יומן קריאה של דוקטורט שלא פורסם וככל הנראה לא יפורסם, המחזיר אותנו לשאלת הויכוח על מדיניות הגרעין של ישראל ופרשנותו - לא לבעלי לב חלש

I. תקציר הפרקים הקודמים, כלומר עיקרי העובדות הידועות והגלויות: 

א. "על פי מקורות זרים" יש לישראל יכולת גרעינית-צבאית רב שיגורית (טילים, מטוסים, צוללות).

ב. מדיניותה הרשמית של ישראל בנושא הגרעין-הצבאי מוכרת במושג 'עמימות', שיש המנסחים אותו באופן הבא: 'ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור', ויש המוסיפים 'גם לא השנייה' כלומר ישראל לא תאפשר לאף מדינה אחרת באזור לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

ג. את ההחלטה לפתח יכולת גרעינית-צבאית קיבל באופן עצמוני, וללא התייעצות עם ממשלתו, דוד בן-גוריון, כשלידו שותפי הסוד הקרובים שלו, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס. ההחלטה התקבלה לכל המאוחר באוקטובר 1956, ועל פי המחקרים הקלאסיים בנדון (אבנר כהן, אדם רז ואחרים) עוד הרבה קודם לכן, אולי כבר ב-1948.

ד. שמועות על מהלכים ישראליים לכיוון הגרעין-הצבאי התרוצצו אחרי 1957, אבל בדצמבר 1960 חשפה את העניין ארה"ב, באמצעות מסירת מידע - כולל תמונה נאה של הכור בדימונה -  לעיתונות. שבוע אחרי כן, ב-21 בדצמבר 1960, נאם בן-גוריון בפני כנסת ישראל והסביר כי מטרת הכור בדימונה, שעוצמתו שווה לכורים דומים בהודו ובקנדה (מדינות זעירות דלילות אוכלוסין), היא אזרחית ואזרחית בלבד: התפלת מים, פיתוח יכולות בתחום הרפואי, קידום חקלאות ושאר ירקות.

ה. ממש באותו הזמן, דצמבר 1960, החל בחור צעיר, גיבור מלה"ע ה-2, ג'ון קנדי שמו, בהתארגנות לקראת כניסתו הבלתי צפויה לבית הלבן. ב-21 בינואר 1961 החל קנדי את שירותו כנשיא ארה"ב כשהוא נחוש בדעתו לשנות כמה דברים בזירה הפנימית והבינלאומית גם יחד, בין השאר לקרר את המלחמה הקרה ולשם כך למנוע תפוצתו של נשק גרעיני בכלל, ובאזורים נגועי צרות כמו המזרח התיכון בפרט.

ו. מינואר 1961 ועד פרישתו "הסופית" של דב"ג ביוני 1963 מתפקידו כראש ממשלה ושר בטחון (את שני התפקידים הוא העביר למי שהיה עד אז שר אוצר מעולה במיוחד, ובדחן יידיש דגול גם יחד, לוי אשכול), התעמתו ישראל וארה"ב סביב הכור בדימונה, כשישראל מנסה להרוויח זמן כדי להגיע לנקודת אל-חזור לפחות בתחום העשרת האורניום, ואילו ארה"ב מנסה לקבל מישראל תשובות ברורות לגבי הכוונות האמיתיות, מתוך הגיון גלובלי של שימור היחסים הטובים גם עם מצרים של נאצר.

ז. במקביל התחזקה הביקורת וההתנגדות הציבורית והפוליטית בישראל לאפשרות של הפיכת ישראל לבעלת יכולת גרעינית-צבאית (ההתעקשות בלחבר כל הזמן את המלה 'גרעינית' למלה 'צבאית' חיונית, כי על מחקר גרעיני אף אחד לא אמר מלה רעה. אדרבא, ארה"ב סיפקה לישראל, לאור היום, כפי שעשתה לעוד כמה עשרות מדינות, כור מחקר גרעיני היושב עד היום על נחל שורק, סמוך לעיר יבנה, בין אשדוד לתל אביב).

ח. על עצם הויכוח אין ויכוח. עד כדי כך שהוא מתואר באופן מדוייק ואמין ותמציתי בספר שנחשב טקסטבוק בסיסי בכל תיכון ואוניברסיטה, ספרם של ליסק והורוביץ 'מצוקות באוטופיה' (אם אני זוכר טוב, בעמ' 276). עוד העידו על הויכוח גיבוריהם של שני הצדדים: פרס, שרת, אלון, רשימה חלקית.

ט. העימות בין ארה"ב לישראל בנושא שינה פאזה אחרי פרישתו של דב"ג ביוני 1963 ואחרי רציחתו של קנדי ב-22 בנובמבר 1963 (ולא, לא בן גוריון אחראי לרצח קנדי, אבל גם לא לי אוסוולד וזו פרשייה אחרת לפעם אחרת). את מקומו של דב"ג תפס אשכול כאמור ואילו את זה של קנדי תפס לינדון ג'ונסון. השניים נפגשו ביוני 1964, והכימיה ביניהם היתה מוצלחת בהרבה מזו שבין קודמיהם, שנפגשו במלון בניו יורק פעם אחת ממש לפני 60 שנה, במאי 1961.

י. הכימיה בין אשכול לג'ונסון היא לא ההסבר היחיד אבל היא בהחלט דבר שתרם לעובדה האחרונה הבאה: ב-10 במרץ 1965 חתם אשכול בשם מדינת ישראל וכמה מעוזריו של ג'ונסון בשם הבית הלבן כלומר בשם ארה"ב, על מזכר הבנות סודי ביותר, שלפני כמה שנים פורסם במלואו באתר האינטרנט של גנזך המדינה, ועיקריו הם אלו: 1. ישראל מסכימה לעיסקת נשק אמריקנית-ירדנית להספקת טנקים (ההגיון הגיאופוליטי ברור: ירדן זקוקה לנשק. אם היא לא תקבלו מהמערב, הרוסים מחכים בסיבוב). 2. ארה"ב תדאג לצרכים הצבאיים של ישראל. 3. "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי".

II.

הפרשנויות הרווחות לגבי הפרשה הזו שמבחינות רבות נמשכת עד לרגעים אלו, ושלאורך השנים התווספו לה צמתים ידועים יותר או פחות (1967, 1973, 1981, 1986 רשימה חלקית), הן אלו:

א. מחנה 'רק לא ביג'י' מייחס לבן-גוריון תכונות דמוניות, ובהתאם טוען כי לפרוייקט הגרעין אין שום משמעות צבאית-הרתעתית וכל כולו נועד לצרכים פנימיים, לצורך יצירת מדינת משטרה דכאנית. על פי הפרשנות הזו, כל מדינה האוחזת בנשק גרעיני היא 'דמוקרטיה פגומה' במקרה הטוב. על פי ההגיון הזה, בריטניה הגרעינית פחות דמוקרטית מתורכיה, קל וחומר מהולנד. מחנה 'רק לא ביג'י', המייחס, אגב, כוונות ברורות של בן-גוריון לשיתוף פעולה כבר עם הנאצים (שלפי פרשנות זו שיתפו פעולה עם צ'רצ'יל, סטאלין ורוזוולט), מצייר את כל אלו שהתנגדו פוליטית לבן-גוריון כצדיקים צחי כנפיים. אלו כוללים אישים כמו משה שרת, יגאל אלון, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין וכמובן פנחס לבון. כל אלו הם מתנגדי גרעין-צבאי מובהקים שכל מה שהצליחו כי הצליחו, אבל כל מה שלא הצליחו לא הצליחו בשל תככיהם של דיין את פרס.

ב. מחנה 'רק ביג'י' מייחס לבן-גוריון תכונות דימיוניות, ובהתאם הוא טוען כי פרוייקט הגרעין מלבד מה שהיה הכרחי מבחינה צבאית-נטו (שכן ישראל נתונה בפיגור מתמיד בשדה הכמותי ואילו השדה האיכותי הולך ונסגר ולכן אין לישראל שום סיכוי לנצח לאורך זמן במירוץ חימוש קונוונציונלי ומכאן שרק נשק גרעיני הוא התשובה העמוקה לשאלת הבטחון היסודי של מדינה שנולדה וחיה ומתפתחת בתנאי מצור), אחראי לא רק להרתעה שהיא זו שמסבירה את נצחון צה"ל ב1973, אלא שבזכות הגרעין הישראלי הגיע סאדאת למסקנה היחידה הסבירה מבחינתו: המסלול המדיני ששיאו בחתימה על הסכם השלום ב-1979. מיותר לציין שעבור המחנה הזה כל מתנגדיו של ביג'י-שימי-מוישיק הם עלובי נפש במקרה הטוב, דגי רקק במקרה השכיח.

ג. מחנות אחרים לא קיימים, כי מחנות קיימים רק כשיוצריהם מביטים באופן מניכאי בדמות המרכזית בסיפור - דב"ג - כלומר כולו שחור או כולו לבן. אבל ישנן פרשנויות לפיהן עצם קיומו של פרוייקט על השולחן כבר מסוף שנות ה-50', איפשר לישראל לשדר לשכנה החשובה ביותר, מצרים, מסרים של הרתעה, וחשוב מכך, הפרוייקט הזה איפשר לישראל לנהל מערכה מוצלחת מול ארה"ב, כשהמטרה האמיתית היא לא לגרען-צבאית את צה"ל, אלא לאפשר לו אספקה קונוונציונלית ראויה לשמה: טנקים, מטוסים, נגמש"ים ושאר ירקות.

ד. לבסוף, עומדת שאלת הפרספקטיבה, כלומר כיצד נתפסת העובדה ("על פי מקורות זרים" בלה בלה) שיש לישראל יכולת גרעינית-צבאית, כולל ("על פי מקורות זרים" בלה בלה) יכולת מכה שנייה, בעיני הציבוריות הישראלית בתקופה של איראן בכלל, ואיראן נתמכת אידיוטים שימושיים מרחוב שוקן ועד למערכת הניו יורק טיימס, מהבית הלבן ועד למרכזה של אירופה.

III.

ובכן, הדוקטורט החסוי שאני זוכה לקרוא בשבועות האחרונים, שופך אור נגוהות על כל הסוגיות הללו, ומלמד באופן די ברור שהויכוח היחיד בצמרת הישראלית לא היה על עצם נחיצותה של יכולת גרעינית-צבאית, אלא מעמדה האסטרטגי. במלים אחרות, הויכוח בין אלון לדיין למשל, שאחר כך נמשך בויכוח בין רבין לפרס, ממש בהתאמה, לא היה על השאלה 'האם' גרעין-צבאי, אלא 'איך'. 

אלון ורבין ולפניהם אשכול ראו בפיתוח היכולת הגרעינית-צבאית עניין רצוי ומבורך, אך שמסיבות אסטרטגיות ומדיניות, יש לשמור אותו במצב של 'עמימות'. מבחינתם, מזכר ההבנות הנזכר מ-1965 (פרק I, סעיף י'), הוא הבסיס הראוי למדיניות הישראלית מכאן והלאה עד קץ הסכסוך כלומר לנצח. כי גם כשהסכסוך יסתיים יהיה צורך להגן עליו.

דיין ופרס ולפניהם בן-גוריון, ראו בעמימות כפי שנוסחה ב-1965 'כניעה' וגם 'ויתור על ריבונות' ולכן הם פרשו ממפא"י והקימו את רפ"י וזו היתה סיבת קיומה ולא שום קישקוש 'מאבק דורי' או מרקחת פרשנית אחרת מבית המדרש של אלו שלא נוח להם להתמודד עם מלוא מורכבותה של ההיסטוריה, מסיבות השמורות עמהן (ותעיד ההחלטה שלא להשקיע מאמץ במחקר על הביוגרפיה של אלון, הדמות המרכזית בהובלת מדיניות העמימות, שהתנה את הצטרפות מפלגתו דלת המנדטים, אחדות העבודה-פועלי ציון, לקואליציה שבנה אשכול בשביל בן-גוריון בשלהי 1961, בהקמת 'ועדת שרים לענייני בטחון', כלומר 'קבינט' בלשון ימינו, כלומר גוף דמוקרטי רשמי ומוכר, גם אם סודי בפעילותו והתנהלותו, שמטרתו למנוע מבן-גוריון ושני הפודלים שלו להמשיך ולעשות בבטחון המדינה ועתידה המדיני כבשלהם).

למרבה הצער אין לי רשות ואישור לצטט קטעים או להזכיר את המחקר ומחברו בשום צורה ואופן, אבל לפחות המצפון שלי שקט כי כרגיל בדברים מהסוג הזה (ולא רק מהסוג הזה), אני ממשיך להתמודד עם האתגר של הנביא זכריה בנטייה ברורה לכיוון האמת ולא לכיוון השלום.

אסתפק בעניין אחד ברור שעולה במחקר האנונימי הזה, ושלמיטב הבנתי הלא-מחנאית המוגבלת - עצם היותי לא מחנאי מלמד על מוגבלותי - הוא החשוב מכולם: התנהלותו של אשכול בתקופת כהונתו הראשונה, לפני שמפא"י-אחדות העבודה ('המערך הזוגי') הביס בנוקאאוט מהדהד וכמעט אכזרי את אבי אבות טומאת הפוליטיקה הישראלית הקלוקלת מאז וכנראה לתמיד, רפ"י. 

נזכיר כי  הבחירות ב-2 בנובמבר, כמה סמלי, הסתיימו בתוצאה המשפילה 10-45 לטובת השלייקעס אשכול והנעבעך אלון, על חשבון 'הזקן' הדגול ואיש היצירה והחזון שימיP. ולא שתוצאת הבחירות הברורה הזו הפריעה לקמפנייה הפרועה של מעריצי ביג'יP במה שהיה ידוע כבר אז בשם המשונה 'העיתונות החופשית', להשתין על הכרעת הבוחר ולקרוא להדחת אשכול הרבה לפני המשבר של מאי 1967, קל וחומר אחריו. איך סיכם את המהלך מוישל'ה אין דין ואין דיין? "נזקקתי ל-80 אלף חיילים מצריים כדי להכנס לממשלה". בניגוד חמור וגמור להכרעת הבוחר. אבל מי חוץ מהחת"ם סופר.

בכל אופן, אשכול, ראש ממשלה חדש מיוני 1963, ולא לגמרי לגיטימי מבחינה ציבורית בהנתן הצל הענק של ביג'י, יכול היה משלל סיבות ובשלל הסברים כל אחד טוב מקודמו, לסגת באלגנטיות מפרוייקט דימונה: קנדי לוחץ, אין כסף, יש משבר פוליטי (פרשת לבון הגיעה אז לשיאה), מלחמה קרה, מה יהיה עם המצרים, יש להזהר מברה"מ, ועוד ועוד.

בפועל מעלה המחקר באופן חד משמעי שאשכול המשיך את דרכו של בן-גוריון בקניית זמן ובשמירה על ריבונות ישראל בכל הקשור לפרוייקט דימונה, אבל מצד שני לא היתה לו שום בעיה לסחור במטבע 'העמימות' תמורת העמקת המחוייבות האמריקנית בתחום הקונוונציונלי. 

בנקודה זו חשוב להבהיר כי קנדי לא הפסיק להצהיר על מחוייבות אמריקנית לבטחונה של ישראל, אבל אשכול, כיהודי שהגיע מהשטעטל, כשלידו אדם מעשי ומדוייק כמו גלילי ואדם מעמיק הבנה בטחונית ומדינית כמו אלון, דחה את המלים היפות (באמת ומאוד) של קנדי ושל עוזריו (הם אפילו ידעו לכעוס היטב על פקידי משרד החוץ האמריקני, באותה תקופה ועוד קודם וגם אחרי, מאד מסוייגים מישראל מסיבות מובנות ששימשו את הבריטים עד 1948), רצה לתרגם מלים למעשים, ומעשים מבחינתו היו טנקים ומטוסים. 

המחקר מראה כיצד גם ביחס לדרישה זו, שאמורה היתה לשמח את הבית הלבן שכן תמורת מטוסים וטנקים אולי קל היה לשכנע את ישראל לרדת מפרוייקט דימונה, נקטו האמריקנים מדיניות מפתיעה לכאורה, אבל רק לכאורה: לטענתם, התחייבות אמריקנית להספקת נשק לישראל גם היא פירושה מנקודת מבט ערבית 'הפרת איזון' ולכן הסכימה ארה"ב רק לתווך בעיסקאות סיבוביות  (כמו זו שמומשה אחרי 1964: גרמניה מעבירה טנקים אמריקנים ישנים לאיטליה שמשפצת אותם ומוכרת לישראל ובתמורה מעבירה ארה"ב טנקים חדשים לגרמניה).

אשכול, בניגוד גמור למחנה 'רק-לא-ביג'י', הגם שזכה לקיתון שופכין מצידם של אבירי רפ"י המפונפנים, המשיך מול ארה"ב את הקו הנוקשה של בן-גוריון, ואת התוצאה, ("על פי מקורות זרים" בלה בלה), מכירים כולנו ("על פי מקורות זרים" בלה בלה).