האחת, עד לפני כ-250 שנה, יהודים לא
הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים,
ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה')
ועד כלכלה כמובן.
הם
"שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ
מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים
אחרות, מדובר במצב הצבירה 'הטבעי' (הימי ביניימי) של היהודים מאז יסודה של היהדות
הרבנית או הפרושית או החז"לית, כמו גם של מוסלמים ונוצרים.
בימי
הביניים, כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך
התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג
"הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא
בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים
ידועים.
השנייה, עד למאה ה-19, המושג 'דת' לא
שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. המושג הזה החל להיות מושג מרכזי בשיח
היהודי במאה ה-19, בשל אתגרי האמנסיפציה.
לא
במקרה, הראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו הרפורמים, ומשמעות המושג הזה
מבחינתם לא היה חוק, אלא "קונפסיה", כלומר 'אמונה'. (האם מטענה זו נגזר
שיהודים עד אז לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. לגופם
של יהודים, עד למאה ה-19, ההבדל בינם לבין נוצרים או מוסלמים היה במצוות אותן הם נדרשו
לעשות.)
הרמב"ם
הגדיר זאת בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי "בענייני אמונות ודעות אין
לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו יש
ועוד איך לקבוע הלכה כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם
בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או
לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם
מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש במאה ה-19.
אכן
כן: הרפורמים היו 'רק' זרם אחד, אבל התשובה שהוא נתן התייחס לשאלה אליה התייחסו
כולם – כולל הבונדיסטים והציוניסטים – והיא איך אפשר אם בכלל להמשיך ולהיות יהודים
במציאות חסרת התקדים של האמנסיפציה.
התשובה
הרפורמית מסתכמת מבחינה יהודית ב'משה': משיחיות=כן, היא כבר כאן
(האמניספציה); שפה (עברית)=לא; הלכות=לא. ובמקביל היא נותנת תשובה
אמנסיפציונית: אמונה יהודית (קונפסיה)=כן. ומה היא? 'תעודת ישראל' כלומר תפקיד
היהודים הוא להמשיך ולהפיץ את רעיונות האמנסיפציה שמקורם בנביאי (ולא בכוהני!)
ישראל הקדומים ('איש תחת גפנו', 'וכיתתו חרבותם', 'לא ילמדו עוד מלחמה').
התשובה
האורתודוכסית (המוכרת גם בשם 'ניאו-אורתודוכסית' כדי להבדיל אותה, ובצדק, מהתשובה
החרדית) היתה סוג אחר של 'משה': משיחיות=לא, אבל יופי שיש אמנסיפציה; שפה
(עברית)=כן, אבל רק לצורך תפילה; הלכות=כן (אבל רק במישור האישי ובוודאי לא
הכלל-קהילתי). הניאו-אורתודוכסים קיבלו גם הם את הקונפסיה של 'תעודה לישראל', גם
אם בפחות נמרצות (הראייה: הם, בדיוק כמו הרפורמים, התנגדו לציונות באופן נחרץ
וחריף).
בין
לבין התגבשו 'הקונסרבטיבים' שמבחינת האורתודוכסים היו רפורמים ואילו מבחינת
הרפורמים היו אורתודוכסים. ללא ספק 'המשה' שלהם דרש הרבה מאד בירורים ולכן היה
הרבה פחות מובהק ולכן הם 'חטפו' מכאן ומכאן: משיחיות=אולי, בכל מקרה טוב
שיש אמניספציה; שפה (עברית)=כן (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות); הלכות=כן
ולא, תלוי אם הן בבחינת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, או הן מקוריות (כמו שבת)
ולא מקריות (כמו הלכות קטניות בפסח).
והקונפסיה שלהן היתה חיוב האמנסיפציה אבל הבנה שאוטו-אמנסיפציה היא אולי הדרך
הנכונה יותר (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות).
התשובה
החרדית לעומת השתיים מסתכמת בפיתוח קונפסיה-אנטי-אמנציפציונית: 'חדש אסור מן
התורה'. כל השאר – ה'משה' שלהם – כפוף לקונפסיה הזו, ומשמעות העניין מוכרת לכולנו:
הפניית גב לכלל-ישראל, בהתאם לעקרון שקבע החת"ם סופר – 'השומע ישמע והחודל
יחדל' (כלומר מי ששומע, מבין ומפנים, את העקרון שחדש, כלומר מודרנה, אסור מן
התורה, ישמע וימשיך להיות ממושמע. לעומת זאת, יהודי שיחדל לשמוע את העקרון האוסר
חדש מן התורה, יחדל להיות יהודי).
כל
זה התפתח כאמור במרוצת המאה ה-19.
ואיך
כל זה קשור לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל. ובכן, בניגוד למקובל לחשוב בימינו,
ישראל היא מדינה יהודית בלאומיות, ולא בדת שלה. לא 'רק' כי ככה חשבו וכך פעלו כל
מייסדיה ובוניה, ולא רק כי זה לא יכול להיות אחרת בדמוקרטיה (הבנויה על חופש
המצפון, עקרון הזר לכל מונותיאיזם מעצם הגדרתו ככזה כי או שיש או שאין אלוהים ואם
יש אלוהים אז יש לו תורה והתורה היא אחת ואין לה 70 פנים ואם יש לה 70 פנים יש
אישים המוסמכים להסביר אותם), אלא כי המבחן פשוט מאד:
קחו
למשל את הלכות השבת הדתיות. מה הן מחייבות למשל? איסור נסיעה בשבת. האם בישראל יש
יהודים הנוסעים בשבת? כן. האם הם כפופים לענישה דתית-הלכתית בשל כך? לא. וכך לגבי
כל, אבל כל אחת ממצוות ההלכה, הכל כולל הכל, כולל כמובן חתונה: לא הדת
האורתודוכסית כפתה עצמה בעניין זה על מדינת ישראל אלא ההפך: מדינת ישראל הכריעה
בחוק שענייני חתונות נמסרים בידי ממסד דתי-אורתודוכסי מסויים (כל זה כביטוי לתהליך
פוליטי לגיטימי לחלוטין, שלדעת אנשים רבים מבטא כפייה דתית אבל גם בעניין זה הם
טועים לחלוטין ולו מהסיבה שכל חוק, בכל תחום, מתקבל ברוב קולות על פי כללים
מוסכמים מראש).
בקיצור,
אין בישראל שום חיבור חוקי-משפטי בין 'דת' למדינה אלא יש רשימה ארוכה של הסדרים
והסכמות, חלקן בחוק וחלקן בנוהג, שלדעת לא מעט אנשים (אבל כנראה לא מספיק אנשים)
היא, הרשימה הזו, מבטאת מעורבות-יתר של 'הדת' במדינת ישראל.
יתכן
והם צודקים, יתכן ולא, כך או כך, כמו כל עניין אחר, כל עוד יש כאן דמוקרטיה, הוא
כפוף להכרעת הציבור הנגזרת משילוב של דיון ציבורי (גבוה או נמוך, בינתיים הוא הולך
ומנמיך), הצעות כאלו ואחרות, וקיטורים לעניין ושלא-לעניין, הליך פרלמנטרי
וחוץ-פרלמנטרי, וכן הלאה: אינטרסים כלכליים, מניפולציות, יצרים, עיקר ותפל, במלה
אחת: פוליטיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה