על המוות [על המגע]

מוות מתחיל היכן שהמגע נגמר.
אחרי מותו של קרוב, נשארים הזכרונות.
לזכרונות צורות רבות.
תמונות, בעיקר תמונות.
וסיפורים. הרבה סיפורים.
וחפצים, ומעשים ששינו מציאות [למשל עצים].
אבל כל אלו זכרונות.
הם בראש של אלו שנשארו אחרי מותו של קרוב.
ואין הם ואין הם יכולים להיות ואל לנו לצפות שכל אלו, הזכרונות,
יהיו דומים במשהו למגע.
כי חיים זה מגע.
ולכל מגע יש סוף.
כשאתם מחבקים מישהו קרוב, חבר, אהוב, בן,
אין הרגשה טובה מזו.
היתה פעם הרגשה טובה מזו.
הרחם.
חויית החיבוק הארוכה ביותר.
חיבוק הוא חזרה לרחם.
וכמו שרחם נפתח אחרי זמן ידוע,
כך לחיבוק יש אורך חיים ידוע.
הרבה פחות מתשעה חודשים,
אף פעם אפילו לא תשע דקות,
בדרך כלל קרוב יותר לתשע שניות.
עם סיום החיבוק מתחילה הפרידה.
או בעצם, הפרידה כבר תלויה שם באויר מהרגע שמתחיל
החיבוק.
פרידה היא לא מוות.
פרידה היא אימון לקראת המוות.
שהוא סופו של המגע.
אנשים ששיחק להם מזלם,
זוכים לשעה ארוכה, שעתיים אפילו,
או שלוש,
של חסד הפרידה האחרונה.
אהוב ליבם שליבו נדם,
שוכב על המיטה,
על גבו.
עיניו עצומות,
מערכותיו קרסו,
החיים אוזלים מתוך גופו.
ידיו פרוסות לצידי גופו,
ואהובתו יושבת לידו,
בוכיה,
המומה אולי,
גם אם יודעת שהכתובת היתה על הקיר,
כבר אז לפני 60 שנה,
כאשר החל בחיזוריו המסורבלים לפני שנגע המגע.
היא יושבת לידו,
ידה תחת ידו.
הוא עדין חם.
מת,
אבל חם.
ידו המוכרת מונחת על ידה.
לפרידה.
שעה
שעתיים
שלוש.
ולא עוד.
תם המגע, תמו החיים.
נותרים זכרונות,
ולא עוד.
כל חיינו אנו מתאמנים בפרידות.
החיבוק הוא הרחם,
הניתוק הוא תחילתו של סוף.
סוף חלקי, זמני,
אבל סוף.

על הגזענות

"גזענות". עוד אחד מהמושגים העוברים כיבוס ושימוש יתר, עד כדי כך שהם לא אומרים שום דבר או גרוע מכך, עלולים לומר על אומריהם יותר משאומריהם אולי מתכוונים לומר באמצעותו.

ציונות זה גזענות, והפליית ערבים בישראל זו גזענות וקריאות נאצה של אוהדי בית"ר זה גזענות ובקיצור כל מה שלא יפה בעיני מישהו עשוי לזכות בתואר הדרמטי, "גזענות".

ובכן, גם בלי להכנס להגדרות מילוניות או אנציקלופדיות – דבר מבורך ומועיל לכשעצמו – ניתן בקלות, אם רק רוצים כמובן להתאמץ קצת ולעשות שימוש במתנה שקיבלנו כולנו מאלהים, שכל ישר ויכולת הבחנה הגלומה בו, לקבוע מה היא גזענות ומה היא כל דבר אחר: לאומיות, התעמרות או יצריות שבטית אם ללכת על התופעות שהוזכרו בפיסקה הקודמת.

ההבחנה פשוטה להפליא. גזענות היא עמדה ערכית, רגשית, מוסרית, השקפתית הבנויה על מרכיב טבעי שיש לקרבן שלה. צבע עור למשל, סימני מין, גובה, נפח וכד'.

עוינות כלפי מי שיש לו עור שחור למשל היא עדין לא גזענות. חסר המרכיב ההשקפתי, כלומר המלים הסדורות המסבירות מדוע בעל עור שחור ראוי לגינוי, לעוינות, לחשדנות, לאפלייה וכיו"ב. ודוק!! אם השחור לא מקבל שרותים מהעירייה למשל, כי הוא לא אזרח, אין מדובר בגזענות אלא בכללים מנהליים המבחינים בין אזרח לשאיננו אזרח. וכמובן, אם המנהל הזה מבוסס, כמו בדוגמא החשובה לעיניננו של גרמניה הנאצית, על תורת גזע, הרי בוודאי שזו גזענות.

אבל עוינות וחשדנות על בסיס שונות עדיין איננה גזענות. מהסיבה הפשוטה שאין לשכוח אותה גם במסגרת המאמץ של כל אחד מאיתנו להחזיק מעצמו אדם פתוח, נאור, סובלני ושמקבל או מנסה לקבל כל תופעה וכל דבר: כשם שהאדם ניחן ביכולת שכלית, תבונית וכד', הוא גם מצויד במנגנון טבעי לחלוטין באמצעותו הוא אמור להבחין, לפעמים אינסטינקטיבית, בין 'עמית' ל'טורף', בין איום לבין רגיעה. תשאלו אשה ההולכת בחניון תת קרקעי באמצע הלילה, ושומעת הד של צעדים במרחק לא רב ממנה. תסלחו אם אם אומר לכם שאתם צבועים אם אתם מכנים את רגש הפחד הטבעי המתעורר בה כ'גזענות' נגד 'הגברים' כי 'מה היא עושה הכללות', כי הרי 'אסור לעשות הכללות'.

זהו, שמותר. כי זה טבעי. כי יכולת ההכללה היא אבן יסוד בחשיבה ובפעולה האנושית. בדיוק כמו ההבחנה והשכל הישר שלוקחים אותנו למסקנה ההפוכה שאסור להכליל. אז גם וגם: גם להכליל וגם לא להכליל? איך זה יתכן? פשוט. ההכללה חיונית לצורך המיון הראשון. השכל הישר הלא-מכליל נחוץ לשם זיהוי גווני הביניים והמורכבות.

ובחזרה לגזענות, ולסיכום הטיעון הקודם: מי שמבלבל בין גזענות להכללות, מבלבל את המוח במעין גישה פסבדו-נאורה שאין מאחוריה אלא סתם טיפשות אופנתית במקרה אחד, או מוסרנות טהרנית במקרה אחר, ואני לא יודע מה יותר גרוע. זה גם לא חשוב. סוג חשיבה כזה הוא גם מוטעה, גם מזיק וגם עלוב והבעיה היא שבמסגרת הפוסט-מודרנה הדורסנית, האופנתית במקומות מסויימים (בחוגים 'חברתיים' או במוסדות העוסקים בחינוך פתוח והומניסטי), זו מוסכמה שלא רק שאין להרהר אחריה, אלא שמי שמעיז לומר משהו שלא מסתדר עם ציווי 'הסובלנות', מוקע מיד כ... גזען.

אז אחרי שאמרנו שאין לגזענות ולהכללות ולא כלום אפשר לעבור הלאה להמשיך ולדון במה זה גזענות, ומה זה לא.

אז אמרנו שגזענות היא קודם כל צורת מחשבה המייחסת חשיבות מרכזית ולעתים אף גורפת, למרכיב טבעי של אדם מסויים, כגון צבע עורו [שזו תמיד הדוגמא הנוחה ביותר, גם בשל בולטותה החזותית וגם בשל ההיסטוריה הכבדה שלה]. והיא לא מסתפקת בכך, אלא היא מסבירה באמצעות המרכיב הטבעי הזה דפוסי פעולה חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. ומשם היא ממשיכה ומצדיקה התנהגות כלפי אותו האיש השחור [או בעל השדיים או בעל תכונות קשות יותר להבחנה כמו במקרה היהודי מנקודת מבטו של הנאצי], והיא כמובן לא תהיה שלמה אם לא תגיד דברים ברורים באשר ליתרונותיהם הטבעיים באותה מידה של כל מי שאיננו שחור או אשה או יהודי.

זה חשוב ולכן אני חוזר על כך שוב ושוב. אם אני אשה ורואה גבר, עצם החשדנות שלי כלפיו איננה גזענות למרות שעשיתי זאת על בסיס היותו גבר. שכן אני חושדת בו על בסיס הכללה נכונה שבדרך כלל גברים הם אלו שתוקפים מינית נשים ולא להפך. אם אהפוך את התחושה הטבעית הזו לתורה שלמה, במסגרתה גברים יושבים במחנות עבודה וריכוז, או שהם מופלים לרעה במשכורתם באופן ישיר על בסיס הטענה שהם גברים, ורק אם אכתוב מנשרים וספרים ותכניות לימוד בהם אני מסבירה את עליונות האשה ואת נחיתות הגבר, רק ורק אז אני סוף סוף ראויה לתואר הנכסף, 'גזענית'.

אני משוכנע שיש בין הקוראות והקוראים כאלו שקפצו עכשיו ואמרו, 'בדיוק!! הרי זה מה שקורה!! נשים במגזר הציבורי זוכות לשכר נמוך יותר על אותה עבודה!! מה זה אם לא הפליה על רקע גופני כלומר גזעי??!!!'. זהו, שזה לא. כשתראו לי סעיף אחד בהסכם עבודה אחד, בין במגזר הציבורי ובין בזה הפרטי בו כתוב במפורש שמי שכתוב בתעודת הזהות שלו בסעיף מין, 'אשה', זכאי לשכר בסיסי נמוך יותר, אז תצדקו. אלא שברור לכם שבמדינה דמוקרטית דבר כזה לא יתכן. ולכן, במקום לצעוק 'גזענות' על אפליית השכר, לכו לבדוק את הסיבות האמיתיות שהן מורכבות פי כמה.

ברור, יותר קל לצעוק 'גזענות', זה עושה הרגשה טובה, סוג של קתרזיס, אבל זה לא משווה את המשכורות כי האפליה בשכר מקורה בשלל היבטים חברתיים שלא זה המקום לעמוד עליהם (אבל זה כן המקום). רק הבנתם היא תנאי לשינוי. ולכן מי שרוצה שינוי במובן של תיקון, שלא יבזבז זמן על 'גזענות'.  הגדרת הבעייה לא שם ועוד פחות ממנה הפתרון.

סיכום ביניים. גזענות מבוססת קודם כל על הבדל טבעי, והיא זקוקה לעוד כמה מרכיבים משמעותיים וצפופים מאד על מנת להפוך לכזו: קודם כל הנחת היסוד שההבדל הטבעי מסביר התנהגויות באופן ישיר. שנית, שההתנהגויות האלו לא ניתנות לשינוי. שלישית, שיש באופן טבעי גזעים (כלומר סוגי אנשים) נעלים יותר ופחות. רביעית, שיש להדיר או לדכא או להפלות או לגרש או להשמיד את הגזע הנחות. המרכיב הרביעי כולל תת-מרכיבים שיש ביניהם הבדל מעשי עצום (אין לי ספק שיהודים ב-1943 בפולין היו מעדיפים להיות מודרים ומדוכאים מאשר להיות מגורשים ומושמדים), וכאן הם מופיעים יחדיו לצורך הקיצור.

לעומת זאת, כל הבחנה בין בני אדם הנשענת על הבדל של תפיסות עולם, אמונה, ערכים, דת וכיו"ב, איננה ולא יכולה להיות גזענות, היא לא גזענות אלא הבחנה, והבחנה היא שם נרדף לתבונה, ותבונה היא אנושית. והואיל והיא הבחנה אנושית, היא כמעט תמיד כוללת מרכיב סמוי או גלוי של שיפוט והערכה כי האדם הוא יצור מוסרי כי האדם הוא יצור מחפש משמעות. ואין במלה 'מוסר' אלא כותרת שתחתיה אפשר להכניס דברים שונים ואף מנוגדים. המוסר הנאצי שונה למדי מהמוסר היהודי והדברים ידועים.

הנאצי חיפש משמעות ומצא אותה בתורת גזע אלימה ומהתורה שלו נגזרה תורת מוסר שכללה מימד ברור של שיפוט והערכה שקיפלו בתוכן פרקטיקה של הדרה, הפקעה, ריכוז, גירוש והשמדה. היהודי לעומת זאת חיפש משמעות ומצא אותה בתורת אדם-נברא-בצלם, תורה שממנה נגזר מוסר מורכב ביותר שאמנם נשען על הבחנה בין יהודי לבין 'גוי' אך שמשמעותה המעשית היא תביעות עצמיות גבוהות יותר ולא ביטולו של ה'גוי', קל וחומר לא הדרתו, הפקעת רכושו, גירושו, ריכוזו במחנות, והשמדתו. להפך. המוסר היהודי הוליד את כל פרסי הנובל שהם בסך הכל מסמלים את רצונו של היהודי לתקן עולם כאן על פני אדמה ('במלכות שדי') - בריאות, מדע, אמנות.

וכן, לא כל גרמני הוא נאצי וגם לא כל יהודי אוחז במוסר היהודי כפי שתואר בפיסקה הקודמת. אבל זו כוחה של הכללה וכאמור אי אפשר לחשוב בלעדיה.

ומכאן, שכשאני יוצא למשל נגד תפיסת העולם החרדית, אני לא יכול להיות גזעני מהסיבות האמורות לעיל. אני תוקף את השקפת העולם של החרדי הממוצע, ובוודאי שאני עושה הכללה גם אם אני יודע שיש אינספור ביטויים לחרדיות. כי אם אניח הנחה פסיבדו-נאורה לפיה 'כל אחד הוא אדם ואין לעשות הכללות בלה בלה', אני שומט את הקרקע לא רק מתחת לעולם החרדי שמי שתוקף אותי על היותי גזען כלפיו מנסה להגן עליו באמצעות אותה התקפה, אלא אני שומט את הקרקע גם מתחת לתפיסת העולם המנוגדת לחרדיות, שלצורך הענין נקרא לה 'ליברליות'. אם כל אחד הוא יחיד ומיוחד, אז לא רק שאינכם יכולים להבין אותי כרגע, כי לכל אחד גם שפה משלו, כי כל אחד יחיד ומיוחד, כאמור, אלא שגם חרדי לא יכול להבין את רעהו החרדי וציוני לא יכול וכו' וגם פלסטיני וכו'. הפרטה מוחלטת של הזהות ושל הדיון.

אני לעומת זאת נותן כבוד עמוק גם לחזבאללה וגם לחמאס וגם להבדיל החרדים וגם להבדיל להבדיל הסוציאל-דמוקרטים הציונים. מדובר בקבוצות אדם המקיימות ביניהם שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית חברתית ולפיכך גם פוליטית. גם באמצעות הפוליטיקה, גם באמצעות הפוליטיקה, הם נאבקים על חלקם בסל המשאבים הנובע מהפעילות הכלכלית, וכאן סוף סוף מתחבר הכל, תרבות [השקפה], חברה [קשר עם אנשים נוספים שהם לא אני למטרות שייכות ואינטימיות], כלכלה [מה שמאפשר את כל זה] ופוליטיקה [הפעולה שמאפשרת לי לאפשר לעצמי ולשותפי את כל זה].

כמו גם במקרה של ליברליות. אני ליברל. הסוציאלדמוקרטיה-הציונית שלי היא שלוחה של הליברליות וביקורת עליה גם יחד. כציוני אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה והידועה שבמסגרת הליברליזם המבורך שנולד במאות ה18 וה19, לא היה מקום של ממש לזהות היהודית הקבוצית - להבדיל מזהות פרטית דתית-פולחנית מהסוג הידוע בשם 'רפורמה', 'קונסרבטיבה' ו'אורתודוכסיה' [כן, גם אורתודוכסיה', ועל כך בפעם אחרת]. וכסוציאליסט אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה שהליברליזם ורוב הליברלים של המאות ה18 וה19 הלכו רחוק מדי בדגש ששמו על ליברליזם כלכלי והעיוותים החברתיים והכלכליים שיצרה נטייה מוגזמת זו הביאו את אבותי הסוציאליסטים למסקנה כי עליהם לאחוז בכלים פוליטיים כאלו ואחרים על מנת להציל את הליברליזם מעצמו.

אבל זה אני. עמיתי הגא, ההומו, הטרנס, הלזב, וכן הלאה, לוקח את הליברליזם לכיוון המיני. וכליברל אני איתו. במקביל אומר לו שלא כדאי להפוך את המיניות לחזות הכל, בדיוק כשם שלא כדאי להפוך את 'כוחות השוק' לחזות הכל, כי החיים מורכבים ועיצוב חיים במתכונת ליברלית זוהי מורכבות כפולה ומתומנת, ולכן אם חשוב לו – לגא או לכל אחד אחד הנהנה מהליברליזם – להנות מהליברליזם, עליו לעמול כל הזמן על תיקונו ותחזוקתו. ותיקון ותחזוקה של מערכת אנושית, כל מערכת אנושית, מהמערה ועד לותיקן, מהבתים על המים ועד למאה שערים, זה ענין מורכב, והוא פי כמה יותר מורכב כשהוא ליברלי, מודרני, פוליטי וללא הפסקה.

ביקורת על החרדיות [או על הסוציאלדמוקרטיה] איננה יכולה להיות גזענות מהסיבה הפשוטה שמדובר בהשקפות עולם שלשיטתן הן פונות לכל ופתוחות לכל. מכאן שהן נתונות לביקורת וביקורת איננה גזענות ואם היא גזענות היא איננה ביקורת. ואיך יודעים מתי ביקורת היא ביקורת ראוייה לשמה? כשהיא כוללת לכל הפחות:

שכל ישר
נטייה מבורכת וטבעית להכללה
יכולת שיש לטפח לעשות הבחנות
יכולת להציע השקפת עולם מגובשת
את החובה להעמיד את השקפת העולם שלה עצמה למבחן המציאות
את ההכרה העצמית בנטייה לברוח לחופי המבטחים המדומים של נאורות-מזוייפת
את תחושת החובה להלחם בנטייה לברוח מהמציאות באמצעות ביקורתיות-עצמית לשמה