יום רביעי, 23 ביולי 2014

על מה אנו נלחמים

אחרי עוד ביקור בעיר העברית הראשונה קל לי עוד יותר להזכר על מה אנחנו נלחמים. העיר הזו שמיומה הראשון אחוזה תזזית של חיים. חיים מכל הסוגים. הצפירות העצבניות של נהגי המוניות; ההורים שלוקחים את ילדיהם לסיבוב בפארק; האנשים שרצים וחוזרים והולכים לאורך הירקון כי ככה נעים להם וטוב; שירי לדלסקי שהעמידה מופע חכם ויצירתי כל כך, ולא שכחה להזמין לבמה אנשים מוכשרים עוד יותר אפילו ממנה, וכולם יחדיו במשך כשעה סיפרו על לבטיהם של אנשים צעירים, אופטימיים, שמחים, אוהבים, מלאי הומור כולל הומור עצמי ואירוניה, שאוהבים את החיים כאן ועכשיו ובכלל; והעגורנים שמשנעים ברזלים ומלט ומצמיחים בניינים לשמיים, כי כולם רוצים לחיות או לפחות כמוני לחפש צינוריות ומסנני דלק לאופנוע הישן והחביב שלי ואיפה הם ימצאו פריטים כאלו אם לא בתל אביב, העיר ללא הפסקה שהיא כל כולה שיר הלל לחיים.
וכל השאר הערות שוליים. אולי אחת בעצם: בהמשך לבדיחות שעלו כאן מצד חברי פייסבוק למיניהם - גדוד של חמאסניקים חרוצים היו בונים את התחתית המיתולוגית של תל אביב תוך שנה בערך. והנמשל: אם הם היו משקיעים רבע מהמרץ שלהם, והממון, והגאונות, והרצון, והיצירתיות, וכן הלאה, כל מה שיש לפלסטינים לא פחות מליהודים, בבנייה של עזה, ולא במנהרות מוות ובטילים מתוצרת עצמית שמגיעים ליהוד ולנתב"ג, כבר מזמן היתה לנו כאן סינגפור בריבוע, גן עדן של חיים ושגשוג ויצירה, ומי שלא ראה את חופי רצועת עזה לא מבין מה זה חופי ים מרהיבים, השמים בכיס כמובן לא רק את חופי תל אביב הנפלאים לכשעצמם, אלא גם את חוף ניצנים וחוף זיקים, חופים מכובדים מאד בפני עצמם.
אבל כמו שהאח המתוק שלי אומר, החמאסניקים לא מחפשים גן-עדן עלי אדמות אלא בשמים. והנה כאן כל ההבדל והנה שוב פעם, למי שעדיין לא הבין, על מה אנו נלחמים.
וכן, ברור, השאלה על האמצעים, הדרכים, התערובת של הצבאי והמדיני, הכלכלי והדיפלומטי, וכן הלאה, תמיד פתוחה. לפעמים אין ברירה אלא לירות ממש מקרוב ולהשמיד מנהרות, לפעמים צריך 'רק' ללמד את ההבדל הזה בבתי הספר שלנו ולא להכנע לטינופת המוסרית הידועה בשם 'רלטיביזם', הבת החוקית והישירה של סבתא פוסט מודרניזם שמסרבת למות, לא היא ולא אחותה הצולעת פוסט קולוניאליזם וכן הלאה. כך או אחרת - חטיבת גבעתי בסג'עייה או 'סתם' שיעור אזרחות בבית הספר התיכון - העמדה המוסרית היסודית המנחה את חיינו כאן ב-135 השנין האחרונות (מאז התלם הראשון בפתח תקווה, הסבתא הגדולה שלתל אביב) היא זו שצריכה לעמוד במרכז התודעה שלנו.
וכשתשכחו את זה לרגע, קיפצו לתל אביב. בידקו קודם מי מופיע בלבונטין 7, לכו תדעו, אולי תיפלו על עוד מופע של שירי לדלסקי, או של חבורת הספוקן-וורד, או על המופע הבא של נדב, עודד ורועי. רשימה חלקית של אוהבי חיים מופלאים אחד אחד.
הם הניצחון הגדול שלנו. כל השאר - בניינים יפים, שדרות, טיח נופל וכן הלאה - תפאורה (חיונית) בלבד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה