י

י

יום שישי, 25 ביולי 2014

מכתב ליצחק הרצוג - או מדוע 'העבודה' שוקעת בסקרים

מכתב זה נכתב כתגובה לבקשה שהגיעה לכאורה מלשכתו של הרצוג לסייע למפלגה לחשוב מדוע בסקר האחרון שהתפרסם ב'הארץ' עומדת 'העבודה' על 13 מנדטים בלבד "לו הבחירות היו מתקיימות היום". מסתבר שהיתה זו יוזמה של מבקרי הרצוג בעבודה. אבל לי זה לא שינה הרבה, כי הבעיה בהחלט קיימת. הנה הדברים שכתבתי ללשכת ח"כ הרצוג. תגובת לשכתו היתה "לא אנחנו שלחנו את המכתב". הייתי שמח לתגובה עניינית, אבל זה מה יש. ומי יודע, אולי היא עוד תגיע. הנה בכל אופן הסקר, הוא מה-9 לחודש, ולא, אני לא מתייחס ברצינות לסקרים המתקיימים במרחק של שנת אור מהבחירות הקרובות (גם אם הן יוקדמו ל-2014 עדיין מדובר בשנת אור). ובכל זאת, לא אני קובע את הכללים:


שלום לח"כ יצחק הרצוג
שמי אודי מנור, חבר מפלגה כבר כמה שנים, חבר עין השופט, מרצה במכללת אורנים ומחברם של כמה ספרים היסטוריים שהחשוב בהם לענייננו הוא 'לעשות שלום עם הפלסטינים' (הוצאת כרמל, 2012) העוסק בסיפור השכוח והמושכח של 'אגודות הכפרים' וכיצד 'מחנה השלום' הישראלי פעל כבר אז לחיזוק מעמדם של אנשי אש"ף על חשבון פלסטינים תומכי תהליך קמפ-דיוויד שאנשי 'אגודות הכפרים' היו הבולטים והאמיצים ביניהם.
הנה עובדה המופיעה בספר: ב-14 בנובמבר 1982 - למרות 'סברה ושתילה' על ההיסטריה חסרת האחריות שהיא עוררה אצל 'מחנה השלום' על """ארבע מאות אלף""" מפגיניו; ולמרות שחודשיים קודם לכן גורש ערפאת בבושת פנים מביירות לגלות נשכחת ; ולמרות כיבוש לבנון והרג רב של פלסטינים חפים משפע על ידי צה"ל - ובכן למרות כל נתוני הפתיחה הגרועים הללו, ב-14 בנובמבר 1982 התכנסו כ-3000 פלסטינים בבית ספר בחברון, ותחת שלט ענק בו היה כתוב 'כן לשלום, כן למשא ומתן', הכריזו על הקמת 'התנועה הדמוקרטית לשלום'. מנהיגי התנועה קראו לפלסטינים ללכת בנתיב של קמפ-דיוויד ולעמוד על זכויותיהם של הפלסטינים על בסיס הכרה בעם היהודי ונכונות לפשרת אמת עימו. למחרת הופיעה בעיתון לאנשים חושבים2, הלא הוא 'דבר', מאמר מעת גדעון לוי2, הלא הוא דני רובינשטיין איש 'מחנה השלום', תחת הכותרת 'יום עצוב ומדכא בחברון' (מצ"ב). אכן "עצב ודכאון" יש בעובדה שיש פלסטינים המוכנים להכיר בעם היהודי ולהגיע עימו לפשרה ולשלום, והרי מדובר ב'קוויזלינגים' שכן לכל ידוע שהנציג האותנטי של הפלסטינים הוא אש"ף. לימים הפך רובינשטיין למעריץ של חמאס כמובן.
המציאות משתנה, ההגיון הפנימי המוצק של הרובינשטיינים\לוים קצת פחות. הם אף פעם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. בכלל ובפרט אם את המציאות מנהיגים אנשי 'הימין', והרי איש שמאל ראוי לשמו אמור להתנגד לכל מה שאומר איש ימין, גם אם הוא יאמר שמחר יום ששי.
מדוע אני מאריך בציון הביוגרפי הזה ומטריח אותך בשיעור היסטוריה? מכיוון שלמיטב הכרתי, ההבנה ההיסטורית של הסכסוך היא תנאי להתייחסות רצינית ואחראית אליו, והתייחסות רצינית ואחראית לסכסוך היא תנאי לקבלת אמון מהעם.
אם ההגיון הזה סביר בעיניך, הרי שהעובדה ש'העבודה' גם בראשותו של מנהיג מתון ולא "צעקני" כמו יחימוביץ, שדלתות כל העולם פתוחות לפניו, מנהיג המשדר בגרות, בשלות, רצינות ואחריות, זוכה בסקרים ל-13 מנדטים מלמדת שככל הנראה למרות הדימוי הרציני והאחראי הזה, יש כאן בעייה קשה של אמינות. לא צריך ללכת רחוק וממילא לציבור יש זכרון קצר. אבל את קוצר הזכרון משלימים בימינו הפרופסורים גוגל, יוטיוב ופייסבוק.
הללו מלמדים אותנו למשל על דברים שאמרת בועידה האורווליאנית שהתקיימה ממש לפני שבועיים בעיר הלבנה. פרצופה האמיתי של הועידה הזו נחשף כמו במקרים אחרים ביחס ל'אחר'. האופן בו התקבל נפתלי בנט, שר נבחר בממשלת ישראל הריבונית, על ידי אבירי הנאורות, השלום, הסובלנות, הדמוקרטיה והחשיבה כמובן ('עיתון לאנשים חושבים' כבר אמרנו?), מעידה עליהם יותר מכל פמפלט, יותר מכל גילוי דעת, יותר מכל מאמר מערכת, יותר מכל ועידת שלום נוצצת.
כשם שאני מצאתי את נאומך (הרהוט יש לומר) בועידת השלום של העיתון לאנשים חושבים, כך מסוגלים לעשות זאת אנשים שיותר משיקשיבו לדברים שאמרת (ברהיטות כאמור) יזכרו את תמונת יו"ר האופוזיציה תחת הסמליל של 'הארץ', שלמרבה הצער – ולא מהיום – הפך לסמל אי האמינות, אי הרצינות, עליבות הנפש וההפקרות המוסרית בתחום האקוטי ביותר בישראל: יחסי יהודים-ערבים. תעשה את החשבון בעצמך מה משמעות הופעתך תחת הבאנר של האנשים הנקלים הללו שחשפו את ערוותם כאמור באופן בו קיבלו  את בנט.
אני בכל אופן לא מאמין גדול במוסכמה המהוללת לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מלים'. אני מנסה לעמוד במדרגה של 'האנשים החושבים' ולכן הקשבתי לדבריך, והניתוח שלהלן מבוסס על הקשבה זו, ומסקנתו למרבה הצער היא שבעיית האמינות המשודרת מעצם תמונתו של יו"ר האופוזיציה תחת הכותרת של 'הארץ', מקבלת חיזוק מדבריו. להלן כמה דוגמאות שאספתי תוך כדי צפייה בדברים:
מילא דברי החנופה ל'הארץ' – מותר להודות לבעלי השמחה, אך באותה הזדמנות כדאי היה לומר מילה או שתיים על בגידת העיתון הזה בתפקידה המוצהר של העיתונות: זכות הציבור לדעת, כלומר לקבל תמונה מקיפה ומורכבת. אם 'ישראל היום' איננו עושה זאת, אין מה לבוא בטענות שהרי הוא לא זה המצהיר בכל הזדמנות שהוא 'עיתון לאנשים חושבים'. ולכן היומרה מחייבת, ולא רק האצילות. ואתה בחרת להחניף לאצולת העיתון ובכך כבר הפסדת כמה נקודות.
הצהרתך שאתה היית מכה את חמאס בראש ורץ לדבר עם אבו-מאזן מרשימה כמובן. אבל השאלה המתבקשת על מה בדיוק. אבו-מאזן הרי כבול באידיאולוגיה של פת"ח, המכתיבה לו התעקשות חסרת פשרות על כל האינטרסים של הפלסטינים כפי שהם מוגדרים על ידי פת"ח: זכות השיבה, ירושלים המזרחית, פינוי כל ההתנחלוית ומעל לכל אי-הכרה בעצם קיומו של עם יהודי וכמובן אי הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. גישה זו מובילה בהכרח לחינוך שבליבו הסתה בלתי פוסקת כנגד 'הכיבוש' או 'הישות הציונית', הסתה שאפילו זו המתקיימת בעיתונות הפלסטינית מחווירה לידה. אבו-מאזן הוא שותף לישראל רק במישור חשוב אחד – התנגדותו לטרור. לשם כך אין צורך לרוץ למוקטעה. לשם כך אין צורך בהצהרות בומבסטיות שאמנם מתקבלות במחיאות כפיים אצל באי ועידת המלחמה של העיתון המהולל. המשמעות המעשית של שיתוף האינטרסים בין ישראל לרש"פ בראשותו של אבו-מאזן מתקיימת כבר כמה וכמה שנים. העובדה היא שהגדה בדרך כלל שקטה, והמעצרים שמבצע צה"ל בכל שבוע ברחבי הגדה, של פעילי חמאס או ארגונים אחרים, מעידה שהשקט בגדה קיים לא כי אבו-מאזן מחנך לשלום אלא כי האינטרס של הרש"פ היא לשמור על כוחה, והאינטרס הזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי למנוע טרור מתאבדים. זה לא תהליך מדיני, וכל הכרזה על 'ריצה למוקטעה' פירושה איבוד נקודות בדעת הקהל. 13 מנדטים בסקרים כבר אמרנו? אמרנו.
קשה להניח שיש הרבה ישראלים – להוציא את הצדיקים שהתכנסו באולם וביטאו בעניין שלהלן שמחה גדולה – שיתנו לך או למפלגה שלנו נקודות זכות רבות מדי על קריאתך 'להשלים כבר עם טורקיה'. מנקודת מבט מוסרית מדובר בחרפה. אם אתה סבור שיש דבר כזה 'כבוד לאומי' או לפחות צדק אלמנטרי, הרי שכל דיבור על פיוס עם טורקיה עומד בניגוד גמור אליו. אם מדובר באינטרסים בטחוניים וכלכליים, ניחא. אבל במסגרת של נאום בן 10 דקות, שהתיזה היסודית בו מבחינה בין 'טובים' ל'רעים', קשה להבין איך אפשר להכריז על טורקיה כעל חלק מה'טובים', כשהנשיא שלה מתחרה רק בהיטלר בהכרזות האנטישמיות שלו, ושכל הפרשייה הזו שהביאה לקלקול היחסים משמעותה היתה אחת ויחידה: פריצת מה שמכונה 'המצור הימי על עזה' לטובת.... 'הרעים'! שלא לדבר על כל מה שהתרחש על המאווי-מרמרה נגד חיילי צה"ל שנקטו בפעולת שיטור תקנית וחוקית ונתקלו ב'לוחמי השלום' הטורקים ובלהקת המעודדות שלה במערב המלוקק.
הלאה. קרוב לוודאי שציטוטו של פרס כעד מומחה אודות פרטנרים לשלום, גם היא הביאה את באי הכנס להתמוגגות שאין כמותה, ולתוצאה הפוכה בקרב מאות אלפי הישראלים המשתייכים ל'קולות הצפים'. פרס הרי מוסיף חטא על פשע. מילא היה אדריכל אוסלו שחתר תחת מדיניותו הרשמית של ראש ממשלתו. כל זה היה בעבר הרחוק, לפני יותר מ-20 שנה. אלא שהיום הוא עושה זאת מהבית הממלכתי ביותר, האחרון שנשאר לנו, בית הנשיא. עם ישראל הלך לקלפי והכריע שמי שינהל את מדינתו הוא נתניהו והקואליציה שהצליח להקים. אלו כללי הדמוקרטיה. וכשעם ישראל רואה שמי שאמור לסמל את האחדות, פועל באופן שיטתי כנגד ממשלות ישראל הנבחרות - פעם על מנת להדיח את יואב גלנט ולחבל בפעולתו של שר הבטחון ברק, ופעם נגד ראש הממשלה הנוכחי שאולי ניהל כדבריך את התהליך המדיני באופן לא מספיק ראוי – הוא (לפחות הקולות הצפים שבו) מביע חוסר אמון כלפי מי שממשיך לראות בו את 'אביר השלום' ועד מומחה לענייני פרטנרים.
הלאה. כשאתה מדבר בהתלהבות ראוייה לציון כנגד הגזענות, הטיפשות והאלימות שיש בשני הצדדים, אתה שוב אומר דברים נעימים לאוזן הקהל הקדוש של ועידת השלום המופלאה הזו, אבל אני נוטה להעריך שהציבור הרחב שבע עד די מהנסיונות ליצור סימטריה בין 'הרשעים' שלנו ל'רשעים' שלהם; בין הרוצחים (והם ישנם!) 'שלנו' לאלו 'שלהם'; בין הסתה אצל דב ליאור לבין הסתה באתרי חמאס או ברדיו של הרש"פ. אין ולא היתה מעולם סימטריה בין העמים. זו האמת והציבור אוהב או לפחות מעדיף אמת. ומנהיגות נמדדת ביכולת לומר את האמת. צדקת הדרך היא הנכס היסודי ביותר שיש לנו, ואף פעם לא מיותר להזכיר את דבריו של אלתרמן בנושא. אין לי ספק שמקורותיך בבית הרצוג השורשיים הם הבסיס להכרת צידקת הדרך שלנו. אבל החנופה הזו ל'אנשים החושבים' כוללת את מס השפתיים של הסימטריה, וכל נקודה שתרוויח אצלם, עולה לך בחצי מנדט. לפחות.
ויש עוד מרכיבים חשובים בנאום שלך, שפעולתם דומה. למשל הטענה שאיום חמאס איננו אסטרטגי. הוא כן. או דבריך על 'המערכת הפוליטית המרוסקת' של אבו-מאזן המעלה עוד תהיות לגבי משמעותה המעשית – להבדיל מההצהרתית – של 'הריצה למוקטעה'. או דברי ההזהרה שאותי כבר מצחיקים שכן אני קורא אותם בתוקף מקצועי כהיסטוריון, על 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה. כמה פעמים אפשר לשמוע את תחזית הזגגים הזו? ואפילו אם אתה צודק, ואכן 'חלון ההזדמנויות' וכן הלאה, כמה דקות קודם לכן אמרת שיש 'ציבור עצום שרוצה שלום' אבל הוא 'מפחד'. והחיפזון מהשטן, ולכן גם מנקודת המבט הזו – הקריאה 'מהר מהר פן נאחר!!' – מזכה במחיאות כפיים של צחי הלבב החושבים אך עולה מן הסתם במנדט או חמישה-עשר.
מכתב זה ממוען גם למחוז הקיבוצים במפלגה, שבדיוק לפני שנה השקיע מאמץ נרחב ומעורר הערכה לכשעצמו (שכן האם במחוז אחר מתקיימת בכלל פעילות רעיונית? מסופקתני), במרכזו מאמציו של שאול אריאלי לספר לעם ישראל שאין שום חשיבות לשטחים, וכי טילים אפשר לירות גם מהמפרץ הפרסי. כמה מנדטים היה שווה לדעתך המסר הזה לפני 'צוק איתן'? כמה הוא שווה היום? נכון, שמעתי בנאומך דברים ברורים על נחיצות האחיזה בבקעה, אלא שדברים אלו לא רק שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות המינימום של האיש שאתה רוצה לרוץ ולקדם עימו 'תהליך מדיני', אלא שהם אינם ברורים מספיק: האם מדובר בצה"ל שיושב בבקעה? מה רוחבה? מה מעמדה הריבוני?
מטרת הניתוח לעיל היתה להציע הסבר המערב מעט היסטוריה וקצת אקטואליה לעובדת מעמדנו בסקרים. אתה שואל מן הסתם מה אני מציע. קודם כל, להקפיד לומר את האמת. ללא כחל ושרק. לדייק. אבו-מאזן איננו שותף לתהליך מדיני ואין באופק שותף כזה. אבו-מאזן הוא שותף סביר לטובת המשך שמירה על בטחונם של יהודים ופלסטינים בחלק המזרחי של א"י. את הסיכוי לשמור על חייהם ושלומם של פלסטינים ויהודים החיים באזור עזה איבדנו לפני תשע שנים ומי יודע, אולי 'צוק איתן' ישיב מעט הגינות ותנאים של חיבה ליהודים ולפלסטינים משני צידי גדר הרצועה. מתוך אותו הגיון, יש להקפיד ולומר שהקואליציה 'השפויה' יחסית שישראל נמצאת בה באזור, גם היא על תנאי, גם היא קוניונקטורלית, גם היא מבוססת על שיתוף אינטרסים בין המשטרים הדכאניים של סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות. לא יותר ולא פחות.
לסיכום, שידור מתמיד של קור רוח מדיני ודייקנות עובדתית (הפוך לחלוטין מדרכו של העיתון הנזכר) הוא תנאי לשיקומה של האמינות שפעם היתה שם נרדף למפלגות תנועת העבודה: מפא"י, אחדות העבודה ופועלי ציון. את "הסטייה של מפ"ם" כפי שהגדירה יגאל אלון הצליח 'המערך' (הזוגי ואחר כך המשולש) לקבור למשך שנים ארוכות של בניין אומה רב-צדדי ורב-תחומי: בבטחון, במעמד המדיני של ישראל, בכלכלה, בחברה, בקליטה, בחינוך וכן הלאה. אחרי המהפך של 1977 חזרה הסטייה הזו וזחלה מן המנהרות ההיסטוריות שלה ואחרי 1981 הרימה ראש ושבה וכבשה את המחנה הציוני-השמאלי. את נצחונו של רבין ב-1992 יש לראות כשיבה רגעית של 'העבודה' לעצמה: אמינות אמינות אמינות. דרכו של רבין (ושל אלון ושל אשכול) היא תשובת העבר לשאלת העתיד.


3 תגובות:

  1. אשמח לקרוא את תשובת הלשכה אם תגיע יום אחד. אשמח גם לקרוא הסבר מפורט יותר על הקשר בין פרס להדחת גאלנט.

    השבמחק
  2. התגובה עד עתה היתה "מכתב הבקשה לעזרה לא נשלח מלשכתנו". או משהו כזה. במקביל קיבלתי אתמול טלפון של תמיהה משלטונות מחוז הקיבוצים שלא מבינים מדוע בחרתי לכתוב מה שכתבתי ודווקא בעיתוי הזה. ליכ"י.

    השבמחק
  3. בענין פרס-גלנט, הרוב כתוב בספר 'הבור' ונמצא כרגע תחת חקירה.

    השבמחק