שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב. את הנוסחה הזו המציא ג'ורג' אורוול בחוות החיות, והגם שמקובל אצל רוב אוהבי הספר הנפלא הזה שכל כולו משל ושנינה למשטר הסובייטי, אני מצטרף לאלו הרואים בביקורתו של אורוול משהו רחב יותר, שאמנם בזמן פרסומו היה מתאים מאד לסיפור הסובייטי, אבל שעוצמתו היא דווקא בכך שהיא מתאימה לתופעות - כמו האינקוויזציה למשל - שהופיעו הרבה לפני סטאלין, וגם, מובן מאליו אם זה נכון, לתופעות בנות ימינו, כמו למשל יחסי עדות, מגדר, סביבה, צמחונות, 'מחנה השלום', 'המחנה הלאומי' ועוד ועוד.
העקרון פשוט מאד: אורוול הרי מצייר עולם בו רוב ברואיו הם רפי שכל בפועל או בכוח או בדימויים העצמי, ושלכן רפיון השכל הזה מחייב את מנהיגיהם להציע להם נוסחה פשוטה לארגון העולם. אם אתה צמחוני הרואה את כל האנושות כרפי שכל, הרי שכל מי שאוכל בשר הוא רשע. אם את פמינאצית או לפחות פמיפסיכית, כל גבר הוא אנס ואין אשה שלא נפגעה מעבירות מין לפחות חמש פעמים בשעה האחרונה וכל אשה המכחישה זאת היא משועבדת לפטריארכיה.
העקרון פשוט כאמור, והוא בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בויכוחים א-לה-חוות-החיות בנושאים פוליטיים. על פי ההגיון הזה, ביבי והליכוד הם או קדושים או מוכפשים, ולהפך: מפלגת העבודה לדורותיה. 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב' ואידך זיל גמור.
אני אורווליאניסט אדוק. 'אורוול - טוב, לא אורוול - רע'. שזה לכאורה סתירה פנימית אבל לא באמת, כי כפי שלימד אותנו עוד סופר נפלא, ג'ון אירווינג, ועל אותו עקרון חזר גם לא מזמן פדרו גראס, אפשר וצריך להיות לא סובלן כלפי לא סובלנים, כי במציאות של חופש הביטוי מעל לכל ולא משנה מה תוכן הביטוי, אין ברירה אלא לחדד מסרים.
אז האם הליכוד הוא אבי אבות הטומאה ולהפך? אם אתה אורווליאניסט אדוק, התשובה שלילית כמובן. אמנם על העובדה - וזו עובדה - שמי שהוביל את בניין הישוב ואת הנהגת המדינה עד 1977 היתה תנועת העבודה, אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל לטעון שבלעדי מפא"י לא היה כאן כלום ושהשמש זרחה ישירות משרוולו של בן גוריון, זה לאמץ קו מחשבה נפוליאוני (דמות מרכזית בחוות החיות למי ששכח).
לטעון שהשחיתות היא המצאה מאוחרת, של נתניהו למשל, זה גם לאמץ קו פשטני של שתי-רגליים וכן הלאה. שלטון החוק? לא המצאה של בגין. התיישבות? לא רק תנועת העבודה. גם המושבות וגם השכונות וגם הערים הקטנות כמו נהריה שנהיו גדולות, וכן הלאה.
היטיב להגדיר זאת חבר אלמוני של תנועת הנוער הציוני, אי אז בתחילת שנות ה30', כשאמר כי בכל הקשור לארץ ישראל "כל אחד בונה". כל אחד, אבל ממש כל אחד. כל יהודי שהגיע מתימן ואחריו מאתיופיה ולפניו ממרוקו ולפניו מרוסיה ולפניו מתימן ולפניו מרומניה.
האם כל בניין ראוי לאותה הערכה? נו, זו כבר שאלה של ערכים. ועל ערכים מתווכחים והכל בסדר והדברים ידועים. כמובן שהמחלוקת על התנחלויות תמשכנה לנצח, אבל בדרך כלל הויכוחים הם על בסיס חוכמת בדיעבד שהיא החוכמה הקטנה - כלומר הטיפשות הגדולה - ביותר. ולא מיותר לציין בהקשר זה שכשנוסדה ערד למשל, ברכו אותה ראשי המדינה ומקימיה על היותה "התנחלות חדשה" כפי שניתן לראות בכרזה גדולה שהוצבה מאחורי שולחן המכובדים.
הויכוח על טיבה או על קלקולה של תנועה פוליטית כזו או אחרת, יכול להיעשות והוא בדרך כלל נעשה על פי העקרון האורווליאני הנזכר, ולכן הוא משעמם עד מוות כי מדובר בסופו של דבר בסדרת קללות שלא מחדשות הרבה.
אבל יש חלופה. החלופה היא ויכוח על טיבו של בניין כזה או אחר - או בלשון חכמים: מתי בניין הוא סתירה ומתי סתירה היא בניין - ביחס לקומה גבוהה יותר של ערכים. כלומר השאלה היא לא האם בן גוריון חרוץ, ישר ועקבי יותר מבגין (או לחליפין האם דב"ג הוא מושחת, מניפולטור ודיקטטור יותר מבגין), אלא באיזה סולם רוצה מאן-דהוא לבחון את מעשיה של תנועת העבודה, של תנועת החירות, של החוגים האזרחיים, של אנשי המושבות, של הדיזנגופים וכדומה.
הסולם שלי די פשוט והוא שימש את מעפילי שבתאי לוז'ינסקי (וקרוב לוודאי שלא רק אותם) עת הכוחות הבריטיים סגרו עליהם ועל חברי ניצנים ועל לוחמי הפלמ"ח ועל אנשי ההגנה שבאו לקלוט אותם אי שם על חוף ניצנים בחודש מרץ 1947: 'אני יהודי מארץ ישראל'. ולשם מה התכנסנו אנו חברי מועצת העם (ובוחריה ובניהם, בנותיהם, בנותיהם ונכדיהם כלומר אני וכל מי שקורא את הדברים האלו עכשיו)? 'להיות עם חופשי בארצנו'.
וביחס לסולם הזה, כל ישוב בארץ ישראל טוב בעיני באותה המידה. וביחס לסולם הזה כהונתו של אשכול למשל כראש ממשלה, גם אם לא היתה נקייה מפגמים, היא לתפארת מדינת ישראל, ואילו כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי, הגם שהיא רצופה בהישגים חלקם מרשימים ממש, היא לבושתה של מדינת ישראל.
שתי רגליים-שתי רגליים. ארבע רגליים-ארבע רגליים. מרבה רגליים-מרבה רגליים. תודה ג'ורג'. תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה