המשבר בבורסת ניו-יורק ב-1929 כחלק מסיפורו של המטבע: הכלכלן פ. המבורגר מסביר את הארוע ואת האפשרות הרצויה לעתיד במאמר מ-1940 בהוצאת ההסתדרות

רמת המחירים, רמת המחיה ושכר העבודה באנגליה הוסיפו להיות גבוהים, פרי ימי המלחמה ולאחריה. עובדה זו והחזרה אל מטבע יקר גרמו לכך שסחורות אנגליה נתיקרו מאד וערך השטרלינג עלה לעומת מטבעות אחרים (Over valued). זה הביא, כמובן, למיעוט היצוא ולריבוי היבוא שהצריך יצוא גדול של זהב. נוסף לכך עלה באותן השנים שער הרבית בארצות הברית, מחמת הקניות הספקולטיביות העצומות בבורסת ניו-יורק שהגבירו את הדרישה לכסף, והון אמריקאי שהיה מופקד בבנקים באנגליה התחיל זורם לשדה הפעולה המכניס יותר, כלומר – חוזר לאמריקה. יצוא הזהב המריץ את בנק אוף אינגלנד, בעל כרחו, להעלות את שער הרבית ל-5%, אם כי עליה זו שימשה מעצור לתעשיה, אבל רק בדרך זו אפשר היה לעמוד נגד שיאוב (Drain) הזהב. ע"י כך רכשה אנגליה מחדש את מקומה בעולם הפיננסי וניצלה מן התנודות והקפיצות בשער המטבע, שרוב עמי אירופה סבלו מהן אותן השנים.
ובכל זאת ניכר היה כי משהו אינו כשורה, כי הוצאות הייצור באנגליה היו גבוהות והאבטלה גדולה. כדי להקל על התעשיה והמסחר הוריד בנק אוף אינגלנד את שער הרבית ל-4_1/2 אחוזים. אמריקה סייעה לאנגליה ויתר ארצות אירופה בזה שהעמידה את שער הרבית שלה על 3_1/2 אחוזים וגרמה לכך שהון אמריקאי יחפש לו בחוץ-לארץ שדות-פעולה מכניסי-רווחים יותר. אולם על ידי הוזלת האשראי נתנה אמריקה שוב דחיפה לתנועה ספקולטיבית בבורסה שבניו-יורק.
באמריקה, כן באירופה, משיגים כספים לתעשיות, למסילות-הברזל וכדומה ע"י מכירת מניות של המפעלים האלה בקרב ציבור המשקיעים. לרגלי עסקיהם הטובים של כמה וכמה מפעלים, ביחוד בארצות-הברית, החלו הרווחים שקיבלו בעלי המניות עולים עד כדי 20–15 אחוזים מהשקעותיהם. מובן שרבו הקופצים על המניות האלה ומחירן בבורסה עלה. אולם עם עלייתן החלה גם ספסרות איומה. המוני אנשים התחילו קונים את המניות לא לשם השקעה אלא כדי למכור מיד ליד ולזכות ברווחים המוסיפים ועולים בלי הרף. ה"כסף הזול" (כלומר מתן הלואות ברבית נמוכה) שהיה אז באמריקה משום שהבנקים היו מלאים כסף מאז המלחמה ושער הרבית היה נמוך, וגם הפוליטיקה של הבנק הפדרלי לקיים, כאמור לעיל, שער רבית נמוך כדי לעזור לארצות אירופה במאמציהן להקים את ההריסות – הגבירו את אפשרויות הספקולציה. אנשים רבים מהמון העם, שביקשו להתעשר על נקלה, קנו מניות, שילמו מראש 25–20 אחוזים מערכן, את השאר קיבלו בהלואה מהבנק ומסרו לו את המניות כערובה לתשלום החוב (Marginal Buying). לאחר שעלה מחירן היו מוכרים אותן, משלמים לבנק את המגיע וזוכים ביתרה כריוח נקי. התנועה גברה והלכה בקדחתנות רבה והקיפה גם את ארצות אירופה, שרבים החלו לשלוח את כספם לבורסת ניו-יורק. ואם כי רווחי המפעלים גדלו באמת, עמדו המחירים המופרזים של המניות מחוץ לכל פרופורציה לרווחים אלה. הרע שבספסרות זו היה נראה לעין כל והבנקים המרכזיים החלו לשים לה מעצורים כי ידעו שסופה כשלון גדול. בינתים החלה בקיץ 1929 ירידה כלכלית ורישומיה נראו בבהירות לכל היודע לפרש עובדות כלכליות. הספקולנטים הגדולים התחילו מיד מוכרים את מניותיהם ובתחילה היו המוני העם קונים את הכל.
אמריקה ראתה עצמה אנוסה לעשות  משהו לריסון הספסרות. אמצעי ראשון הוא, לכאורה, העלאת שער הרבית. אולם כאן חששה פן יתחיל שוב זרם של זהב מאירופה, שריבויו קשה לכלכלת המדינה לא פחות ממיעוטו. סוף-סוף אחרי היסוסים רבים, העלתה בשנת 1929 את שער הרבית עד 5%. אבל כבר היה מאוחר. בינתים חששה אנגליה ליצוא הזהב שלה לאמריקה והעלתה אף היא את שער הרבית ל-5%. אבל כל זה לא השפיע לעצור את הספסרות. אז רצה הבנק הפדרלי של אמריקה לעמוד בפרץ והעלה באוגוסט 1929 את שער הרבית ל-6%. בספטמבר אותה שנה העלה גם בנק אוף אינגלנד את שער הרבית והפעם ל-61/2%, ואכן זה הפסיק את יצוא הזהב ואת הספסרות באנגליה. אולם כל זה בא במאוחר, וגם עיני הקהל נפקחו במאוחר.
באוקטובר 1929 הורעשה וול-סטריט על ידי המוני המוכרים ומחירי המניות ירדו פלאים בבת אחת (ב-30–40 אחוזים). הבנקים, שבידיהם הופקדו המניות כערובה לכסף שהלוו, מיהרו למכור את המניות שבידיהם כדי להציל חלק מכספם. את כסף המשקיעים – 25–20 האחוזים – הפסידו כמובן כליל ולא היה בידם להחזיר. אז בא המשבר שפגע בעצם היסוד של הכלכלה באמריקה ובעולם כולו.
נראה שהמחירים הגבוהים שלאחרי המלחמה והחזרה אל מטבע הזהב שלפני המלחמה הם שגרמו לחוסר איזון בכלכלה. שער הרבית היה גבוה, כן שכר הדירה. זה ייקר את הוצאת המחיה והצריך שכר-עבודה גבוה. החיים הכלכליים התפצלו, וכמות הזהב בעולם לא יכלה לשמש בסיס מספיק למטבע, כי היתה מחולקת באופן לא-פרופורציונלי: רוב הזהב התרכז בצרפת ובאצרות-הברית, ואילו ביתר ארצות אירופה הלך ודל. אמנם לרגל הוצאת הזהב משימוש יום-יומי בחליפין אפשר היה לחסוך מתכת זו ולרכזה בידי הבנקים המרכזיים, אולם למעשה לא היה מה לחסוך, כי כאמור, מלאי הזהב של יתר הארצות באירופה הלך ודל. 
מצבה של אנגליה נעשה שוב חלש ביותר. כל זמן ששימשה כעין בנק לארצות רבות אשר החזיקו אצלה את פקדונותיהן, לא הגיעה לידי משבר למרות היצוא של זהב, כי כניסת ההון איזנה את יצוא הזהב תמורת היבוא. אך ברגע שאמון מחזיקי ההון בשוק הכספים העולמי – לונדון – התערער, שוב לא היתה לו תקנה. 

המשבר העולמי פגע בארצות הברית כשם שפגע ביתר ארצות העולם. מספר המובטלים עלה, והיו גרעונות בתקציב הממשלה בגלל דלדולם של מקורות ההכנסה. ביחוד נפגעו הבנקים, שמצב הליקבידיות שלהם ירד לרגל השקעותיהם במקרקעים או בהלואות על ניירות-ערך, שערכם פחת מאד עקב המשבר בבורסת ניו-יורק ב-1929. פשיטות רגל של הבנקים הפכו לחיזיון נפרץ בארצות הברית והגיע לשיא ב-1933, כאשר איבדו המפקידים את אמונם בבנקים וצבאו עליהם כדי להוציא את פקדונותיהם. כשלון זה של הבנקים שימש גורם מכריע לשינויים בערך הדולר שחלו בשנים שלאחר כך. אין ספק שהמצב הכלכלי החמור, ירידת המחירים בכלל, ובתוצרת חקלאית בפרט, בשיעור של 40 אחוז בערך, העמיד את הסוחרים ואת האיכרים האמריקאיים במצב כספי קשה ולא יכלו לשלם את חובותיהם לבנקים. אולם גם הבנקים נמצאו במצוקה ולא יכלו לשלם למפקידים שתבעו את פקדונותיהם. אז החל גם יצוא של זהב לאנגליה ולארצות אחרות.

בימים אלא החלה תקופת כהונתו של הנשיא רוזבלט שמעשהו הראשון היה להכריז על "שבתון הבנקים", ואיסור גמור על יצוא של זהב, על הוצאת פקדונות, על מתן אשראי ועל מסחר במטבע זר. כעבור "שבתון הבנקים" שנמשך 13 יום, הורשו בנקים מעטים להמשיך בפעולותיהם, אולם משחדלה הבהלה ונדמה היה כי סדרי החיים ישובו למסלולם הפתיע הנשיא את העולם בהצהרתו על ניתוק הדולר מבסיס הזהב. הוטל איסור על יצוא הזהב, ומחזיקי מטבעות-נייר ותעודות זהב (Gold Certificates) של דולרים לא יכלו לקבל זהב תמורתם כפי שהיו זכאים לפי החוק. צעד זה של הנשיא היה בו צורך כדי לסלול את הדרך לריפורמה כלכלית לאומית הידועה מאז כתכנית "המערכה החדשה" (New Deal). הכוונה של רוזבלט היתה לאפשר לממשלה להמשיך בפוליטיקה של דיפלציה, כלומר להרים את רמת המחירים לגובה שלפני המשבר ועל ידי כך לדחוף לפעולה נמרצת את התעשיה ואת החקלאות. את זה חשב להשיג על ידי הגדלת האשראי והגדלת מחזור המטבע. כל זמן שאמריקה היתה קשורה באופן חוקי לזהב לא יכלה להגדיל את האשראי וכמות המטבע במחזור מבלי להגדיל את רזרבות הזהב, אשר, כאמור, היה נוטה לצאת את הארץ. צעדו של רוזבלט מסביר את הכשלון של הועידה העולמית לעניני כלכלה ביולי 1933, שמתפקידה היה לייצב את שער החליפין: אמריקה התנגדה לכל הענין כי היה בסתירה גמורה לתכנית הנשיא להבראה פנימית. סירובן של ארצות הברית לבוא לידי הסכם בענין המטבע שם קץ ליחסים הסדירים בין המטבעות של הארצות הגדולות בעולם; התוהו-ובוהו שהשתרר ביחסים המסחריים הבינלאומיים נמשך באין מפריע וכתוצאה מזה הוגברו ההגבלות והפיקוח על המטבע ועל המסחר הבינלאומי שנקטו בהם כמה ארצות והוכרזה מלחמה בלתי רשמית של מטבע אחד בחברו. כל ארץ השתדלה להוריד את ערך המטבע שלה כדי לזכות ביצוא, וארצות אחרות היו עונות על כך בהורדת שער החליפין של מטבעותיהן, בהקמת חומות של מכסי מגן, בהגבלת היבוא, או בזירוז היצוא שלהן על ידי תמיכות ממשלתיות וזה גרם ל"דומפינג" (הצפת השוק בסחורות זולות). אולם ממשלת אמריקה המשיכה במאמצים להעלות את המחירים הפנימיים בארצה. תחילה החליטה לקנות זהב במחיר גבוה עד 34.45 לאונקיה של זהב ועל ידי כך ירד הדולר לגבי הפרנק (שהיה עדיין על בסיס של זהב), הוא ירד גם לגבי השטרלינג מ-4.74  ל-5.06 ללירה. אולם המחירים הפנימיים לא נענו באותה מידה שקיוו לה.

בתחילת 1934 הודיע הנשיא על הורדה של 40% בשיעור הזהב בדולר, כלומר – דואלואציה של הדולר. האוצר של ממשלת ארצות הברית הסכים לקנות כל כמות זהב במחיר של 35 דולר האונקיה במקום 21 דולר בערך שלפני כן. בנקים לא הורשו להחזיק זהב וכל הזהב שבמדינה נתרכז בידי האוצר ששילם תמורתו בתעודות זהב.

לפי הכמות החדשה של זהב בדולר נקבע גם שער החליפין בין הדולר לבין הפרנק (שהיה עדיין על בסיס הזהב) בשיעור של 15.68 פרנקים לדולר. אולם שער חליפין זה לא היה מתאים למציאות, כי כוח-הקניה של הדולר היה יותר גבוה מאשר הפרנק לפי יחסם בשער החליפין. על ידי כך הועלה ערך הפרנק למעלה מכוח קנייתו וגרם ליצוא של זהב מצרפת לאמריקה. במשך חמשת השבועות הראשונים של 1934 עלה יבוא הזהב לארצות הברית לסכום של 503 מיליון דולרים, ומזה הפסידו ארצות גוש הזהב סך של 325 מיליון. מאז זרם הזהב בשפע לארצות הברית: בדצמבר 1933 עלה מלאי הזהב ל-4.935 מיליון דולרים ובתחילת 1939 לסך 15.000 מיליון דולרים.

צעדו של רוזבלט בדואלואציה של הדולר ל-59.06 מערכו הקודם, אף אם גרם אי-נעימות לכמה ארצות, הביא לאמריקה העלאה של 50% ברמת המחירים הסיטוניים והציל את הארץ מהמשבר הכלכלי והכספי שסבלה ממנו בזמן כניסתו לנשיאות.

סיכום

 

התפתחותו ההיסטורית של המטבע ניתנת איפוא להסתכם כך: המטבע התפתח בד בבד עם התפתחות כל החיים הכלכליים. משיטות שונות של בארטר – חליפין ישירים של מצרכים במצרכים – הגיע לחליפין ע"י מצרך בינים וממנו למטבע. המתכות היקרות – זהב וכסף – התאימו ביותר לצרכי מטבע. עד מלחמת 1918–1914 נתקבלה שיטת מטבע המיוסדת על בסיס הזהב כאמצעי-חליפין נוח ויציב בערכו בין בסחר פנים ובין בסחר חוץ.

במשך הזמן, כשנתרבו עסקי החליפין וגדלו המרחקים בין מקורות החליפין והסעת מטבעות-מתכת נעשתה קשה ביותר, וביחוד בעסקים שבין ארץ לארץ ניתנו מהלכים למטבע של נייר. הוצאת המטבע הזה נתרכזה בידי אוצר הממשלה או בידי הבנקים המרכזיים שהתחייבו לשלם את תמורת הנייר בזהב.

בימי המלחמה ולאחריה, כשרבו צרכי המדינות, ראו אחדות מהן טוב לעצמן להוציא מטבע נייר, מבלי להתחייב לפדותו בזהב, בכמות גדולה ביותר שיהא משמש לתשלום בעד קניות בתוך המדינה. אמצעי זה שהוא כהלואה בלי רבית (אם הממשלה מסלקת אחרי המלחמה את התחייבויותיה בזהב) גרם לירידת ערך המטבע ולעליה במחירים. האינפלציה בדרגותיה השונות השתלטה בכמה ארצות והביאה באחדות מהן לידי ביטול כל ערכו של המטבע. באותן הארצות חזרו רבים לשיטה עתיקה של חילופי סחורות. אחרי המלחמה חזרו רוב הארצות לזהב, ויש מהן שחזרו אל מטבע של אותו הערך בזהב כמו לפני המלחמה. העליה שחלה ברמת החיים בעולם אחרי המלחמה כתוצאה מהגידול המפתיע בייצור, בתחבורה, בחליפין ובאשראי, הביאה לידי כך שהזהב, למרות תפוקתו המוגברת, לא הספיק יותר לצרכי בסיס לבנין האדיר של משק החליפין העולמי. אמנם הזהב הוצא מהמחזור ושימש רק רזרבה ובסיס לבא כוחו – שטרי-המטבע, ושטרי-הפקדונות בבנקים (שיקים) ששימשו כאמצעי-חליפין, אף-על-פי-כן,  כשבא המשבר העולמי בכלכלה והאשראי צומצם, ראו כמה ארצות שלא תוכלנה להמשיך במטבע על בסיס הזהב לפי הערך הקיים והנהיגו מטבע-נייר בלי כיסוי אשר ערכו נשמר על ידי התאמת כמותו לצרכי המסחר והמשק. ארצות-הברית וארצות גוש הזהב שינו את ערך מטבעותיהן וקבעו בהם כמות קטנה יותר של זהב. אחרות (גרמניה, וכמה מארצות אירופה) הטילו הגבלות ופיקוח על המטבע וניצלו את שער המטבע כדי להגדיל את היצוא של סחורותיהן.

בשנים שלאחרי 1929 שרר תוהו ובוהו בכמה ארצות ביחסי מטבעותיהן למטבעות ארצות זרות. אחדות נהנו תחילה משינוי ערך המטבע שלהן, אבל כעבור זמן-מה פסקה עדיפות זו לאחר שגם ארצות אחרות שינו מערך המטבע. בדרך כלל הטילו הפרעות אלה בערך המטבע כבלים על המסחר הבינלאומי ועל שיפור היחסים בין עמים לעמים. ביחוד הפריעה פעולת אותם העמים שהטילו פיקוח והגבלות על המטבע ועל סחר חוץ. אלה רצו לזכות בלי תשלום בחלק רכושם של ארצות אחרות.

כזה היה מצב העולם לפני המלחמה של עכשיו. חוסר יציבות במטבע, התחרות בלתי הוגנת במסחר וחשדנות בין העמים. בחיי הפרט הטיל הפיקוח על המטבע חומרות שהכבידו על המשא-ומתן היום-יומי. מצד שני ירד רכוש רב של אזרחים למסי הממשלה בלי הצדקה כלשהי.

המלחמה שפרצה אילצה את הארצות הלוחמות, ביניהן צרפת ואנגליה (ובתוכן גם ארצנו), להנהיג על כרחן פיקוח מקיף על המטבע, אולם אין הוא חמור כהגבלות בארצות הטוטליטריות. האזרחים קיבלו את ההגבלות האלה כהוראת שעה וכסעד למאמציהן של מעצומות-הברית במלחמתן לשחרור.

אולי עם גמר המלחמה, כשתקום אירופה מחודשת וחפשית לרפא את שבריה, תימצא גם הדרך להביא לעולם שיטת מטבע יציג וגמיש שתתאים את עצמה לצרכי המשק העולמי ההולך ומתפתח ואשר תקל על תנועה חפשית של סחורות ושרותים בין ארץ לארץ ובין אזרח לאזרח.