעומת "החולה" ובעוד מקומות.[72] ב-31
במרץ, יום לפני תחילת 'קרב משמר העמק', דיווח פלמון לבן-גוריון על פגישה שקיים יום
קודם לכן עם קצין בצבאו של קאוקג'י, במטרה להגיע "להפוגה ולסידור
יחסים". ביומנו כתב בן-גוריון כי "נתעוררה השאלה אם יש או אין מלחמה
ביניהם ובינינו".[73]
ההמשך ידוע: הקרבות רק החריפו, ובין אפריל-מאי 1948 עזבו אלו ש"לא רצו להיטחן" בין הצדדים. על שאלותיהם של כפריים את ממשלות מדינות ערב או את המפקדים המקומיים מה לעשות, התשובה היתה "אנחנו נעלה על היהודים ונשחוק אותם. אם אתם לא תהיו בינינו לבינם הפעולה תהיה יותר פשוטה".[74] השלב הבא, השלישי, נוצר במציאות בה "כולם ירו".[75] ככלל טען פלמון כי "תופעה של גירוש לא היתה",[76] גם אם "היו מקרים שגרשנו".[77] בנוסף שיחקה תפקיד "הפסיכולוגיה" כלומר החשש הערבי ש"היהודים יתנהגו כמו שאנחנו היינו מתנהגים אילו יכולנו".[78] פלמון מצטט מפי בן-גוריון את הכלל לפיו "אסור באיסור חמור לגרש אבל להתאמץ שישארו זו לא מצווה".[79] על כל אלו מוסיף פלמון את העובדה שהיו מקרים רבים של עזיבה חלקית, מה שחייב את הרשויות היהודיות לטפל באלו "שלא ידעו לברוח",[80] וזה למעשה השלב הרביעי והאחרון, הכולל מקרים כמו אשקלון, ש"לולא חוסר הסבלנות של דיין", היה מסתיים כעוד מקרה של עזיבה הדרגתית של ערבים שלא רצו לחיות תחת שלטון יהודי.[81] השלב הזה כלל תופעות שלפלמון היה קשה "לתפוס": ערבים שעזבו מאחור "ילדים קטנים והורים זקנים".[82] להערכתו, בשלב ג', השלב בו "כולם ירו", עזבו "כ-60%" ואילו בשלב האחרון, רק "כ-5%".[83] כמה פליטים היו סך הכל? כידוע, המספרים נעים בין מינימליסטים המדברים על "343,000", לבין מקסימליסטים המדברים על פי שניים.[84] המספר בו נוקב פלמון הוא "550 אלף", זאת עפ"י מספר הערבים שחיו בתוך "הקו הירוק" לפני המלחמה (750 אלף) פחות כ-150 אלף שנותרו ועוד כ-50 אלף ששבו אחרי המלחמה. בבחירות הראשונות לכנסת, בינואר 1949, לקחו חלק כאזרחים פעילים 90 אלף ערבים. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כ-30 אלף ערביי 'המשולש' שהפכו כידוע לאזרחי ישראל בתוקף הסכמי שביתת הנשק עם ירדן.[85]
את עמדת ישראל בנושא 'זכות השיבה' ביטא באופן החד והצלול ביותר לא פחות מאשר משה שרת, הדמות המרכזית המשמשת לתיאוריה הנזכרת אודות "ברירת המלחמה" מול "דרך השלום". כידוע, על פי התיאוריה הזו, שרת המתון, איש המדינאות והדיפלומטיה, אמור היה לעשות בין השאר הכל על מנת לקבל למשל את החלטת עצרת האו"ם 194 (11 בדצמבר 1948) שכללה "כידוע" את סעיף 'השיבה'. מילא מדובר בעוד מיתוס פוליטי שימושי בעולם המתבסס על בורות (שהרי החלטת עצרת לא מחייבת; ההחלטה דיברה על פיוס שהתבסס על הכרה ערבית בישראל; וסעיף 'הפליטים' לא נקב בזהותם של אלו, כלומר הוא כלל לא פחות מערבים, פליטי מלחמה יהודים). וכה אמר שרת בנושא במסגרת נאום מדיני בכנסת, ב-15 ביוני 1949:
"כנסת נכבדה. במשך שלושה עשר חודשי קיומה צעדה מדינת ישראל צעדים גדולים ומהירים בדרך התאזרחותה בקרב אומות העולם. נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש [...] יציאת המוני ערבים את הארץ וכניסת המוני יהודים לתוכה - כל אלה גרמו זעזוע עצום במזרח התיכון שלא על נקלה יימחו עקבותיו [...] טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות [...] אחד מסלעי המחלוקת העיקריים לגבי בעיית השלום בין ישראל לשכנותיה [...] היא שאלת הגבולות [...] יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעיה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר [...] משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו [...] סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל [...] לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם. היינו מוכנים באמונה ובלב שלם להקים את מדינת ישראל לפי הסדר, שחייב כי 45% מאוכלוסייה יהיו ערבים בתחילת הקמתה [...] אך העם הערבי מרד בהחלטה וניפץ את השלום [...] כתוצאה מכשלון המרד והפלישה, באה היציאה הערבית. עקירות המוניות כאלו ארעו כמה פעמים בעשרות השנים האחרונות. מה שעדיין לא ארע הוא שאוכלוסיה אשר עקרה בנסיבות כאלו הוחזרה אל אדמתה [...]"
ד.
בניין אומה ונסיונות לפתור את בעיית הפליטים
את בעיית "שממת וחית השדה" עליה הצביע פלמון פתרה העלייה
הגדולה, תנופת ההתיישבות וביסוס החקלאות בשנותיה הראשונות של ישראל (1952-1949).
הסכמי שביתת הנשק שנחתמו במהלך 1949 הביאו להתייצבות מסוימת גם של המאבקים
הפנים-ערביים, וגם 'המלחמה הקרה' התיישרה על פי המצופה: ישראל באוריינטציה מערבית
ושכנותיה העוינות כמעט כולן – ירדן בלטה בשונותה גם בנושא זה - באוריינטציה
סובייטית.[86]
זה היה 'הרגע' בו נולדה למעשה 'בעיית הפליטים'. פלמון שב בזיכרונותיו לנקודה הזו
ושוב העלה את הוארי, מנהיג הנג'אדה שהיווה אופוזיציה למופתי. אחרי המלחמה כתב
הוארי ספר אודות "הנכבה", ועבר "בארצות ערב ואירגן את
הפליטים". ב-1949, כשהם משוכנעים שמצבם כפליטים "זמני",[87]
התכנסו מנהיגי הפליטים פעם אחת בבנת-ג'בל ופעם שנייה ברמאללה. טענתם כלפי שליטי
מדינות ערב היתה "איך אתם נותנים לנו למור מקור ומרעב ואתם יושבים לכם
בארמונותיכם".[88]
פלמון שהיה שותף למו"מ הישראלי-ערבי, מאשר את טענת הפליטים שעניינם כלל לא
עניין את מדינות ערב, והציג את המניעים למדיניות הנצחת מצב הפליטות: "לחץ על
ישראל" וקבלת "משאבים וכסף מהאו"ם".[89] אך
לא "רק" לשליטי ערב עניין הפליטים לא הזיז, כי אם גם לבעלי אינטרסים
אחרים, כמו "אמריקה, תורכיה וצרפת". כך "נכנעו [כולם] לדיקטט
המצרי" לפיו "אסור לדבר על משלחת הפליטים" מכיוון שהיא "איננה
מייצגת את הפלסטינים", ו"גם אנחנו נכנענו לזה",[90] שכן
"היינו טריים באו"ם שלא הכיר בהם".[91]
נקודה היסטורית זו היא הבסיס להבנת תובנתו הראשית של פלמון ממנה יצאנו
לתאור הכרונולוגי, לאמור: "איך הקבוצה הזאת שגדלה מתוך יחסים טובים איתנו,
הפכה והיתה נגדנו".[92]
'הקבוצה הזו', כלומר פליטי 'הנכבה', והפיכתה 'נגדנו' היתה עם התארגנות פת"ח
ואחריו אש"ף. באשר ל'יחסים הטובים', שורשיהם כאמור במהלך 1948, בעיקר סביב
המגעים החיוביים עם הוארי. לאחר מכן, כאשר הסתבר ל"תנועת הפליטים"
כהגדרת פלמון שמדינות ערב לא מתעניינות כלל בגורלם, הם הפנו את עוקצם קודם כל כנגד
הערבים.[93]
פלמון ששימש באותו הזמן יועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה ושר הבטחון בן-גוריון,
המשיך גם אחרי 1949 באותה גישה שאפיינה את דרכו מראשיתה. כבר בלוזאן הוא נפגש עם
נציגי הפליטים בשיחות לוזאן, אך כאמור "לא יכולנו לעשות הסכם גלוי".[94] אחרי
לוזאן הועלו רעיונות שונים לפתרון מעשי של הבעיה. למשל דוד הורוביץ (מייסדו ומנהלו
של בנק ישראל) ועזרא דנין (שותפו של פלמון לתחום 'הערביסטי'), גייסו כספים – גם
בגרמניה על חשבון כספי השילומים[95]
- לטובת יישוב פליטים בארצות ערב. אחד
היעדים היה ג'זירה, אזור פורה בין הפרת והחידקל, בו תוכננו להיבנות "15-10
כפרים על בסיס משפחתי. מים יש, אדמה יש".[96] גם
"כסף לא היה חסר". מה לא היה? "מגע שלנו עם הממשלה הסורית".[97] יעד
אחר היה לוב, "ראס אל חאדר, יש משקעים, אזור שהיה שייך פעם לאיטליה, והקשר
נוצר דרך האיטלקי שבנה בחדרה מפעל נייר ועם ערבי מבית-חורון".[98]
מגעים עם הוארי נמשכו עד 1956, במסגרתם גובש למשל ב-1954 "הסכם כספי למימוש כספי הפלסטינים בבנק בריטי", אלא ש"הכל התפוצץ בגלל גדעון רפאל שדיווח על כך לקול-ישראל".[99] פלמון הסביר כמה וכמה פעמים את חולשת הדמוקרטיה המתבססת על 'חופש ביטוי' חסר אחריות (כשבנוסף קיימת תופעת 'המומחים': "עשרה פרופסורים=עשרים דעות"[100]), בכלל ובפרט בנושאים רגישים כאלו, "כי כשמשהו מתפרסם" שלא בזמן הנכון, "המתנגד מתנגד, והתומך לא סומך", שלא לדבר על "פלסטינים מנותקים שרצו דברים בלתי אפשריים".[101] ב-1980 המשיך פלמון להביע צער על החמצת האפשרויות בנושא, שלדעתו שבו ועלו גם אחרי 1967,[102] ובמבט לעתיד קבע כי "אם לא נראה עליה גדולה, אנחנו צריכים לחפש מישהו חכם ונבון שישלוט בשומרון".[103] עליה גדולה היתה גם היתה, אבל ההיסטוריה ממשיכה להמתין להופעתו של 'מישהו חכם ונבון שישלוט בשומרון'.
הערה זו של פלמון מחייבת 'סטייה' היסטוריוגרפית קצרה שעשויה לשפוך עוד אור על תובנותיו שאי אפשר להגזים בחשיבותן ובעוצמתן: באותן שנים, 1980-1967, סבר למשל יגאל אלון, שאת תפקיד "מישהו חכם ונבון" ראוי שימלא חוסיין מלך ירדן, תוך כדי שישראל שולטת בבקעת הירדן, "במובן הרחב של המושג" כפי שיגדיר זאת בנאומו המדיני האחרון (5 באוקטובר 1995) יצחק רבין, ממשיך דרכו של אלון גם בסוגייה זו, ובכך היא מבטיחה את ההיבט הבטחוני-אסטרטגי של הבעייה שהעסיקה את פלמון כציוני: הבטחת קיומה הבטוח של מדינת היהודים. וממש בימים בהם התראיין פלמון אצל ראודור מנור, הלכו והתחזקו 'אגודות הכפרים' כגורם נוסף, אולי כהשלמה לירדן של חוסיין, שהתנהל באופן "חכם ונבון" קודם כל בהיותו חלופה ואופוזיציה לאש"ף.[104] לבסוף, פלמון עצמו הספיק לראות את מה שאלון רק חלם עליו – הוא ובני דורו וכל מי שהאמין בעתיד הציונות – "עלייה גדולה" ואפילו גדולה מאד, ששינתה לחלוטין – הגם שישנם ישראלים רבים שעדיין עיוורים לחלוטין למרכיבי מציאות בולטים כמו עלייה של מיליון יהודים ממזרח אירופה – את המציאות.
ה.
נכסי נפקדים
עזיבת הערבים, תהיה סיבתה אשר תהיה, הביאה כמובן להצטברותו של רכוש
'נטוש' רב. זוהי עוד אחת מהסוגיות 'הקלאסיות' באמצעותה מנסים – וללא ספק מצליחים
במידה ידועה – יצרני עבר סלקטיביים, לצבוע את ישראל בכלל ואת הקמתה בפרט, בצבע
שחור משחור. שהרי הרכוש הערבי ננטש בנסיבות של מלחמה שהאחראים לה הם הערבים
והערבים בלבד, כהמשך לגישתם המסורתית העקרונית המפלה כלפי מיעוטים בכלל ויהודים
בפרט.[א104]
בנוסף, במקביל לרכוש הערבי שננטש בארץ ישראל, ננטש רכוש גדול פי כמה על ידי יהודים
שנאלצו לעזוב את ארצותיהם. אין צל של ספק לטובת איזה צד נוטה החשבון הכולל, אם
יתבצע אי פעם. די לציין את העובדה שיהודי עיראק היו ברובם בני המעמדות הגבוהים
במדינה, חלקם עשירים מופלגים. בנוסף אף פעם לא מיותר להזכיר עובדה שכוחה, מושכחת
או פשוט לא מוכרת, והיא שכאשר החלו הדיונים בעתידה המדיני של ארץ ישראל, הודיעו
מדינות ערב שהואיל ומדובר בארץ "ערבית", הרי שאין לאף גורם חיצוני
(האו"ם) שום זכות לקבל לגביו החלטות. מדובר היה במדינות כמו מצרים, סעודיה,
לבנון, סוריה ועיראק שלקחו חלק בהקמת האו"ם, ארגון שנוסד במטרה למנוע בדרכי
שלום סכסוכים אלימים... זאת ועוד: אחרי שהכריזו הערבים שהציונות היא תנועה
קולוניאליסטית של עם 'מומצא' שלא כולל בשום אופן את יהודי ארצות ערב, הן הזהירו כי
כל צעד בכיוון של אישור האפשרות של בית לאומי יהודי על "אדמה ערבית",
יפגע בנתיניהן היהודים... פרכות לוגיות, שלא לדבר על היותן עיוותים מוסריים בלתי
נתפסים, אפיינו גם התקופה ההיא, למרות ניצוצות של הגינות ורצון טוב שבאו לידי
ביטוי מובהק בפעולתה של ועדת אונסקו"פ, לפחות מצידם של כמה מחבריה ההגונים.[105]
פלמון העיד גם הוא על עובדות ידועות: יהודים, אבל גם דרוזים,
"שדדו בתים וחלקי בתים". אלא שבאופן לא מפתיע – בהינתן שכלו הישר שבא
לידי ביטוי בכל נושא כמעט שתואר לעיל – פלמון קבע כי "שוד" זה למעשה
"הציל רכוש" שאחרת היה "נהרס לגמרי". כך או אחרת, בנסיבות
המלחמה, "לא היתה דרך להשתלט על הביזה".[106]
בהקדמה לאחת משאלותיו בנושא, טען מנור כי כבר בשלהי 1948 ניסה מומחה בריטי להעריך
את היקף הרכוש.[107]
ואמנם, כבר ביוני 1948 הוציא הממשלה הזמנית 'תקנת חירום' בנושא, ששימש כבסיס ל'חוק
נכסי נפקדים' שהתקבל במרץ 1950.[108]
"עד 1954" העיד פלמון, "שחררנו נכסים במאות מליוני שקלים [של היום,
1980. א.מ]", זאת למרות בעיות קשות של זיהוי בעלות על נכסים.[109]
פלמון הוסיף ואמר כי מבחינת "ההנהגה הקיצונית של הערבים", התקווה היתה
שנטישת הערבים תביא לכך ש"היהודים ימותו ברעב", אבל זה לא קרה כי
"אכלנו סובין" וגם "הביאו לנו פילה" [משלוחי הדגים הידועים
מסקנדינביה]. חשובות לא פחות הן הפעולות שנקטה ישראל לטובת הספקת מזון באמצעות
"עובדות בלתי הפיכות": הסבת שטחי החקלאות של ערבים לחקלאות
"שונה" (כלומר מודרנית). בתמורה קיבלו בעלי הקרקע הערבים פיצוי כספי,
"מעל ומעבר למה שהיה להם".[110]
פלמון הוסיף מידע שעלה בקנה אחד עם מציאות דומה, עשרים שנים קודם לכן, לפיו
"ערבים העדיפו לא לקבל אדמה חלופית" ובמקום זאת לעשות שימוש בכספי
הפיצויים לטובת סוג אחר של פרנסה, בטוחה ורווחית יותר: כך נהגו ערבים רבים שהגישו
קובלנות על "נישול" כביכול לועדת פרנץ' גם ב-1924 וגם ב-1931.[111]
כפי שסיכם זאת פלמון: "אם אתה מתחייב לאדמה כטריטוריה, אז לקחת
טריטוריה ערבית והפכת אותה ליהודית [מבחינת זכות קניין, לאו דווקא מבחינה
מדינית-ריבונית! א.מ]. אבל אם אתה מתייחס לאדמה כאל מקור פרנסה, אז נתת להם מעל
ומעבר עשרות מונים ממה שהיה להם ב-48' או לפני זה".[112]
תמורת אדמות שדרשו עיבוד מייגע ולא פעם מתסכל, קיבלו ערבים פיצויים שאפשרו להם
להפוך לקבלנים. פלמון הזכיר כמובן את העובדה שגם "הקיבוץ המאוחד" וגם
"השומר הצעיר" ידעו "לדאוג יפה לעצמם" בחלוקת האדמות,
"אבל בסך הכל אם אתה עושה סיכום, כן, אז אני חושב שלערבים בארץ יצאה ברכה
מהקללה הזו".[113]
הערה זו מובילה כמובן את המחשבות ליחס הקבוע – וההופכי - בין המימד הכלכלי לזה
הפוליטי-מדיני של הסכסוך: דברי פלמון נכונים 'אפילו' לשלב ההיולי של תחילת תקופת
המנדט (הם בוודאי נכונים לתקופה העוברית של שלהי התקופה העות'מנית), קל וחומר לימי
השיא שלה: שנות ה-30' – לארץ ישראל לא היתה שום בעייה של "כושר קליטה
כלכלי". הבעיה היחידה היתה, המשיכה ונותרה, כל מה שנובע מעמדתם של ערביי הארץ
והאזור.
ו.
"איך הקבוצה הזאת שגדלה מתוך יחסים טובים איתנו, הפכה והיתה נגדנו"
כאמור לעיל, הפליטים שזכו לכתף קרה ממדינות ערב ולהתעלמות מצד גורמים
אינטרסנטים באו"ם, שבעו מ"הבטחות". פלמון מזכיר כי היו כאלו ששבו
לביתם: "מרבית הערבים שהיו בחיפה – עיר קטנה בתחילת המנדט - באו מלבנון"
ובזמן המלחמה "הם חזרו לקרובים או לקרובי הקרובים". בחיפה היתה גם
"קבוצה גדולה מאום אל-פחם". כך גם באשר לנוצרים ביפו "שחזרו
לרמאללה כי הם באו מרמאללה". ערביי השפלה הלכו לעזה אבל השלטון המצרי שם
"קיבל אותם בצורה אכזרית: הפקיעו מחירי מים, לא הרשו לקבור מתים, עמדו על דם
רעם, תת התנהגות, דברים שהשערות סומרות", כמו למשל "משפחות אריסטוקרטיות
שבנותיהן הדרדרו לזנות בעד ככר לחם".[114]
פלמון מביא מדברי הוארי בספרו אודות הנכבה, לפיהם האכזבה מהתנהלות
שליטי ערב והאו"ם, הביאה אותם "לסמוך רק על עצמם". פלמון הסביר כי
כאשר עבדאללה איפשר לפליטים להתכנס בפעם השנייה, הפעם ברמאללה, היה זה כי מלך ירדן
הבין ש"הסוס רץ" ושלכן "הכי פשוט זה לקפוץ עליו". עם זאת
פלמון מזכיר לטובה את העובדה שהירדנים התנהגו באופן "הקורקטי ביותר".[115] אבל
המידע המפתיע ביותר הוא אודות "הסכמות" כעדותו של פלמון, שנוצרו בין
מנהיגי הפליטים שהגיעו לועידת רמאללה, לבין פלמון וישראלים אחרים שלקחו חלק בשיחות
חשאיות. "ההסכמות" כללו בין השאר חזרה של פליטים לגליל ולמקומות אחרים
בארץ. מנהיגי הפליטים לא ראו בשיחות אלו שיחות רשמיות "עם העם היהודי",
אלא עם "X",
כלומר על בסיס "היכרות אישית".[116]
אליה וקוץ בה: טיבן של הסכמות חשאיות על בסיס "אישי", בוודאי בזירה
מתוסבכת כמו הזירה המוכרת בשם 'המזרח התיכון', הן שהקלות היחסית בה הן מושגות
בהיותן "חשאיות", הופכת עם הצעד הראשון לממש אותן, לכלום ולשום דבר.[117] לא
רק ממשלות ערביות התעלמו מזכות הפליטים לייצג עצמם. הסתבר ש'אפילו' בעיני
הקומוניסטים בישראל, "אלו שרוצים לעשות קריירה קומוניסטית מהלאומנות"
כהגדרת פלמון, הוארי "נחשב כבוגד".[118]
על רקע אכזבות ותיסכולים אלו, קל לדעת פלמון להבין את תופעת
'ההסתננות', שמניעיה היו מגוונים, חלקם טבעיים ומובנים מאליהם: הרצון להחזיר מעט
מהרכוש, כמו כלי עבודה ובישול, ואולי אפילו כסף שהוסתר היטב, וכדומה. אלא
ש"המצרים התלבשו על זה" כהגדרת פלמון, וגם הפליטים החלו "לפתח
מחשבה מדינית" במרכזה הרעיון "שיש למנוע בכל מחיר שלום עם ישראל, לא
מתוך התנגדות לשלום אלא מתוך התנגדות לשלום בלעדיהם". מתוך גישה זו התפתחה
המסקנה המעשית: "פגיעה בתושבים כאמצעי הטוב ביותר להרחקת השלום", כי
"היהודים רואים בכל מה שעושים נגדם שזה 'הערבים', והצד השני לא יכול לצאת נגד
זה בגלוי, כי הוא יראה בוגד בעיני אותם הפליטים שכאילו ראו בזה מעשה גבורה".
אמנם עם הזמן "ההסתננות הלכה ודעכה", אבל "התרגיל נשאר".[119]
התחנה ההיסטורית הבאה היתה הופעתו של "כוכב חדש, נאצר. הנאצריזם
היה תקופה ארוכה תקוות הפלסטינים, שהנה כל העולם הערבי – שהופך להיות אחד - מכיר
בסכנה של ישראל, כל העולם הערבי ילחם בישראל". השיא היה ב-1958, אך המהפכה
בעיראק לימדה ש'האחדות הערבית' היא לכל היותר דיבורים בעלמא, ומסקנת הפליטים היתה
"שאם הם יחכו עד שהנאצריזם ינצח, לא ישאר מהם הרבה. אז התחילו [להתארגן]
תנועות החבלה מחדש – 'אם אין אנו לנו – מי לנו' – אנחנו נלחם".[120]
נאצר מספק עוד דוגמא חדה לפרדוקס החשאיות הנזכר: הסתבר כי בין ראש הממשלה שרת
לנשיא מצרים התקיים "קשר ישיר, כמו שצריך" כהגדרת פלמון,[121] אך
כידוע במישור הגלוי נאלץ שרת לבלוע מהמצרים עלבונות כמו פרשת האניה בת-גלים.[122]
פלמון הסביר שעבור נאצר כל קשר עם גורם בינלאומי היה חשוד: לגבי הרוסים הוא המשיל
את משל החסידה, שהכניסה ראשה לבקבוק, וכדי לשלוף את ראשה הכניסה את רגלה, וחוזר
חלילה, ולגבי האמריקנים נאצר פשוט "לא סמך עליהם" כי הם נראו לו
"לא רציניים", עד כדי כך שאפילו ב-1956 הוא חשב להמשיך עם הבריטים.[123] כך
או אחרת, פלמון ראה בקשר הישיר את השיטה המועדפת, על סמך הבנתו כי מבחינת המצרים
תיווך עלול להתפס כהמשך ל"אימפריאליזם". ומה שנכון היה ליחסי שרת-נאצר
חייב היה להמשיך גם עם סאדאת, כי "לא הבינונו את הטראומה שהיתה להם [למצרים],
איך מתפטרים משלטון של זרים".[124]
אחר כך הגיע חודש יוני 1967 ועימו "הנכסה": "הפגיעה
בתדמית היתה כה חמורה, עד שכל סיפור בדיות – אם היה בו לשפר את התדמית - נתפס
כאמת". וכך "התגלגל" העניין הפלסטיני גם דרך "קשרים פוליטיים
באירופה, בחוגי השמאל", אמנם "לא תמיד באשמתנו אבל במידה לא קטנה גם
מתוך חוסר הבנה ופעילות מספקת שלנו". הקשרים עם "השמאל", האחיזה
הבדיות והמעמד של אש"ף שהצהיר אמונים ל"עצמאות הפעולה הפלסטינית",
הפך מאז לארגון שמקבל "דמי לא יחרץ" בסדר גודל של "מיליון דולר
ליום".[125]
פלמון המשיך ותאר את מה ש"נולד" מכל זה:
"ארגון עצום של אינטרסנטים, עשרות אלפי אנשים שאין להם כל סיכוי
שיהיה להם עיסוק טוב יותר באיזה שהוא מקום ועניין. נוצר גוף שקשה מאד לפרק אותו
וקשה לעמוד בפניו, מפני שהוא בנוי על כל כך הרבה שגיאות של הסביבה, והוא בנוי על
כל כך הרבה כסף ומעמד מיוחס. נשאר לנו רק להצטער [...] הם הלכו לפי השיטה הישנה
[...] שיטת הטרור, לרצוח מנהיגים [...] על ידי זה שמביאים אנשים לרמה גבוהה של
הקרבה עצמית [...] חששין [...] ממה אתה פוחד? הלא אתה עובר ישר לגן עדן [...] מים
צלולים ונערות וחלב ודבש [...] כל אדם שנתפס או נהרג אתה רואה שמרבית חייו ואונו
וכספו הוא מבלה באירופה במיני בתי תענוגות [...] בארגוני החבלה יש שתי קבוצות –
הקבוצה שהולכת בשביל גן עדן והקבוצה שהולכת בשביל המעמד הפוליטי. זה לא רק כסף זה
גם הכוח. איש כמו ערפאת כבר חסך לו סכומים [...]".[126]
תפקידו הציבורי האחרון של פלמון היה ניהול הועדה לנכסי נפקדים. היתה
בכך מעין סגירת מעגל. את התפקיד הוא מילא בין השנים 1981-1974, אחרי שנתיים בהם
עבד לצידו של טדי קולק בעיריית ירושלים. גישתו של פלמון לא השתנתה מאז ימיו
הראשונים כגורם מקשר בין יהודים (ובריטים) לערבים, אי-שם במפעלי ים-המלח, בתקופה
נידחת לפני המצאת המזגן. בתחילת שנות ה-30', כמו במהלך שנות ה-40' וה-50', 'יותר
מעשים – פחות דיבורים', קשר ישיר, ראש פתוח ושכל ישר, שורת תכונות הזרה כל כך
לישראל של הרבע הראשון של המאה ה-21. בשבתו כמנהל הועדה למימוש חוק נכסי נפקדים,
סבר פלמון שיש לתת פיצויים בהדרגה לפי ערך הנכס ב-1948, בהתאמה לפיחות בערך הלירה.
סך הכל מדובר היה ב"כ-700 עד 800 מיליון דולר", כשהמגמה היתה למנף את
הסכום הזה לטובת "פיתוח". אבל מלחמת יום כיפור "שיבשה את
הביצוע", כי מצד אחד היא הפחיתה "בפחד של הערבים מישראל" ומצד שני
"העלתה את הפחד מירדן או מאש"ף", ולכן נמעני החוק לא היו
"מוכנים להסתכן". ובכלל, "הכי בריא זה לא לעשות שום דבר, כי תמיד
יהיה איזה ארכיטקט שילך לעיתון".[127]
תם ולא נשלם. סיפורו של פלמון כאמור מזמין ביוגרפיה מקיפה. לצד היותו
אחד מחשובי 'האלמונים' שבזיעת אפם ומחויבותם הלאומית תרמו תרומה בלתי ניתנת להמרה
להקמתה ולקיומה של ישראל, תובנותיו הנשענות על פרשת חיים מרתקת ועשירה, גם שופכות
אור נוסף על העבר, וגם מספקות עוד נקודות אחיזה לקראת הימים הבאים.
[1] ראיון ראודור מנור עם יהושע פלמון, מכון דיוויס באוניברסיטה
העברית 1981-1980, עמ' 1. [להלן: ראיון]
[2] https://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/13/4233
[3] ראיון, עמ' 11.
[4] שם, עמ' 11.
[5] שם, עמ' 37.
[6] שם, עמ' 9.
[7] שם, עמ' 11.
[8] שם, עמ' 22, 33.
[9] שם, עמ' 22.
[10] שם, עמ' 24-23.
[11] שם, עמ' 25.
[12] שם, עמ' 35. והשוו: ד' בן-גוריון, יומן המלחמה – ג', תל-אביב, משרד
הבטחון 1982, עמ' 888, 993.
[13] ראיון, עמ' 39.
[14] שם, עמ' 35, 139.
[15] שם, עמ' 32.
[16] שם, עמ' 133.
[17] שם, עמ' 136.
[18] שם, עמ' 43.
[19] שם, עמ' 55.
[20] שם, עמ' 136.
[21] שם, עמ' 124.
[22] שם, עמ' 68-67.
[23] שם, עמ' 13, 69. והשוו: נ' ויינשטוק, נוכחות כה ארוכה – כיצד איבד
העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו, תל-אביב, בבל 2014, עמ' 275.
[24] https://benyehuda.org/read/38385
[25] ראיון, עמ' 69.
[26] י' סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, תל-אביב, משרד הבטחון, 1978, עמ'
111-110; והשוו: א' בועז, עלום ונוכח בכל – סיפור חייו של שאול אביגור, תל-אביב, משרד
הבטחון 2001.
[27] ראיון, עמ' 124.
[28] שם, עמ' 113.
[29] שם, עמ' 123.
[30] שם, עמ' 124.
[31] שם, עמ' 13.
[32] שם, עמ' 48.
[33] שם, עמ' 143.
[34] שם, עמ' 48.
[35] שם, עמ' 53, 116.
[36] י' נמרוד, ברירת השלום ודרך המלחמה - התהוות דפוסים של יחסי ישראל-ערב
1950-1947, גבעת חביבה, 2000.
[37] ראיון, עמ' 44.
[38] שם, עמ' 49.
[39] שם, עמ' 118.
[40] ז' וילנאי, הערבים המוסלמים בארץ ישראל – כרך ב', תל-אביב, שטיבל,
1932; והשוו: ש' אביבי, טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית
1967-1948, ירושלים, יד יצחק בן-צבי 2007, עמ' 24.
[41] ראיון, עמ' 120.
[42] ר' קרוסמאן, שליחות ארצישראלית, מרחביה, ספרית פועלים, 1947;
והשוו: ע' נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, תל-אביב, סטימצקי
2019.
[43] ראיון, עמ' 46-45.
[44] שם, עמ' 45. מחקרים מאוחרים יותר מלמדים שאכן לחשש הזה היה בסיס.
ראו: נשרי, שם; א' אסיה, תסמונת דיין, ארבע מלחמות ושלום אחד - הרובד הנסתר, תל
אביב, ידיעות אחרונות, 1995.
[45] ראיון, עמ' 91-90.
[46] שם, עמ' 71-70.
[47] שם, עמ' 53.
[48] שם, עמ' 26.
[49] שם, עמ' 45.
[50] שם, עמ' 58.
[51] שם, עמ' 89.
[52] ע' שיפריס, ממשלת רבין הראשונה 1977-1974, יד טבנקין, רמת אפעל,
2010.
[53] לתאור הארוע ראו עיתונות התקופה, למשל דבר, 11 באוגוסט, 1947.
[54] ראיון, עמ' 125.
[55] שם, עמ' 27, 92-93.
[56] שם, עמ' 94.
[57] א' קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית – ההיסטוריונים החדשים,
הקיבוץ המאוחד 1999.
[58] ראיון, עמ' 74.
[59] שם, עמ' 147.
[60] שם, עמ' 78.
[61] שם, עמ' 75. והשוו: עמ' 120.
[62] שם, עמ' 79.
[63] שם, עמ' 82.
[64] שם, עמ' 134-133.
[65] שם, עמ' 83.
[66] שם, עמ' 173-172.
[67] ראיון, עמ' 87.
[68] שם, עמ' 141. הכוונה לספרים אלו: מ' אסף, התעוררות הערבים בישראל
ובריחתם, תרבות וחינוך 1967; עארף אל-עארף, אל-נכבה, נכבת בית אל-מקדס ואל-פרדוס אל-מפקוד,
1952-1947 (הספר ראה אור בערבית). לסקירה חלקית שלו ראו: יהושפט הרכבי, "על
אבדות הערבים ב-1948", מערכות – גליון 166 (1965), עמ' 10-5.
[69] ראיון, עמ' 142.
[70] שם, עמ' 144.
[71] בן גוריון, יומן המלחמה – א', עמ' 102.
[72] ראיון, עמ' 253.
[73] שם, עמ' 330.
[74] שם, עמ' 146.
[75] שם, עמ' 148
[76] שם, עמ' 152.
[77] שם, עמ' 154
[78] שם, עמ' 153.
[79] שם, עמ' 152.
[80] שם, עמ' 148.
[81] שם, עמ' 79.
[82] שם, עמ' 152.
[83] שם, עמ' 150.
[84] ב' מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947, תל-אביב,
עם עובד 1988; ג' פיטרס, מאז ומקדם – מקורות הסכסוך היהודי-ערבי, תל אביב, הקיבוץ
המאוחד, 1984.
[85] ראיון, עמ' 155-154.
[86] י' הלר, ישראל והמלחמה הקרה – ממלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים,
מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2010.
[87] ראיון, עמ' 96.
[88] שם, עמ' 167.
[89] שם, עמ' 169.
[90] שם, עמ' 136.
[91] שם, עמ' 96.
[92] שם, עמ' 133.
[93] שם, עמ' 108-107.
[94] שם, עמ' 96.
[95] שם, עמ' 199.
[96] שם, עמ' 137, 163.
[97] שם, עמ' 198.
[98] שם, עמ' 138.
[99] שם, עמ' 102, 198.
[100] שם, עמ' 207.
[101] שם, עמ' 200, 201.
[102] שם, עמ' 98-97.
[103] שם, עמ' 102.
[104] אודי מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים, ירושלים, כרמל, 2012.
[104א] המחקר בנושא זה נרחב. ראו למשל: ע' בנג'ו, "מיעוטים בשיח הפוליטי הערבי", בתוך" ש' וולקוב (עורכת), מיעוטים, זרים ושונים – קבוצות שוליים בהיסטוריה, ירושלים, מרכז שז"ר, 2001, עמ' 66-51.
[105] א' בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר – פרשת
אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, ירושלים, יד
יצחק בן-צבי, 2019; ר' גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 –
החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, מרכז מציל"ה למחשבה ציונית,
יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, תשס"ט; ח' גרסיה גרנדוס, כך נולדה
מדינת ישראל: הדרמה כפי שראיתיה במו עיני, תל אביב 1951.
[106] ראיון, עמ' 157.
[107] שם, עמ' 156.
[108] https://fs.knesset.gov.il//1/law/1_lsr_210298.PDF
[109] ראיון, עמ' 158.
[110] שם, עמ' 159.
[111] על הדו"ח ראו למשל: ד' גרוסמן, האוכלוסיה הערבית והמאחז
היהודי – תפרוסת וצפיפות בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מנית ובתקופת המנדט הבריטי,
ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2004, עמ' 75; ח' פורת, מישימון לארץ נושבת – ריכשת
קרקעות והתיישבות בנגב 1947-1930, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1996, עמ' 39; א' ל.
אבנרי, ההתישבות היהודית וטענת הנישול, 1948-1878, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1980.
[112] ראיון, עמ' 160.
[113] שם, עמ' 161.
[114] שם, עמ' 167-165.
[115] שם, עמ' 168.
[116] שם, עמ' 171-170.
[117] יש הטוענים שדווקא השיחות החשאיות נחותות במעמדן לעומת ההצהרות
הרשמיות: א' אבידר, התהום – מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי, תל אביב, אגם
הוצאה לאור, 2011.
[118] ראיון, עמ' 174.
[119] שם, עמ' 175.
[120] שם, עמ' 176.
[121] שם, עמ' 204.
[122] על הפרשה ראו למשל: ח' ה. כוהן, "הספינה 'בת-גלים' לאור החוק
הימי", מערכות-ים – בטאון חיל-הים: חוברת כ"ד – סיון תשט"ז (מאי
1955), עמ' 33, 36.
[123] ראיון, עמ' 203.
[124] שם, עמ' 204.
[125] שם, עמ' 178.
[126] שם, עמ' 180-179.
[127] שם, עמ' 223-222.