י

י

יום שישי, 18 ביולי 2014

במקום תפילה לשלום חיילינו

באחד משידורי הטלוויזיה בימים האחרונים אמר קווה שפרן את מה שכולנו בערך יודעים. שפעם מדובר היה ב'מגש הכסף', כלומר בגבורה והקרבה, והיום מדברים על קרבנות. בין אם ההבחנה הזו מדוייקת או לא, יש בה משהו. ולכן כדאי לזכור את הא-ב של סולידריות אזרחית. לפני 32 שנה הייתי בלבנון כי ישובי הצפון סבלו סבל יומי גם מירי תלולמס וגם מפיגועים וכן הלאה. ומיד אחרי ששת הימים סבלו סבל דומה ישובי אזור בית שאן ובית שאן כמובן. זכורה לי נסיעה עם אבא שלי בשנת 1970, באזור הזה, ואת הסבריו שאם יירו קטיושות נצטרך לתפוס מחסה בצד הכביש, ומי שנוסע בין בית שאן לצמח יכול עדיין לראות מדי כמה קילומטרים את השלטים 'מחסה'. ומאז 2000 אלו תושבי הדרום. ובכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצה"ל, (לא ב'צבא' כפי שכתוב בפראבדה של חמאס הממוקם - איך לא - בלב ליבה של תל אביב, גן העדן שבנו כאן הציונים המשוקצים, גן עדן של סובלנות מגדרית ופוליטית וגן עדן ליצירה מכל הסוגים), ובכן, בכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצבא ההגנה לישראל ומסכן את חייו כפי שפעם אחרים סיכנו את חייהם למענו כשהיה תינוק ולמען הוריו ואחיו וקרובי משפחתו. אין דרך אחרת לראות את זה, וכמובן שהתפילה 'הלוואי וכל כוחותינו יחזרו הביתה בשלום' נישאת על שפתי כולנו, אבל לכולנו ברור שלא כולם יחזרו הביתה בשלום. ומי שבוכה על כל חייל שנהרג שיזכור מה החלופה. כי החיים זה חלופות. לא חזיונות ולא אשליות ולא זבנג וגמרנו וגם לא מצגי שווא של אידיוטים שימושיים למיניהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה