מדוע אנו מתוסכלים ואפילו כועסים כשאנשים צעירים מתים, לא חשוב ממה?
כי הם לא הספיקו לממש את הזכות שלהם לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו שמחים שאדם מבוגר מאד הלך לעולמו בשיבה טובה?
כי הוא הספיק לממש את הזכות שלו לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו מתוסכלים וכועסים עוד יותר כשמישהו שאיננו שבע ימים נהרג בתאונת דרכים?
כי זה מיותר.
ומדוע עוד יותר כשמישהו נרצח על רקע פלילי?
כי זה עוד יותר מיותר.
ומדוע כשמישהו נרצח על רקע לאומני-אמוני-גזעי-אידיאולוגי וכדומה?
כי זה מקומם ממש.
ממש ממש מקומם שמישהו חושב שהתרבות\האמונה\האידיאולוגיה\הגזע שלו כל כך יותר נכונים משל האחרים, עד כדי כך שהוא חושב שהדרך להראות זאת היא על ידי רצח חסר הבחנה.
רצח חסר הבחנה הוא מה שמבדיל בין רצח על בסיס אמוני לבין רצח על רקע פלילי. כי הרוצח שהפסיק את חייו של הקרבן, יכול להסביר מדוע דווקא הקרבן ההוא ולא מישהו אחר.
אז ברור למה אנו מתוסכלים וכועסים וכן הלאה.
אבל לא ברורה התגובה לכעס ולתסכול. לא התגובה המתלהמת, הגזענית, המחפשת נקמה, אבל גם לא זו שבשם השבר, העצב והתסכול מבקשת להפסיק את החיים 'כי ככה אי אפשר'.
אז זהו. שאפשר. לא רק שאפשר, אם חושבים על זה רואים שהתשובה לשאלה טמונה בשאלה.
התשובה על השאלה מה יש לעשות בתגובה לרצח של אנשים שלא הספיקו להגשים את חייהם היא פשוט וקל: להמשיך את החיים.
זה מה שהיו עושים אלו שנרצחו.
זה מה שהרוצחים היו רוצים שכולנו נפסיק לעשות, גם אם אנחנו חיים וגם אם ברור להם שאי אפשר לרצוח את כולם.
אפילו בני המשפחה הישירים של הנרצחים אמורים לנהוג ככה לפי המסורת. אחרי שבעה ימים חוזרים לשגרה.
החור נשאר וישאר תמיד.
אבל בדיוק בשביל לסתום אותו ולו חלקית, אין אלא לחזור לשגרה.
את זה מלמדת המסורת, לא רק היהודית, ועל כך מורה השכל הישר.
אבל גם המוסר הכרוך במציאות הזו של רצחי שנאה למיניהם.
הנקמה הגדולה ביותר לפיכך היא להמשיך בשגרה.
לא, זו לא שאננות. כי ישנם כאן בארץ הזו כמה אלפי אנשים ששגרת חייהם היא למצוא את הדרכים להגיע מראש אל אלו ששגרת חייהם היא להפריע לשגרת חיינו.
תנו להם לעשות את העבודה. העבודה שלנו היא להמשיך בשגרה.
כי הם לא הספיקו לממש את הזכות שלהם לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו שמחים שאדם מבוגר מאד הלך לעולמו בשיבה טובה?
כי הוא הספיק לממש את הזכות שלו לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו מתוסכלים וכועסים עוד יותר כשמישהו שאיננו שבע ימים נהרג בתאונת דרכים?
כי זה מיותר.
ומדוע עוד יותר כשמישהו נרצח על רקע פלילי?
כי זה עוד יותר מיותר.
ומדוע כשמישהו נרצח על רקע לאומני-אמוני-גזעי-אידיאולוגי וכדומה?
כי זה מקומם ממש.
ממש ממש מקומם שמישהו חושב שהתרבות\האמונה\האידיאולוגיה\הגזע שלו כל כך יותר נכונים משל האחרים, עד כדי כך שהוא חושב שהדרך להראות זאת היא על ידי רצח חסר הבחנה.
רצח חסר הבחנה הוא מה שמבדיל בין רצח על בסיס אמוני לבין רצח על רקע פלילי. כי הרוצח שהפסיק את חייו של הקרבן, יכול להסביר מדוע דווקא הקרבן ההוא ולא מישהו אחר.
אז ברור למה אנו מתוסכלים וכועסים וכן הלאה.
אבל לא ברורה התגובה לכעס ולתסכול. לא התגובה המתלהמת, הגזענית, המחפשת נקמה, אבל גם לא זו שבשם השבר, העצב והתסכול מבקשת להפסיק את החיים 'כי ככה אי אפשר'.
אז זהו. שאפשר. לא רק שאפשר, אם חושבים על זה רואים שהתשובה לשאלה טמונה בשאלה.
התשובה על השאלה מה יש לעשות בתגובה לרצח של אנשים שלא הספיקו להגשים את חייהם היא פשוט וקל: להמשיך את החיים.
זה מה שהיו עושים אלו שנרצחו.
זה מה שהרוצחים היו רוצים שכולנו נפסיק לעשות, גם אם אנחנו חיים וגם אם ברור להם שאי אפשר לרצוח את כולם.
אפילו בני המשפחה הישירים של הנרצחים אמורים לנהוג ככה לפי המסורת. אחרי שבעה ימים חוזרים לשגרה.
החור נשאר וישאר תמיד.
אבל בדיוק בשביל לסתום אותו ולו חלקית, אין אלא לחזור לשגרה.
את זה מלמדת המסורת, לא רק היהודית, ועל כך מורה השכל הישר.
אבל גם המוסר הכרוך במציאות הזו של רצחי שנאה למיניהם.
הנקמה הגדולה ביותר לפיכך היא להמשיך בשגרה.
לא, זו לא שאננות. כי ישנם כאן בארץ הזו כמה אלפי אנשים ששגרת חייהם היא למצוא את הדרכים להגיע מראש אל אלו ששגרת חייהם היא להפריע לשגרת חיינו.
תנו להם לעשות את העבודה. העבודה שלנו היא להמשיך בשגרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה