שוויון ערך האדם בישראל - ששה פרקי מבוא וסיכומון קצר אחד

פרק ראשון: נקודות מוצא

נקודת מוצא ראשונה - שוויון ערך האדם.

נקודת מוצא שנייה - לעובדות יש חשיבות גדולה מאד.

נקודת מוצא שלישית - יש דבר כזה 'מציאות חברתית'

נקודת מוצא רביעית – שלושת נקודות המוצא הללו סובלות ממגבלות.

פרק שני: מגבלות

המגבלה היסודית של רעיון השוויון – אי אפשר ליישם שוויון מוחלט.

המגבלה היסודית של איסוף העובדות -  רוב העובדות לא רלבנטיות.

המגבלה היסודית של הכרת המציאות – חובה לעשות הבחנה לפיה כל חברה מסויימת מתנהלת בין יחסי 'פנים' ויחסי 'חוץ'.

פרק שלישי: דוגמאות למגבלות ודיון קצר על פילטרים חיוניים

על אי היתכנותו של השוויון המוחלט אין טעם לבזבז זמן. הוא מובן מאליו ולו מהעובדה שכולנו יודעים שאין שוויון בטבע. השוויון הוא אפשרות מוסרית קודם כל.

עובדה לא רלבנטית: בשנייה זו אנו טסים סביב השמש במהירות של 30 קילומטר לשניה. אז מה? אז כלום. אלא אם אני אסטרונום.

עוד עובדה לא רלבנטית: בשנייה זו ראיתי נמלה על הריצפה. היא נכנסה לחור ברצפה. אם ארים את הבית אגלה שמתחתי יש יקום שלם של נמלים. אז מה? אז כלום. אלא אם אני חוקר נמלים.

מה מביא אותי להתעלם משתי עובדות אובייקטיביות כאלו? הרלבנטיות שלהן כאמור. אינני עוסק באסטרונומיה או בנמלימולוגיה אלא בשוויון ערך האדם וסיכויי הגשמתו והדרך לבחון את מצבו בישראל.

האם יש אפשרות להסכים מראש על מסנני הרלבנטיות? בוודאי שלא.

האם העובדה שאי אפשר להגיע להסכמה מעידה על כך שהם לא קיימים? בוודאי שלא.

מה עושים? עושים. מתווכחים על הפילטרים ותוך כדי כך מפעילים מחסומים, דלתות, חלונות ומחילות דרכן מאפשרים לעובדות הרלבנטיות להכנס לדיון.

פרק רביעי: מצבנו בחוץ

מנקודת המבט החיצונית, שוויון ערך האדם מביא אותי למסקנה שאם לקבוצת אנשים 'פנימית' מסויימת מותר להתקיים כפי שהיא מתחת לשמש, גם לקבוצת האנשים השכנה שלה מותר. מה עושים כשיש בין שתי הקבוצות מחלוקת? מנסים לפתור אותה. איך? לפעמים במלים, לפעמים בכוח, אבל ברור לגמרי שהפתרון חייב להתבסס על הכרה הדדית, על חינוך שבמרכזו כיבוד זכויות השכנים ובטחונם, ועל פשרה שתבטיח מקסימום הישגים על יסוד מינימום של ויתורים.

כן, דיברתי על הפלסטינים ועל היהודים. וכן, מנקודת מבט של שוויון ערך האדם ברור לגמרי שפתרון הסכסוך תלוי רק ואך ורק בנכונות זהה ומקבילה בשני הצדדים לסיום הסכסוך על יסוד הכרה הדדית, חינוך לשלום ופשרות.

העובדות מספרות למרבה הצער שהתנאי הזה לא התקיים כמעט באף רגע בצד הפלסטיני בעוד שהוא מתקיים באופן מקיף למדי בצד היהודי.

אין זה המקום להכנס לפרוט של כל העובדות הרלבנטיות. אבל על פילטר אחד כדאי להצביע: פילטר ההקשר. ובכן, כל מעשה הומניסטי שאולי יעשה לוחם חמאס, כל צעד של דיאלוג שיעשה מנהיג חמאס, חוסה בצל עובדות היסוד באמצעותן נכון להגדיר את חמאס כארגון השולל את שוויון ערך האדם. הפלא ופלא: זה מה שכתוב במצע שלו. ומן הצד השני – כל מעשה אלים חסר פרופורצייה שיעשה חייל או מנהיג ישראל, חוסה בצל עובדות היסוד באמצעותן ניתן להגדיר את ישראל כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הפלא ופלא: זה מה שכתוב בכל מסמכי היסוד שלה.

פרק חמישי: מצבנו בפנים

מנקודת המבט הפנימית, שוויון ערך האדם מביא אותי למסקנה שהבסיס המשותף שעליו מתקיימת קבוצת האנשים הוא ערכי וסמלי בעיקרו. אין דרך להכיר את כל קבוצת הישראלים למשל. תחושת השותפות היא כשמה – תחושה. מכאן, ש'התחושה' הזו חייבת לכלול מרכיבים חומריים ולא רק רוחניים. לא מספיק להתרגש מדגל, המנון, ארוע דרמטי כמו מלחמה וכדומה, אלא תחושת השותפות חייבת לקבל מימד של הוגנות בשדה הכלכלי.

מה עושים כשיש בין שכבות חברתיות, או מעמדות, מחלוקת על חלוקת המשאב הרוחני והחומרי? מנסים לפתור אותה. איך? לפעמים במלים, לפעמים בכוח, אבל ברור לגמרי שהפתרון חייב להתבסס על הכרה הדדית, על חינוך שבמרכזו כיבוד זכותם של כל השותפים למעגל 'הפנימי' לנגישות למשאבים הרוחניים והחומריים.

כן, דיברתי על עשירים ועניים, וגם על מונופוליסטיים תרבותיים מול פלורליסטים-תרבותיים.
מנקודת מבט של שוויון ערך האדם ברור לגמרי שהדרך לחיזוק תחושת ההוגנות עוברת בנכונות  של בעלי הכוח הכלכלי ובעלי המונופול-התרבותי לקדם מדיניות של חלוקה הוגנת.

העובדות מספרות למרבה הצער שלא זה המצב. העובדות מספרות למשל שההשקעה הציבורית בישובים ביהודה ושומרון גדולה בעשרות מונים מזו של ישובים בעוטף עזה. העובדות גם מספרות שחלוקת הנטל הכלכלי עם או בלי קשר למלחמה ול'מצב', היא תמיד לטובת הרבביון העליון ותמיד לרעת שמונה העשירונים התחתונים.

אין זה המקום להכנס לפרוט של כל העובדות הרלבנטיות. אבל על פילטר אחד כדאי להצביע: פילטר ההקשר. ובכן, כל אמירה סולידרית מצד אלו שבאופן שיטתי מקבלים יותר, חוסה בצל עובדות היסוד המבטאות למעשה את המחשבה שלהם שהם מקבלים יותר כי הם שווים יותר. ומן הצד השני – כל מעשה אגואיסטי-לכאורה הננקט מצד סקטור כזה או אחר בשמונה העשירונים התחתונים, חוסה בדרך כלל בצל עובדות היסוד באמצעותן ניתן להגדיר את עמדתם כחתירה מתמדת לצדק חברתי-כולל (הויכוח מתקיים על הדרכים והכלים והשיטות).

פרק שישי: החוץ והפנים יחדיו

לא. אין בכוונתי לרמוז שללא מדיניות שלום לא תתכן סוציאל-דמוקרטיה ולהפך. האדם כבר הוכיח שהוא מסוגל לכל דבר, בכלל ובמאתיים השנים האחרונות בפרט.
ישנן מדינות החיות בשלום עם שכנותיהן והן מקיימות במשך שנים ארוכות  מדיניות של הגדלת הפערים הכלכליים. ארגנטינה למשל בין 1989 ל-2002.
ישנן מדינות החיות במציאות של סכסוך מתמשך עם השכנים אבל לפרק זמן משמעותי הן הצליחו לקיים מדיניות הרחבה קיינסיאנית סוציאל-דמוקרטית למדי. ישראל למשל בין 1949 ל-1977.
ויש מדינות שחיות בשלום ונוקטות מדיניות סוציאל-דמוקרטית לאורך דורות. פינלנד למשל. וכן הלאה.

אבל אם הנקודה היא שוויון ערך האדם, הרי שהמסקנות העולות ממנה – הן בשלב איסוף העובדות והויכוח על הפילטרים והן בשלב הסיכומים – מצביעות על מדיניות שלום כלפי חוץ, וסוציאל-דמוקרטיה כלפי פנים.

פרק שביעי: ובישראל של ימינו?
ובישראל של ימינו? נראה שלא אמור להיות ויכוח על כך שכלפי חוץ עדיין לא נשחקה לחלוטין הנכונות לשלום. הבעיה היא בעיקרה בצד השני. האם זה אומר שעל ממשלת ישראל לשבת באפס מעשה? ממש לא. עליה לחפש דרכים לקידום מציאות של הפסקת אש, ועליה לבנות קומה נוספת שתבטיח המשך רגיעה, שתהווה בסיס לקומה נוספת של הסדרי ביניים שאולי יום אחד גם יביאו שלום.

כלפי פנים, תחושת הסולידריות שבהחלט מקיפה את רוב אזרחי המדינה נשענת בעיקר על גאוות יחידה, על עבר משותף, על סמלים, גם על תחושת מצור מסויימת, גם על שותפות בסגנון ובאופי וגם על מציאות כלכלית סבירה ברוב המקרים.
אבל זה המינימום.
כבר יותר מעשור שזה במינימום. כל ממשלות ישראל מאז שנת 2000 לפחות, נקטו מדיניות כלכלית משתפת רק בלית ברירה. במקומות בהם היא חייבת. כמו כבישים ותשתיות ותקשורת ובטחון.
אבל כל הזמן התחושה היא של 'אמנה חברתית' פגומה, של יחסי כלכלה ומשק הבנויים על חשדנות וחוסר אמון, על שיסוי שיטתי של מגזר כנגד מגזר, על בריחה לא מובנת מצד רוב הציבור מהחובה להביט על התמונה הרחבה.

סיכום: קטע מספר שכתבתי

"מי שמאמין בשוויון ערך האדם ומקבל את מציאותן של תרבויות וחברות מרובות, אמור לשאול את עצמו מה הם ההסדרים והכללים אשר יבטיחו לכל קבוצה כזו מקום תחת השמש, כלומר מהי השיטה הפוליטית שתבטיח זאת. בעל כורחו יבוא לידי מסקנה שלאומיות לא רק שאיננה מנוגדת להומניזם, אלא שהיא אולי תנאי הכרחי לו". שעל כך ברצוני להוסיף עוד פילטר אחד: לאומיות-סוציאל-דמוקרטית. 

שעור קצר בדמוקרטיה: שמרנות (דמוקרטית) מול פרוגרסיביות (דמוקרטית)

לפני המהפכה הצרפתית אחוז הצרפתים שלקח חלק בקביעת גורלה של צרפת, היה אחוז אחד. מלך-אצולה-כמורה. אחרי המהפכה הצרפתית שהתבססה על העקרון שהשלטון הוא בידי נציגי העם הנבחרים, שוב אחוז המשתתפים בקביעת גורלה של צרפת היה אחוז אחד.

מדוע? כי אחרי 1789 נקבעה הבחנה כלכלית כקריטריון לקביעת זכאות לבחור נציגים: משלמי מסים וכמובן רק גברים. המצב הזה המשיך כ-60 שנה (!!!). רק ב1848 הורחב בסיס הבוחרים על ידי שינוי הקריטריון הכלכלי. נשים עדיין נותרו בחוץ למשך תקופה ארוכה מאד. המדינה הראשונה שאיפשרה לנשים לבחור היתה ניו זילנד (1893). בצרפת זה לא קרה עד 1944!! (ובתנועתנו הציונית היקרה: מהרגע הראשון - 1897. ובארץ ישראל מ-1920. גבר חרדי קיבל שתי קולות. אחד בשביל אשתו).

במלים אחרות, ניתן לטעון (ואמנם היו היסטוריונים שטענו וטוענים) שבין 1789 ל1848 לא היתה שום התקדמות. נצחון השמרנות, תבוסת המהפכה. אלא למעשה היתה גם היתה שכן על פי בסיס הלגיטימציה שהתקיים לפני 1789, לא היתה שום אפשרות כמו גם לא שום כוונה להרחיב את בסיס השותפות בשלטון, כי העקרון עליו הוא התבסס היה דם כחול (צבע הדם של המלכים כידוע) והצלב ('אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים').

היפוכו של דבר אחרי 1789. ברגע שנאמר שהעם הוא הריבון, הנה נפתחה הדלת בפני הרחבה הולכת ומעמיקה: קודם רק אלו שמשלמים הרבה מסים, אחרי זה גם אלו שמשלמים פחות, אחרי זה כל הגברים, אחרי זה כל הנשים.

אבל תהליך הדמוקרטיזציה איננו מוגבל לשאלת הזכות להגיע לקלפי, אלא הוא חודר לכל מישורי החיים. שנאמר: 'לוקחים את גורלנו בידינו'.

אבל גם אז השמרנים לא שוקטים על ה...שמרים. כשם שב-1789 המהפכנים השמרנים, סברו  שלא צריך להגזים עם הדמוקרטיה כי העם מטומטם, ולכן אין לאפשר חופש הצבעה לכל, אין סיבה לחשוב שכוחות שמרניים כאלו  אינם פועלים גם ברגע זה.

אדרבא, עכשיו המאבק בין דמוקרטים-שמרנים לדמוקרטים-פרוגרסיבים נעשה באמצעים אחרים, שקופים הרבה פחות. כי זכות הצבעה לנשים או לשחורים היא עניין של כן-לא-שחור-לבן.

לעומת זאת, קידום השמרנות בימינו נעשה למשל באמצעות ניווט השיח הציבורי למקומות כאילו-ביקורתיים (שימו לב כמה דה-מארקר מקדיש לענייני הריכוזיות, אחד הנושאים הפחות חשובים בכלכלה המודרנית שהיא ריכוזית ממהותה); הקפדה על תכני לימוד א-היסטוריים וא-פוליטיים בתיכונים ובאוניברסיטאות; עידוד שיטת הפריימריז המבטיחה שטחיות נוראית בשיח הפוליטי, ועוד.

המסקנה ברורה: על יסוד הבנה היסטורית של תהליכי הדמוקרטיזציה אפשר לנסות ולהבחין בין שמרנים לפרוגרסיבים בימינו, הבחנה שהיא קריטית לצורך גיבוש מדיניות ברורה על מה יש להיאבק ועל מה אין טעם להשחית אנרגיות יקרות.

עיסקת הגז עם ירדן - כמה הערות על תודעתנו הכלכלית

מכירת גז ב15 מיליארד דולר ל-15 שנים, נכנסת לחשבונות של האוצר כהכנסה צפויה. גם אם חלק גדול הולך לקניבלים, עדיין הם משלמים לא מעט מיסים וכמובן השאר הולך לקופת המדינה. עיסקאות מהסוג הזה צפויות עוד ועוד, וכמובן שיש למשק הישראלי לא מעט מגזרים אחרים ההופכים אותו למשק חזק.

כסף יש כמו זבל. בעצם יותר, כי זבל מוגבל במספר הבהמות שמייצרות אותו. כסף הוא פיקציה חשבונית, אוסף מספרים הנתון למניפולציה. השבוע שמעתי ברדיו אחד מהשדרנים ששואל את אחד הכלכלנים שאלה ממנה ניתן היה להבין שהשדרן חושב שיש איזה שהוא מקום בו נשמר הכסף של המדינה. כמעט עשיתי תאונה מרוב צחוק. 92% מהכסף הם פיקציה דיגיטלית.

לא רק שלא צריך לקצץ, אלא אפשר להשקיע בלב שלם ואוהב בחברה האזרחית, ולקדם אותנו למקום אחר מבחינת שוויון ואיכות חיים שגם תגדיל את ההכנסה הלאומית ממיסוי וגם תחזק את הדמוקרטיה.

אז למה זה לא קורה? לא בגלל 'שחיתות' ולא בשל הפיטפוט הרולניקי המשמים הזה של 'ריכוזיות' או הפטפוט העממי 'הון שלטון', אלא זו תוצאה של השקפת עולם. כה פשוט. השקפת עולמם של ביבי ושל שליחו במשרד האוצר, איש יקר הידוע בשמו יחשיך גפרור, סבורים שתפקידה של המדינה הוא לעשות את המינימום עבור האזרח. זהו הימין הקלאסי במירעו. אין כאן שום דבר חדש וזו לא המצאה ישראלית.

לצידם של ביבי-יחשיך, יש פקידי האוצר שמיומה הראשון של המדינה, לא משנה מי השר ומי הממשלה ומה האווירה הציבורית, פועלים ברובם על פי העקרון שהאזרח הוא מטרד. כל אזרח, בעיקר אם הוא ילד בן 8 הוא סבא שלו בן ה-80, כלומר שני יצורים שרק צורכים ולא מייצרים מסים אלא דורשים כספים (אחד לכיתות והשני למיטות).

הנה דוגמא קטנה משרד האוצר לא יקדם תכניות להפסקת עישון כי עישון מבחינת האוצר הוא ווין-ווין. איך? המעשן גם משלם מסים כל חייו וגם נהנה מחיים קצרים שמשמעותם פחות פנסייה וכל שאר הדברים שזקנים מחורבנים מעמיסים על המערכת.

וכמובן, החדשות האחרונות על קיצוץ תקציבי ו'הבשורה' שלא יעלו מסים. מגוחך. הרי מה פירושו של קיצוץ בתקציב החינוך למשל? שהתשלומים יוטלו על ההורים. לא רק שזה מיסוי, אלא מיסוי רגרסיבי, כלומר כזה הלוקח יותר מהעניים ופחות מהעשירים. באופן יחסי כמובן. כמו מע"מ. בעל ההכנסה של 5000 שקל משלם בדיוק את אותו שקל וחצי בערך על ליטר בנזין כמו זה שמרוויח 500,000 בחודש. יש כאלו.

ודוגמית אחרונה: גם אחרי שהתקציב מאושר; וגם אחרי שהאבק שוקע; האוצר בשלו - את מה שהוא לא הצליח למנוע לפני אישור התקציב, הוא ינסה למנוע אחרי האישור. איך? על ידי מדיניות של תת-ביצוע. בשורה התחתונה - ולא, אין לי את הנתונים המדוייקים - מדובר בלפחות 5% מהתקציב שאינם מנוצלים. בעברית מדובר בלפחות 15 מיליארד שקל בשנה. כל שנה.

זכור לי שר מסחר ותעשייה אחד, אולמרט שמו, שיצא בזמנו במלחמת חורמה נגד האוצר בטענה שהם 'העלימו בשנים האחרונות 65 מיליארד שקל'. נשמע דמיוני, נכון? אבל זו המציאות. כל עוד האזרחים לא מבינים איך הכלכלה הלאומית עובדת, החיילים האלמונים של יחשיך גפרור במשרד האוצר ימשיכו לצחוק עלינו כל הדרך לג'וב חייהם ב-HSBC או השד יודע איפה.

אני אולי נשמע ציני, אבל אין הסבר סביר אחר. מי שחושב שה-15 מיליארד הללו הולכים לכיסים של כמה פוליטיקאים כפי שזה קורה ברשות הפלסטינית או במקסיקו ורוסיה, טועה.

למרות הכל ישראל היא מדינת חוק. והבעיה היא מה המדיניות שמפעילה המדינה כלומר מה התוכן של החוק. מסירת כי"ל או בנק הפועלים לידים פרטיות נעשתה כחוק. בניית הכבישים והרכבות בארץ על ידי חברות זרות מבלי שהדבר תורם לשוק העבודה הישראלי גם היא נעשית כחוק.

כל עוד שיחשיך גפרור הוא שר האוצר וביביטורס ראש הממשלה, כלכלת ישראל תמשיך להיות נחלתו של מיעוט. נכון שהפירורים מספיקים לרובנו לחיים סבירים, אבל אפשר יותר, הרבה הרבה יותר.