שאלה שעניתי עליה לפני כמה חודשים ואין אקטואלית ממנה: "איך זה שמדינת ישראל התפתחה כלכך מהר בהשוואה לשכנותיה שהוקמו לצידיה באותו הזמן? זה מעיד על כך שיהודים חכמים יותר או שאולי יצר ההישרדות שלהם חזק יותר בהכרח?"

 יותר משהיהודים חכמים (והרי יש לא מעט יהודים לא כך כך חכמים), התשובה קשורה בתרבות (ולא בחוכמה) של העולם הערבי. התרבות הזו מתבססת על חשדנות, ולא פעם עוינות לכל מה שלא ערבי, על יהירות הקשורה לעבר הערבי הימי-ביניימי המפואר (או "המפואר", ולא זה המקום להכנס לדיון הזה כי עניינית הוא לא רלבנטי), ועל פטאליזם המוכר בקיצור בצירוף המילולי "כולו מכתוב", כלומר הכל הוא גזירת גורל.

אם נעשה לרגע השוואה בין היהודים לערבים שחיו כאן עוד לפני הקמת המדינה, בתקופת המנדט הבריטי, נקבל כמה דוגמאות פשוטות להבדל הזה: עבור הערבים השטח המתאים לחקלאות קבוע, כך גם המים העומדים לרשות החקלאי, וכך גם פגעי טבע למיניהם. כי 'כולו מכתוב'. היהודים לעומת זאת ראו בכל ביצה פוטנציאל לעוד שטח חקלאי, בכל טיפת מים מקור שאפשר לנצל ולהעביר ממקום למקום, וכמובן התייחסו לפגעי טבע כאל אתגר שהמדע יכול להתמודד עמו.

כל השאר היסטוריה.

א-פרופו היסטוריה, הנה עובדה שלמדתי לאחרונה מפי פרופ' מיכאל ססר: בכל העולם הערבי ראו אור ב-80 השנים האחרונות עשרה (10!!!!!!!!!!!!!!!!) ספרים מקוריים (בערבית, שנכתבו על ידי מלומדים ערבים) על מלחמת העולם השנייה. אם יש דוגמא לחוסר עניין במה שמתרחש שם בחוץ, הנה לנו דוגמא משכנעת. הפרדוקס הוא שבמערב יש בלי סוף מעריצים של השרלטן אדוארד סעיד, שבמסגרת התלונות שלו כנגד 'האוריינטליזם', הביא את העובדה הבאה: שבמהלך המאה ה-19 התפרסמו באירופה כ-60 אלף ספרים וחיבורים על המזרח!!! כלומר מה שאצלו זה גנאי, במערב - וישראל מבחינה זו היא חלק מהמערב - זה בדיוק ההפך: כי ללא סקרנות האדם לא מגיע לשום מקום.

אגב, ביקורת עצמית מצד ערבים על מצבם העלוב יש ויש. 'אפילו' אחמד טיבי, ברגע של חולשה, לפני כ-15 שנה במהלך ביקור באלג'יריה (מדינת מופת מכל בחינה כידוע), אמר שעל הערבים לעשות חשבון נפש כי אפילו מדינה בינונית כמו ספרד (בינונית גם בגודל וגם בביצועים) מייצרת כלכלית יותר מכל העולם הערבי גם יחד, ושברשימת 500 האוניברסיטאות המובילות בעולם אין ולו אוניברסיטה ערבית אחת.

ולמה כתבתי 'ברגע של חולשה'? כי כחלק מהעליבות של העולם הערבי, המנהיג הערבי (כמו אדוארד סעיד, כי מנהיג הוא לא רק מנהיג פוליטי אלא גם איש ציבור מכל סוג, כולל קולנוע ואקדמיה כמובן), יקפיד להאשים את כוווווולם בכל הצרות הערביות, וקודם כל את האימפריאליזם בכלל, ואת השלוחה היהודית שלו - כלומר הציונות - בפרט. או בקיצור: אחמד טיבי כשהוא לא נתקף בחולשה רגעית, יסביר את כל צרות הערבים ב"כיבוש"…

ולבסוף, בלי להכנס לפרטים, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בנושא ואיננו מוכן לקבל מראש את הציוויים ההזויים של הדת "הפרוגרסיבית" וגם לא את הטקסים של ה-PC, כלומר מי שמתעניין באמת ולא בפולקלור או בקלישאות, לעיין בספרו של מייקל קוק 'מוחמד', ולמי שאין זמן שייכנס לפחות לשני העמודים האחרונים, בהם מסביר קוק את ההבדל העמוק שבין הגישה היהודית, הנוצרית והמוסלמית לאנושות, לקיום האנושי, ליקום. וכך כתב מייקל קוק: 

"אין זה המקום להתייחס לערכה המוחלט של שליחות מוחמד. על פי המסורת הוא ראה את עצמו כלבנה האחרונה במבנה הנבואה המונותיאיסטית. היום אנו חיים בנוף מלא בפסולת בניין שנשרה ממבנים שכאלה; אנו, מי שעבורם לבנים אינם אלא חומר, כיצד עלינו להעריך את תרומתו של מוחמד לנוף זה? כל תשובה לשאלה הזאת דינה שתהיה שרירותית ביותר, ולפיכך לא אנסה אלא לעמוד על אותה תכונה של האיסלם שהשפיעה עלי יותר מכול בכתיבת ספר זה. היהדות והנצרות כאחת הן דתות של פאתוס עמוק - היהדות, בחלומה על גאולת עם מאומללות בהווה; והנצרות, בישועת הפרט בזכות סבלו של אלוהי האהבה. בשני המקרים הפאתוס אכן נוגע ללב; אך זה פאתוס הפורט בקלות רבה מדי על נימים של רחמים עצמיים. לעומת זאת, האיסלם משוחרר באופן בולט מן הפיתוי הזה. הקדרות שראינו בתפישתו את מערכת היחסים בין אלוהים לבין האדם היא הקדרות האמיתית והצרופה של היקום עצמו" 

(עמ' 92-91)

במלים אחרות: היהדות רצתה לתקן עולם באמצעות עדה, קהילה, אומה שלמה; הנצרות אמרה לתקן את העולם דרך שליח האל שיקח הכל על עצמו; האסלאם אמר חבל על המאמץ, שיישרף העולם. ועד אז, לעומת 'נגיעה בלב' הקשורה ל'רחמים עצמיים' שמסוגלים גם לחמלה, האיסלם בוחר את הקדרות האפלה, את היאוש, את ההרס.

ולמען הסר ספק: לא מדובר בתורת גזע חלילה. הכל בר שינוי. גם התרבות הערבית. אבל כפי שנוהג דן שיפטן לומר: אכן גם חזיר יכול לעוף, אבל לשם כך עליו לעשות דיאטה רצינית ולהצמיח כנפיים. מה לעשות שנכון לעכשיו אין שום סימן שהתרבות הערבית עושה דיאטה ומצמיחה כנפיים, אלא להפך. ואת התוצאה אנו רואים מהמפרץ ועד לאוקיינוס. כולל במדינות "העשירות" לכאורה (והרי מדובר בעושר מלאכותי הנשען על הפקעת מחירי נפט ולא על יצרנות מהסוג שהביא את המערב - כולל את ישראל - למקום בו הוא נמצא, ולא שהכל מושלם חלילה, אבל ההבדלים ברורים, ואני לפחות לא מכיר תנועת הגירה מהולנד ודנמרק לסוריה ולעיראק, אבל להפך בהחלט כן).