יום ראשון, 6 ביולי 2014

די ל'עכשוויזם'!! (עכשיו!!)

פתרונות עכשיו. מלחמה עכשיו. שלום עכשיו. דיור עכשיו. כסף גדול עכשיו. תשובה למיסרון ששלחתי עכשיו. הכל עכשיו ומייד. העכשויזם הולך ומשתלט על הזירה הציבורית עד כדי כך, שדומה שאין כבר לאן לסגת. אז זהו, שיש. לא רק שיש, אלא שאין ברירה. וגם אם רוב האנשים ימשיכו לטפח את העכשויזם שאף פעם לא די לו, מספיק שמיעוט עיקש ונחוש ידע להמשיך ולומר: 'לא עכשיו, אחר כך. רגע. סבלנות'.
אל מול ה'עכשויזם' יש להציב חלופה ראוייה. לא כמהלך דווקאי. לא כאנטי-טרנד, אלא כמהות. כי המציאות בה אנו חיים דורשת את זה. המורכבות העצומה של החיים המודרניים, הקצב שלהם, ההיקף, 'גובה הזמנים' כפי שכינה זאת חוסה אורטגה אי-גאסט לפני כמאה  שנים כבר. ואם לפני מאה שנים, כשהקצב היה איטי בהרבה, ולמכתב נדרשו כמה ימים להגיע – אם הגיע - ממקום למקום, ומכוניות נסעו בקושי במהירות של 60 קמ"ש ובכל שבוע היה צריך להחליף להם 'פלאגים' אם כבר אז נדרשה מנה גדושה של סבלנות, היום על אחת כמה וכמה.
אין ברירה חברים וחברות. כלומר יש. סביר להניח שעד כאן, בערך 150 מלים מאז שהתחיל מאמר הדיעה הזה, כבר שלושת רבעי מהקוראים עברו ל'אייטם' אחר. טוב מאד. כי המאמר הזה מיועד לאלו שמוכנים ללכת לאורכו של מאמר שלם, להתחיל במילה הראשונה, ולהגיע לאחרונה תוך כדי מאמץ מסויים להבין הכל מהתחלה ועד הסוף. הנה הצעד הראשון החיוני כל כך למי שמאמין שאפשר לעצור מעט את טירוף 'העכשויזם'.
אתם עדיין כאן? יופי. עכשיו אפשר לצאת מהארון ולומר שההמשך קיומה של חברה דמוקרטית ושפוייה, השומרת מצד אחד על זכויותיהם של כל האזרחים והתושבים, אך מצד שני מצליחה לקדם כמה אינטרסים לאומיים וציבוריים מסוגים שונים, תלוי בגישה אזרחית-אישית של ריסון עצמי. ריסון עצמי כזה לא משיגים באמצעות תרגילי נשימה או מדיטציה, אלא באמצעות חינוך פוליטי.
מה זה חינוך פוליטי? לא מה שאולי ניתן להבין בטעות משמיעה ראשונה. לא מדובר בחינוך המכוון לדעה מסויימת, בוודאי לא למפלגה או לתנועה מסויימת. חינוך פוליטי הוא סוג של שיח מורכב ושקול, הדורש מחשבה, עיון, דיון, איסוף מידע, שקילת אפשרויות, בחינת מחירים. ההפך מ'עכשויזם'. כן, עצם הכניסה למסלול הזה הוא כבר חצי-ריפוי. החצי השני הוא העבודה הזו, עבודת החינוך הפוליטי, לגופו של עניין. דוגמאות תודה לאל (ולאנשים המדברים בשמו ולאחרים שקצת פחות מקבלים את קיומו), לא חסרות.
הנה למשל הסכסוך. ה'עכשויזם' לסוגיו המנוגדים מוכר: מ'תנו לצה"ל לכסח' ועד 'שלום עכשיו'. חינוך פוליטי של הסכסוך דורש סבלנות, כי ישנה רשימה לא קצרה של נושאים שחייבים לדעת אם רוצים להתמודד עם הבעייה הקשה הזו, שרחוקה מאד מפתרון: תולדות האסלאם, המזרח-התיכון, הציונות, המלחמה הקרה, עליית הפונדמנטליזם הרדיקלי לסוגיו (יהודי וערבי), ועוד ועוד. לא, אין צורך בתואר שני במדעי המדינה על מנת להביע דעה אזרחית על הסכסוך. אבל בין תואר שני לבין טוקבקים וכותרות אדומות המרוחות על העמוד הראשון של חינמון כזה או אחר, יש הרבה מאד אפשרויות. ורצוי שנבחר באלו המתרחקות מ'העכשויזם' של הכותרת והטוקבק, אל עבר הרצינות והאחריות והריסון העצמי.
או הכלכלה. גם כאן ה'עכשויזם' לסוגיו מוכר ומשמים. מ'יהיה קשה עכשיו ונהדר בעוד שנתיים', ועד 'העם רוצה צדק חברתי'. עכשיו, אלא מה. ואם לא? קדימה לברלין. במקום הקצוות הללו, אפשר לבחור בחינוך פוליטי למחשבה כלכלית אחראית ואמינה. אכן כן, יש ויכוח מהותי בין בעלי גישות שונות, המוכרות כבר 150 שנה בערך במלים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'. אלא ששני המושגים הללו מאפשרים רשימה ארוכה של חלופות משנה. בעובדה, ישנם סוגים רבים של קפיטליזם, אפילו באותה המדינה! ארה"ב בימי קלינטון הנהיגה קפיטליזם שונה מזה שהנהיג רייגן. באופן דומה ישנם סוגים שונים של סוציאליזם, אפילו באותה המדינה! שוודיה בימים אלו שונה משוודיה לפני 30 שנה. וכן הלאה. לא פחות חשוב: על מנת למיין בין סוגי קפיטליזם וסוגי סוציאליזם, יש ללמוד אותם ביסודיות. לשם כך יש לתהות על קנקנה של הכלכלה המודרנית, ויש דרכים פשוטות למדי לעשות זאת. כבר אמר מי שאמר שהכלכלה היא עניין רציני מדי מכדי להותיר אותו בידי הכלכלנים. כלכלה היא עניינו של כל אזרח אבל לא דרך 'עכשויזם' צעקני, אלא דרך חינוך פוליטי.

וכן הלאה וכן הלאה. כי הרי אין מבחינת החיוניות של החינוך הפוליטי, אין הבדל בין הסכסוך או הכלכלה לבין כל תחום אחר. אין דרך קצרה לגבש עמדה רצינית ואחראית ומנומקת בשאלות כמו תכנית הליבה במערכת החינוך; קליטת עלייה; שוויון אזרחי בין ערבים ויהודים; מדיניות פנסיה וביטוחי אבטלה; בריאות ציבורית; המדיניות הרצויה ביחס למהגרי העבודה ומבקשי מקלט מדיני; כיצד למסד זוגיות רשמית אצל להטב"ים; כיצד להגביר את המוכנות הלאומית לרעידת האדמה; ועוד ועוד. זהו האתגר הרובץ קודם כל לפיתחה של מערכת החינוך על כל מרכיביה: מהגן ועד למוסדות המחקר. אבל אין סיבה שכל מערכת ציבורית אחרת – קודם כל התקשורת – תיקח חלק במאמץ לרפא את החברה הישראלית מה'עכשויזם' הממאיר. גם על חשבון 'הסקופ' ו'הרייטינג'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה