צירוף מקרים: ב-6 באוקטובר 1983 התמוטטו מניות הבנקים. ב-1 ביולי 1985 התקבלה 'תכנית הייצוב', בהנהגתו של שמעון פרס, אדם שכבר לפחות 30 שנה לפני כן דיבר על התנגדותו למדיניות הכלכלית של מפא"י (מה שלא הפריע לו להיות חלק ממנה, מסיבות מובנות: רק דרכה הוא יכול היה להגיע לעמדות השפעה בציבור).
מה היא המדיניות הכלכלית של מפא"י? ניהול ענייני הכלכלה מתוך שילוב של שיקולים כלכליים רציונליים ושיקולים לאומיים-ממלכתיים.
ברור לחלוטין שיש מתח בין שיקולים כאלו לאלו, אבל ניתן לנהל את המתח הזה, גם אם הניהול הזה אף פעם לא יהיה מדויק, וגם אם פה ושם הוא יהיה כרוך במה שנראה כ'שחיתות', כשלמעשה, בדרך כלל, מדובר היה בהכרעות פוליטיות שהיטיבו עם גורמי כוח שאמנם הרוויחו אישית אך תרמו על הדרך ציבורית. למשל התעשיין פולק שהקים את פולגת בקרית גת ואיפשר בכך מאות מקומות עבודה. (ולא שלא היתה שחיתות, תמיד יש, בכל מקום, השאלה עד כמה ובישראל היא תמיד היתה בקנה מידה קטן ביחס למדינות רבות אחרות).
גישת מפא"י לא היתה שונה מזו שהונהגה ברחבי העולם באותה תקופה, שכן בשנות ה50 וה60 הקיינסיאניזם היה מובן מאליו, והוא נשען בדיוק על ההגיון שיושם בארץ על ידי מפאי בהצלחה גדולה מאד (קליטת מליוני עולים, פיתוח המשק, בניית צבא וכן הלאה): נהול כלכלה למטרות לאומיות, אבל באופן מודרני ורציונלי, מה שחייב שיתוף פעולה פורה בין המגזר המדינתי, המגזר ההסתדרותי והמגזר הפרטי.
כל זה בניגוד למה שהציעו אנשים מסוגו של שמעון פרס: ""לשחרר את המשק לכוחות השוק". אצל פרס זה הוכר בפשטנות המוצגת כחדשנות. למשל מר פרס לא הפסיק לדבר על 'מזרח תיכון חדש', וכדי להסביר לטיפשים למה הכוונה, הוא הצביע למשל על העובדה שבחורות ערביות צעירות עושות מאמץ לשמור על הגזרה שלהן כדי להכנס לג'ינס מחמיא, זאת בניגוד לאמהות שלהן, מה שמעיד על הרצון של ערבים צעירים להנות מהחיים. אני מניח שהיום אין צורך להסביר מה עוד עלול לעניין צעירים פלסטינים.
האנשים האלה, בעיקר מהמחצית השניה של שנות ה70 וביתר שאת מתחילת שנות ה80, הגיעו במקומות חשובים בעולם - בריטניה וארה"ב קודם כל - לעמדות השפעה. הם אימצו את התיאוריה הכלכלית של מילטון פרידמן, שהיא אוסף של טיפשויות עטופות במלים גדולות ומוגשות עם עניבה ופרס נובל (כידוע, בתחומים האלה עניין פוליטי לחלוטין! כי את התיאוריות של פרידמן שהציג אותן כבר משנות ה50', אף אחד לא ספר עד שהן לא הפכו לחיוניות כדי להלחם במורשת של קיינס).
ואחרי שהבנו את הרקע התיאורטי, נחזור לשאלה שלך: בשלב ראשון השמעון-פרסים הכריזו על 'מהפך כלכלי'. מי שבפועל עשה את זה היו ממשלות הליכוד הראשונות, בעיקר שר אוצר שכוח בשם שמחה ארליך, שבנאום דרמטי, ממש עכשיו לפני 46 שנה, באוקטובר 1977, הכריז על ישראל כעל שוויץ של המזרח התיכון, כלומר הכריז על מהפכה שתהפוך את ישראל מחברה עובדת ויצרנית, לחברה שהכסף הגדול של הבנקים הוא משאת הנפש של כל אזרח.
התוצאה של המהפך הכלכלי הזה מאוקטובר 1977, היה הפניית תשומת הלב לעיסקי בורסה. כך הלכה ותפחה לה בועה פיננסית, שהתפוצצה בקול רעש גדול ב-6 באוקטובר 1983. מה יש לנו עם אוקטובר לא ברור לי, בהזדמנות אשאל את אלוהים. בכל אופן, ההתרסקות הזו ששלחה 300 אלף ישראלים הביתה בלי כלום, שימשה תוך שנים ספורות למנוף להעברת מיליארדי שקלים לכיסיהם של אותה קבוצת-צמרת של משקיעים, כלומר העשירון העליון של אותם 300 אלף.
איך זה התבצע? הואיל וכלכלה לא יכולה להתקיים בלי בנקים, והואיל והבנקים התמוטטו בבורסה, השמחה ארליכים (שהתחלפו כמו גרביים אבל רק בשם לא בגישה), פתאום שכחו את "כוחות השוק" והלאימו (ממש כך, כמו "קומוניסטים-בולשביקים") את הבנקים. כדי למנוע משבר חמור יותר הובטח ל"משקיעים" החזר של 80% מההשקעה שלהם, 7 מיליארד דולר (של אז) אם הם ימתינו בסבלנות 4 שנים.
עכשיו הבה ננתח את המשמעות המספרית של הסידור הזה ("כוחות השוק" כבר אמרנו?? אז הנה שוב: כוחות השוק...): 80% מ-7 מיליארד זה 5.6 מיליארד. נחמד, לא? בעיקר בהתחשב בעובדה שכשאותם 300 אלף ישראלים חגגו בבורסה בזמן שאני למשל הלכתי לתקן מקררים בחיפה, הם לא טרחו לשתף אותי ברווחים. ככה זה "כוחות השוק". כי כשאתה מרוויח הרווח שלך, אבל כשאתה נופל, כולם אמורים לרחם עליך ולפצות אותך. סבלנות, תיכף נגיע ל-1985 שזה בעצם היום בבוקר.
אבל זה נפלא עוד יותר. כי ברור לך שכמות הכסף שהיתה לכל אחד מה-300 אלף לא היתה שווה. 85% מהם קיבלו 15% מה-5.6 מיליארד, ולהפך: 15% מהם (45 אלף איש) קיבלו 85% מהכסף (4.76 מיליארד). ועל פי אותו הגיון שאיננו מדויק ב-100% אבל הוא ללא ספק עולה בקנה אחד עם המציאות, 15% מה-15% (6750 אזרחים) קיבלו 85% מה-4.76 מיליארד (כלומר קצת יותר מ-4 מיליארד דולר במונחים של אז).
במלים אחרות, באמצעות מה שעד היום מכנים בעיתונות "משבר מניות הבנקים", ולא רק בעיתונות אלא גם במחלקות לכלכלה באקדמיה המהוללת שלנו (ואין צורך לומר את דעתי עליה), למעשה לקחו אבירי "השוק החופשי" 4 מיליארד דולר ונתנו אותו ל-6750 אזרחים.
במלים אחרות, אבירי "היוזמה החופשית" עשו שימוש בכלים הממלכתיים כדי ליצור יש מאין אצולת ממון, שבמדינות אחרות נדרשו דורות ושטחים עצומים או נפט כדי לייצר אותה. כאן עשו זאת באמצעות מלים ובאמצעות הישענות על הנטייה של רוב הישראלים להרגיש סולידריות זה כלפי זה ואמון במערכת. עד היום זה ככה, וזה נפלא, זה הסוד שלנו וזה מה שיציל אותנו גם במלחמה הזו. אבל זה לא אומר שחייבת להיות סתירה בין סולידריות ואמון, לבין אמת וחוכמה.
הלאה. כיצד מממנים את הנס המגולה הזה? איך מצילים בנקים שהתמוטטו (בכוונת מכוון אם זה לא ברור! מי שמנפח מניות יודע מה הוא עושה, וגם האינפלציה העצומה שהיתה ב-1984 - 445% - היא מהלך פוליטי מובהק, כלומר מכוון!!)? על חשבון הציבור. אלא מה. איך שר אז שלום חנוך? הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.
וכאן באה תכנית הייצוב ביולי 1985. ומה בדיוק ייצבו בה? את האינפלציה שנזכרה קודם, שהגיעה לשיאה ב-1984. קל מאד - בעיקר עם הציבור בור - להציג אינפלציה כאילו מדובר בפגע-טבע, צונאמי או רעידת אדמה. מה לעשות אבל, שאפילו רעידת אדמה או צונאמי, השפעתם אחרת במקרה של מדינה שמאורגנת נכון להתמודד עם פגע הטבע לעומת מדינה שלא (ע"ע תורכיה, לוב ומדינות עלובות אחרות, לעומת יפן). את זה הסביר כבר אדם סמית לפני 250 שנה, ולא תשמעו מלה על החלק הזה של תורתו מהליצנים המאיישים את "האקדמיה" שלנו (מהעיתונות אין לי שום צפיות כבר).
אבל חשוב מאד לזכור כשמנסים להבין את העבר ואת ההווה, שאינפלציה היא כל כולה ולחלוטין מעשה ידי אדם. נקודה. ויש לזכור שאינפלציה של 3–4 אחוז זה מעולה, כי אינפלציה כזו באה בד בבד עם צמיחה כלכלית הנשענת על צמיחה דמוגרפית שבישראל נובעת גם מילודה וגם מעלייה. לעומת זאת, היפר-אינפלציה היא דבר רע. אבל כאמור, מעשה ידי אדם.
למה? כי כשם שרוב הציבור (85%) נפגע מהיפר-אינפלציה (כי כוח הקנייה שלו נשחק כי הוא מקבל באוקטובר משכורת אחרי שהוציא את ההוצאות שלו בספטמבר), יש מיעוט בציבור (15%) שמרוויח מעצם העובדה שהכסף שלו יושב בבנק. אבל מכיוון שברגע מסוים היפר-אינפלציה מסכנת את היציבות כולה, יש לבלום אותה.
ואת הבלימה אפשר לעשות בכל מיני צורות. ומי שמציג את ההכרעה של יולי 1985 כהכרעה אמיצה המעידה על גדולתו של פרס - ורוב הפרשנים עושים בדיוק את זה - משקר או שסתם מבטא טיפשות ובורות. כי כשם שהיפר-אינפלציה או ניפוח מניות הם מהלכים פוליטיים כלומר ביטוי לברירה ביל אלטרנטיבות, כך גם הדרך לבלום את ההיפר-אינפלציה היא ביטוי פוליטי.
ותכנית הייצוב כללה קודם כל ריבית נשך שבשם דיכוי האינפלציה פגעה אנושות בעשרות אלפי עסקים, בעיריות, באוניברסיטאות ובקיצור בכל מי שנשען על אשראי לשם הפעילות שלו. דבר שני היא כללה קיצוץ תקציבי עמוק, בעיקר של תקציבי השקעה אזרחית, בראשם חינוך ותשתיות.
והכי חשוב, תכנית הייצוב הפקידה, כלומר הפקירה את ניהול כלכלת המדינה בידי פקידי האוצר, באמצעות 'חוק ההסדרים', שהמלה 'חוק' בו היא צחוק על שלטון החוק, כי 'חוק ההסדרים' מאפשר לפקידי האוצר לנהל את המדיניות הכלכלית על פי רוחם, בלי קשר להכרעות הדמוקרטיות. לא מדובר על פרשנות אלא על עדות עצמית של בעלי העניין (יורם גבאי, כלכלה פוליטית, עמ' 93).
במלים אחרות, כל מה שאומרים תומכי רפורמת-לוין על בית המשפט (שהוא עושה מה בראש שלו), נכון לכל היותר חלקית במקרה של בית המשפט, אבל נכון ב-100% לגבי משרד האוצר.
איך זה מתרחש? באמצעות הרפרנטים ששתל משרד האוצר בכל משרד אחר. כלומר זה שיש למשרד הבריאות גם שר וגם שדרת ניהול מקצועית, לא מעניין את הליצן בן ה-25, בוגר המחלקה לכלכלה באוניברסיטה (שם מלמדים הוט-שוטס כמו עומר מואב, מלומד שמסביר שהתערבות בכלכלה הנשענת כולה על חוקי טבע, משולה לנסיון לדחוף מים במעלה הגבעה. על המשאבה, המצאה בת כ-6000 שנה, הוא לא שמע למרות שיש לו אחת כזו גם מתחת למכסה המנוע של המכונית שלו, וגם - באופן פחות גלוי - בקצה של האסלה בבית שלו ובקצה ההפוך של ברז המים במטבח של המחלקה לכלכלה בבינתחומי).
במלים אחרות, את מדיניות המשרד לא ינהלו בפועל האנשים שהופקדו על כך (שילוב של קלפי ומינוי מקצועי), אלא בוגר תואר ראשון לכלכלה, שבזכות זה שהוא בוגר תואר ראשון בכלכלה הוא כבר יודע הכל כמובן. ולכן הוא, הוא ולא פקיד ציבור עם 30 שנות נסיון, יקבע אם תכנית כזו תופעל ולא אחרת, כשהמגמה שלו, ואת זה הוא שמע בלימודים שלו, היא "לקצץ לקצץ לקצץ" (אורי יוגב), כי כסף ציבורי הוא בזבוז ואת הכלכלה הנכונה עושים "כוחות השוק".
בפועל מתנהל מאבק מתמיד בין עריצי האוצר הקטנים שיושבים בכל משרד לבין הפקידות המקצועית. לפעמים הטובים מנצחים, מה שמסביר את העובדה שלמרות התעללות שיטתית במערכת הבריאות הישראלית, היא עדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם.
אבל היא כזו למרות, ולא בזכות, מדיניות האוצר. והמדיניות הזו מיושמת בכל מקום, בכל תחום, בכל יום ובכל זירה. המשטרה נראית כפי שהיא נראית - עלובה ומדולדלת - לא בגלל השוטרים אלא בגלל מדיניות האוצר. כך הפרקליטות, כך שירותי הרווחה, כך הפריפריה בכללותה, כך רכבת ישראל, כך התחבורה הציבורית וכו' וכו' וכו', וכמובן מנהל מקרקעי ישראל, הזרוע הביצועית החשובה ביותר בתחום השיכון, שמדיניות המוצהרת היא "הורדת מחירי הדיור" עאלק, בפועל מדובר בזרוע המחבלת ביכולת ההתיישבות של יהודים בארץ ישראל (ואני מדבר על מקומות כמו דימונה או הגליל), תוך שהיא מעודדת למעשה התיישבות ערבית (כי ערבים משלמים על הקרקע שמשמשת להם לבניה אחוזים בודדים ממה שנדרש לשלם יהודי).
מה עושים? חוזרים לקיינס ומחזירים את המדינה לאזרחים. הרפורמה המשפטית חיונית הרבה פחות מהרפורמה בהתנהלות העריצה של משרד האוצר. בשלב ראשון יש לבטל את 'חוק ההסדרים' (צעד שתבעו בעבר יושבי ראש כנסת אחדים, ביניהם אם אני זוכר טוב רובי ריבלין! בו הרי אי אפשר לחשוד שהוא סוציאליסט חלילה!). הצעד הבא הוא לדרוש - תוך כדי איום בסנקציות, כולל תביעה פלילית (תארו לעצמכם שמפקד תחנת משטרה מחליט לנהל מדיניות עצמאית על פי דרכו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד) - שקיפות מלאה של מדיניות פקידי האוצר, כפי שנגזר מדמוקרטיה.
כי כיום, ולמעשה מ-1985, הם מתנהלים על פי דרכם, לא נותנים דין וחשבון לאף אחד, מסתירים ומעוותים נתונים, מבטלים פגישות על פי ראות עיניהם, לא מקיימים הסכמים שהם עצמם חתומים עליהם, לא מקיימים החלטות ממשלה, והכי חשוב: מגישים לכנסת את 'חוק ההסדרים' הכולל אלפי סעיפים בחטיבה אחת, ודורשים מחברי הכנסת לקבל הכל או לדחות הכל, בידיעה שלאף חבר כנסת אין לא את הזמן ולא את הכלים להבין כל מה שכתוב שם. וממילא, אחרי שמתקבל התקציב, הרפרנט החביב יחבל כמיטב יכולתו במימוש התקציב. בישראל יש תת ביצוע תקציבי של כמה אחוזים בכל שנה. בתקציב מדינה של בערך 1000 מיליארד שקל, זה אומר שבכל שנה לא משקיעים באזרחים בקנה מידה של 5 מיליארד שקל. כל שנה.
בקיצור, כחלק מתיקונה של ישראל, יש להחזיר את המדינה לאזרחים, או במלים אחרות, להבריא את מרכיביה הדמוקרטיים. במונחים של הפילוסופים של המאה ה-18, מה שנחוץ כאן - בוודאי אחרי הפוגרום הגדול בדרום - הוא אמנה חברתית חדשה.
כי כשלון המדינה בהגנה על אזרחיה הוא המשך ישיר של ההכרעה שהתקבלה ב-1985 להתייחס לאזרחים כאל מטרד, ולהשקעה במערכות חייהם כאל בזבוז כסף. כשם שכוחות שוק לא מביאים בטחון, כך הם גם לא מביאים רווחה. ובלי בטחון ובלי רווחה אין אמנה חברתית, ואיפה שאין אמנה חברתית יש כאוס, אנרכיה ומלחמת כל בכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה