שעת חברה - שיחת לילה קטנה, או: 2140 מליוני שקלים שנעלמו להם רק בשנת 2014

אתמול בדרכי מבארי חזרה הביתה, האזנתי ברוב קשב לתכנית 'שעת חברה' שכבר הפכה מזמן למוסד בפני עצמו. האמת שהיה לי קשה מאד לשמוע את ענת קלימי. לא בגללה חלילה אלא בגלל הסיפור שהביאה. כמה פעמים אפשר לשמוע על התוצאות האיומות של מדיניותו הכלכלית של משרד האוצר ב-37 השנים האחרונות. ענת הביאה את סיפורן של הסייעות. נשים שעושות עבודת קודש. לא פחות.

תרומתן לבטחון המדינה ולשגשוגה גדולה פי כמה משל 8200 ושל כל הפקולטות לכלכלה ביחד ובריבוע. למה? כי כל ילד שהן מצילות מחיים של עליבות נפשית וחומרית, יהיה אזרח משולב, עובד, יוצר, והכי חשוב מנקודת מבט של מדינת האוצר - משלם מסים. וכמה עולה לנו סייעת? שכר מינימום במקרה הטוב. ומי משלם את משכורתה? במקרה הטוב העירייה, במקרה הרווח חברת קבלן שמועסקת באופן לא ישיר על ידי העירייה.

ומה רע בזה? חוץ מעניינים פעוטים כמו זכויות עובדים ושמירת חוקי העבודה המתקדמים של ישראל, העניין הכלכלי המרכזי הוא הפלת התיקים החברתיים על מאות עיריות ורשויות מקומיות שבעצמן נתונות כל הזמן לטרור התקציבי של פקידי האוצר. ולכן ברור מדוע הגזבר האומלל של כל עירייה (להוציא את העיריות המנהלות ברוב שופי ונחת את הערים בהן בדרך כלל חיים פקידי האוצר) יחסוך ויקמץ ויעסיק באופן לא ישיר עד כמה שניתן את ענת קלימי וחברותיה המופלאות.

אז כמה אפשר לשמוע סיפורים כאלו, כמה שערות עוד אפשר למרוט מהראש. כמה תסכול וטימטום ורוע אפשר לבלוע-לוע, בכלל ובפרט כשברקע מפלגות מכינות את עצמן לבחירות שיתקיימו בעוד חודשיים, סיבוב חמישי ב-12 שנים, כשאתה יודע וכולם כמעט יודעים שהבחירות לכנסת זה דבר אחד, השלטון על המדינה הוא דבר אחר לגמרי. כי מה שמתקיים כאן בפועל זה ניאו-פיאודליזם של פקידי האוצר, שהמדינה בה הם שולטים באופן אנונימי, שולטת במדינת ישראל שנציגיה הנבחרים בדרך כלל חסרי אונים מול הטרור התקציבי של משרד האוצר.

וברקע ידיעה קטנה משלשום שכרגיל לא זכתה לשום תשומת לב, כי זה כלכלה, אז או שזה משעמם מוות (לעומת גביע המדינה, משבר הטוטו, האח הגדול או חוק הלאום) או שאם זה לא משעמם ממילא אין לנו שליטה על זה. מידיעה משלשום ששודרה באותה תחנת רדיו בה סיפרה ענת קלימי את סיפורה, למדנו שבשנת 2014 עמדה גרעון המדינה על 2.8% ולא על 3% כפי שנקבע מראש.

משמעות העניין היא בחישוב גס 2.14 מיליארד שקל. אלפיים מאה וארבעים מליוני שקלים שמשרד האוצר מנע מענת קלימי ומכל האזרחים שעסוקים בכל יום בלקיים את המדינה הזו, בלהגן על בטחונה, בלכבות את השרפות שלה, בלחנך את הדור הבא שלה, בלהכשיר את עובדיה, בלנקות את רחובותיה, בלחפור בורותיה ובלשאוב את מימיה.

רק בשנת 2014 2140 מליוני שקלים.

בחישוב גס, אם יש 10,000 ענת קלימיות במדינה הזו, ואנחנו רוצים שמשכורתן תעלה בעוד 1000 שקל בכל חודש, הרי שמדובר ב-120 מליון שקל לשנה, שזה 5.5% בלבד מה-0.2% של הפער בין יעד הגרעון לגרעון בפועל. כן, אמרתי שזה משעמם, אבל לא ממש. הדיון בכסף הוא משעמם כשמדובר ב2.14 מיליארד שקל. הוא ממש לא ישעמם את ענת קלימי אם יהיו לה בכל חודש עוד 1000 שקל.

ומה נעשה ב-94.5% הנותרים מה-0.2%? נו, הרשימה אינסופית. מיקי מירו משדר אותה כבר 30 שנה. נגיד שהוא עושה 40 תכניות בשנה ובכל תכנית הוא מעלה שני נושאים שב-100 מליון שקל אפשר לפתור אותם מן היסוד, הרי שמדובר בחישוב גם בלפחות 2400 נושאים. וכמה זה 2400 נושאים כפול 100 מליון שקל? 240 מיליארד. המון כסף נכון? תלוי איך סופרים, ומי סופר ואיפה.

כי רק הבנקים עשו בשנה האחרונה 10 מיליארד רק מעמלות. ובמדינה שהתלג של הוא 1000 מיליארד בשנה, 240 זה כמעט לא כסף, מה גם שלא מדובר בפתרון כל הבעיות בשנה אחת, אלא לאורך זמן. ובלבד שמבינים שמשאבי המדינה הם של אזרחי המדינה ושאת מדיניות חלוקתם קובעים נציגי אזרחי המדינה ולא שורה עלומה של פקידים אלמונים שעושים בקופת המדינה כפי שעולה על רוחם צרת האופק במרכזה התפיסה שהאזרחים הם מיטרד בלתי נסבל שהדבר הנכון ביותר לעשות לגביו הוא להפטר מכל אחריות כלפיהם. ההעסקה הבלתי-ישירה של ענת קלימי היא אחד הביטויים המובהקים של הגישה הזו.

את כל זה הייתי אומר ברדיו אילו היה לי זמן. אבל הסתפקתי בלומר הרבה פחות. הסתפקתי בלהדגיש את האבסורד שיש בעובדה שאנו נקראים לבחור את הרכב הכנסת בפעם החמישית תוך 12 שנה, בזמן שמי שמנהל כאן את החיים הכלכליים והחברתיים שלנו הם אנשים שלא נבחרו, ושהעובדה שרובם ככולם שייכים לעשירונים העליונים, משפיעה עמוקות על תודעתם לפיה המדינה צריכה להפטר ממחוייבות לאזרח בכל דרך אפשרית.

מה אני מציע? קודם כל להבין את העניין הזה. פקידים הם פקידים הם פקידים. תפקידם כנגזר מהגדרתם היא לבצע מדיניות. מותר להם להציע. אסור להם להכתיב. ההצעות שלהם חייבות להיות שקופות, מקצועיות ואמינות. כלומר כל דבר חוץ מפרקטיקת 'חוק ההסדרים' הידועה לשימצה. וכמובן כל דבר חוץ מניהול מדיניות תת-ביצוע שמשמעותה במונחי גרעון כאמור היא 2.14 מיליארד שקל רק בשנת 2014!

בהמשך, על הציבור להתרגל לחשוב במונחים של חלופות. אין צורך בסיסמאות וכותרות כמו ניאו-ליברליזם או סוציאלדמוקרטיה. יש בעיה? בואו נבדוק מה החלופות. מה המחיר שלהן לטווח הקצר, הבינוני והארוך. איך הן משתלבות עם מימדים אחרים של השיח והמציאות הציבורית (ערכים, סולידריות, הכלה, הדרה וכיו"ב). דיון כזה דורש גם אנשים שיודעים להפעיל גליון אקסל אבל גם אנשים שיודעים לפתוח דף תלמוד ולעיין בפרקים היסטוריים ולהבין דבר מתוך דבר בהשוואות היסטוריות עם תקופות אחרות בתולדות ישראל ועם מקומות אחרים כמו פינלנד, אירלנד והולנד. והעיקר לא לפחד כלל. המדינה הזו על משאביה היא של סבתא שלנו. גם של סבתא של פקידי האוצר. אבל גם שלנו.

לפעמים אין ברירה ויש לעבור על מצוות "אל תען" - תגובה אחרונה בהחלט לעוד ביקורת חוזרת על עצמה מאת הפילוסוף הפוליטי (כהגדרתו העצמית) ד"ר שמוליק לדרמן

א.

ושוב ניגש ד"ר לדרמן (כיוונים חדשים - גליון 31), המגדיר עצמו כ"פילוסוף פוליטי", לדוש בסוגייה הנושנה של 'אגודות הכפרים', כשכל מה שיש לו להציע הוא שתי אמיתות דרמטיות בחשיבותן, חידושים של ממש בדיון בנושא: האחד - שהסכסוך היהודי-פלסטיני הוא עניין רע מאד ומצער. השני – מקורותיו של הסכסוך הוא 'אקיבוש' ולכן פתרונו הוא נסיגה מיידית לגבולות הקודש של הידוע בציבור בשם 'מחנה השלום' ('הקו הירוק'). שעל זה כנראה אמרו "דלות הפילוסופיה" או אולי "דלות הפילוסוף", כי אם יש משהו שאין בביקורתו של לדרמן הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות על פי הגדרתו: פוליטיקה. מה יש? צורה. גם זה משהו. כי עושה רושם שלדרמן לפחות למד את כללי הביקורת האקדמית, והוא מציג במבוא של מאמרו שלוש טענות מוגדרות:

א. אי-הדיון של מושאי ביקורתו (מילסון, כרמון, מנור) במידת התמיכה ב'אגודות הכפרים';

ב. ההתעלמות של מילסון, כרמון ומנור מדברי "פלסטינים" או מהערכות של "חוקרים בקיאים";

ג. התעקשותם של השלושה על הנחת היסוד שאש"ף "לא היה ועדיין איננו שותף אפשרי לשלום עם ישראל".

ובכן, למרות שכבר כתבתי על כל אחת מטענות אלו תשובות מפורטות גם בספר וגם במאמרים וגם דיברתי על כך בדיונים הפומביים הנה שוב התייחסות ישירה לשלושה טיעונים אלו, לפי הסדר:

א. גם בספר וגם בדיונים שהוא גרר טענתי ואני מוכן לטעון זאת שוב: אין דרך לדעת מה היתה מידת התמיכה ב'אגודות הכפרים'. מוסטפה דודין עצמו אמר שכל מה שהוא רוצה בשלב ראשון הוא ש'אגודות הכפרים' יוכלו לעמוד למבחן הציבור הפלסטיני. במציאות בה הגורם הדומיננטי בשטח היה אש"ף ובריוניו – כשהם מקבלים רוח גב כמובן מהאידיוטים השימושיים התורניים של אותה תקופה ('כתבי השטחים' וליצני חצר אחר באקדמיה ומחוצה לה) – כל טענה על ייצוגיות של גורם כלשהוא איננה רלבנטית. אבל חשוב מכך. באחד ממאמרי טענתי ואני שב וטוען, שגם אם היה מסתבר ש99% מהפלסטינים תומכים באש"ף, גם אז אין לדבר כל חשיבות מנקודת המבט המטרידה את האנשים המודאגים מהמשך הסכסוך, כי אש"ף פירושו הנצחת הסכסוך, ואת זה אמר ואומר אש"ף מיום הקמתו עד לרגעים אלו ממש. כל מה שרצו כאמור מתנגדי אש"ף בקרב הפלסטינים – והבולטים ביניהם היא אנשי 'האגודות' כי הם היו מפוזרים בכל הגדה – היה ליצור מצב בו הציבור הפלסטיני יכול לקיים דיון חופשי מאיום הטרור של אש"ף. את זה אמרו להשיג מילסון וכרמון. על כך כתבתי.

ב. מי שקרא את ספרי יכול להתרשם בקלות מחוסר השחר בטענתו של לדרמן. גישות מנוגדות לאלו של תומכי רעיון 'אגודות הכפרים' מוצגות שם באופן מקיף למדי, בין אם מדובר ב'כתבי השטחים' ובין אם מדובר ביועצים לענייני ערבים כמו דוד פרחי ואמנון כהן. אמת ויציב – ועניין זה קשור כמובן לסעיף ג' – את האופן בו הצגתי את עמדת שוללי רעיון 'האגודות', עשיתי באופן ביקורתי בלשון המעטה. מי שקרא את ספרי קיבל גם על כך הסבר מנומק. במבוא של ספרי הסברתי באיזה מובן אני סובייקטיבי, ומדוע כל גורם פלסטיני שעומד על עקרונות המנוגדים לדרכו של אש"ף ולאידיוטים השימושיים העומדים לרשותו כבר מעל ל-40 שנה, הוא נקלה בעיני. הסיבות אינן גזענות חלילה, אלא ההפך הגמור. העמדה הסובייקטיבית שלי נשענת על הנחת היסוד המוזרה, לפיה כשם שיש עם פלסטיני, יש עם יהודי, וכשם שלעם הפלסטיני יש זכויות בחבל הארץ הזה כך גם לעם היהודי. זוהי בסיס עמדתי היהודית-הציונית, והיא הבסיס הסובייקטיבי שלי לדיון האובייקטיבי שעשיתי בתולדות הפרק השכוח ההוא של הסכסוך.

ג. לא במקרה הסעיף הזה זכה כבר לכיסוי מלא בדיון הקצר בשני הסעיפים הקודמים. אש"ף הוא אש"ף הוא אש"ף. ניסיונות של לדרמנים למיניהם להכשירו היו, הווים ויהיו לנצח כנראה. האירוניה שיכולה היתה להיות משעשעת אילולא היתה טראגית, היא שקיומם של אידיוטים שימושיים מהסוג שלדרמן מייצג כיום, היא חלק אינטגרלי מהאסטרטגיה של אש"ף. אכן כן. מנהיגי אש"ף וקובעי דרכו, הבינו מהרגע הראשון שתנאי חשוב להצלחתם למנוע דמוקרטיזציה, אמנציפציה, מודרניזציה ושגשוג מעמם הוא גיבוי מדיני למעשיהם. מנהיגי אש"ף תפסו היטב את רוח הפוסט-קולוניאליזם שנשבה בעוז ברחבי המערב השבע והמבושם, העייף ממלחמה קרה וממלחמות בפרט, ושרבים מהאינטלקטואלים שלו מאסו כבר באותה little shity country שנתקעה שם 'בלב המרחב הערבי', וגורמת לכל כך הרבה צרות, בדמותם של ערבים עצבניים חוטפי מטוסים ('והרי משהו באמת מציק להם אם הם מפוצצים מטוס שלם מעל סקוטלנד'), ומחירי נפט מאמירים. איך אמרו אנשי 'המאות השחורות'? "הכה ביהודים והצל את הצר". וממשיכיהם הנאורים, 'הפילוסופים הפוליטיים': "הכר באש"ף והצל את העולם הנאור".  או משהו כזה. המופתי מחייך מגן העדן כשהוא מוקף ב-72 שחורות העין שלו; ערפאת מחייך מהקבר; אבו-מאזן צוחק כל הדרך להאג.

ב.

הנושא השלישי דורש הרחבה, כי הוא הרי שורש העניין. לשיטתו של לדרמן ושל אישים לא פחות חשובים בידוע בכינויו 'מחנה השלום', שורש הסכסוך הוא ההתנחלויות ו'אקיבוש', והפתרון הוא בנכונות של ישראל להכיר סוף סוף בקיומו של עם פלסטיני ובנציגו 'הלגיטימי היחיד' הלא הוא אש"ף. שעל כך כתב כבר יגאל אלון ב-1968 בספרו 'מסך של חול' (עמ' 425-424): "אין לתמוה על שארגוני הטרור הערבים, אשר קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה: א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית. ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים. ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...] ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים".

כפי שכתבתי בספרי (עמ' 17) ב-1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. כפתור ופרח, אלא שלא מיותר להזכיר כי ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר ממתינה למעידה של מישהו מהם (כך העיד אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). בספרי גם כתבתי (עמ' 21) כי ב'ועידת רבאט' התקבלו גם כמה החלטות סודיות, ביניהן ההחלטה "לנהל מדיניות שתביא לבידודה של ישראל מבחינה מדינית וכלכלית ולהפסקת הסיוע המדיני, הצבאי, הכלכלי וכוח האדם שהיא מקבלת מכל מקור בעולם". ההחלטות הסודיות הללו נחשפו ע"י "מקור בדמשק" לאחר ביקורו של סאדאת בישראל, כחלק ממאמצי 'חזית הסרוב' להוכיח כי ביקור סאדאת, בניגוד לדברי ההסברה המצרית, איננו עולה בקנה אחד עם החלטות רבאט. לדרמן יכול להיות גאה. הוא אמנם לא החל במאמצים להביא לבידודה של מדינת ישראל, אבל הוא ממשיך שושלת מפוארת של אידיוטים שימושיים. האסטרטגים של אש"ף בכל אופן מתגלים כאנשי מחשבה, תכנון וביצוע מזהירים. פילוסופים פוליטיים של ממש, גם אם מטרתם אינה עולה בקנה אחד לא עם הכרה בזכות קיומו והגדרתו העצמית של היהודי בן זמננו, וגם לא עם עתיד מוצלח יותר לעם הפלסטיני.

ביוני 1974, החליט אש"ף על 'תורת השלבים'. הרעיון היה שקודם כל על אש"ף להשיג בסיס טריטוריאלי בכל חלק של פלסטין – זאת מבלי ליפול במלכודת של מחוייבות מדינית ממשית. מהבסיס הזה ניתן יהיה להמשיך אל השלב הבא: חיסולה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל (כלומר פלסטין), זאת על סמך עקרונות אש"ף שלא שונו עד היום, לפיהם אין בנמצא 'עם יהודי' ובוודאי שלבני 'הדת היהודית' אין שום זכות לריבונות ב'מרחב הערבי' בכלל ובפלסטין בפרט. 'תורת השלבים' הזו היתה חלק מאסטרטגיה שהוכרה בשם "no peace" ושהופיעה בכתובים לכל המאוחר באוקטובר 74'. "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה  מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום". במונחי נאורי-ישראל מדובר ב"מדינת כל אזרחיה". במונחי אש"ף מדובר ב"מדינה חילונית-דמוקרטית".

עוד פרט שהזכרתי בספרי (עמ' 235-234): בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע של עמוס עוז 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר', וכפי שהיהודים בסוף המאה ה-19 גילו את לאומיותם הנה עכשיו תורם של הפלסטינים. ומה מיותר ועצוב הוא הסכסוך בין שתי תנועות לאומיות שאולי פשוט לא יודעות זו על קיומה של זו. והנה בדיוק בשביל זה המציאה האנושות סופרים מוכשרים ופילוסופים פוליטיים. עוד כתבתי בספרי שבהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. אין ספק שטענה זו נכונה, אך השאלה היא מי הכתובת בצד הפלסטיני. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': "שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית". פעם היה זה תורו של עוז, היום לוקח את התפקיד בגאווה לא מוסתרת הפילוסוף הפוליטי ד"ר לדרמן.

ג.

הקורא את מאמרו הרהוט של הפילוסוף הפוליטי, איננו יכול שלא להתרשם מנימת הביטול שהוא מבטא שם כלפי "האיזמים'' למיניהם. אלו מופיעים ככותרת בפרק המסיים של המאמר: "דייניזם", "אלוניזם" ו"רביניזם". המסר ברור וכפול: בעיני לדרמן עצם הרעיון לעשות הבחנות בין גישותיהם של דיין, אלון ומאוחר יותר רבין הוא חסר שחר ונקלה, ונקלית עוד יותר היא מחשבת העיוועים העולה מהבחנה חסרת שחר ושערורייתית כגון זו, לפיה מדובר באסכולות הראויות לסיומת 'איזם'. "יבוא יום" חוזה הפילוסוף הפוליטי שלנו, "והקורא הישראלי שיקרא את הדברים של מנור, מילסון וכרמון יתקשה שדיון כזה יכול היה בכלל להתקיים: אזרחי מדינה המנהלת כיבוש צבאי ברוטלי על אוכלוסייה אזרחית מזה 46 שנים – שלא לדבר על אקדמאים ואנשים שהיו נציגי כיבוש זה יותר מעשר שנים לאחר שהחל – מנהלים על דפי כתב עת מכובד דיון הנראה כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי".

הנה כי כן, מסתבר שאפשר לכתוב נח בשבע שגיאות, ולהשאר בחיים. ארנסט גלנר כבר כתב לפני עשרים שנה בערך, 'הכל הולך'. הכל הולך כנראה בפילוסופיה הפוליטית בימינו, או לפחות אצל כמה מהפילוסופים הפוליטיים. פילוסופיה כדאי להזכיר, היא 'אהבת החכמה'. לאהבה דרכים רבות, לא פעם כואבות, בכלל ובפרט כשהיא נדרשת לעמוד בכללי החוכמה. חוכמה פירושה היכולת לראות את הדברים כפי שהיו. חוכמת ההיסטוריה, או ההיסטוריוסופיה, מבוססת קודם כל על ההיסטוריה. כפי שהיתה. בזמן אמיתי. והואיל וההיסטוריה הנדונה כאן היא היסטוריה פוליטית, הרי שהגדרתו העצמית של ד"ר לדרמן כ"פילוסוף פוליטי" מחייבת אותו לבחון את ההיסטוריה הפוליטית של הנושא בו הוא החליט להציג בפני הקורא הישראלי בן ימינו, שבהחלט מתקשה להבין את הדברים, שהרי הפילוסוף הפוליטי לא עושה את מה שנגזר מעצם הגדרתו ככזה: לנסות ולעמוד על ההיסטוריוסופיה הפוליטית במונחיה ההיסטוריים והפוליטיים.

קולוניאליזם? בהקשר הציוני טענה זו הוצגה כחסרת שחר אינספור פעמים. כך או אחרת, הפילוסוף הפוליטי מוזמן לבדוק מה היו ההשפעות הצפויות של אקיבוש הישראלי בשטחים, שלא צריך להיות פילוסוף פוליטי על מנת לדעת שהם 'שטחים במחלוקת' ושהחלטת מועצת הבטחון 242 פותחת פתח לשינוי שרטוט גבולותיהם תוך התחשבות בשאלות של בטחון, עניין לא ראויים כל המדינות והעמים במזרח התיכון. 'קולוניאליזם' או לא, דבר אחד ברור: לאף אחד לא היה ברור אחרי יוני 67' שהמציאות הלא פשוטה המתקיימת בימינו תמשך 46 או 47 או 59 שנים. מותר להיות קצר רוח, אם כי קוצר רוח אינו יועץ אינטלקטואלי טוב. אלא אם הרצון הוא להשתייך למחנה הקתרזיס שכאותו שיכור בפאב נידח מערה אל גרונו פעם בכמה שעות כוסית של 'שלום עכשיו' כדי להרגיש טוב עם עצמו. תפקידו של הפילוסוף הפוליטי הראוי לשמו הוא לבחון מדוע נמשך המצב הקיים 46 שנים, כלומר 48 עוד מעט. בחינה כזו תוביל אותו בעל כורחו לממלכת האיזמים.

אכן, היה 'דייניזם' ולמיטב הבנתי הוא עדיין חי וקיים. את ה'דייניזם' סיכם דיין באותו משפט אלמותי שאמר לקצין חדש שהגיע לשטח ושאל אותו 'מה המדיניות?'. "המדיניות" אמר דיין, "היא שאין מדיניות. העיקר שיהיה שקט". שורשי 'הדייניזם' לכל המאוחר ב'נאום נחל עוז' ב1956, לאמור הערבים שנאו, שונאים,  וישנאו את היהודים לנצח. אין שום טעם לנסות לעשות מאמץ מדיני כלשהוא. מאלפת תגובת דיין להחלטות רבאט. בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן בסוף נובמבר 74' הוא אמר: "צדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני ארועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט ליפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו מו"מ על נסיגה מהגדה, כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של מו"מ עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל הענין. ישראל לא מנהלת מו"מ והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח, שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו". עד כאן 'דייניזם'. אולי לא מיותר לציין שהפילוסוף הפוליטי שלנו הוא 'דייניסט' מובהק, באשר בדיוק כמו דיין הוא סבור שאש"ף הוא הנציג היחיד של הפלסטינים.

כשם שהיה 'דייניזם', היה גם 'אלוניזם'. העוסק ברצינות בפוליטיקה של התקופה שבאה אחרי (אך גם לפני) 'ששת הימים' לא צריך היה להיות בעל ראייה או שמיעה חדה על מנת לעמוד על התהום שחצצה בין דרכו של דיין לבין זו של אלון. חובבי הפולקלור 'הכסאולוגי' אמנם צבעו את התהום הזה במונחי יריבות אישית, שכן דיין ואלון שניהם ראו עצמם כיורשי 'דור הנפילים' מקימי המדינה. אבל ממה נפשם של חובבי הכסא ולוגיה הפאתטית הזו. לשם מה לו לאדם כס ראש הממשלה? בדיוק. על מנת להנהיג 'איזם' כזה או אחר. ובכן, בניגוד גמור לדיין, אלון היה משוכנע מראשית דרכו הפוליטית שיש עם מי ועל מה לדבר, וכי שלום ראוי לשמו מבססים הן על שותף המכיר בעצם קיומך, והן על גבולות בני הגנה שאינם מעודדים תוקפנות, גבולות אותם אמר להשיג באמצעות התיישבות יהודית באזורים בהם לא היתה אלא נוכחות ערבית דלה. גם את קריית ארבע אמר אלון להקים עוד יותר מזרחה אל תוך מדבר יהודה מהמקום בו היא אכן קמה.

מאלפת תגובת אלון להחלטת ועידת רבאט. כמו יריבו גם אלון סבר שאש"ף זכה שם "בהישג גדול". אלא שהוא לא בירך לא את ההשגחה ולא את ההסברה ולא את עתידה של ישראל. "אין ספק" אמר אלון בפורום סגור בנובמבר 74', "שוועידת רבאט תקשה על כל גורם ערבי שירצה להתקרב לאיזה שהוא פתרון מדיני עם ישראל". להכרתו מדובר היה בהתפתחות שלילית גם "פסיכולוגית, [גם] פוליטית ואולי גם בעלת משמעות צבאית". אלון העריך כי קיימת אפשרות שאש"ף יצהיר כי "יש לנו אמנה חדשה, נכיר בישראל, אנו רוצים מו"מ עם ישראל". אז "נעמוד במצב שנצטרך להחליט. אבל עכשיו, מי שם אותם להיות מנהיגים? האם הם נבחרו בפורום כלשהו? להבדיל אלפי הבדלות – האם זהו ארגון 'ההגנה' של הסוכנות היהודית? – הרי מדובר בחבורה של הרפתקנים החיים חיי מותרות, מושחתים. ממה שאנו יודעים על דרכי השחיתות שלהם הם מושחתים אפילו מבחינה אישית". ב-6 בנובמבר 74' אמר שר החוץ אלון מעל במת הכנסת דברים בהירים לא פחות: "בדברנו בעצרת האו"ם טענו שהחלטותיה ותמיכתה באש"ף תעודד את הקיצוניים בעולם הערבי...אנו מצידנו פוסלים את ארגון הטרור לא מפני שהוא פלשתינאי ולא משום שהוא שולל לחלוטין את זכות קיומה של ישראל...ארגון זה אינו תנועה לשחרור לאומי של עם מדוכא ומיואש אלא ארגון טרוריסטי המבקש לאמץ לעצמו אידיאולוגיה. החלטת העצרת ורבאט להעניק ייצוג בלעדי לארגון זה, עלולים לגרום לפלשתינאים עצמם ביהודה ושומרון נזק בל ישוער". הוא שב על הפתרון האפשרי בו דגל – הירדני-פלסטיני – באומרו: "לגבי ירדן אחרי רבאט טעות היא לומר שאין לנו עניין להמשיך בדו-שיח" עם חוסיין. "החובה לנסות וחובה לבדוק. זה עניין מוסרי וחיוני עליון וכשם שאין לזרוע אשליות כך גם אסור לזרוע בהלה".

באשר לרבין, הוא הרי המשיך מבחינה זו את דרכו של אלון, כמובן בתנאים חדשים-ישנים, על רקע עולם שהמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, עולם ערבי שהצליח לעשות קואליציות פרוגרסיביות פרו-מערביות פעילות, וכן הלאה. כל זה דורש מאמץ נוסף של אהבת חוכמה היסטורית-פוליטית. אבל כזו הראוייה לשמה. מה לאגודות הכפרים ולכל זה? מעט מאד, אלא אם בכל זאת מוסכם כי לתובנות העומק ההיסטוריות יש תפקיד בהבנת המציאות. וכך כתבתי בפיסקת הסיום של ספרי: "ייתכן ומילסון טעה בתשובות שהציע. ייתכן והתשובות היו נכונות אך הסיכוי למימושן נמוך מאד. אך הדיון הציבורי בשאלה ובתשובות שהציע לה, לא עמד בתנאי הסף. במקום לדון לגופן של שאלות, לגופם של מצבים, לגופן של תשובות ולגופם של כלים, הובילו מעצבי דעת הקהל דיון לגופו של אדם". השורה האחרונה שלי היתה זו: "מבחינות רבות שבנו לנקודת ההתחלה. מבחינות אחרות למדנו לא מעט ודומה שיש כבר מספיק כלים לבחינת המצב באופן רציני, אחראי והגון. אף פעם לא מאוחר". אני עומד מאחורי הדברים כמובן. אבל ברור לי שתנאי לבחינת המצב באופן רציני, היא ויתור על העמדה המוסרנית, התלושה והמזיקה הנובעת מפילוסופיה פוליטית דלה, שאין בה לא פילוסופיה ובוודאי לא פוליטיקה.

שעור בתלמוד - או: מדוע המושג "תריג מצוות' כפי שהוא מוכר היום הוא מיתוס במובן הרע של המילה

להלן שעור עצמי בהבנת הנקרא.

לא המצאתי שום דבר כמובן, הדברים שניתן להבין כאן בקריאה עצמית (אמנם מודרכת) מופיעים 'אפילו' באנציקלופדיה העברית, וגם בספר 'חזל - אמונות ודעות' מאת אפרים אורבך.

השורה התחתונה היא זו: תריג מצוות לא היו ולא נבראו. הן מדרש שכל מטרתו לומר שהיהדות (בניגוד לנצרות) היא תפיסת עולם מעשית, כלומר שהאמונה היהודית נמדדת במעשים, בהרבה מעשים, ושהמעשים חייבים להיות מכוונים על פי מוסר אנושי היונק מהרעיון החשוב ביותר במקורות ישראל: בריאת העולם על ידי ישות עליונה אחת, ממנה נובע הכל וביחס אליה כולם שווים.

או בקיצור, בסגנון של עיתונאות ימינו: כוונת חכמינו ז"ל לא היתה שיהודים יעסקו בשאלות הרות גורל כמה שעות יש לחכות בין שוקו לשניצל או בין גלידה לגואייבה.

הכל כתוב בתלמוד הבבלי, והכל מתברר מאליו  ובלבד שהקורא קורא ולא מדקלם ולא מבטל את צלם האלוהים שבו - יכולתו לחשוב ולהבחין בין טוב לרע.  גם הרעיון הזה כתוב בספר בראשית...

קצת הוראות הפעלה:

א.    הטקסט כולל שלושה חלקים: חלק א' הנקרא 'מדרש תריג'; חלק ב' הנקרא 'שני סיפורים קטנים' ; חלק ג' – הטקסט המקורי.

ב.     יש להתמקד בחלק הראשון.

ג.      מותר להציץ בחלק השני, אבל רק לאחר הבנת החלק הראשון.

ד.     כל המלים בין סוגריים מרובעים [] הן תוספת שלי. המטרה היא להקל על הבנת הנקרא

ה.    ההפניות למקרא בסוגריים עגולים () והציטוט בין מרכאות כפולות "... ".

ו.       הערות השוליים חתוכות מתוך הטקסט המקורי. שלוש הנקודות שמופיעות לפניהן [...] רוצות לומר שבטקסט המקורי מה שמופיע בהערת השוליים הוא למעשה המשך רצוף.

ז.     לגבי הטקסט המקורי המופיע כולו בסוף, יש בו דילוג מדברי הפתיחה של ר' עקשיא ישירות למדרש של ר' שמלאי.

חלק א' – מדרש תרי"ג (תלמוד בבלי, מסכת מכות, כ"ג-כ"ד):

ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב)

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין, כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.

אמר רב המנונא: מאי קרא "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג)?   תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי, הוי "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.

בא דוד והעמידן על אחת עשרה: דכתיב "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים טו)...[1]

בא ישעיהו והעמידן על שש: דכתיב "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג)...[2]

בא מיכה והעמידן על שלש: דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך" (מיכה ו)...[3]

חזר ישעיהו והעמידן על שתים: שנאמר "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו)

בא עמוס והעמידן על אחת: שנאמר "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". (עמוס ה')

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא: דרשוני בכל התורה כולה

בא חבקוק והעמידן על אחת: שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב')

חלק ב' - שני סיפורים קטנים:

סיפורון א' -

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך (באזור ירושלים), ושמעו קול המונה של רומי [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק (צוחק).

אמרו לו: מפני מה אתה משחק?

אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים[4] ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה?

אמר להן: ל[פי]כך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו - כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!

סיפורון ב' -

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א') ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו (זכריה ח'). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? (שהרי) אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה באוריה, [כ]כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] (מיכה ג'). [ואילו] בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" (זכריה ח'). [ולכן] עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה.

אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

חלק ג' – הטקסט המקורי המלא:

ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:

דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום <סימן דמשמ"ק ס"ק>:  בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהילים טו) מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם הולך תמים זה אברהם דכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים פועל צדק כגון אבא חלקיהו ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו <אבי אבי> רבי רבי מרי מרי נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי כספו לא נתן בנשך אפילו ברבית <עובד כוכבים> {גוי} ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי כתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה אמר מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפילו בחדא מינייהו דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא (ויקרא יח) אל תטמאו בכל אלה התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא בחדא מינייהו לא אלא לאו באחת מכל אלה הכא נמי באחת מכל אלו בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב (ישעיהו לג) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע הולך צדקות זה אברהם אבינו דכתיב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים מואס בבצע מעשקות כגון ר' ישמעאל בן אלישע נוער כפיו מתמוך בשוחד כגון ר' ישמעאל בר' יוסי אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק כגון ר"א ברבי שמעון ועוצם עיניו מראות ברע כדרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכתיב (ישעיהו לג) הוא מרומים ישכון [וגו'] בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם <ה'> אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר (ישעיהו נו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר (עמוס ה) כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא דרשוני בכל התורה כולה אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה אמר ר' יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום משה אמר (דברים לג) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב בא עמוס וביטלה [שנאמר] (עמוס ז) חדל נא מי יקום יעקב וגו' וכתיב (עמוס ז) ניחם ה' על זאת [וגו'] משה אמר (דברים כח) ובגוים ההם לא תרגיע בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא) הלוך להרגיעו ישראל משה אמר (שמות לד) פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל וביטלה (יחזקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות משה אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים בא ישעיהו ואמר (ישעיהו כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהילים קיט) תעיתי כשה אובד בקש עבדך אלא מסיפא [דקרא] (ויקרא כו) ואכלה אתכם ארץ אויביכם מתקיף לה מר זוטרא דלמא כאכילת קישואין ודילועין וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים <לעבודת כוכבים> {לעבודה זרה} יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

ראש הטופס

תחתית הטופס

---

[1] הולך תמים זה אברהם דכתיב בראשית יז התהלך לפני והיה תמים פועל צדק כגון אבא חלקיהו ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב בראשית כז אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו <אבי אבי> רבי רבי מרי מרי נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי כספו לא נתן בנשך אפילו ברבית <עובד כוכבים> {גוי} ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי כתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה אמר מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפילו בחדא מינייהו דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא ויקרא יח אל תטמאו בכל אלה התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא בחדא מינייהו לא אלא לאו באחת מכל אלה הכא נמי באחת מכל אלו

[2] הולך צדקות זה אברהם אבינו דכתיב בראשית יח כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים מואס בבצע מעשקות כגון ר' ישמעאל בן אלישע נוער כפיו מתמוך בשוחד כגון ר' ישמעאל בר' יוסי אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק כגון ר"א ברבי שמעון ועוצם עיניו מראות ברע כדרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכתיב ישעיהו לג הוא מרומים ישכון [וגו']

[3] עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה

[4] [מן הסתם או עצים או עשבים ובכל מקרה הרעיון ברור]

פרדוקס הקיצוניזם, או: מדוע מותר להרגע קצת

החברה המודרנית-הדמוקרטית מהווה תשתית מעולה לפרדוקס מרתק, שלצורך העניין אכנה אותו 'פרדוקס הקיצוניזם'. קיצוניים יכולים בחברה מודרנית להרשות לעצמם להיות קיצוניים, כי הם יודעים בסתר ליבם או בגלוי או אפילו בלי לתת על כך את הדעת, שרוב האנשים עושים את מה שהם עושים באופן מתון, בין אם הם אנשי 'ימין' ובין אם הם אנשי 'שמאל', בין אם הם 'דתיים', 'חילוניים', 'קפיטליסטים', 'סוציאליסטים' וכן הלאה.

איך זה עובד אצל הרוב המתון? פשוט. אקח את עצמי כדוגמא לחבר ברוב המתון: מחד גיסא אני מאמין שהעולם צריך וחייב וראוי ויכול להיות סוציאליסטי-חילוני-ציוני-תרבותי-מתון ורודף שלום. מאידך גיסא אני יודע שלא כולם או למעשה רוב האנשים לא חושבים כמוני ולכן אני מתנהל בתוך המרחב הזה שבין הרצוי למצוי על פי כללים מוסכמים, על פי החוק, על פי הנורמות, והכי חשוב - תוך ריסון עצמי.

כך גם אצל היהודי החרדי, כך גם אצל הדרוזי, הצ'רקסי, המוסלמי, ההומו, הצמחוני, חובב האמנות הפוסט-מודרנית ותומכיה של ציפי לבני. כל אחד בדרכו - ואיך שכחתי את אוהדי ביתר החיים משבת לשבת - מתנהלים בדיוק כמוני בפער הזה שבין משוש חייהם וציפור נפשם, לבין מודעותם למציאות המורכבת לעייפה בעיקר מאנשים שאינם כמותם.

היפוכו של כל זה מתקיים אצל הקיצוניסט. לא כי הוא לא חי חיים תקינים כמתואר לעיל - שהרי על המציאות המודרנית חל הפסוק 'לית אתר פנוי מיניה' (כמו תל אביב: המציאות המודרנית היא ללא הפסקה ואין לה גבולות) - אלא כי קיצוניותו אמנותו.

כך, בעוד איש הרוב המתון מודד את התנהלותו ביחס למציאות הקיימת , הנה הקיצוניסט מרשה לעצמו להתעלם ממנה. ליתר דיוק את המציאות הקיימת המורכבת מחמישים גוונים של אפור, הוא בוחר לתאר בצבעים עזים של שחור ולבן.

את התוצאה אנו רואים ושומעים כל הזמן: הפחדה משתלחת קבועה ושיטתית, שעל מטרתה האמיתית היא אפשר לעמוד בקלות ואולי עדיף שלא לחשוב עליה יותר מדי. אבל אין סיבה לפחד. עצם קיומו של הקיצוניזם מעיד על קיומה התקין של החברה הנורמטיבית, המתונה והמרוסנת עצמית.

אכן כן, המציאות הישראלית יכולה להיות מעט יותר נורמטיבית ובעיקר מעט יותר מרוסנת עצמית. אבל חשוב לזכור למען השקט הנפשי ושפיות המעשה, שהמציאות הישראלית מתאפיינת כמו כל החברות המודרניות הדמוקרטיות בשגרה בריאה ותקינה.

זוהי בדיוק השגרה המאפשרת לחרדים הקיצוניים לטגן לילדות בנות השש שלהם את השכל בענייני צניעות; לחנין זועביות להוליך שולל את הציבור שלהם עם הכרזות תלושות ומתלהמות; לגדעון לוים ולאורי משגבים להציע את תעשיית השקרים שלהם; ולבריוני תג מחיר, להב"ה וצדיקים אחרים ב'מחנה הלאומי' להלך עלינו אימים עם סיפורי מעשיות על בגידות מעבר לפינה.

לקראת הבחירות נא להכיר: שבעים פנים לציונות - עמותה לקידום השיח הציוני בישראל

גם אני שותף בעמותה הזו. ואני שותף בה כי אני מאמין בדרך שהיא הולכת בה. והדרך הזו נכונה בכלל ('דע מאין באת') והיא נכונה עוד יותר על רקע מה שאפשר כבר לקרוא ברחוב המקוון שלנו לקראת הבחירות.

אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם שרות לקוחות. "הבטחתם? תקיימו!! במאה אחוז!! ואם לא - כולכם אותו הדבר, מושחתים נמאסתם!"

אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם ספורט קבוצתי. "נקרע אותכם! מי שלא קופץ צהוב (או אדום או סמול או פשיסט)!".

אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם שוויון מוחלט שלא קיים ולא יכול להיות קיים בשום מקום, ובוודאי לא בישראל שחלק מרכזי בהוויה שלה זה סכסוך לאומי מתמשך. "מדינת אפרטהייד! שוויון עכשיו או כלום!" (כלומר כלום)

אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם 'יפות נפש' ו'רכרוכיות'. "אתם עוד תראו! לא תהיה לכם ברירה אלא לבחור!! או הם, או אנחנו!!".

אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם זוגיות של לב שבור. "די! נמאס!! לא מצביע בבחירות האלו!! אפילו פתק לבן אני לא שם!!". יופי נחמה.

אנשים לא רוצים להבין או לפחות קשה להם או בעיקר לא נוח להם להבין, שדמוקרטיה היא השיטה הסבירה היחידה לנהל את המצב הבסיסי בו אנו נתונים כבר 136 שנה:

א. יהודים רוצים להשריש כאן 'תחייה לאומית'. הם רק לא סגורים בינם לבין עצמם מה זו בדיוק 'תחייה לאומית' (דת, חברה, כלכלה, חינוך, קליטה, רווחה, סביבה) ואיפה בדיוק זה 'כאן' (קווי 47, 67, 93, 2005, ירדן, שתי גדות, גדרה חדרה). ולכן את המחלוקות הללו שלא יסתיימו לעולם אפשר לנהל רק ואך ורק באמצעות הדמוקרטיה.

ב. יהודים פגשו כאן ערבים שגם הם לא סגורים על עצמם כבר 136 שנה מה לעשות עם הרצון היהודי הזה לתחייה לאומית. לקבל? לדחות? ואם לדחות אז איך? ואם לקבל, אז איך? וגם את השאלות הללו אי אפשר לקדם לשום מקום אלא באמצעות הכלי הדמוקרטי.

ואיך כל זה קשור לעמותה הזו? נו. שאלת קיטבג רטורית. והרי עם השאלות הללו התמודדו הציונים הראשונים והשניים והשלישיים וכן הלאה. עכשיו תורנו. דע מאין באת לא רק כדי להבין טוב יותר את שורשי המחלוקות, ולא רק כדי לתת קצת כבוד למי שבנה וייבש ונטע וסלל עבורנו מדינה סבירה+, אלא בעיקר כדי לקדם ויכוח דמוקרטי על עתידה של הציונות באופן מעט רציני יותר, שקול יותר, מרוסן יותר, מאופק יותר, מדוייק יותר.

מצע הבחירות שלי - או: רשימה של ארבעה סעיפים הדורשים עשייה

א. 'אמנה חברתית' חדשה בתחום הכלכלה - סיפוחה של מדינת האוצר למדינת ישראל. החתמת כל פקידי האוצר על הצהרת אמונים למדינת ישראל ולמוסדותיה הנבחרים. אם יש צורך, קיום השתלמויות של פקידי האוצר במטה הכללי של צה"ל, במרכזו לימוד שיטתי של עקרון הריבונות בדמוקרטיה: כשם שהצבא כפוף לדרג המדיני, כך גם האוצר. לאחר מילוי תנאי הכרחי זה, תרגומם של 'חוקי היסוד' בתחומי הכלכלה ('חוק יסוד: בנק ישראל') לגופי מעשים, כולל התיקונים הנדרשים בהרכב הועדה המוניטרית האמונה על מימוש מטרות 'בנק ישראל' שסובלות מהטייה מוניטרית-ספקולנטית חריפה.

לטובת הקורא הסקרן, הנה המטרות החדשות שנוסחו לבנק ישראל בשנת 2010:

1. לשמור על יציבות מחירים וזאת כמטרה מרכזית.

2. לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן. לעניין זה, "יציבות מחירים לאורך זמן" – מצב שבו צופה הוועדה, על בסיס המדיניות המוניטרית שקבעה, ששיעור האינפלציה יהיה בתחום יציבות המחירים שנקבע כאמור בסעיף קטן (ב), בתוך תקופה שלא תעלה על שנתיים.

3. לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה.

לטובת הקורא הסקרן, נצטט כאן את הרכב הועדה שהחלטותיה פירושן למשל שבכל יום מתעשר בנק הפועלים בעוד 8 מליון שקל, ככה סתם, כי למה לא, כי סעיף 3 מחייב את בנק ישראל לתמוך ביציבותו של בנק הפועלים, גם אם 40% מהשכירים בישראל לא מגיעים לשכר המינימום: 

"הוועדה תמנה שישה חברים, והם הנגיד, שישמש יושב ראש הוועדה, המשנה לנגיד, עובד הבנק שמינה הנגיד ושלושה חברים מקרב הציבור". ומי הם נציגי הציבור? בארמית אומרים: 'די זעלבע דרעק', כלומר 'עוד מאותו הדבר' באמהרית עתיקה. ובלשון החוק: "בעל תואר אקדמי שלישי בכלכלה או במינהל עסקים" או בעל נסיון ותואר וכן הלאה וכדומה ובלבד שמדובר בתחום היחיד כידוע בו עוסקת כלכלה לדעת מנסחי החוק – "התחום המוניטרי, הפיננסי או המקרו-כלכלי". יפה מאד. לא בדקתי אבל אני מנחש שמי שיושב בוועדה הוא מוניטריסט-מרסן-דפלציוניסט בהווה (דבר שיבטיח לו מקום בתאגיד פיננסי-ספקולטיבי בינלאומי או מקומי בתום הקדנציה). את זה צריך לתקן. גם להגדיל את הועדה פי שניים (כמו בארה"ב) וגם לשלב בה אנשים בעלי זוויות מבט שונות, כפי שמקובל בכל גוף דמוקרטי אחר, כולל במטכ"ל.

למשל היסטוריון כלכלי-חברתי. אחד שיספר לכל המוניטריסטים שלמדו בכלכלה סוג-של-כלום-על-כלום ('ברבריות ושמה התמחות' אמרנו? אז הנה שוב) לא מה כתוב על הלוחות של עקומות ההיצע והחינטרוש, אלא למשל את תולדות הבועות הפיננסיות מאז 'בועת הצבעונים', עבור בבועת הים הדרומי, עצור בשפל של 1929, המשך באופן בו נמנע דיפרשן דומה 60 שנים מאוחר יותר, וגמור בהלוואה בת 7000 מיליארד הדולר שממשלת ארה"ב העבירה לפיננסיסטים בוול-סטריט ברבית של 0.025% ל-25 שנה, כאות הוקרה על כך שעוד בועה פיננסית מוטטה את הכלכלה הריאלית בארה"ב וברחבי העולם כולו. האם לומדים את הדברים הללו במכללה למנהל או במרכז החד-תחומי?

ב. לקדם את התכנית המדינית הזו. כן, אהוד ברק אמר אותה. אז מה. מבחינתי זה להפך. אם הוא אמר אותה (ודי ברור שאהוד יערי לוחש באזנו) אז בוודאי שהיא ראוייה לקידום. אין צורך להתרשם מהמושג 'שתי מדינות'. ברור לכולם כבר שההנהגה הפלסטינית הנוכחית על שני ראשיה, לא מעוניינת לנהל מדינה על פי עקרונות 'משפחת העמים' (ניהול מדינה הוא דבר הסותר את מהות התנועות הפלסטיניות שהם פועלים בשמן). אבל כל שאר המרכיבים נכונים ויישימים. איך זה מסתדר אם ככה? פשוט: התהליך המדיני חייב להיות מכוון על פי עקרון 'הסדרי ביניים ארוכי טווח' שאינם מחייבים את הנהגת הפלסטינים הנוכחית על שני ראשיה להכיר במדינה יהודית (הכרה כזו סותרת את מהות התנועות הפלסטיניות שהם פועלים בשמן) או להתבזות חלילה ב'רוטיניזציה של המהפכה'.

ג. מימוש כל ההחלטות הישנות והטובות בנוגע למגזר הערבי: מועדת גולדברג או מה שנשאר ממנה אפילו בעניין הבדואים בדרום; עבור בתכניות הפיתוח למגזר הערבי; עבור במימוש ההחלטה להגדיל את מספר עובדי המדינה הערבים  בכל הדרגים בהתאם לגודלם באוכלוסייה;  עבור במימוש מסקנות של דיונים בכנסת בנושא; עבור בחיזוק המשילות והריבונות של ישראל בישובים הערבים בתחומי פשיעה, גניבות חקלאיות והעלמות מס; וגמור בעידודם של ערבים ישראלים בני כל המגזרים לקחת חלק פעיל בשרות לאומי או צבאי.

ד. קידום כל המימדים החברתיים המובהקים של 'האמנה החברתית' המרועננת: מדיניות בריאות מרחיבה; מדיניות של העמקת תכנית הליבה בכל המגזרים; מדיניות עידוד עסקים קטנים; מדיניות עידוד הסבה מקצועית; מדיניות של שיתוף העבודה המאורגנת בכל צמתי ההכרעה הכלכליים-חברתיים (הנה את העלאת שכר המינימום מ4300 ל5000 ₪ השיגו בדיבור ישיר בין ההסתדרות למעסיקים); מדיניות פנסיה אחראית (הידעתם שבערך שליש מכספי הפנסיה שלנו הולכים לחברות הביטוח? כלכלה פיננסית ספקולטיבית כבר אמרנו? אז הנה, שוב. מדוע שהעתיד שלי או שלכם יהיה בכיס של מר אליהו הנכבד שעסקיו שווים במשקלם לשנתיים תל"ג של ישראל??? לאן נעלמו 3000 לירות, לאן??).

והכי חשוב - ליזום ליזום ליזום. די להתנהלות הסטטוס-קוו כנגד כולם שניהל כאן המלך נתנביבי הראשון והאחרון. גם כי זה לא מתאים לאופי הלאומי שלנו, וגם כי כבר אמרה מי שאמרה לפני מאה שנה בערך: 'על מנת לעמוד במקום בימינו יש לרוץ מהר מאד'. אז אם כבר משקיעים אנרגיה ומאמצים, מדוע לטובת שימור הקיים ולא למען שיפורו??