אז מי "חזה את השואה"? – ספוילר: אף אחד, 'אפילו' לא היטלר

 לחובבי ההאזנה הנה הרשומה בצורה של פודקאסט, והנה כאן ביוטיוב

          א. שלב ראשון, בירור מושגים:

 

להלן נסיון חסר סיכוי לדון בשאלה המתמידה הזו, באופן מדעי. כי מה הוא מדע? סך כל המאמץ העיוני הכרוך בנסיון להקיף אשה מ-365 מעלות כמאמר המשורר. ומיהו מדען? מי שלוקח על עצמו לנסות לעשות את הבלתי-אפשרי הזה, כלומר לכל הפחות להשתדל לברר את הדברים בשפת ליבם.

מה פירוש 'לחזות'? על השאלה הזו יש לפחות שתי תשובות: האחת לא חשובה, השנייה מאד חשובה.

התשובה הלא חשובה – בהקשר היהודי, 'חוזה שואה' הוא כל מי שחוזה בעיני רוחו השמדה טוטאלית של כל היהודים. נו, מבחינה זו אפשר לארגן רשימה ארוכה ונאה של אנשים שהיו רוצים את היעלמותו – לאו דווקא בגזים ובלהביורים – של העם היהודי. מרוג'ר ווטרז ועד כמה מושכי עט ברחוב שוקן פינת קפלן. היטלר בוודאי ראוי לתואר 'חוזה השואה' במובן הלא חשוב הזה. מדוע לא חשוב? כי 'חיזיון' במובן של 'משאת נפש' איננו מוביל למקום אליו מכוונת השאלה שבכותרת: הפיכת מעשה החיזוי למסקנה של היהודי לעשות משהו: לברוח, להלחם, לקפוא, להכחיש את יהודיותו, וכל כיוצא באלו.

ולעומתה, התשובה המאד חשובה – 'חוזה שואה' הוא כל מי שחזה את מימוש השמדת היהודים באופן בו התרחשה 'השואה' הספציפית, זו שכולנו מכירים מי יותר מי פחות, זו שאת זכרה מציינים אחרי פסח ולפני יום העצמאות.

מה שמוביל אותנו להמשך בירור המושגים: 'שואה' מה היא בדיוק? ובכן, כחובב קריאת ספרי עיון בכלל והיסטוריה בפרט, אני שמח לדווח לציבור הקוראים שעד לא מזמן, לכל הפחות עד לפני כ-30 שנה, אבל בוודאי עמוק עמוק אחרי 1945, המלה 'שואה' נעשה בה שימוש תדיר ושכיח בכתיבה עיונית, במשמעות 'הסתמית' של המלה, לאמור: ארוע לא נעים, אסון, בוקה ומבולקה, בשלל תחומים, מסביבה ועד רעידת אדמה, מתחבורה ועד כלכלה.

והואיל והשאלה שבכותרת היא כנאמר לעיל שאלה ספציפית העולה בדיונים ספציפיים הקשורים בארועים הספציפיים שארעו בשנים ספציפיות (שגם עליהן יש ויכוח: 1933-1945? 1939-1945? 1941-1944?) ליהודים ברחבי אירופה (ולא בכל אירופה, בספרד למשל לא, וגם לא באנגליה), הרי שהמדען אמור למקד את תודעתו ב'שואה' במובן הידוע והמתואר והמתועד במוסדות כמו 'יד ושם' למשל, מוזיאון 'לוחמי הגטאות', מוסד 'משואה' (האכסניה ששימשה הוגה דעות ידוע 'לזהות תהליכים' ידועים), וכדומה, לאמור: השמדה שיטתית של יהודים, בבורות ירי, באמצעות צינורות המחוברים לאגזוזים של כלי רכב, באמצעות שריפת בתי כנסת על יושביהם, ובהמשך בשיטות מדעיות למדי ששיאן – לא ראשיתן, שיאן – בתאי הגזים, שהרי כדי לאפשר השמדה שיטתית-סיטונאית-תעשייתית בגזים, חייבים היו המשמידים לארגן: א. מערך מסודר של איסוף יהודים ושינועם. ב. שיתוף פעולה משמעותי של אוכלוסייה מקומית בזיהוים של היהודים ואיתורם.

ואת כל האמור לעיל אף אחד, כולל לא רוב הנאצים ובוודאי כמעט אם לא כל עוזריהם, לא חזו, ולכן ובוודאי שאף יהודי, כולל לא אפילו זאב ולדימיר ז'בוטינסקי.                         

      ב. לאא היתה 'שואה' ללא מלחמה

"אתה טוען" – אני שומע אחד משני קוראי המאמר תוהה בליבו – "שאפילו הנאצים לא חזו את השואה"? כן. גם את זה אני טוען, תוך שאני מקפיד שוב להצביע על המובן השני של המונח 'חיזוי'.

על סמך מה? על סמך דיווחיהם של היסטוריונים של השואה (בין אם מדובר בתקופה שבין 1941 ל-1944 ובין אם הכוונה לשנים 1945-1933), לפיהם די מוסכם (וזה די הגיוני) שללא המלחמה העולמית שהתנהלה כפי שהתנהלה, רוב, אם לא כל המתואר והמתועד ב'יד ושם' ובנותיה, לא היה מתרחש.

והואיל ואנו יודעים ממחקריהם של היסטוריונים של המלחמה הזו, ששום שלב בה לא היה הכרחי (עד כדי כך ש'אפילו' הגאון-הנביא ז'בוטינסקי העריך סמוך לפרוץ המלחמה כי היא לא תפרוץ, זאת בהנתן הצלחת הפולנים “לנקוב נקב באגרוף הנאצי"), בוודאי לא התמשכותה לכמעט שש שנים, והתפשטותה לכל פינה באירופה כמעט, הרי שממילא ברור שאם תנאי להשמדה ההמונית היא מלחמה טוטאלית חסרת מעצורים, הרי שאילו המלחמה הזו לא היתה מתפשטת כפי שהתפשטה והתקיימה כפי שהתקיימה, ממילא לא היתה שואה, בוודאי לא בקנה מידה כזה.

והואיל ואת הנאצים הנהיגה הנהגה שגם היא – כך מדווחים ההיסטוריונים – לא ידעה בדיוק כיצד יתפתחו הדברים (הידיעה הזו שמורה רק להיסטוריונים של בדיעבד, כלומר להיסטוריונים שהם כהגדרתו הקולעת של נעמן כהן, היסטוריונים-פוליטיקאים), הרי שאפילו הנאצים לא חזו את השואה, ומכאן ברור מדוע כל מי שאיננו נאצי – קודם כל היהודים, כל היהודים – לא יכלו לחזות את השואה ולכן אף אחד לא חזה את השואה.

קחו למשל את קרובי משפחתי הגיבורים מארישה ומייטק פלג, חברי המחתרת היהודית והפולנית בקרקוב, מתחילת הכיבוש הנאצי. והנה מסתבר, ששני אנשים מעורים עד צוואר בעסקי רדיפה והשמדה נאצית, החליטו בתחילת 1944, מחשש שהם עומדים ליפול לידי הגסטאפו, למצוא מקלט בלא פחות מאשר בהונגריה. ואם שניים כמותם לא הצליחו 'לחזות את השואה' בהונגריה האנטישמית, מדוע שנצפה שאחרים יעשו זאת, אלא אם הם מושכים בעט על יסוד חוכמת-בדיעבד?

לא פחות חשוב: הטיעון אלמוני 'חזה את השואה' מקפל בתוכו את 'החוכמה' הגדולה לפיה מי ש'זיהה תהליכים' אמור כמובן להסיק את המסקנה המתבקשת וההכרחית: לכל הפחות לברוח, ומוטב כמובן 'לעלות לארץ ישראל' כי זו 'ארצם של היהודים'. כפתור ופרח. אני כציוני בוודאי אשמח לראות עוד 2 מליון יהודים סותמים את כביש 6, חופי ישראל ואת נתיבי איילון, כשלפחות עשירית מהם מיישבים "עכשיו!!!" את הבקעה כולה, ממרומי החרמון ועד חוף אילת.

אבל גם כאן תפקידו של המדען הוא לשכוח לרגע את תלמודו הציוני, ולהמשיך לנהוג הגינות כלפי העבר האנושי כפי שהתרחש בפועל. כי עיון מדעי מחייב הגינות, דיוק וצניעות, בלעדיהן קשה להבחין בעובדות קטנות, קל וחומר לקחתן בחשבון, אלו העובדות הקטנות מהן מורכבת התופעה המשונה הזו: חיי אנוש: ונגיד שאני, גאון ונביא, אולי לא כמו ז'בוטינסקי, ובכל זאת, אולי מתקיים בי הפסוק 'מי יתן כל עם ה' נביאים', מבין שמשהו רע עומד להתרחש 'אפילו' בבודפשט המעתירה, מה אז? לאן הולכים? ואיך? ומה עם סבתא החולה? ומה עם החתונה של בת-הדוד שסוף סוף מצאה זיווג? ומה יהיה עם הרכוש? ועוד ועוד שאלות שחכמי-הבדיעבד פטורים מהן, אחרת הם לא היו חכמי-בדיעבד.  

         ג. אבל ז'בוטינסקי 'חזה את השואה'! עובדה!! אז זהו, שלא. הוא רק ידע היסטוריה

רגע, האם הרצל לא חזה את השואה?? והרי בטיוטת הנאום שלו אל הרוטשילדים המופיעה ביומנו ב-13 ביוני 1895 כתוב במפורש:

"מן ההכרח אפוא שבסופו של דבר נגיע לתחתית, לתחתית שבתחתית. איך ייראה הדבר, איזו צורה ילבש, את זאת לא נוכל לשער. האם תהיה זו הפקעת רכוש עקב מהפכה מלמטה, או החרמתו בעקבות ריאקציה מלמעלה? היגרשו אותנו? הימיתו אותנו? אני משער שפחות או יותר ילבשו הדברים את כל הצורות שמניתי, ועוד אחרות. בארץ אחת, כנראה בצרפת, תבוא המהפכה הסוציאלית [...] ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים של הפליה [...] באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים [...] וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן".

ומה באשר לז'בוטינסקי? כידוע, כעשרים שנה לפני שקיבע את תיזת "קיר הברזל" שלכאורה אומרת הכל, שהרי 'הקיר' הוא הפתרון (צבא) המלמד על הבעיה (איום בהשמדה), הוא כבר דיבר על "ליל ברתולומיאוס" הצפוי ליהודים. וכיצד יש להבין את קביעתו-קריאתו ב-1933  - "יהודים חסלו את הגלות, ולא הגלות תחסל אתכם" – אם לא ביסוס וצידוק למהלך 'הקפלניסטי' שלו, לאיין את תוצאות הבחירות ב-1933 (בהן הובס הנביא מזהה התהליכים קולוסאלית: 14% לרוויזיוניסטים מול 44% של תנועת העבודה הציונית), באמצעות 'החלפת העם' (הקמת 'ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית', בשם אחדות העם כמובן, עקרון-על שדגל בו מימיו הראשונים כאיש ציבור שבפועל עשה הכל כדי להמנע ממנו)? זאת ואף זאת: כידוע, בתשעה באב תרצ"ח (כמה סמלי!), נאם ז'בוטינסקי בוורשה ואמר:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת [...] אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה [...] אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום".

ומה לגבי תחזיתו המצמררת והמדוייקת של בן-גוריון, אמנם רכיכה-מרכסיסטית ובכל זאת אחד שהצליח לעשות דבר או שניים לטובת עתיד העם היהודי בארצו? בן גוריון 'חזה את השואה'! עובדה: ב-1934 הוא רשם ביומנו תחזית קודרת לגבי עתיד היהודים במלחמה איומה שתפרוץ לכל היותר תוך "חמש שנים".

שיטוט זריז במרשתת יגלה אינספור דוגמאות נוספות, המשעשעות ביותר הן כמובן מצידם של רבנים דגולים למיניהם, אבל אצלם זו לא חוכמה, להם הרי קו ישיר לחוזה האולטימטיבי של השואה, זה שהכל – כולל רציחתם בשלל רציחות משונות של 1.5 מליון מילדי ישראל – נהיה בדברו, אמן.

ובכן, לא ולא. עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא מדובר בחיזוי-שואה (במובן של 'יד ושם') אלא בראיית-שחורות מובנת מאליה, שנאמר (משלי, כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". מילא אדם, יהודי. מילא יהודי, אחד שמכיר את עברו, הכולל אינספור 'חוזי שואה' במובן הראשון (אלו שהיו רוצים להתעורר בוקר אחד ולראות שאין יהודים ובעיקר אין מצפון יהודי, העניין שהחריד שינה מעיניו של היטלר).

ומכאן שהרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון מימשו בדבריהם את הציווי של ספר משלי. לא יותר ולא פחות. ומכאן שלא מדובר ב'חיזוי שואה' כאמור, אלא היכרות עם רשימת 'חוזי שואה' (במובן של משאת נפש) מכובדים, מאנטיוכוס ועד טורקוומאדה, מהישועים ועד וגנר, מהצלבנים ועד קוראי 'הפ-הפ' וכן הלאה. הרצל, ז'בו ובן-גוריון לא היו נדהמים לגלות היום את ממשיכי השושלת: מהזועביז עד הגידונלויז, וכמובן עושי-המעשים-לוקחי-האחריות: החיזבאללה מושא ההערצה של חומסקי, חמאס מושא ההערצה של נאורי הארווארד, ותנו כבוד ללוחמי החירות מדרום תימן ועד מרכז טהראן.

המכנה המשותף לכל אלו (וסליחה שלא הזכרתי את כולם), הוא קואליציה רחבה הפועלת כבר מאות רבות של שנים, של כל מיני יצורי-אנוש שלא אוהבים יהודים עד כדי שכך שהם היו רוצים שיהודים, בוודאי כציבור פעיל, יעלמו מעל פני האדמה.

עד לעת החדשה חוזי השואה היהודית הזו התבססו על פרשנות ידועה למונותיאיזם; מאז המאה ה-19 הם מוכרים בתואר 'אנטישמים'; ומאז הרבע הראשון של המאה ה-20 התווספו לרשימה גם נאצים, ולא, קתולים, מוסלמים, ישועים, סלפיסטים, אנטישמים, כותבי מאמרים בהארץ ובניו יורק טיימז, ונאצים הם לא היינו הך, לא אותו הדבר וגם לא עוד מקרה של טווידל-די וטווידל-דם, אבל לא כל נושא אפשר לפתח כראוי במסגרת מאמר אחד, מתארך-מדי-ממילא.  

   ד. 'מזהי תהליכים' ו'חכמים-בדיעבד': השילוב המנצח (של הפוליטיקה את ההיסטוריה)

ואחרי שנכתבו ואולי נקראו הדברים, האם הכותב ושני קוראיו באמת מאמינים כי דיון מדעי, כלומר ענייני וזהיר ומדוד ושקול, כפי שחייב להיות כל דיון בחברה המתבססת על חופש הביטוי (שערכו עלוב אם 'החופש' לא מגביל עצמו ב'איכות' ובתוכן הביטוי), יביא לקיצו את הדיון בשאלה הפוליטית הזו, 'מי חזה את השואה'?

שאלת-תם. שהרי לכולנו ברור כי באופן בו היא עולה בכל שנה בסתיו גיורא, לא מדובר בשאלה היסטורית, אלא בשאלה פוליטית, במובן הרע שלה. כי אם המטרה היא לחפש רמזים בעבר על מנת לבנות הווה טוב יותר, לשאלת 'חיזוי השואה' אין שום תפקיד. בוודאי לא זה שלכאורה עולה מהמימד הרטורי שלה, לאמור: 'אילו היו היהודונים מקשיבים לז'בוטינסקי הם היו מצילים את חייהם', או 'אילו ההנהגה הציונית היתה נמסרת בידי מזהה-התהליכים ז'בוטינסקי לא היתה מתרחשת השואה', וכל כיו"ב פירות באושים של חוכמת-בדיעבד שאין טיפשות גדולה ממנה.

כי כך או אחרת - סינוואר, ווטרז, חומסקי, זועבי וכן הלאה - לטענה שכל אלו 'חוזים שואה' וכי יש "לפחד" מהם, אין שום נפקא מינה. האם יש יהודי אחד החי בישראל המשוכנע שבהכרח ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים? בדיוק. אף אחד לא קם. ובכל זאת מפה לשם, מיד לפה, מפה לפה, ומתחת לשולחן, עם ישראל חי, חי וקיים.

וכל עוד רוצה להמשיך להתקיים, מעל ומתחת לשולחן, כדאי שיעסוק בשאלות שעליהן ניתן לתת תשובה שיש גם יש לה נפקא מינה: מה נחוץ, מה לא, מה ראוי, מה פחות, ובעיקר: איך עושים מה, וגם: מי.