"רק ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא"

כותרת הרשומה הזו לקוחה מתוך ספר שראה אור ב-1968 במסגרתו הציג יהושפט הרכבי את עמדת הערבים כלפי הסכסוך.

דומה שכל מלה נוספת מיותרת, להוציא אולי את הדגש שיש לשים על העובדה שמדובר על ספר שראה אור מיד אחרי 'ששת הימים', בעברית, ושלכן אין אלא להצטער שספרים כמו זה לא עמדו במרכז החינוך בישראל, מה שמסביר את גידולו הסרטני של אותו 'חינוך לשלום' מעוות וחולני, במרכזו שני מימדים מצמררים כל אחד בפני עצמו, ואשר שילובם יחד מיצרים את אותה מחלת נפש ישראלית שככל הנראה גם ה-7 באוקטובר מתקשה לרפא: משיחיות ואוטו-אנטישמיות.

משיחיות כידוע במקומותינו, וזה חלק מהתופעה, מיוחסת למתנחלים בפרט ולכל מי שמעיז להסתובב בציבור כשכיפה סרוגה על ראשו וסנדלי שורש לרגליו. אנשים אלו כידוע, נמנעים  מלהביט על "המצב לאמיתו ללא כחל וסרק" ולכן הם סובלים מ"עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא".

אבל מבט הגון על המציאות כפי שהתפתחה בדורות האחרונים (צורה מכובסת להכליל בהיסטוריה של הסכסוך את כל תקופת הציונות, עוד לפני שנכנסים לפרה-היסטוריה מוסלמית, שהרי כל בר דעת יודע שהסכסוך הוא פרי התנגדות ערבית לציונות בלי קשר למקומות בהם זו הקימה ישובים: פתח תקווה או בת עין), מלמדת שאם בכלל יש מקום לשימוש במושג 'משיחיות' בהקשר הפולמוס הישראלי באשר למה שניתן ורצוי לעשות כדי 'לפתור' את הסכסוך, הרי שהוא חל רק ואך ורק על מה שממשיך להיות ידוע בציבור בשם האורווליאני 'מחנה השלום'.

הנה זה שוב, המלים של יהושפט הרכבי, 1968: "ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא". שזה בדיוק מה שעושה 'מחנה השלום', אבל הפוך: מקפיד לא לראות את המצב ללא חל וסרק, כפועל יוצא של אידיאולוגיות ונחמות עצמיות ובעיקר בעיקר תקוות שווא.

אלו לא רק שלא נעלמו אחרי ה-7 באוקטובר, אלא הן הולכות ומעמיקות שורש עד כדי הצדקה דה-פקטו של זוועות החמאס שהרי הן פרי 'הכיבוש'. עם זאת יש להתחמם לאורה של נחמה פורתא: ההעמקה המטורללת הזו לא באה לידי ביטוי למרבה המזל במישור האלקטוראלי, שהרי מז"ה (מפלגת זיהוי התהליכים) ממשיכה לשמור על כוחולשתה הפאתטית דרומית ל-10 מנדטים, וטוב שכך (כי גם זה הרבה יותר מדי).

אוטואנטישמיות? כן, המחשבה המעוותת שכל מה שקשור לסכסוך נובע ממעשיהם של היהודים, והרי לנו גרסא מקאברית במיוחד של הפרוטוקולים של זקני ציון. רשות הדיבור שוב ליהושפט הרכבי, 1968, המנסה לשמור על אופטימיות: "עלינו לטפח בנו עקשות הבאה מהכרה אכזרית של המצב והקשיים שבו. עם זאת לא לחסוך עמל כדי להביא לישוב הקונפליקט תוך הבנת מגבלותינו". במלים אחרות, חינוך לשלום? כן. הונאה עצמית? לא. 

מה שמביא אותנו לאירוניה ההיסטורית (אירוניה, אבל בל נשכח שהצחוק על חשבוננו) האחרונה להפעם. שימו לב מה כותבים הערבים על עצמם, ושוב תודה להרכבי שטרח לתרגם ולהביא לדפוס לעברית, וכמה חבל שבמקום ללמוד הרכבי או יגאל אלון או אהוד יערי (כתב עבורנו ספר על 'פתח' כבר ב-1970), מילאו לנו את הראש בהטפות מוסר ובשנאת אחים. אז מה חושבים הערבים על עצמם ב-1968:

 "אין בעולם כולו טובים כערבים והם עם אציל"; "הערבים הם הטובים שבבני אדם".

ומה ערבים חושבים על יהודים? כי זהו עם "בעל אופי פראי וברברי, תכונות יסוד של היהודים".

עכשיו תחליפו את 'הערבים' ב'מחנה השלום' ואת 'היהודים' בכל היהודים שלא ראו את אור זיו שכינת 'מחנה השלום', וחזל"שו.

ואם כבר אנחנו על הקו, הזדמנות למלא הבטחה לחבר שביקש ממני לשמוע עוד כמה דברים על עמדותי לגבי התיזות של 'מחנה השלום' (ותודה לאורוול):

א. המחנה אומר שנסיגת ישראל לקו הקדוש (הירוק) היא תנאי לשלום כי כך תתאפשר מדינה פלסטינית? המציאות אומרת הפוך: מדינה פלסטינית תביא עלינו 7 באוקטובר לאורך 900 ק"מ של קו ירוק שיהפוך לאדום (עוד ציטוט מתבקש מספרו של הרכבי, 1968, הפעם מגמאלנו עבדל נאצר: "לפלסטין לא ניכנס כשהאדמה מכוסה חול. אנו ניכנס אליה כשאדמתה ספוגה דם" (פעם קראו ל"עוטף עזה", תודה אורוול, גם 'דרום אדום'. הנה זכינו וב-7 באוקטובר השתלבו שני דימויים גיאוגרפיים נפלאים אלו!). מה כן? תנאי לשלום הוא נכונות פלסטינית לשלום. נקודה. כמה פשוט. אפילו שלום במונחי 'סלאם', על 'תאטביה' אפשר לוותר מראש.

ב. המחנה אומר שהתנחלויות הן מכשול לשלום ושלכן חלק מהנסיגה מחייב פירוקן? המציאות והמוסר אומרים הפוך: 1. באיזה אופן ישוב של אנשים יצרנים הוא מכשול לשלום? בשום אופן. 2. אם פירוק התנחלויות הוא תנאי לשלום כי הנאורים מסבירים לנו 'אנחנו כאן הם שם', אז יש לפרק גם את סח'נין, אום אל פחם ורהט. כל גישה אחרת המבדילה בין דם לדם היא גזענות101 (זו שמזכירה לנו תהליכים). והרי לא יעלה על הדעת שבמחנה השלום יש גזענים. אז מה כן יש? ושוב תודה להרכבי על ניסוחו הקולע: "כשלון מוחלט בראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, תוך הקפדה על עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא".

ג. המחנה אומר שאין הבדל בין נוער הגבעות לנוח'בה? המציאות אומרת הפוך: נוער הגבעות, או ליתר דיוק אותם פורעים אלימים ומסוכנים, נותנים תשובה גרועה לשאלה מצויינת: מדוע דמם של יהודים ביהודה ושומרון הפקר. היפוכו של דבר לגבי הנוח'בה: הם נותנים תשובה מצויינת מבחינת המוסר שלהם לשאלה עקומה מנקודת מבט של כל מוסר אנושי אחר - מדוע יהודים ממשיכים בכלל לנשום ועל הדרך לחלל את פלסטין (ונזכיר כי שמה הערבי של ההתיישבות היהודית בישראל, כולל במגדלי עזריאלי פינת רמת אביב ג', הוא 'איחתילאל'. אין צורך לדעת ערבית כדי להבין למה הכוונה). ועל כך יש להוסיף את הסביבה החברתית של נוער הגבעות ואת זו של הנוח'בה: רוב המתנחלים, בוודאי רוב היהודים שאינם 'מתנחלים' במובן זה שהם בצד הנכון של הקו הקדוש, מגנים את מעשיהם של אותם פורעים בני נוער הגבעות. היפוכו של דבר במקרה של הנוח'בה, והדברים ידועים עד כדי כך שכל מזהה-תהליכים מבין אותם בקלי קלות.

ד. המחנה אומר שיש לנקוט מדיניות פייסנית כלפי הערבים כדי לקדם תהליך מדיני ולכן יש לעשות עסקה "עכשיו" והפסקת אש "עכשיו" ובחירות "עכשיו" כי אצלם כמעט הכל "עכשיו" אפרופו משיחיות? המציאות והשכל הישר אומרים הפוך: אחרי יותר מ-120 שנות ילד-כאפות שהובילו לכך שאם הילד-כאפות פעם כופכאף רק עם נבוט ואחר כך עם סכין ואחר כך עם מטען בפחים בשוק הכרמל ואחר כך דירדרו לו אוטובוסים לתהום ואחר כך פוצצו לו אוטובוסים ומסעדות עם צ'ה-גוואראז עם בנדנה ירוקה וזקן, הנה עכשיו הוא מכופכאף ילד הכאפות עם נוח'בות רדואנז חותיז 200 אלף טילים ומשטר מתועב אחד בטהראן, ולכן לא פייסנות היא הדרך, אלא ההפך הגמור. כמדיניות, כאסטרטגיה, כתפיסת עולם (על הטקטיקה והטכניקה יענו אחרים).

ואולי הכי חשוב: הגיע הזמן להפסיק להתייחס לצווחנות של 'מחנה השלום' כי מדובר בקירקורי סרק תלושים מכל מציאות, ובמקום זאת לאמץ את המלצתו של הרכבי מלפני 56 שנים, כי מה לעשות ו"רק ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא", היא התנאי שאין בלתו לטובת "טיפוח עקשות הבאה מהכרה אכזרית של המצב והקשיים שבו" שאין פירושה תפיסה של "חיסכון בעמל כדי להביא לישוב הקונפליקט תוך הבנת מגבלותינו".

'ישוב הקונפליקט' - לא "שלום עכשיו". 'הבנת מגבלותינו' - כי מה לעשות והערבים ברובם עדיין לא העבירו דף. כך או כך, אין טעם להמשיך ולהתווכח עם אנשים שגם ה-7 באוקטובר לא לימד אותם שום דבר וכלום.