עוד יומן קריאה קצר, ואני ממש ממש מתכוון שיהיה קצר, גם כי זה הפורמט, כך רמזו ואמרו לי ולא שאני מצליח לעמוד בכללים הבלתי כתובים, אבל לא יזיק לי להמשיך ולנסות, אבל גם ובעיקר כי מדובר בספר מעיק במיוחד.
'גניוס יהיר ועושק' הוא נקרא, והוא פורסם ב-1988 בהוצאת מרכז שז"ר, הוצאת הספרים הכי חשובה של ההיסטוריונים בישראל (ואם יורשה לי להעריך, היא מהחשובות בעולם הגם שרוב פרסומיה הם בעברית), וחתומה עליו ד"ר רבקה ידלין, שהיא ככל הנראה אדם נחבא אל הכלים שכן לא הצלחתי למצוא עליה יותר מדי מידע, וחבל.
למה חבל? תיכף תבינו. ולפני זה, עניין התעוקה: סבלתי, ממש סבלתי לאורך קריאת כל 157 עמודיו שלפחות 20 מהם מציגים קריקטורות - אתנחתא טובה למי שמקציב לעצמו מכסת ספרים חודשית (זה היה מספר 4 ויש לי עוד V על עוד חודש קריאה, כבר 40 בערך ברצף) - אבל כל הזמן עודדתי את עצמי במלים אלו: 'אתה סובל מלקרוא. תאר לעצמך את הסבל שעברה ידלין בלכתוב'.
כי 157 העמודים האלו הם לכל היותר טיפה בים החומר שידלין קראה לטובת המחקר הזה. אה, אתם שואלים במה הוא עוסק. טוב, החזקתם מעמד יפה. הנה כותרת המשנה: "אנטי ציונות כאנטי יהדות במצרים". נו, עכשיו תורכם לסבול קצת.
הייתי מוסיף כאן את אחת מהקריקטורות האנטישמיות שמופיעות בספר ושהופיעו בעיתונות המצרית הרשמית לפני ואחרי מימוש הסכם """"השלום""" עם מצרים, אבל הן כל כך עלובות, כל כך מביכות בפלסטיות הרדודה שלהן, שהחלטתי לוותר.
אני כבר שומע את תופי ההכחשה של נאורינו. 'הספר ראה אור ב-1988 כלומר הוא מתייחס לאנטישמיות מצרית אחרי 1982, כלומר לבנון, וזה מסביר הכל'. או 'נו טוב, קיצוניים יש בכל הצדדים'. וכדומה. גם אני הייתי שם במחלקת מכחישי המציאות, אם כי יחסית לאחרים הייתי חלש גם במקרה הזה, חולשה כללית המאפיינת אותי בכל תחום בחיי, להוציא אולי אמנות אחזקת האופנוע. אולי. כי עם אופנוע אמין כמו שיש לי, לא חוכמה להיות אמן-תחזוקת-אופנוע.
כך או אחרת, רשות הדיבור לרבקה ידלין, העונה מבלי שהיא יודעת את זה, למכחישי המציאות: "החיבורים והקטעים הפובליציסטיים שעסקנו בהם, נכתבו רובם ככולם במחצית הראשונה של שנות ה80', בעיצומה של תקופת השלום בין ישראל למצרים, שרוחה הטובה, סביר להניח הייתה צריכה להיות מחוזקת על ידי האיסור הפורמאלי על הבעת התנגדות לחוזה השלום. אולם איסור זה, שאכן נשמר במידה רבה, לא עשה להפחתת גילויי ההתנגדות והאיבה למהותה הציונית והיהודית של ישראל [...] דווקא איסור זה על הבעת התנגדות מוצהרת לשלום עם ישראל מדגיש ביתר שאת את עובדת הקבילות של הוקעת ישראל כיהודית" (עמ' 148).
בזמן שקראתי וסבלתי, ממש סבלתי, חשבתי איך לשתף אתכם בסבל, כי למה שרק אני אהנה? כשהייתי בעמ' 79 למשל, אמרתי לעצמי 'זכור את עמ' 79' אבל אז הגעתי ל95 ואמרתי לעצמי 'זכור את 95' ואחר כך אותו הדבר כל עמוד, כל פסקה כל משפט כמעט. התשפוכת הבלתי נתפסת של גיבובי הבלים שקרים שטויות הכפשות והשמצות שנכתבים בעיתונים מובילים במצרים, בספרים פופולריים ו"""""""""""מדעיים""""""""" גם יחד, היא מה שמכנים באינגליזית 'אובר-וולמינג'.
כמו למשל הצידוק לרצח בראס בורקא כי האמא של הילדה לבשה ביקיני (בכלל, מוטיב הפנטזיות המיניות - הגדולה ביניהן היא כידוע אותו פרק בתיאולוגיה המוסלמית אודות המצפה לשאהידים בגן העדן: שחורות העין אם שכחתם - תופס מקום נאה בתעשייה האנטישמית המצרית הזו. אגב, אם תהיתם כמו השאהידים עצמם איך זה יכול להיות ש72 הבתולות ממשיכות להיות בתולות אחרי השאהיד ה73 והרי היו הרבה יותר מ73 שאהידים, אז תנוח דעתכם יקירי, התיאולוגיה המופלאה הזו חשבה על הכל: הבתולות ממשיכות להיות בתולות גם אחר כך. כן, כל הזמן הן בתולות. לגבי שאהידיות גם כן יש איזה שהוא פתרון אבל שכחתי אולי כי אני גבר וזה).
ויתרתי על עניין המתירנות וגם על הפליק-פלאק המופלא המציג את היהודים ככנופיית בזויים ופחדנים ובנשימה אחת ככאלו שמצליחים להביס את צבאות ערב ועל הדרך להשתלט על העולם. במקום כל זה החלטתי להסתפק בקטע אחד שגם תופס מקום של כבוד - כך אני מקווה כי אולי צונזרתי - בויקיפדיה, תחת הערך 'אניס מנסור', שהוא לא פחות מאינטלקטואל מזהיר, מחברם של 170 ספרים שחלקם תורגם לכמה וכמה שפות, ושהיה - אתם יושבים? -יועצו של סאדאת.
בין השאר כתב איש אשכולות מזהיר זה, כי אילו היהודים היו נטמעים בין הנוצרים הם היו מונעים מהיטלר להרוג כמה מיליונים מביניהם. זהו רק חידוד אחד פרי עטו של מודרניסט מצרי בן ימינו, ודברים אלו המופיעים בספרה של ידלין בעמ'122, ועמ' אחר כך, מופיע הציטוט הבא. מציע לכם לשבת ולבעלי קיבה רגישה להצטייד בשקית ולהתרחק מהמקלדת:
"יהודים שחטו ילדים קטנים באירופה ובפלסטין, כדי לשים את דמם בלחם פסח; הם הרעילו מלכים נוצריים והפיצו מגפות. התלמוד מחייבם לעשות לחם מדמם של לא יהודים, ולבטח הם אוכלים לחם זה כאשר רבע מליון יהודים מתחככים נגד כותל הדמעות, ולבטח לחם זה נאפה עם דם של לא יהודים".
סוף ציטוט. אז הספר של ידלין קיים כבר 33 שנים בערך. אל המדף שלי הוא הגיע במקרה כמובן, נדמה לי ברגע של חולשה, עת ישבתי משועמם-משהו מול המסך ולפתע צצה, מן הסתם בסביבות סוף מאי, מודעה מטעם מרכז שז"ר ובה הצעה מפתה לרכוש ספרים לכבוד שבוע הספר. יש רגעים בהם היצר גואה בי, אני שוכח את מגבלות המדפים שלא לדבר על הירושה לנכדים, ומרביץ הזמנה. נדמה לי שכך הגיע אלי הספר הדק הזה, אבל אני יודע בוודאות שהוא יושב אצלי על המדף לפחות 10 שנים.
אז אם אצלי הספר הזה הגיע במקרה, מה תגידו אתם? מילא אתם, מה יגידו אלו שמלמדים מורים לעתיד קורס בשם 'ידע הסכסוך' שכל כולו חד-צדדיות אנטי-ציונית בחסות "הביקורתיות" וצלם-בהיכל-הסימטריה-בכל-מחיר? וחשוב מכך, מה יגידו המורים לעתיד עצמם? והכי חשוב, אזרחי העתיד של מדינת היהודים המשוקצת.
כן, מייאש. עוד דקה אתחיל בטקס בדיקת הלייקים ובחינת התגובות. ממש חשוב...
תראו חברים, העניין די פשוט. אנו נמצאים לא רק בעיצומו של המאבק על ארץ ישראל (הנמשך כבר 143 שנים) אלא במאבק על זכות קיומנו. זה מה יש. האם זה אומר להוציא מההנגאר את טילי היריחו? ממש לא. אם אפשר להגיע לפשרות והסכמים בתחומי האינטרס - וזה בדיוק מה שיש עם מצרים מאז ינואר 1974, עת נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות שהובילו להסכמי הביניים בספטמבר 75' שהיו הבסיס לתהליך המדיני ב77' וב-78' וב79' וב82' - מעולה. בראבו להסכמי אברהם, אפילו תהליך אוסלו הביא לכמה דברים חיוביים (אוטונומיה ל90% מהפלסטינים ומדינה פלסטינית לא רשמית אחת ברצועת עזה). אבל בלי אשליות, בלי הונאה עצמית, עוד ארוכה הדרך, עוד רבה המלחמה, לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להבטל ממנה. בשתי מלים: בניין הארץ. כל הארץ. בנייה, לא הרס, בנייה.
יודעים מה? החזקתם יפה עד כאן, מגיעה לכם קריקטורה אחת. בספר יש כמה עשרות, באתר של ממרי כמה אלפים, אבל מי סופר. אפילו החת"ם כבר לא. למי יש כוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה