י

י

יום שלישי, 15 ביולי 2014

מאמר מהאקונומיסט מיוחד לאתר שלי!

כתבת השער ב"אקונומיסט": "עוני, אלימות – העולם הערבי הוא כישלון", 8.7.2014

לפני אלף שנה התחרו הערים הגדולות בגדאד, דמשק וקהיר על תואר העיר המובילה בעולם, הרבה לפני ערים מערביות. באותם ימים הלך האסלאם יד ביד עם חדשנות. החליפויות הערביות היו מעצמות־על דינמיות, מגדלורים של למידה, סובלנות וסחר. כיום, הערבים נמצאים במצב מחריד. אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה מתקדמות, אבל המזרח התיכון שקוע בבוץ של עריצות ונקרע לגזרים במלחמות.
התקוות התעוררו לפני שלוש שנים בגל של התנערות מארבעה עריצים – בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן – ובדרישה לשינוי בשאר המדינות, בעיקר בסוריה. ואולם פירות האביב הערבי נרקבו ונהפכו לאוטוקרטיה מחודשת ומלחמה. הם יצרו אומללות וקיצוניות שמאיימות על העולם כולו.
מדוע מדינות ערב כשלו בצורה אומללה כל כך ביצירת דמוקרטיה, אושר או עושר (למעט הנפט) עבור 350 מיליון תושביהן? זוהי אחת השאלות הגדולות של זמננו. מה הופך את החברה הערבית לנוטה להקמתם של משטרים נאלחים ולחשופה בפני פנאטים שרוצים להחריב אותם משטרים ואת בעלי בריתם במערב?
אף אחד לא טוען שהערבים חסרי כישרון או שיש להם אנטיפתיה פתולוגית לדמוקרטיה. ואולם כדי שיתעוררו מהסיוט שלהן, וכדי שהעולם יחוש בטוח יותר, יש צורך בשינוי גדול.

הממשלות רקובות, האופוזיציות עוד יותר
אחרי דיכוי של עשורים, הזעם התפרץ כמו סופת קיץ. בני נוער מתפרעים הציפו את רחובות העיר. המשטר המזועזע חש להציע ויתורים: חופש הביטוי, סוף שלטון המפלגה היחידה ובחירות אמיתיות. כשהאסלאמיסטים זינקו לניצחון בסבב הראשון של הבחירות, הצבא התערב והעימות היה אלים עד שהעם נסוג והסכים לחזור לחיות תחת אותו דיכוי שבו חי לפני המרד.
זה נשמע כמו האביב הערבי בבחריין, במצרים, בלוב, בסוריה, בתוניסיה ובתימן, אך מדובר בכלל באלג'יריה של לפני 25 שנה, במשבר הפוליטי הגדול הראשון באסלאם המודרני. במלחמת האזרחים באלג'יריה של שנות ה-90 נהרגו 200 אלף איש והאסלאמיסטים הובסו. כיום אזרחי המדינה ניצבים חסרי אונים מול המאבק בין האוליגרכיה השולטת בכספי הנפט והצבא לבין הרדיקלים האסלאמים.
רבים מ-350 מיליון תושבי העולם הערבי שקועים בבוץ דומה – בין ממשלות רקובות ואופוזיציות שלעיתים הן רקובות ואלימות אף יותר. בין דיכוי למרד, הם תקועים ולא יכולים להתקדם. הקיפאון הזה החמיר את החשש כי מדינות ערב אינן מותאמות מיסודן לעולם המודרני. ואולם דווקא דפוסי המודרניזציה הייחודיים של המאה ה-20 הם אלה שעומדים מאחורי הכישלון הפוליטי של האזור.
האביב הערבי הוביל לחזרה מדכאת על הניסיון האלג'יראי. הקולות הקוראים לרפורמות ליברליות שיעמידו את מדינות ערב בשורה אחת עם שאר העולם – התגלו כחלשים. רק תוניסיה הצליחה לאמץ סדר חדש ופתוח יותר. במקומות אחרים התוצאה היתה חזרה למשטר הישן, כמו במצרים תחת אל־סיסי, או – מלחמת אזרחים. מלחמות אלה העצימו את הג'יהאדיסטים הסוניים כמו אלה של דאע"ש, ילד חורג, מרושע ושאפתן של אל־קאעדה, השולט עתה בחלקים נרחבים בשתי מדינות. דאע"ש הכריז על מנהיגו, אבו בכר אל־בגדדי, כחליף המוסלמים כולם.
המונרכיות של האזור, שרבות מהן עשירות כל כך בנפט ששליטיהן משתיקים את התסיסה באמצעות כסף, ישבו בצד בזמן האביב הערבי. מדינות כמו אלג'יריה ולבנון עברו מחזורים חסרי תוחלת של מרידות. בלבנון הוציאה מהפכת הארזים של 2005 רבע מהתושבים לרחובות, הפילה ממשלה ואילצה את בשאר אסד להסיג את "שומרי השלום" שלו, שהפכו את לבנון לבת חסות סורית. עשור לאחר מכן, מפלגות בחסות סורית שולטות שם בפוליטיקה.
האינתיפאדות הפלסטיניות של 1993-1987 ו-2005-2000, שהיו שונות במהותן, התגלו כחסרות תוחלת לא פחות. הן שינו את אופי הכיבוש הישראלי, אך השטחים עדיין בשליטת ישראל. הפלסטינים עדיין נתונים במשטרים חד מפלגתיים: חמאס האסלאמיסטי בעזה ופת"ח החילוני יותר בגדה המערבית הם מונופולים שלטוניים בתמיכת שירותי ביטחון נטולי פיקוח. פלסטינים מעטים מאמינים ביכולת הישרדותה של ממשלת האיחוד שהוקמה באחרונה. ישראל נחושה לרסק את החמאס בכל מקרה.

מעבר לאלה נמצא מחזה הזוועות של סוריה ועיראק. בסוריה נהרגו יותר מ-300 אלף איש במלחמת האזרחים ו-13 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם. מאות אתרי ארכיאולוגיה נבזזו, וערים כמו חאלב נחרבו. אין סכסוך מאז מלחמת העולם השנייה שגרם לנזק רב כל כך למורשת התרבותית העולמית.

שיגעון הגדלות של הסונים
שיגעון הגדלות של אל־בגדדי עלול להביא את חזון האומה המוסלמית חובקת העולם לסופו יותר מאשר לקדם אותו. רוב הקבוצות הג'יהאדיסטיות המתחרות, שלא לדבר על המוסלמים מן השורה, זועמים על היומרה של אל־בגדדי להיות יורשו של הנביא מוחמד. ואולם עליית דאע"ש מדגישה את המצב הנורא שאליו שקעה הפוליטיקה של העולם הערבי.
מדוע העולם הערבי נתון בבלגן נורא ומדאיג? זוהי שאלה ישנה. האינטלקטואלים הערבים של המאה ה-19 תהו לגבי חולשתה של הציוויליזציה העתיקה שלהם בפני המערב האימפריאליסטי, אך העשורים האחרונים הדגישו זאת יותר מתמיד. השאלה "מה השתבש" נהפכה לתעשייה של ממש.
חוקרי מדע המדינה מצביעים על המדינות שיש להן רנטות על משאבי טבע כמו נפט, שבהן השליטים משתמשים בכסף כדי להשיג את הסכמתם של הנשלטים. סוציולוגים האשימו את "הגירעון הדמוקרטי" שגורם ליצירת תרבות פטריארכלית וכניעות בפני זקני השבט, במקביל לחשדנות כלפי זרים. לדמוגרפים נראה כי הגורם המובהק למצוקה החברתית הוא קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הערבית, במיוחד במדינות שבהן מיליוני איכרים נודדים לחפש את מזלם בערים.
במשך שנים רבות היה אופנתי בקרב היסטוריונים להפנות אצבע מאשימה כלפי האימפריאליזם המערבי. הכוחות הקולוניאליים, נטען, יצרו תהום בין האליטה העשירה והמערבית לבין ה"ילידים" הממורמרים. הגבולות שתוקנו על ידי משרטטי המפות האירופאים יצרו מצב מדיני שהקשה על בניית אומות. הקמת המדינה היהודית בפלשתינה תקעה טריז פיזי בין מדינות ערב וסיפקה תירוץ למשטרים צבאיים במדינות הסמוכות.
האסלאם, או הגרסה המודרנית שלו, נמצא בליבם של כמה מהקשיים העמוקים ביותר של מדינות ערב. טענת האמונה האסלאמית, שלפיה מתקיים שילוב של סמכות רוחנית וארצית ללא הפרדה בין המסגד למדינה, בלמה את ההתפתחות של מוסדות פוליטיים עצמאיים. מיעוט מיליטנטי של מוסלמים מחפש לגיטימציה בפרשנות פנאטית יותר ויותר של הקוראן. מוסלמים אחרים, שמאוימים על ידי האלימות הצבאית ומלחמת האזרחים, חיפשו מקלט בפלגים הדתיים. בעיראק ובסוריה נהגו שיעים וסונים להינשא זה לזה, ואילו כיום הם עסוקים בקטילה הדדית. העיוות האלים הזה של האסלאם התפשט למקומות מרוחקים כמו צפון ניגריה וצפון בריטניה.
טימור קוראן, כלכלן אמריקאי טורקי, טוען כי חוקי הירושה השוויוניים והנוקשים של האסלאם מנעו צבירת הון ושימוש בו בדרך ששיבשה את התיעוש. היחסים בין האסלאם למדינה, שלא יושבו עדיין, הם בעיה מתמשכת. במרבית תקופת החליפות הראשונה, לפני 1,400 שנה, ממשלות אימצו את הרעיון שכלפי חוץ החוקים האזרחיים כפופים לחוקי הדת, אבל בפועל הם עשו כרצונם והבטיחו שבתי המשפט יפעלו כך. במאה ה-19, ממשלות טורקיה, מצרים ותוניסיה פעלו לצמצם את השפעתם של שופטי השריעה, לא תחת לחץ אירופי, כי אם מפני שפסיקות השופטים היו בלתי צפויות ויצרו מכשול בפני המסחר וסמכות הממשלה.
התפשטותו המודרנית של האסלאם כביטוי פוליטי מפורש של החשיבה האסלאמית יצרה מערכת נוספת של בעיות: קבוצות כמו האחים המוסלמים, ששיגשגו מאז הקמתה ב–1928, טוענות כי כתבי היסוד של האסלאם מספקים תשובה לכל היבט בחיים, כולל לשלטון. הבעייה היא שהטקסטים הללו פתוחים לפרשנות נרחבת.

חולשת החזקים
למרות הריאקציונריות, האסלאם הוא יצור מודרני. שיעור הערבים שיודעים לקרוא זינק מפחות מ-25% ליותר מ-75% בשני הדורות האחרונים – וכמו באירופה של תקופת הרפורמה, חומר הקריאה הפופולרי ביותר הוא כתבי הדת. שבירת המונופול של אנשי הדת העלתה לגדולה גרסאות של גבורה ניהיליסטית אסלאמית שמדברות ללבם של צעירים מנוכרים. דאע"ש, למשל, מככבת בטוויטר.
יש טעם בכמה מההסברים הנ"ל, אבל אף לא אחד מהם ייחודי למדינות ערב. שלושה רבעים מהעולם סבלו בעברם משלטון קולוניאלי ופטריארכיה. יש מדינות מוסלמיות עם ממשלות בעלות אוצרות טבע ואוכלוסיות ענקיות, ולמרות זאת חלקן מצליח להתגבר על הקשיים. יש דמוקרטיות אסלאמיות כמו אינדונזיה שמצבן שפיר.
למען ההגינות, יש מדינות ערביות שיכולות לטעון להצלחה, כמו ירדן ומרוקו, ובמידה מסוימת גם לבנון. עבור התושבים הגברים בהן, מונרכיות המפרץ עומאן, כוויית, קטאר, איחוד הנסיכויות ואפילו סעודיה – הן מדינות שמציעות הזדמנויות כלכליות מצוינות, אף שאין בהן חופש בחירה פוליטית.
כל אלה מרמזים כי לא הגורמים התרבותיים, הדתיים והכלכליים הם הסיבות לבעיות. צריך לבחון את ההיסטוריה של גישת המדינות באזור למודרניזציה עצמה.
בתחילת המאה ה-20 תנועת נאהדה במצרים ובלבנט אימצה רעיונות ליברליים כמו חינוך ציבורי, זכויות נשים, מדע אמפירי וחברה פתוחה. מגמה הפוכה סברה כי הגישה הנכונה היא חזרה לשורשים הערביים ולצורה טהורה יותר של אסלאם. כך התחילה עליית הסלפים, המבקשים לאמץ את דרכי המוסלמים הראשונים, ופה טמונים שורשי הג'יהאד.
לבסוף התגובה הושפעה פחות מרעיונות ויותר מהפעלת כוח. ברוב מדינות ערב היו אלה חיילים, או יורשי השלטון שנתמכו על ידי צבאות, שנטלו את השלטון מהמעצמות האירופיות שנסוגו משטחן. אלה היו האנשים שקבעו את מצבה של המדינה הערבית המודרנית.
שליטה בשידורי הטלוויזיה, בבתי ספר ובזרימת ההון – איפשרה לשליטים החדשים לקדם סגנון פטרנליסטי של מודרניזציה, לא בשונה מספרד של פרנקו או איטליה של מוסוליני. כמו באירופה הפשיסטית, העסקה הבסיסית היתה שבתמורה לצייתנות, הממשלות יגנו על העם, ישמרו את האותנטיות התרבותית שלו ויביאו קדמה בדמות תעשיות כבדות וחקלאות ממוכנת. הבדלי פלגים או מוצא אתני זכו להתעלמות רשמית. המדינה גייסה מעמדות של נאמניה, אנשי עסקים מקורבים או אינטלקטואלים מועדפים, שופטים או מהנדסים, לצרכיה.
האוכלוסיות הכפריות, והאנאלפבתיות ברובן, לא הפעילו לחץ על השליטים לשנות את המערכת הקולוניאלית שירשו, כמו כוחות משטרה שמעדיפים לחנוק כל התנגדות במקום להילחם בפשע. במהלך הזמן, מעגל הנאמנים נהפך כפוף יותר ויותר לשלטון וצר יותר בהיקפו, כך שהצורך לרצותו פחת והלך. החינוך סבל מכך קשות.
מדינות ערב לא הצליחו לטפח את המוסדות הנחוצים לדמוקרטיה – המקח וממכר של דיון פרלמנטרי, הגנה על מיעוטים, שחרור נשים, עיתונות חופשית, בתי משפט, אוניברסיטאות ואיגודים מקצועיים חופשיים.
על רקע זה האסלאמיות צמחה לצורתה הפוליטית הנוכחית. הניסיון המר בבתי הכלא של מצרים של שנות ה-50 של המאה הקודמת עורר את סייד קוטב, פעיל בכיר באחים המוסלמים, שצוטט רבות על ידי ג'יהאדיסטים שבאו בעקבותיו, להכריז מלחמת קודש נגד המשטרים הערביים "הכופרים".
המצב הגיאופוליטי לא סייע להקל את התהליך. המורשת הקשה של הקולוניאליזם בצירוף השנאה לישראל הניעה מדינות ערביות רבות למחנה האנטי־מערבי במלחמה הקרה, שבו הן קיבלו אספקה של ציוד צבאי וייעוץ בתכנון. המונרכיות הערביות השמרניות נטו לכיוון אחר, ובעלי בריתן המערביים לא רצו לסכן את הק,רבה הזאת בדרישה לדמוקרטיזציה.
המשברים שהיו לבסוף מנת חלקו של מודל זה התרחשו בזמנים ובמקומות שונים, אבל הגורמים היו דומים. באלג'יריה, קריסה במחירי הנפט בשנות ה-80 חשפה את חולשתו של הסוציאליזם הנוקשה בעת שהאוכלוסייה המתרבה במהירות הצמיחה מאגר של גברים צעירים חסרי עבודה.
באביב הערבי הגורמים היו הגידול באי השוויון בעושר וקריסתם של השירותים הציבוריים בגלל הסטה של משאבים – בעיקר לטובת שירותי הביטחון. בשל כך, המונרכיות העשירות, שיוצאות מגדרן כדי להשתיק את העניים, לא סבלו ממרידות כאלה, אם כי בסעודיה יש עלייה בתסיסה המעמדית.

לכבות את האש עם בנזין
חוקר מדעי המדינה, סמר סולימן, קרא לזה הפרדוקס של המדינה החלשה והמשטר החזק. בתחילת שנות ה-2000 הוא הצביע על ירידה ביכולתו של השלטון המצרי לתווך בסכסוכים – שיושבו בעיקר מחוץ לבתי המשפט – וכן על קריסה נוספת של החינוך במדינה. קבוצות אסלאמיות מילאו את החלל של השירותים הציבוריים, בעוד שהמשטרה התעסקה בהגנה על המדינה ואיפשרה לסכסוכים קטנים להפוך להתנגשויות מעמדיות מכוערות.
בסוריה, לאחר שנים של צנע סוציאליסטי, הליברליזציה הכלכלית העשירה מעטים. הממשלה לא עשתה דבר להגיב לבצורת ההרסנית של 2010-2006, שהציפה את שכונות העוני ב-1.5 מיליון איכרים סוניים ויצרה מתכון להתקוממות של 2011.
מתיחות כזו בין מעמדות חברתיים, חריפה אף יותר מזו שבין פלגים דתיים, עוררה את המרידות במדינות ערב, אך מה שמלבה את הלהבות הוא הפילוג הדתי. למעשה, האסלאמים מנצלים את ההתמרמרות המעמדית כדי להרחיב את בסיסם, והממשלות מטפחות את הזעם בין פלגים דתיים כדי להצדיק את ההשקעה במערך הביטחון.
הפירומן הגדול ביותר הוא בשאר אסד. משטרו, שהובל על ידי העלאווים, הגיב למחאה, שתחילה היתה לא־אלימה, בברוטליות קיצונית, בטענה כי יריביו הם סונים קיצוניים שרוצים להשמיד את המארג החברתי המורכב של סוריה. הוא שיחרר מאות ג'יהאדיסטים מהכלא ופתח בהתקפות על מיעוטים כדי לתת תוקף לטיעוניו.
ראש ממשלת עיראק, נורי אל־מליכי, השתמש באיום הטרור הסוני – שבמקרה של עיראק הוא מציאות מכוערת – כדי להרחיב את סמכויותיו על הצבא והמשטרה ולהבטיח את נאמנות הבסיס השיעי שלו. כך התעוררה המרידה הסונית.
הרשויות במצרים שיחקו משחק דומה, אם כי באופן מעט יותר מתון. הן נטלו את השלטון לאחר מהפכת 2011. תחילה הפכו את האחים המוסלמים לבעלי בריתן כדי שיוכלו לשלוט ברחובות, ולאחר מכן עשו להם דמוניזציה. הדיכוי האלים של מחאות האחים המוסלמים לאחר ההפיכה הצבאית, ב-2013, עורר תגובות של טרור. בתורן, פעולות אלה הצדיקו עבור השלטון כל פעילות לדיכוי והשתקת מבקרים, כולל חילונים, שתקוותם לליברליזציה היתה ההשראה לאביב קצר המועד של מצרים.
ממשלת מצרים עשויה להצליח בדיכוי ההתנגדות, כפי שקרה בעיראק, בסוריה ובכל מקום אחר. ואולם כפי שאמר אל זנט, מדען מצרי ופרשן, נדרשת פתיחות כדי שחברות יוכלו להתקדם. פוליטיקה סגורה יכולה להשתנות בפתיחות לרעיונות וחברה פתוחה, כמו בסין. פוליטיקה פתוחה יכולה לפצות על עוני ומחסור במשאבי אנוש. ואולם – גם פוליטיקה סגורה וגם סגירות רעיונית הן מתכון לאסון, וההוכחה לכך היא מצבן של מדינות ערב.
רק הערבים עצמם יכולים לבלום את דעיכת הציוויליזציה שלהם, וכעת אין הרבה תקווה שזה יקרה. ה"יציבות" שמציעים המונרכים ואנשי הצבא לנוכח הקיצוניות – היא משכנעת, אבל לא נחלה הצלחה עד כה. השליטים בארמונותיהם והתומכים המערביים שלהם חייבים להבין שיציבות מחייבת רפורמה.
נראה כי העתיד הקרוב ידמם להפליא, אבל לקנאים יש נטייה לחסל את עצמם. סונים חילוניים, שהם הרוב בעולם הערבי, חייבים להשמיע את קולם. כשהרגע יבוא, הם צריכים לחשוב על הערכים שפעם הפכו את העולם הערבי לדגול – חינוך, רפואה, מתמטיקה, אדריכלות ואסטרונומיה. בשיאו, העולם הערבי היה גן עדן קוסמופוליטי ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים מכל זרם שהוא, והסובלנות שבו טיפחה יצירתיות וכושר המצאה. לאנשים שדברים רבים כל כך בחייהם השתבשו, הערכים הללו צריכים להיות חזון לעתיד טוב יותר.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה