מכתב ליצחק הרצוג - או מדוע 'העבודה' שוקעת בסקרים

מכתב זה נכתב כתגובה לבקשה שהגיעה לכאורה מלשכתו של הרצוג לסייע למפלגה לחשוב מדוע בסקר האחרון שהתפרסם ב'הארץ' עומדת 'העבודה' על 13 מנדטים בלבד "לו הבחירות היו מתקיימות היום". מסתבר שהיתה זו יוזמה של מבקרי הרצוג בעבודה. אבל לי זה לא שינה הרבה, כי הבעיה בהחלט קיימת. הנה הדברים שכתבתי ללשכת ח"כ הרצוג. תגובת לשכתו היתה "לא אנחנו שלחנו את המכתב". הייתי שמח לתגובה עניינית, אבל זה מה יש. ומי יודע, אולי היא עוד תגיע. הנה בכל אופן הסקר, הוא מה-9 לחודש, ולא, אני לא מתייחס ברצינות לסקרים המתקיימים במרחק של שנת אור מהבחירות הקרובות (גם אם הן יוקדמו ל-2014 עדיין מדובר בשנת אור). ובכל זאת, לא אני קובע את הכללים:

שלום לח"כ יצחק הרצוג

שמי אודי מנור, חבר מפלגה כבר כמה שנים, חבר עין השופט, מרצה במכללת אורנים ומחברם של כמה ספרים היסטוריים שהחשוב בהם לענייננו הוא 'לעשות שלום עם הפלסטינים' (הוצאת כרמל, 2012) העוסק בסיפור השכוח והמושכח של 'אגודות הכפרים' וכיצד 'מחנה השלום' הישראלי פעל כבר אז לחיזוק מעמדם של אנשי אש"ף על חשבון פלסטינים תומכי תהליך קמפ-דיוויד שאנשי 'אגודות הכפרים' היו הבולטים והאמיצים ביניהם.

הנה עובדה המופיעה בספר: ב-14 בנובמבר 1982 - למרות 'סברה ושתילה' על ההיסטריה חסרת האחריות שהיא עוררה אצל 'מחנה השלום' על """ארבע מאות אלף""" מפגיניו; ולמרות שחודשיים קודם לכן גורש ערפאת בבושת פנים מביירות לגלות נשכחת ; ולמרות כיבוש לבנון והרג רב של פלסטינים חפים משפע על ידי צה"ל - ובכן למרות כל נתוני הפתיחה הגרועים הללו, ב-14 בנובמבר 1982 התכנסו כ-3000 פלסטינים בבית ספר בחברון, ותחת שלט ענק בו היה כתוב 'כן לשלום, כן למשא ומתן', הכריזו על הקמת 'התנועה הדמוקרטית לשלום'. מנהיגי התנועה קראו לפלסטינים ללכת בנתיב של קמפ-דיוויד ולעמוד על זכויותיהם של הפלסטינים על בסיס הכרה בעם היהודי ונכונות לפשרת אמת עימו. למחרת הופיעה בעיתון לאנשים חושבים2, הלא הוא 'דבר', מאמר מעת גדעון לוי2, הלא הוא דני רובינשטיין איש 'מחנה השלום', תחת הכותרת 'יום עצוב ומדכא בחברון' (מצ"ב). אכן "עצב ודכאון" יש בעובדה שיש פלסטינים המוכנים להכיר בעם היהודי ולהגיע עימו לפשרה ולשלום, והרי מדובר ב'קוויזלינגים' שכן לכל ידוע שהנציג האותנטי של הפלסטינים הוא אש"ף. לימים הפך רובינשטיין למעריץ של חמאס כמובן.

המציאות משתנה, ההגיון הפנימי המוצק של הרובינשטיינים\לוים קצת פחות. הם אף פעם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. בכלל ובפרט אם את המציאות מנהיגים אנשי 'הימין', והרי איש שמאל ראוי לשמו אמור להתנגד לכל מה שאומר איש ימין, גם אם הוא יאמר שמחר יום ששי.

מדוע אני מאריך בציון הביוגרפי הזה ומטריח אותך בשיעור היסטוריה? מכיוון שלמיטב הכרתי, ההבנה ההיסטורית של הסכסוך היא תנאי להתייחסות רצינית ואחראית אליו, והתייחסות רצינית ואחראית לסכסוך היא תנאי לקבלת אמון מהעם.

אם ההגיון הזה סביר בעיניך, הרי שהעובדה ש'העבודה' גם בראשותו של מנהיג מתון ולא "צעקני" כמו יחימוביץ, שדלתות כל העולם פתוחות לפניו, מנהיג המשדר בגרות, בשלות, רצינות ואחריות, זוכה בסקרים ל-13 מנדטים מלמדת שככל הנראה למרות הדימוי הרציני והאחראי הזה, יש כאן בעייה קשה של אמינות. לא צריך ללכת רחוק וממילא לציבור יש זכרון קצר. אבל את קוצר הזכרון משלימים בימינו הפרופסורים גוגל, יוטיוב ופייסבוק.

הללו מלמדים אותנו למשל על דברים שאמרת בועידה האורווליאנית שהתקיימה ממש לפני שבועיים בעיר הלבנה. פרצופה האמיתי של הועידה הזו נחשף כמו במקרים אחרים ביחס ל'אחר'. האופן בו התקבל נפתלי בנט, שר נבחר בממשלת ישראל הריבונית, על ידי אבירי הנאורות, השלום, הסובלנות, הדמוקרטיה והחשיבה כמובן ('עיתון לאנשים חושבים' כבר אמרנו?), מעידה עליהם יותר מכל פמפלט, יותר מכל גילוי דעת, יותר מכל מאמר מערכת, יותר מכל ועידת שלום נוצצת.

כשם שאני מצאתי את נאומך (הרהוט יש לומר) בועידת השלום של העיתון לאנשים חושבים, כך מסוגלים לעשות זאת אנשים שיותר משיקשיבו לדברים שאמרת (ברהיטות כאמור) יזכרו את תמונת יו"ר האופוזיציה תחת הסמליל של 'הארץ', שלמרבה הצער – ולא מהיום – הפך לסמל אי האמינות, אי הרצינות, עליבות הנפש וההפקרות המוסרית בתחום האקוטי ביותר בישראל: יחסי יהודים-ערבים. תעשה את החשבון בעצמך מה משמעות הופעתך תחת הבאנר של האנשים הנקלים הללו שחשפו את ערוותם כאמור באופן בו קיבלו  את בנט.

אני בכל אופן לא מאמין גדול במוסכמה המהוללת לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מלים'. אני מנסה לעמוד במדרגה של 'האנשים החושבים' ולכן הקשבתי לדבריך, והניתוח שלהלן מבוסס על הקשבה זו, ומסקנתו למרבה הצער היא שבעיית האמינות המשודרת מעצם תמונתו של יו"ר האופוזיציה תחת הכותרת של 'הארץ', מקבלת חיזוק מדבריו. להלן כמה דוגמאות שאספתי תוך כדי צפייה בדברים:

מילא דברי החנופה ל'הארץ' – מותר להודות לבעלי השמחה, אך באותה הזדמנות כדאי היה לומר מילה או שתיים על בגידת העיתון הזה בתפקידה המוצהר של העיתונות: זכות הציבור לדעת, כלומר לקבל תמונה מקיפה ומורכבת. אם 'ישראל היום' איננו עושה זאת, אין מה לבוא בטענות שהרי הוא לא זה המצהיר בכל הזדמנות שהוא 'עיתון לאנשים חושבים'. ולכן היומרה מחייבת, ולא רק האצילות. ואתה בחרת להחניף לאצולת העיתון ובכך כבר הפסדת כמה נקודות.

הצהרתך שאתה היית מכה את חמאס בראש ורץ לדבר עם אבו-מאזן מרשימה כמובן. אבל השאלה המתבקשת על מה בדיוק. אבו-מאזן הרי כבול באידיאולוגיה של פת"ח, המכתיבה לו התעקשות חסרת פשרות על כל האינטרסים של הפלסטינים כפי שהם מוגדרים על ידי פת"ח: זכות השיבה, ירושלים המזרחית, פינוי כל ההתנחלוית ומעל לכל אי-הכרה בעצם קיומו של עם יהודי וכמובן אי הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. גישה זו מובילה בהכרח לחינוך שבליבו הסתה בלתי פוסקת כנגד 'הכיבוש' או 'הישות הציונית', הסתה שאפילו זו המתקיימת בעיתונות הפלסטינית מחווירה לידה. אבו-מאזן הוא שותף לישראל רק במישור חשוב אחד – התנגדותו לטרור. לשם כך אין צורך לרוץ למוקטעה. לשם כך אין צורך בהצהרות בומבסטיות שאמנם מתקבלות במחיאות כפיים אצל באי ועידת המלחמה של העיתון המהולל. המשמעות המעשית של שיתוף האינטרסים בין ישראל לרש"פ בראשותו של אבו-מאזן מתקיימת כבר כמה וכמה שנים. העובדה היא שהגדה בדרך כלל שקטה, והמעצרים שמבצע צה"ל בכל שבוע ברחבי הגדה, של פעילי חמאס או ארגונים אחרים, מעידה שהשקט בגדה קיים לא כי אבו-מאזן מחנך לשלום אלא כי האינטרס של הרש"פ היא לשמור על כוחה, והאינטרס הזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי למנוע טרור מתאבדים. זה לא תהליך מדיני, וכל הכרזה על 'ריצה למוקטעה' פירושה איבוד נקודות בדעת הקהל. 13 מנדטים בסקרים כבר אמרנו? אמרנו.

קשה להניח שיש הרבה ישראלים – להוציא את הצדיקים שהתכנסו באולם וביטאו בעניין שלהלן שמחה גדולה – שיתנו לך או למפלגה שלנו נקודות זכות רבות מדי על קריאתך 'להשלים כבר עם טורקיה'. מנקודת מבט מוסרית מדובר בחרפה. אם אתה סבור שיש דבר כזה 'כבוד לאומי' או לפחות צדק אלמנטרי, הרי שכל דיבור על פיוס עם טורקיה עומד בניגוד גמור אליו. אם מדובר באינטרסים בטחוניים וכלכליים, ניחא. אבל במסגרת של נאום בן 10 דקות, שהתיזה היסודית בו מבחינה בין 'טובים' ל'רעים', קשה להבין איך אפשר להכריז על טורקיה כעל חלק מה'טובים', כשהנשיא שלה מתחרה רק בהיטלר בהכרזות האנטישמיות שלו, ושכל הפרשייה הזו שהביאה לקלקול היחסים משמעותה היתה אחת ויחידה: פריצת מה שמכונה 'המצור הימי על עזה' לטובת.... 'הרעים'! שלא לדבר על כל מה שהתרחש על המאווי-מרמרה נגד חיילי צה"ל שנקטו בפעולת שיטור תקנית וחוקית ונתקלו ב'לוחמי השלום' הטורקים ובלהקת המעודדות שלה במערב המלוקק.

הלאה. קרוב לוודאי שציטוטו של פרס כעד מומחה אודות פרטנרים לשלום, גם היא הביאה את באי הכנס להתמוגגות שאין כמותה, ולתוצאה הפוכה בקרב מאות אלפי הישראלים המשתייכים ל'קולות הצפים'. פרס הרי מוסיף חטא על פשע. מילא היה אדריכל אוסלו שחתר תחת מדיניותו הרשמית של ראש ממשלתו. כל זה היה בעבר הרחוק, לפני יותר מ-20 שנה. אלא שהיום הוא עושה זאת מהבית הממלכתי ביותר, האחרון שנשאר לנו, בית הנשיא. עם ישראל הלך לקלפי והכריע שמי שינהל את מדינתו הוא נתניהו והקואליציה שהצליח להקים. אלו כללי הדמוקרטיה. וכשעם ישראל רואה שמי שאמור לסמל את האחדות, פועל באופן שיטתי כנגד ממשלות ישראל הנבחרות - פעם על מנת להדיח את יואב גלנט ולחבל בפעולתו של שר הבטחון ברק, ופעם נגד ראש הממשלה הנוכחי שאולי ניהל כדבריך את התהליך המדיני באופן לא מספיק ראוי – הוא (לפחות הקולות הצפים שבו) מביע חוסר אמון כלפי מי שממשיך לראות בו את 'אביר השלום' ועד מומחה לענייני פרטנרים.

הלאה. כשאתה מדבר בהתלהבות ראוייה לציון כנגד הגזענות, הטיפשות והאלימות שיש בשני הצדדים, אתה שוב אומר דברים נעימים לאוזן הקהל הקדוש של ועידת השלום המופלאה הזו, אבל אני נוטה להעריך שהציבור הרחב שבע עד די מהנסיונות ליצור סימטריה בין 'הרשעים' שלנו ל'רשעים' שלהם; בין הרוצחים (והם ישנם!) 'שלנו' לאלו 'שלהם'; בין הסתה אצל דב ליאור לבין הסתה באתרי חמאס או ברדיו של הרש"פ. אין ולא היתה מעולם סימטריה בין העמים. זו האמת והציבור אוהב או לפחות מעדיף אמת. ומנהיגות נמדדת ביכולת לומר את האמת. צדקת הדרך היא הנכס היסודי ביותר שיש לנו, ואף פעם לא מיותר להזכיר את דבריו של אלתרמן בנושא. אין לי ספק שמקורותיך בבית הרצוג השורשיים הם הבסיס להכרת צידקת הדרך שלנו. אבל החנופה הזו ל'אנשים החושבים' כוללת את מס השפתיים של הסימטריה, וכל נקודה שתרוויח אצלם, עולה לך בחצי מנדט. לפחות.

ויש עוד מרכיבים חשובים בנאום שלך, שפעולתם דומה. למשל הטענה שאיום חמאס איננו אסטרטגי. הוא כן. או דבריך על 'המערכת הפוליטית המרוסקת' של אבו-מאזן המעלה עוד תהיות לגבי משמעותה המעשית – להבדיל מההצהרתית – של 'הריצה למוקטעה'. או דברי ההזהרה שאותי כבר מצחיקים שכן אני קורא אותם בתוקף מקצועי כהיסטוריון, על 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה. כמה פעמים אפשר לשמוע את תחזית הזגגים הזו? ואפילו אם אתה צודק, ואכן 'חלון ההזדמנויות' וכן הלאה, כמה דקות קודם לכן אמרת שיש 'ציבור עצום שרוצה שלום' אבל הוא 'מפחד'. והחיפזון מהשטן, ולכן גם מנקודת המבט הזו – הקריאה 'מהר מהר פן נאחר!!' – מזכה במחיאות כפיים של צחי הלבב החושבים אך עולה מן הסתם במנדט או חמישה-עשר.

מכתב זה ממוען גם למחוז הקיבוצים במפלגה, שבדיוק לפני שנה השקיע מאמץ נרחב ומעורר הערכה לכשעצמו (שכן האם במחוז אחר מתקיימת בכלל פעילות רעיונית? מסופקתני), במרכזו מאמציו של שאול אריאלי לספר לעם ישראל שאין שום חשיבות לשטחים, וכי טילים אפשר לירות גם מהמפרץ הפרסי. כמה מנדטים היה שווה לדעתך המסר הזה לפני 'צוק איתן'? כמה הוא שווה היום? נכון, שמעתי בנאומך דברים ברורים על נחיצות האחיזה בבקעה, אלא שדברים אלו לא רק שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות המינימום של האיש שאתה רוצה לרוץ ולקדם עימו 'תהליך מדיני', אלא שהם אינם ברורים מספיק: האם מדובר בצה"ל שיושב בבקעה? מה רוחבה? מה מעמדה הריבוני?

מטרת הניתוח לעיל היתה להציע הסבר המערב מעט היסטוריה וקצת אקטואליה לעובדת מעמדנו בסקרים. אתה שואל מן הסתם מה אני מציע. קודם כל, להקפיד לומר את האמת. ללא כחל ושרק. לדייק. אבו-מאזן איננו שותף לתהליך מדיני ואין באופק שותף כזה. אבו-מאזן הוא שותף סביר לטובת המשך שמירה על בטחונם של יהודים ופלסטינים בחלק המזרחי של א"י. את הסיכוי לשמור על חייהם ושלומם של פלסטינים ויהודים החיים באזור עזה איבדנו לפני תשע שנים ומי יודע, אולי 'צוק איתן' ישיב מעט הגינות ותנאים של חיבה ליהודים ולפלסטינים משני צידי גדר הרצועה. מתוך אותו הגיון, יש להקפיד ולומר שהקואליציה 'השפויה' יחסית שישראל נמצאת בה באזור, גם היא על תנאי, גם היא קוניונקטורלית, גם היא מבוססת על שיתוף אינטרסים בין המשטרים הדכאניים של סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות. לא יותר ולא פחות.

לסיכום, שידור מתמיד של קור רוח מדיני ודייקנות עובדתית (הפוך לחלוטין מדרכו של העיתון הנזכר) הוא תנאי לשיקומה של האמינות שפעם היתה שם נרדף למפלגות תנועת העבודה: מפא"י, אחדות העבודה ופועלי ציון. את "הסטייה של מפ"ם" כפי שהגדירה יגאל אלון הצליח 'המערך' (הזוגי ואחר כך המשולש) לקבור למשך שנים ארוכות של בניין אומה רב-צדדי ורב-תחומי: בבטחון, במעמד המדיני של ישראל, בכלכלה, בחברה, בקליטה, בחינוך וכן הלאה. אחרי המהפך של 1977 חזרה הסטייה הזו וזחלה מן המנהרות ההיסטוריות שלה ואחרי 1981 הרימה ראש ושבה וכבשה את המחנה הציוני-השמאלי. את נצחונו של רבין ב-1992 יש לראות כשיבה רגעית של 'העבודה' לעצמה: אמינות אמינות אמינות. דרכו של רבין (ושל אלון ושל אשכול) היא תשובת העבר לשאלת העתיד.

מדוע 'תופעת גדעון לוי' גרועה מלורד האו-האו

קודם כל, מי זה 'לורד האו-האו'? אינטלקטואל אנגלי שבזמן מלחמת העולם השנייה ישב בגרמניה ושידר תעמולה פרו-נאצית באנגלית, לאנגליה. אני משוכנע שאין צורך להסביר מדוע ההשוואה לתופעת גדעון לוי מובנת מאליה. אז זהו, שהיא לא. משני הצדדים שלה, הענייני-היסטורי והאנלוגי-אקטואלי.

מהצד הענייני-ההיסטורי: גדעון לוי לא נאצי ובכל מקרה הוא לא מואשם כמו ויליאם ג'ויס (שמו האמיתי של 'לורד האו-האו') במסירת סודות לאויב, הפעולה שהביאה בסופו של דבר לתלייתו של האו-האו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

מהצד האנלוגי: הלורד האו-האו ודומיו (הברון מוסלי למשל), כלומר הפשיסטים בבריטניה, היו אז והם ממשיכים להיות בשולי-השוליים של החברה והפוליטיקה בבריטניה. גדעון לוי לעומת זאת צמח מתוך המחנה החברתי-הפוליטי החשוב ביותר של ישראל, זה שלמעשה הקים וקיים אותה עד 1977: תנועת העבודה.

כן כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, גדעון לוי שימש בין השאר כיועץ או עוזר בכיר של שמעון פרס, בתקופת הבחירות החשובות ביותר לדעתי בתולדות המדינה, אלו של 1981 (מדוע הכי חשובות? כי ב-1977 יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד. ב-1981 האווירה היתה של 'מתקנים את התקלה'. זו היתה הפעם היחידה בה התייצבו באופן מובהק שני מחנות פוליטיים זה מול זה, כמו במערכת דו-מפלגתית. בגין ניצח את פרס 48-47. כל השאר כמו שאומרים: היסטוריה).

ומכאן לתשובה על השאלה שבכותרת: בעוד הלורד האו-האו ודומיו לכל היותר עיצבנו את המיינסטרים הבריטי (וחשפו את ערוותו בכל הנוגע לכבוד שהם רחשו וממשיכים לרחוש לחופש הביטוי, אבל זה עניין שולי כרגע), הנה אי אפשר להגזים בחשיבותה של תופעת-גדעון-לוי: המאסת 'השמאל' על המיינסטרים הישראלי.

במלים אחרות: בעוד הלורד האו-האו איננו מבטא אלא שולי-שוליים של הימין הבריטי הסהרורי, הנה תופעת-גדעון-לוי אחראית להחלשותו של השמאל הישראלי ומעצם כך לחיזוקו של הימין.

כתבתי כמה פעמים 'תופעת-גדעון-לוי' והגיע הזמן להסביר למה הכוונה. אך קודם לכן יש לומר דבר אחד שלי הוא ברור אך הוא שנוי מאד במחלוקת: המיינסטרים הישראלי – אצל יהודים וערבים גם יחד – מתאפיין בהטייה ברורה לכיוון הערכים הקלאסיים של השמאל-הציוני (לא, לא אמרתי שהערבים בישראל ציונים. הציבור מתבקש לקרוא מה כתוב ולא מה שהוא חושב שכתוב): בתחום החברתי-כלכלי: מעורבות של המדינה בכלכלה לטובת משק יצרני, שוויון הזדמנויות, צמיחה ותעסוקה מלאה. בתחום המדיני: מתינות, נכונות לשלום-אמת המבוסס על הכרה ופשרה, זהירות בשימוש בכוח אך נכונות מלאה ומוכנות לעשות שימוש כזה למטרות המדיניות הנזכרות.

זהו להבנתי 'שמאל'. וסיכוייו להצליח להוביל את תפיסתו האחראית והשקולה, הוא זקוק לאמון הציבור (או לפחות 51% ממנו, אלו כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית). וכדי לעשות זאת הוא חייב להציע דרכים מתונות ואחראיות. הוא חייב לשדר אמינות. את זה הצליחו לעשות בן-גוריון ושותפיו-יריביו לצמרת מפא"י מ-1933 ועד 1977. את זה הצליח לעשות רבין ב-1992. במידה מסויימת גם אהוד ברק ב-1999.

אבל רבין וברק הם 'סטיית התקן' בתהליך הפוליטי ההפוך לזה שקידמו בין 1933 ל-1977 מפא"י ושותפותיה (מפ"ם, אחדות העבודה וגורמים פרוגרסיביים במרכז הציוני ובציונות הדתית!). כי מאז 1975 (בעיצומה של ממשלת רבין הראשונה), ויהיו שיאמרו מאז 1967 (מאז משה דיין הפך להיות קיסר השטחים. מי החליף אותו ב-1974? נכון. שמעון פרס), ובוודאי אחרי 'המהפך' של 1977, הלכה והתחזקה 'תופעת גדעון-לוי', במרכזה הצגת חלופות מדיניות תלושות מהמציאות, בשיאן 'הסכם אוסלו' עליו חתומים כידוע שמעון פרס ויוסי ביילין.

במלים אחרות ובקיצור: תופעת-גדעון-לוי מתאפיינת בשיח פוליטי חסר אמינות. הציבור הישראלי שכאמור ברובו מתון מדינית-בטחונית וסוציאל-דמוקרט כלכלית-חברתית, איננו מוכן למסור את הגה השלטון או אפילו חלקים ממנו, לאנשים שמשדרים חוסר אמינות. הלורד האו-האו שידר בסך הכל תעמולה מרגיזה. גדעון-לוי ושות' משדרים חוסר אמינות.

מי הם שותפיו של גדעון-לוי לתופעה? לא לפי סדר החשיבות, ניתן למצוא אותם באקדמיה, בתרבות, בספרות, בקולנוע, בקרב סלבריטאים, וכן הלאה. כל מה שאלחנן יקירה היטיב להגדיר כ'קהילת הטרוניה'. אלו שנקודת המוצא שלהם שישראל היא לא רק הבעיה של המזרח התיכון ושלכן יש לבטלה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, אלא שהיא קודם כל צרה חברתית לרוב יושביה (בפריפריה, בישובים הערביים כמובן, בשכונות, בקרב עדות המזרח, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, ילדים, הסביבה ומי ומה לא) ובושה וחרפה מעצם קיומה הגרוטסקי (חנוך לוין כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: חנוך לוין, שאת הביקורת שלו כינה גדעון קרסל במלים 'שמאל-בואש').

כדאי לשים לב להבדל המהותי בין מה שייצג לורד האו-האו לבין מה שמייצגת תופעת גדעון-לוי. לורד האו-האו הגיע משום מקום והלך לשום מקום. לעומת זאת, אצלנו מדובר באנשי אקדמיה שעצם הזכרת האוניברסיטה ממנה הם משדרים לעולם את מרכולתם, היא המסר: ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (בן-גוריון!); שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב; אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. רשימה חלקית.

אחר כך באים האמנים הדגולים שלנו, המשוררים והסופרים, לא כולם חלילה, ברור, גם באקדמיה הרוב הוא הגון ורציני. אבל התופעה עושה רעש הרבה יותר ממשקלה ולכן חשיבותה. אז האמנים שמגנים את האלימות והכיבוש וההתנחלויות ואת חומת ההפרדה ומצטרפים לחרמות וכן הלאה. והקולנוענים הזריזים שיודעים – כמו לא מעט אקדמאים מהשורה השנייה – שאם אומרים את המלים הנכונות ומצלמים את הכפרים מהזוויות הנכונות, זוכים לתשואות הנכונות במקומות הנכונים. והאמנים הפלסטיים שעושים מיצגים ומיצבים נגד האלימות והכיבוש וכן הלאה.

ועיתון אחד כנגד כולם. 'העיתון לאנשים חושבים', שהפך למשל ושנינה בקרב מבקריו, אך שממשיך לשאת בגאון את הכינוי הזה, ומבחינות רבות בצדק, בדין וביושר. כי מבחינות רבות אכן מדובר בעיתון רציני לאנשים שדורשים מעצמם קצת יותר בבואם ללמוד על המציאות כפי שמשתקפת בוואטסאפ. ולכן תופעת גדעון-לוי כל כך משמעותית וכל כך בעייתית בלשון המעטה. כי עם כל הכבוד לסקירות החכמות בתחומי הספרות, הבריאות, הספורט, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המסעדנות והחינוך, ואפילו הכלכלה, שאפשר למצוא בעיתון הזה, מה לעשות ושאלת חיינו כאן היתה מאז 1878 ומשיכה להיות על עצם זכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מארץ-ישראל. או בקיצור: השאלה המדינית-בטחונית. ועל השאלה הזו גדעון לוי ודומיו (וקודמיו) משיבים תשובה שלילית או לכל הפחות חסרת אמינות.

שוב, בשונה מתעמולת הסרק הכוזבת והמעצבנת של לורד האו-האו - שבלי להיות מומחה לתולדות מלחמת העולם השנייה אני מרשה לעצמי להניח שהנזק שלה למאמץ המלחמתי היה זניח אם בכלל -  ההקפדה של גדעון-לוי (ושותפיו לתופעה בעיתונו ובקהילת הטרוניה הרחבה, ובעיקר בעיקר במערכת הפוליטית) להמשיך ולעסוק בסכסוך היהודי-ערבי כאילו שיש רק צד אחד שכולו צודק (ומסכן וגזול ושדוד ומנושל ופליט) וצד שני שכולו אשם (ואלים ומתנשא ומנשל ומטהר-אתנית ומנצל), ניזקה לסיכוי לפתור את הסכסוך הזה, או לפחות להרגיע אותו, עצום.

ומדוע? בדיוק. בשל הפוליטיקה, או הפוליטיקאים שהיא מעודדת ושהם רוכבים עליה, על תופעת גדעון-לוי, וניזונים מצדקנותה החד-צדדית והעיוורת למציאות. הוזכר כאן כבר הקשר בין גדעון לוי האיש לשמעון פרס המועמד לראשות הממשלה ב-1981. שמעון פרס גידל כמה וכמה תלמידים הראויים להכלל בתוך הקבוצה הזו שזכתה כאן לכותרת 'תופעת גדעון-לוי'. הבולט בהם הוא כמובן יוסי ביילין. הוא ופרס כאמור לעיל הביאו עלינו את 'אוסלו'. לא מדובר ב'פשעים' במובן שהימין נוהג לדבר עליהם, אלא בפוליטיקה הנסתרת שהתקיימה בין יצחק רבין לשמעון פרס כבר מימי הממשלה הראשונה בה כיהנו יחדיו בתפקידים הבכירים ביותר, בין השנים 1977-1974.

הציבור בוודאי שכח, כי למי יש כוח לזכור כשבכל דקה יש 'מבזק' המספר לנו על רקע מוזיקה דרמטית על 'מה שקורה עכשיו'. טוב, בשביל זה יש היסטוריונים. זה תפקידם העיקרי. להזכיר ולתת הקשר. ובכן ב-1975, בזמן שרבין עמל להגיע ל'הסכם ביניים' עם מצרים, הסכם שסלל את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד שלוש שנים מאוחר יותר, חתר שר הבטחון שלו, שמעון פרס, כנגד מדיניות ראש הממשלה שלו, תוך שהוא (פרס) עושה שימוש בעיתונות החושבת של אותה תקופה – בראשה 'הארץ' ו'דבר' – על מנת להראות לציבור הישראלי את איוולת דרכו המדינית-בטחונית (של רבין) הזהירה מדי לטעמו של שר הבטחון.

נשמע מוכר? בדיוק. בדיוק אותו הדבר התרחש 17-18 שנים מאוחר יותר. בעוד ראש הממשלה יצחק רבין עמל על קידומו של הסכם מסגרת זהיר ומתון בין ישראל לבין נציגים פלסטינים מתונים, חתר סגן שר החוץ הישראלי, יוסי ביילין, תחת התהליך שניהל ראש הממשלה שלו באמצעות אליקים רובינשטיין, נציגו בוושינגטון, ובאוסלו – בצוותא עם אידיוטים שימושיים דוברי נורבגית – הבטיח את שובו של יאסר ערפאת לא 'רק' לזירה המדינית (שם נחשב סוס מת לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין), אלא ממש ממש למוקטעה ברמאללה.

השאר כידוע היסטוריה. היה זה קלינטון שאמר שרצח רבין הסיג את תהליך הפיוס הישראלי-ערבי או היהודי-פלסטיני לפחות דור אחד לאחור (זהו איננו ציטוט מדוייק!). אכן כן. רבין, בדיוק חודש לפני שנרצח, התכוון לעצור את טירוף אוסלו שכפו עליו הצמד ביילין-פרס, בעידודה של 'העיתונות החושבת'. הנה מה שאמר בנאומו בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ועכשיו תבדקו את ההפרש בין דברי רבין ב-1995 (שכן, כמובן, הם אינם קדושים ואני משוכנע שרבין עצמו היה מציע במצבים שונים מפות קצת אחרות, ובכל זאת), לבין גדעון-לוי-יוסי-ביילין-שריד ושות', ובעיית האמינות המדינית של מי שמזוהה עם 'השמאל' בישראל ולקח עליו מונופול, תתברר מאליה.

האירוניה שהאנשים הטובים ברובם, המתנהלים על פי עקרונות 'תופעת גדעון-לוי', מכתירים עצמם כ'מחנה השלום', שהרי המשמעות המעשית של התופעה היא חיזוק אויבי התהליך המדיני: פעם אחת בצד הפלסטיני - זאת על ידי הערצה עיוורת של חמאס ולפני זה של פת"ח\אש"ף; ופעם שנייה כאמור על ידי חיסול-דה-פקטו של חלופה שמאלית-ישראלית ראוייה ואמינה.
זה יכול היה להיות מצחיק אילולא העובדה שהבדיחה היא עלינו ואותי היא לא מצחיקה. מה עושים? עושים. הרבה מאד אבנים שזרקו חכמים גדולים שהם למעשה טיפשים מטופשים להרבה מאד בארות (ומנהרות), חייבות להיות מוצאות משם על ידי חכמים גדולים פחות, אך אמינים יותר. זה לא יהיה פשוט, אף פעם לא מאוחר להתחיל.

NEWSROOM AND RINOS

לא יודע מה אתכם אבל אני מחובבי סדרות הדרמה, בין אם הן תוצרת בריטניה, בין אם תוצרת ארה"ב, ואני יודע שגם במקומות אחרים יודעים את המלאכה, אפילו בדנמרק, ארגנטינה וארץ הקודש. קשה לי לדרג אפילו ביני לבין עצמי איזו סדרה 'טובה' יותר, 'בורגן' או 'בדרך לקנדלפורד', 'סופרנו' או 'האישה הטובה'. אבל מנקודת מבט של תיאוריה פוליטית-יישומית, אין ספק שסדרת השנה, לדעתי בכל אופן, ואולי יותר מכך, היא 'ניוזרום' (באנגלית זה נראה יותר טוב: Newsroom), פרי יצירתו של ארון סורקין, מי שחתום על סדרה משובחת במיוחד, 'הבית הלבן'.

ושוב פעם 'למה לי פוליטיקה עכשיו'?

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? לא כי כל מה שאומרים על הפוליטיקה איננו נכון. אכן, זהו מחוז החפץ של לא מעט מושחתים. אכן, זהו אחד המחוזות המביכים ביותר מבחינת הפער בין הוד-מנופחותו של מאן-דהוא, לבין מה שהוא שווה בעיני האזרחים. בלי ספק, הפוליטיקה מרוחה בדרך כלל אינספור שכבות של מלים ריקות, סיסמאות, הכרזות, הצהרות וכיוצא באלו. וגם כשהיא משיגה משהו מועיל – גשר, מחלף, בית חולים, בית ספר, הסכם שלום, 40 שנות גבול שקט ברמת הגולן ועוד זוטות כגון אלו – זה תמיד על תנאי, תמיד חלקי, תמיד ניתן לפרשנות שמאחורי הדבר הנפלא (בית ספר, הסכם שלום, קליטת עולים) יש 'אינטרסים' רחמנא ליצלן, שהגרוע בהם, הנקלה והמגונה ביותר הוא כמובן הכיסא. עד כאן עוד מניפסט אנטי-פוליטי המסתכם בתובנת העומק הרווחת בימינו: 'פוליטיקה זה גועל נפש'. 

האם הפכתי לימני? גרסא מקוצרת מאד (1057 מלים, 23 באוקטובר 2015)

הנה נסיוני להסביר מה עובר עלי. אם בכלל עובר.
בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע בתחומים הרלבנטיים לנושא: תיאוריה הפוליטית, כלכלה פוליטית, מזה"ת, סכסוך, פלסטינים, ציונות, מתנחלים וכו'. 


וזו לא תשובה כמובן. אלא רק קצה קצהו של מבוא. שכן תכני ידע אינם מגדירים עמדה פוליטית.

חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, הבנתי עוד שני דברים. האחד, שההבחנה הרווחת בישראל בין ימין לשמאל כמעט אף פעם לא מלמדת כלום על המציאות. אבל מכיוון שאי אפשר לחמוק ממנה, אין ברירה אלא לגשת אליה על בסיס פירוק המציאות למרכיבים על מנת לתת תשובות ישירות שהן בעצם הביטוי של העמדה הפוליטית.

מאז התואר הראשון אני מקפיד לפרק את המציאות לארבעה מימדים - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה. ברור שיש קשר ביניהם וברור שכל אנליזה כזו סובלת ממלאכותיות ופשטנות, אבל היא נחוצה בדיוק כפי שפיגום נחוץ לבניין הבית.

בפיסקאות הבאות אנסה להראות כי על יסוד האנליזה הזו לא רק נותרתי איש שמאל, אלא שהתואר המכובד הזה שייך לי ולא לאנשים המזוהים עימו.

ובכן, האנליזה:
במישור החברתי-תרבותי אני אוחז כמו רוב הציבור בישראל מן הסתם, בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא בלי ביקורת, עצמית קודם כל. לא בלי התביעה לחיפוש מכנים משותפים, בלעדיהם אין ולא תתכן חברה ותרבות. כי כולנו בדרך כלל רוצים גם ביטוי עצמי וגם הכרה ותקשורת. כי בלי זהות משותפת, אין  סולידריות. סולידריות אין פירושה תמימות דעים כמובן. אלא כבוד הדדי והסכמה על כללי משחק המוכרים בשם 'דמוקרטיה', שלב ליבה הוא 'האזרחות', שלב ליבה הוא שילוב של חובות וזכויות.

איש שמאל ראוי לשמו הוא תמיד בעד דמוקרטיה והוא תמיד חרד לקיומה. ולכן איש שמאל לא יכול להיות אדיש לחובת הדמוקרטיה להגן על עצמה. וההגנה הזו היא גם באמצעות בנייה (על ידי הרחבת הדמוקרטיה למישור הכלכלי קודם כל) וגם באמצעות אקטיביזם מנהלי, שיפוטי ושיטורי (בעברית: רגולציה, חוק, משטרה ושב"כ).

במישור הכלכלי-חברתי נשענת עמדתי השמאלית על דברי עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, המעמד השלישי הוא הכל'. :  הבעיה כמובן היא איך עושים שהכל יהיה שייך לכל. והתשובה של שמאלן הדוגל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. 

ומכאן שאיש שמאל ראוי לשמו להבנתי, חייב להיות סוציאל-דמוקרט. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. שמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות, אלא זה ששואל את עצמו בין כל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר (או הגרועה פחות) לטובת קידומה של מציאות שוויונית יותר והוגנת.

לבסוף, המישור הפוליטי-מדיני, או ליתר דיוק, הסכסוך היהודי-פלסטיני: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימינאן. למיטב הכרתי עמדתי השמאלית בעניין זה נותרה בעינה מאז שהייתי בן 17 בערך.

בבסיס העמדה הזו עומדת הנחת היסוד לפיה האנושות מורכבת מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית המוכרת ב'משפט העמים' שהוא הביטוי הנשגב ל'מערכת הבינלאומית' שאופן פעולתה לא תמיד נשגב ותמיד רווי באינטרסים ובהגיונות סותרים. כך או כך, עקרונית יש זכות הגדרה עצמית לכל עם. לאירים, להונגרים, לפלסטינים וגם ליהודים. זוהי עמדה שוויונית המניחה רצון לשיתוף פעולה בין עמים. 

זו העמדה הציונית הקלאסית והיא נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, וגם במוחו של איש ימין-ליברלי כמו ז'בוטינסקי. לכל אלו היה ברור שמדינת ישראל, לכשתקום, תהיה מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט.

על כך בדיוק שורש הסכסוך. על העדר עקרון ההכרה ההדדית שבלעדיה לא יתכן שלום אמת. ומכאן לבעיית הביטחון המלווה את החברה היהודית מאז ראשית הציונות המעשית אי אז ב-1878. ומכאן האתגר הקבוע העומד לפתחו של איש שמאל, שאם לרגע אחד הוא איננו עומד על המשמר, ומאמץ את התועבה הפציפיסטית או את האשפה הפוסט-קולוניאליסטית, הוא אוחז בעמדות שמשמעותן היא גזענות מובהקת: דמם של יהודים הפקר כי הם יהודים. 

אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. 

אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור 'השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא', יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, לקרוא את מה שכתוב כאן (ועוד יותר בגרסא המקוצרת שנכתבה באוקטובר 2015), התשובה שלילית. 

לא חל שום שינוי עקרוני בעמדות הפוליטיות שלי. מה בכל זאת השתנה? כל מה שנובע מהכרעה מהותית להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, לסיסמאות, לאופנות, ל-PC אקדמי, לארגונים, לכתבי עת וכיו"ב.

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. 

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. כי המציאות מורכבת. אפשר אבל מזיק לעשות לה רדוקציה למושג אחד גם אם זה עושה הרגשה טובה של עליונות צדקנית.

אלחנן יקירה הגדיר את הנטייה הזו להעמיד את כל העולם על מושג אחד בשם 'פרוורסיה אידיאולוגית'. אולי יש יתרון חינוכי בבניית תודעה המייחסת הכל או את הרוב למושג אחד: 'שתי רגליים רע - ארבע רגליים טוב'. אבל המחיר הוא הפנייה שיטתית של הגב לחברה; המחיר הוא דוגמטיזם,

החיסון הטוב ביותר למחלה הזו הוא נאמנות לאמת המורכבת. אני מאמין כי נפש אידיאולוגית בריאה, היא תנאי לגוף פוליטי בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד לשאלת השאלות של הפוליטיקה: מה החלופה הממשית. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.

בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל' - ובכן  את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן.

וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.

על רצח רבין ומורשתו

השורה התחתונה ברורה או אמורה להיות ברורה מאליה: רבין היה איש פוליטי. הרצח שלו היה רצח פוליטי. ומכאן שכל דיון ברבין, במורשתו של רבין, ברצח רבין ובמורשתו של רצח רבין, חייב להיות פוליטי.

אחרת הוא הופך להיות או דביק ['רבין איש כדורי', 'רבין הצלם', 'רבין השתיין', 'רבין שחקן הטניס', 'רבין המחוספס', 'רבין החתיך של הפלמח', 'רבין שיכול היה להיות מהנדס מים'], או תלוש ['רצח רבין' כהזדמנות לעסוק בנשים מוכות, או באלימות בכלל].

על מורשתו של רבין הפוליטיקאי, אפשר להביט בשני אופנים – ארוך וקצר - שאינם סותרים זה את זה ושהשני יכול להתפס כחלק מהראשון. האופן האחד – דרכו הפוליטית מהפלמ"ח ועד לראשות הממשלה השניה שלו. האופן השני – רבין ו'הסכמי אוסלו'.

אם הולכים בעיקבות המורשת הארוכה, יש להקפיד על ויתור על העקרון היהודי החשוב, אך הדביק במהותו, 'אחרי מות קדושים אמור'. כך, גם אם יש לציין לטובה מהלכים קיינסיאנים שנקטה בהם ממשלת רבין הראשונה [1977-1974], וגם אם באותה רוח יש להעלות על נס את מדיניות ההרחבה בממשלה השניה, הרי אין לשכוח שרבין סלד מסוציאל-דמוקרטיה, העריץ את האמריקניזם, ובסך הכל תפס עצמו יותר כאיש מדינה ובטחון ופחות כבנאי-אומה המוטרד משאלות של פערים חברתיים. ומכאן, שאת כל המעשים הנכונים שעשה רבין או שעשו אנשים אחרים תחת הנהגתו של רבין, יש למקם בהקשר הרחב יותר, הן זה הכלכלי-פוליטי והן זה הבטחוני-מדיני.

באשר להקשר הראשון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזמן ממשלתו השניה הואצו תהליכי הפרטה, ששיאם יבוא בהפרטת בנק הפועלים. אין ללמוד מכך שרבין היה קנאי הפרטה כמו נתניהו ושות', אבל יש להסיק מכך שההפרטות לא הטרידו אותו יתר על המידה, מהסיבה הנזכרת לעיל: כמו 'צברים' רבים אחרים בני דורו, הוא לא היה סוציאליסט והוא העריץ את אמריקה.

באשר להקשר השני, הרי שהוא חשוב הן לכשעצמו והן כהקשר המגמד את ההקשר הכלכלי-פוליטי. רוצה לומר, שאת רבין יש למדוד בעיקר ביחס לדבר המרכזי שענין אותו: בטחון וקיום מדיני לישראל. מן הבחינה הזו ברור שהסוגיה הכלכלית-פוליטית נתפסה אצלו כמשנית, ובכך אין הוא שונה מכל ראשי הממשלה שניהלו את ישראל מאז מותו של לוי אשכול ב-1969.

באשר למורשת רבין הבטחונית-מדינית, דומה שהפרשנות הכרוכה ב'תורת המחנות' היא הפרשנות הסבירה ביותר לדון ב'מאקרו' של המורשת הזו. כך, רבין עומד בצד של אלו בהנהגה הישראלית שראו בשימוש בכוח זכות לגיטימית שיש לנקוט בה זהירות, תוך חתירה מתמדת להסכמי שלום, שהם בסופו של דבר אסטרטגיית העומק הבטחונית המוצלחת ביותר. את מורשת רבין המדינית-בטחונית אי אפשר שלא למקם ביחס לזו של יריבו ושנוא נפשו – עד כדי מבוכה גדולה, ע"ע 'פנקס שרות' – הלא הוא שמעון פרס.

בנקודה זו משתלבים שני האופנים הנזכרים, 'הארוך' ו'הקצר'. דווקא שיתוף הפעולה, או מה שנראה כשיתוף פעולה בין פרס לרבין בענין 'הסכמי אוסלו', מחייב עיון מדוקדק יותר בהבדלים בין שני האישים, הבדלים שעשור וחצי קודם לכן – בזמן ממשלת רבין הראשונה – זעקו לשמים.

השאלה שיש לשאול פשוטה למדי: מה היו ההבדלים שבתפיסות בין רבין ראש הממשלה לבין פרס שר הבטחון בין השנים 1974-1977, והאם הבדלים עקרוניים אלו פשוט התנדפו להם ב-1992 "כי רק חמור לא משנה את דעתו", או שמא הנסיבות של 1992 הביאו את שתי הדרכים הללו לעימות סמוי יותר או בולט פחות, אך שקיים בכל זאת?

אם לתרגם את השאלה הזו לימים ההם [77-74] ולזמן הזה [2009], הרי שמושאי ההשוואה בוודאי שינו את שמם, אבל המהות שלהם נותרה בעינה: באמצע שנות ה-70' השאלה היתה האם – כשיטתו של פרס- יש לראות באש"פ את 'נציגו היחיד והמוכר של העם הפלסטיני', או שמא – כשיטתטו של רבין - יש לחתור לטפח מנהיגות מתונה בקרב הפלסטינים תוך שמירה קפדנית על 'האופציה הירדנית'?

ב-2009 יש להחליף את האותיות 'אש"פ' באותיות 'חמא"ס', ורק להצטער על כך שירדן, לפחות במישור הרשמי, ויתרה כבר לפני 20 שנה על תביעותיה לגבי השטחים. כך או אחרת, השאלה המדינית-בטחונית פשוטה בתכלית: האם יש לקיים מו"מ עם כל אויב, בכל תנאי ובכל מחיר. רבין ללא ספק היה אומר 'לא'. את תשובתו של 'השמאל' מהסוג שמייצג כולנו מכירים. ולסיכום סעיף זה: מורשת אוסלו הרי עומדת מבחינה כרונולוגית באמצע בין שנות השבעים לבין ימינו. 'יום רבין' הוא הזדמנות מעולה לדון בחשיבות השלום, אפשרויותיו ומגבלותיו.

עד כאן כמה הערות אודות 'מורשת רבין'.

ומכאן כמה הערות אודות 'מורשת רצח רבין'.

הרצח היה פוליטי. הואיל וכל רצח הוא מעשה של אלימות, והואיל ובעניני אלימות מבלבלים כאן את המוח מהבוקר עד הערב 365\24\60 בערך, הרי שכל מי שמדבר ביום רבין על 'אלימות' גרידא, הוא או טיפש או מתחמק מהעיקר. הואיל ואת מה שהיה לאינשטיין לומר על הטיפשות כבר אמרנו לא פעם, אני משאיר את ההחלטה בידי הקורא באשר לשאלה האם מדובר כאן בהתחמקות מודעת או בטיפשות.

כך או אחרת, הרצח כאמור היה פוליטי ולכן ביום רבין יש לדון בפוליטיקה של הרצח. כפי שאמר קרל פון קלאוזביץ, 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים', כך גם הרצח הפוליטי. במלים אחרות, לגבי הרוצח – ובהחלט מותר ואף חשוב לציין את שמו ולדון בביוגרפיה הרוחנית והחברתית שלו! – יש לשאול מה הוא רצה להשיג.

שיגאל עמיר הפיל ממשלה בישראל, את זה כבר כולם הבינו. מה שאנשים פחות מבינים, או לא רוצים להבין, הוא שני דברים נוספים לפחות: האחד 'פוליטי' והשני 'אידיאולוגי'.

הפוליטי – שיגאל עמיר הרגיש עצמו חלק ממחנה פוליטי שלם, זה המתנאה להוותי בשם המפורש 'המחנה הלאומי' [והרי אני ציוני-סוציאליסט אני הוא הוא המחנה הלאומי!!]. 'המחנה הלאומי' בראשותו של ביבי נתניהו, סיפק ליגאל עמיר את רוח הגב הדרושה כל כך לשם ביצוע מעשה אלימות כלשהוא. את העובדה הזו אי אפשר להסתיר ואסור להסתיר. אסור מאידך גיסא לבטל את על הסף את האפשרות שחלקים, אפילו גדולים, במה שמתכנה על ידי עצמו 'המחנה הלאומי' למד משהו מאז 1995, ושלכן אסור להניח שכל מי שחובש כיפה סרוגה או לובש טי-שרט של בית"ר, ממשיך לחשוב כמו נתניהו ב-1995. כי כאמור, "רק חמור לא משנה את דעתו", או ביהודית: 'עוזב ומודה ירוחם'. אבל החזרה הפוליטית הזו בתשובה, ההלקאה העצמית הזו על חטא – וכל מי שחטא ב-1995 טוב יעשה אם ילקה עצמו כאותם שיעים עד זוב דם וכל המרבה הרי זה משובח – לא יכולה להסיר את הכתם מעל 'המחנה הלאומי', הכתם של 1995.

אחזור על כל מה שטענתי בפיסקה הקודמת בקיצור נמרץ: מקום מרכזי בדיון במורשת רצח רבין חייבת לתפוס העובדה שחלק חשוב במחנה פוליטי שלם דחף רוצח פוטנציאלי לרצח פוליטי. אבל הדיון הזה חייב להתקיים תחת המחשבה שסביר מאד להניח שחלקים נכבדים במחנה הפוליטי הזה הבינו את טעותם.

באשר לענין האידיאולוגי, כאן כבר אין הנחות לסטודנטים ואין מבצעים של שני בתי כנסת ע"ש רבין תמורת אינדולגנציה אחת. ומנסיוני כמורה ומחנך, אני אומר כאן מפורשות שזהו הענין המסובך והפחות מוכר והפחות מדובר מכל ההיבטים הקשורים ברצח רבין ולמעשה בתולדותיה של הציונות המודרנית המדינית והמעשית מראשיתה. בשורה התחתונה, יום רבין הוא עוד הזדמנות ללמוד מה פירושו ומה מקורותיו ומי הם נושאיו ומה תכניותיו של הפנדמנטליזם היהודי. במקרה של רצח רבין המקורות הם תורת הרב קוק, נושאיו הימין המתנחל וסרבן-הדמוקרטיה, ותכניותיו היו לרצוח את ראש הממשלה מתוך ידיעה שרק דמות כמו רבין תצליח לבסס ולקדם את 'הסכמי אוסלו'.

אבל זו לא תשובה מספקת כמובן. כי אם הפנדמנטליזם היהודי מתמצה ביגאל עמיר אחד, אז הנה תפסנו את הפנדמנטליזם היהודי, שמנו אותו בכלא, בבידוד, אמנם הוא טמן את זרעו ברחמה של יהודיה כשרה, אבל פנדמנטליזם הרי הוא לא חלק מהגנום האנושי ולכן אין חשש.

הפנדמנטליזם היהודי מקורו, כמו כל פנדמנטליזם אחר, במודרנה. אצל נוצרים, מוסלמים ויהודים האוחזים בעמדה זו, יש דבר אחד משותף: עוינות עקרונית וגורפת לכל מה שקשור למודרנה, ובפרט לערכים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלו. משוויון האשה, עבור ביחס שוויוני למי שאיננו חלק מהקבוצה שלך, עבור בחופש הביטוי, חופש התרבות והמצפון, החופש לפרשנות אנושית ואף אישית של תורות קדושות וגמור בנאמנות – אמנם ביקורתית, חובה שהיא תהיה ביקורתית אך ביקורתית יוצרת – למערכים הפוליטיים המסתכמים במלה 'דמוקרטיה'.

אין בין פנדמנטליזם לבין קיצוניות ולא כלום. הזיהוי הזה הוא אחת מהרעות החולות ומהצרות האינטלקטואליות שמונעות מאנשים טובים להבין מי נגד מי. אדרבא, אני מכריז על עצמי בזאת כאדם בעל עמדות קיצוניות בכל מה שקשור לשוויון ערך האדם. או לנהיגה בטוחה. או לפדופיליה. מה היא קיצוניות במובן הזה למדתי מ'העולם על פי גארפ'. אף פעם לא מאוחר לקרוא.

אפשר להיות פנדמנטליסט חייכן וטוב לב. כמו רוב אנשי חב"ד שפגשתי ב-30 השנים האחרונות. וכמובן שאם הברירה היא בין פנדמנטליזם טוטליטרי ודכאני כמו באיראן או בעזסטן, לבין החיוכים האדיבים של אנשי חב"ד המזמינים אותי במתק שפתיים להניח תפילין בתחנה המרכזית, הרי ברור שאני מעדיף את חב"ד.

אבל פנדמנטליזם, מה לעשות, מופיע בכל מיני צורות, ומכיוון שהפנדמנטליסטים בחלקם הגדול הם אנשים חסרי סבלנות, הנטייה של חלק ניכר מהם להתחבר לכוח קטלני מובנת מאליה. וזה המקרה של יגאל עמיר, ולא רק שלו כמובן.

אבל הדבר החשוב הוא ללמוד ולהבין את שורשי התופעה. להבין שהיא כאן והיא תשאר עימנו לנצח. כי כל עוד יש מודרנה וכל עוד המודרנה מלאה בסתירות פנימיות ובהגיונות סותרים, תמיד יהיו כאלו שיגיעו למסקנה שאם המציאות האנושית מורכבת, הדרך הנכונה להתמודד עם המורכבות היא על ידי ביטולה [ולא, כמו שיסברו ליברלים, סוציאליסטים וכל מה שיש באמצע בין ימין מודרני לשמאל מודרני, על ידי ארגונה ורה-ארגונה ורה-רה-רה-ארגונה וחוזר חלילה 365\24\60].

ש"ס היא גרסא פוליטית מתונה [יחסית מאד] לפנדמנטליזם. על חב"ד כבר אמרנו. 'נוער הגבעות' הוא עוד גרסא. וזו רשימה חלקית. החדשות הרעות הן שאין מצב שלא יהיה פנדמנטליזם בעולם המודרני. לא סביר לחשוב אחרת. החדשות הטובות הן שניתן להגביל את עוצמתו. איך? על ידי דיון פוליטי הנשען על הבנה היסטורית והתבוננות אקטואלית. לשם כך נדרש אומץ להביט בתהום של הפוליטיקה היהודית והישראלית המודרנית.

יום רבין הוא הזדמנות מעולה לצבור אומץ, לא רק כי זה בנפשנו, אלא כי אם אנחנו רוצים לשמח את רבין, טוב נעשה אם ננהג כמוהו: באומץ פוליטי. את זה אי אפשר לקחת ממנו.

שו"ת סוציאל-דמוקרטי (בהמשך לרשומה אחרת)

אלו דברים שכתבתי בתגובה לשאלות והערות שקיבלתי בדוא"ל מאחד המשתתפים בהרצאה ששימשה בסיס לרשומה הקודמת אודות הדטרמיניזם וכו'.

על הגזענות

"גזענות". עוד אחד מהמושגים העוברים כיבוס ושימוש יתר, עד כדי כך שהם לא אומרים שום דבר או גרוע מכך, עלולים לומר על אומריהם יותר משאומריהם אולי מתכוונים לומר באמצעותו.

ציונות זה גזענות, והפליית ערבים בישראל זו גזענות וקריאות נאצה של אוהדי בית"ר זה גזענות ובקיצור כל מה שלא יפה בעיני מישהו עשוי לזכות בתואר הדרמטי, "גזענות".

ובכן, גם בלי להכנס להגדרות מילוניות או אנציקלופדיות – דבר מבורך ומועיל לכשעצמו – ניתן בקלות, אם רק רוצים כמובן להתאמץ קצת ולעשות שימוש במתנה שקיבלנו כולנו מאלהים, שכל ישר ויכולת הבחנה הגלומה בו, לקבוע מה היא גזענות ומה היא כל דבר אחר: לאומיות, התעמרות או יצריות שבטית אם ללכת על התופעות שהוזכרו בפיסקה הקודמת.

ההבחנה פשוטה להפליא. גזענות היא עמדה ערכית, רגשית, מוסרית, השקפתית הבנויה על מרכיב טבעי שיש לקרבן שלה. צבע עור למשל, סימני מין, גובה, נפח וכד'.

עוינות כלפי מי שיש לו עור שחור למשל היא עדין לא גזענות. חסר המרכיב ההשקפתי, כלומר המלים הסדורות המסבירות מדוע בעל עור שחור ראוי לגינוי, לעוינות, לחשדנות, לאפלייה וכיו"ב. ודוק!! אם השחור לא מקבל שרותים מהעירייה למשל, כי הוא לא אזרח, אין מדובר בגזענות אלא בכללים מנהליים המבחינים בין אזרח לשאיננו אזרח. וכמובן, אם המנהל הזה מבוסס, כמו בדוגמא החשובה לעיניננו של גרמניה הנאצית, על תורת גזע, הרי בוודאי שזו גזענות.

אבל עוינות וחשדנות על בסיס שונות עדיין איננה גזענות. מהסיבה הפשוטה שאין לשכוח אותה גם במסגרת המאמץ של כל אחד מאיתנו להחזיק מעצמו אדם פתוח, נאור, סובלני ושמקבל או מנסה לקבל כל תופעה וכל דבר: כשם שהאדם ניחן ביכולת שכלית, תבונית וכד', הוא גם מצויד במנגנון טבעי לחלוטין באמצעותו הוא אמור להבחין, לפעמים אינסטינקטיבית, בין 'עמית' ל'טורף', בין איום לבין רגיעה. תשאלו אשה ההולכת בחניון תת קרקעי באמצע הלילה, ושומעת הד של צעדים במרחק לא רב ממנה. תסלחו אם אם אומר לכם שאתם צבועים אם אתם מכנים את רגש הפחד הטבעי המתעורר בה כ'גזענות' נגד 'הגברים' כי 'מה היא עושה הכללות', כי הרי 'אסור לעשות הכללות'.

זהו, שמותר. כי זה טבעי. כי יכולת ההכללה היא אבן יסוד בחשיבה ובפעולה האנושית. בדיוק כמו ההבחנה והשכל הישר שלוקחים אותנו למסקנה ההפוכה שאסור להכליל. אז גם וגם: גם להכליל וגם לא להכליל? איך זה יתכן? פשוט. ההכללה חיונית לצורך המיון הראשון. השכל הישר הלא-מכליל נחוץ לשם זיהוי גווני הביניים והמורכבות.

ובחזרה לגזענות, ולסיכום הטיעון הקודם: מי שמבלבל בין גזענות להכללות, מבלבל את המוח במעין גישה פסבדו-נאורה שאין מאחוריה אלא סתם טיפשות אופנתית במקרה אחד, או מוסרנות טהרנית במקרה אחר, ואני לא יודע מה יותר גרוע. זה גם לא חשוב. סוג חשיבה כזה הוא גם מוטעה, גם מזיק וגם עלוב והבעיה היא שבמסגרת הפוסט-מודרנה הדורסנית, האופנתית במקומות מסויימים (בחוגים 'חברתיים' או במוסדות העוסקים בחינוך פתוח והומניסטי), זו מוסכמה שלא רק שאין להרהר אחריה, אלא שמי שמעיז לומר משהו שלא מסתדר עם ציווי 'הסובלנות', מוקע מיד כ... גזען.

אז אחרי שאמרנו שאין לגזענות ולהכללות ולא כלום אפשר לעבור הלאה להמשיך ולדון במה זה גזענות, ומה זה לא.

אז אמרנו שגזענות היא קודם כל צורת מחשבה המייחסת חשיבות מרכזית ולעתים אף גורפת, למרכיב טבעי של אדם מסויים, כגון צבע עורו [שזו תמיד הדוגמא הנוחה ביותר, גם בשל בולטותה החזותית וגם בשל ההיסטוריה הכבדה שלה]. והיא לא מסתפקת בכך, אלא היא מסבירה באמצעות המרכיב הטבעי הזה דפוסי פעולה חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. ומשם היא ממשיכה ומצדיקה התנהגות כלפי אותו האיש השחור [או בעל השדיים או בעל תכונות קשות יותר להבחנה כמו במקרה היהודי מנקודת מבטו של הנאצי], והיא כמובן לא תהיה שלמה אם לא תגיד דברים ברורים באשר ליתרונותיהם הטבעיים באותה מידה של כל מי שאיננו שחור או אשה או יהודי.

זה חשוב ולכן אני חוזר על כך שוב ושוב. אם אני אשה ורואה גבר, עצם החשדנות שלי כלפיו איננה גזענות למרות שעשיתי זאת על בסיס היותו גבר. שכן אני חושדת בו על בסיס הכללה נכונה שבדרך כלל גברים הם אלו שתוקפים מינית נשים ולא להפך. אם אהפוך את התחושה הטבעית הזו לתורה שלמה, במסגרתה גברים יושבים במחנות עבודה וריכוז, או שהם מופלים לרעה במשכורתם באופן ישיר על בסיס הטענה שהם גברים, ורק אם אכתוב מנשרים וספרים ותכניות לימוד בהם אני מסבירה את עליונות האשה ואת נחיתות הגבר, רק ורק אז אני סוף סוף ראויה לתואר הנכסף, 'גזענית'.

אני משוכנע שיש בין הקוראות והקוראים כאלו שקפצו עכשיו ואמרו, 'בדיוק!! הרי זה מה שקורה!! נשים במגזר הציבורי זוכות לשכר נמוך יותר על אותה עבודה!! מה זה אם לא הפליה על רקע גופני כלומר גזעי??!!!'. זהו, שזה לא. כשתראו לי סעיף אחד בהסכם עבודה אחד, בין במגזר הציבורי ובין בזה הפרטי בו כתוב במפורש שמי שכתוב בתעודת הזהות שלו בסעיף מין, 'אשה', זכאי לשכר בסיסי נמוך יותר, אז תצדקו. אלא שברור לכם שבמדינה דמוקרטית דבר כזה לא יתכן. ולכן, במקום לצעוק 'גזענות' על אפליית השכר, לכו לבדוק את הסיבות האמיתיות שהן מורכבות פי כמה.

ברור, יותר קל לצעוק 'גזענות', זה עושה הרגשה טובה, סוג של קתרזיס, אבל זה לא משווה את המשכורות כי האפליה בשכר מקורה בשלל היבטים חברתיים שלא זה המקום לעמוד עליהם (אבל זה כן המקום). רק הבנתם היא תנאי לשינוי. ולכן מי שרוצה שינוי במובן של תיקון, שלא יבזבז זמן על 'גזענות'.  הגדרת הבעייה לא שם ועוד פחות ממנה הפתרון.

סיכום ביניים. גזענות מבוססת קודם כל על הבדל טבעי, והיא זקוקה לעוד כמה מרכיבים משמעותיים וצפופים מאד על מנת להפוך לכזו: קודם כל הנחת היסוד שההבדל הטבעי מסביר התנהגויות באופן ישיר. שנית, שההתנהגויות האלו לא ניתנות לשינוי. שלישית, שיש באופן טבעי גזעים (כלומר סוגי אנשים) נעלים יותר ופחות. רביעית, שיש להדיר או לדכא או להפלות או לגרש או להשמיד את הגזע הנחות. המרכיב הרביעי כולל תת-מרכיבים שיש ביניהם הבדל מעשי עצום (אין לי ספק שיהודים ב-1943 בפולין היו מעדיפים להיות מודרים ומדוכאים מאשר להיות מגורשים ומושמדים), וכאן הם מופיעים יחדיו לצורך הקיצור.

לעומת זאת, כל הבחנה בין בני אדם הנשענת על הבדל של תפיסות עולם, אמונה, ערכים, דת וכיו"ב, איננה ולא יכולה להיות גזענות, היא לא גזענות אלא הבחנה, והבחנה היא שם נרדף לתבונה, ותבונה היא אנושית. והואיל והיא הבחנה אנושית, היא כמעט תמיד כוללת מרכיב סמוי או גלוי של שיפוט והערכה כי האדם הוא יצור מוסרי כי האדם הוא יצור מחפש משמעות. ואין במלה 'מוסר' אלא כותרת שתחתיה אפשר להכניס דברים שונים ואף מנוגדים. המוסר הנאצי שונה למדי מהמוסר היהודי והדברים ידועים.

הנאצי חיפש משמעות ומצא אותה בתורת גזע אלימה ומהתורה שלו נגזרה תורת מוסר שכללה מימד ברור של שיפוט והערכה שקיפלו בתוכן פרקטיקה של הדרה, הפקעה, ריכוז, גירוש והשמדה. היהודי לעומת זאת חיפש משמעות ומצא אותה בתורת אדם-נברא-בצלם, תורה שממנה נגזר מוסר מורכב ביותר שאמנם נשען על הבחנה בין יהודי לבין 'גוי' אך שמשמעותה המעשית היא תביעות עצמיות גבוהות יותר ולא ביטולו של ה'גוי', קל וחומר לא הדרתו, הפקעת רכושו, גירושו, ריכוזו במחנות, והשמדתו. להפך. המוסר היהודי הוליד את כל פרסי הנובל שהם בסך הכל מסמלים את רצונו של היהודי לתקן עולם כאן על פני אדמה ('במלכות שדי') - בריאות, מדע, אמנות.

וכן, לא כל גרמני הוא נאצי וגם לא כל יהודי אוחז במוסר היהודי כפי שתואר בפיסקה הקודמת. אבל זו כוחה של הכללה וכאמור אי אפשר לחשוב בלעדיה.

ומכאן, שכשאני יוצא למשל נגד תפיסת העולם החרדית, אני לא יכול להיות גזעני מהסיבות האמורות לעיל. אני תוקף את השקפת העולם של החרדי הממוצע, ובוודאי שאני עושה הכללה גם אם אני יודע שיש אינספור ביטויים לחרדיות. כי אם אניח הנחה פסיבדו-נאורה לפיה 'כל אחד הוא אדם ואין לעשות הכללות בלה בלה', אני שומט את הקרקע לא רק מתחת לעולם החרדי שמי שתוקף אותי על היותי גזען כלפיו מנסה להגן עליו באמצעות אותה התקפה, אלא אני שומט את הקרקע גם מתחת לתפיסת העולם המנוגדת לחרדיות, שלצורך הענין נקרא לה 'ליברליות'. אם כל אחד הוא יחיד ומיוחד, אז לא רק שאינכם יכולים להבין אותי כרגע, כי לכל אחד גם שפה משלו, כי כל אחד יחיד ומיוחד, כאמור, אלא שגם חרדי לא יכול להבין את רעהו החרדי וציוני לא יכול וכו' וגם פלסטיני וכו'. הפרטה מוחלטת של הזהות ושל הדיון.

אני לעומת זאת נותן כבוד עמוק גם לחזבאללה וגם לחמאס וגם להבדיל החרדים וגם להבדיל להבדיל הסוציאל-דמוקרטים הציונים. מדובר בקבוצות אדם המקיימות ביניהם שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית חברתית ולפיכך גם פוליטית. גם באמצעות הפוליטיקה, גם באמצעות הפוליטיקה, הם נאבקים על חלקם בסל המשאבים הנובע מהפעילות הכלכלית, וכאן סוף סוף מתחבר הכל, תרבות [השקפה], חברה [קשר עם אנשים נוספים שהם לא אני למטרות שייכות ואינטימיות], כלכלה [מה שמאפשר את כל זה] ופוליטיקה [הפעולה שמאפשרת לי לאפשר לעצמי ולשותפי את כל זה].

כמו גם במקרה של ליברליות. אני ליברל. הסוציאלדמוקרטיה-הציונית שלי היא שלוחה של הליברליות וביקורת עליה גם יחד. כציוני אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה והידועה שבמסגרת הליברליזם המבורך שנולד במאות ה18 וה19, לא היה מקום של ממש לזהות היהודית הקבוצית - להבדיל מזהות פרטית דתית-פולחנית מהסוג הידוע בשם 'רפורמה', 'קונסרבטיבה' ו'אורתודוכסיה' [כן, גם אורתודוכסיה', ועל כך בפעם אחרת]. וכסוציאליסט אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה שהליברליזם ורוב הליברלים של המאות ה18 וה19 הלכו רחוק מדי בדגש ששמו על ליברליזם כלכלי והעיוותים החברתיים והכלכליים שיצרה נטייה מוגזמת זו הביאו את אבותי הסוציאליסטים למסקנה כי עליהם לאחוז בכלים פוליטיים כאלו ואחרים על מנת להציל את הליברליזם מעצמו.

אבל זה אני. עמיתי הגא, ההומו, הטרנס, הלזב, וכן הלאה, לוקח את הליברליזם לכיוון המיני. וכליברל אני איתו. במקביל אומר לו שלא כדאי להפוך את המיניות לחזות הכל, בדיוק כשם שלא כדאי להפוך את 'כוחות השוק' לחזות הכל, כי החיים מורכבים ועיצוב חיים במתכונת ליברלית זוהי מורכבות כפולה ומתומנת, ולכן אם חשוב לו – לגא או לכל אחד אחד הנהנה מהליברליזם – להנות מהליברליזם, עליו לעמול כל הזמן על תיקונו ותחזוקתו. ותיקון ותחזוקה של מערכת אנושית, כל מערכת אנושית, מהמערה ועד לותיקן, מהבתים על המים ועד למאה שערים, זה ענין מורכב, והוא פי כמה יותר מורכב כשהוא ליברלי, מודרני, פוליטי וללא הפסקה.

ביקורת על החרדיות [או על הסוציאלדמוקרטיה] איננה יכולה להיות גזענות מהסיבה הפשוטה שמדובר בהשקפות עולם שלשיטתן הן פונות לכל ופתוחות לכל. מכאן שהן נתונות לביקורת וביקורת איננה גזענות ואם היא גזענות היא איננה ביקורת. ואיך יודעים מתי ביקורת היא ביקורת ראוייה לשמה? כשהיא כוללת לכל הפחות:

שכל ישר
נטייה מבורכת וטבעית להכללה
יכולת שיש לטפח לעשות הבחנות
יכולת להציע השקפת עולם מגובשת
את החובה להעמיד את השקפת העולם שלה עצמה למבחן המציאות
את ההכרה העצמית בנטייה לברוח לחופי המבטחים המדומים של נאורות-מזוייפת
את תחושת החובה להלחם בנטייה לברוח מהמציאות באמצעות ביקורתיות-עצמית לשמה

על הפוליטיקה

הרשומה הקודמת הסתיימה בהבטחה לעסוק "ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות", כפי שהיחסים הללו מושפעים או אף מוכתבים משתי הדרכים המוסריות המוכרות יותר במושגים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'.

ובכן, מנקודת מבט של הסדר הטוב, צריך הייתי לדון בשאלה הזו מאוחר יותר. יש עוד המון דברים להסביר אודות עולמנו המודרני, כמו למשל כיצד נולד הכסף, מדוע דמוקרטיה היא השיטה הרווחת לפחות ברמת ההצהרה, מה תפקיד התקשורת, מדוע התפתחה כפי שהתפתחה בלי קשר לתמורות בטכנולוגיה של הפצת מידע – טכנולוגיה שגם היא לאו דווקא באה לעולם 'יש מאין' אלא מתוך אותם הקשרים היסטוריים – איך המצאת האסלה תרמה את חלקה למהותה של המציאות החברתית בימינו, ועוד ועוד.

אבל הבטחתי ולכן אקיים כבר כאן כבר עכשיו את הדיון הפוליטי המסובך. לפני הכל חשוב לי להבהיר דבר והיפוכו: 'הדבר' – שפוליטיקה היא תחום העיסוק האנושי המורכב ביותר. אין שום דבר שאני מעלה על דעתי שהוא מסובך יותר. לא אמנות ולא מטוסים ולא מחקר הסרטן ולא רוק פרוגרסיבי, כל אלו דוגמאות לגאונות האנושית בתפארתה. 'היפוכו' – שככל שהפוליטיקה הולכת ומעצבת את מציאות חיינו, וככל שהיא צוברת נסיון היסטורי, וכמו מטוסים, קרבורטורים ו-CPU ואפילו איי-פון, היא הולכת ומשתכללת, כך הולך וגדל הפער בין המורכבות המעמיקה הזו לבין היכולת – והרצון! – האנושיים להבינה.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור: הפוליטיקה היא יצירה אנושית; הפוליטיקה מעצבת את המציאות האנושית של כל האנשים; רוב האנשים אינם רוצים לנסות ולהבינה.

את הפרדוקס העולה מהסיכום הקצר הזה קל מאד להסביר: תעשיית הסטירה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל סוגי תרבות ההמונים – עיתון, טלוויזיה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו' – היא המפלט של רוב האנשים מהמאמץ הקשה להבין מה היא פוליטיקה; להבין שהיא הכלי המרכזי שמעצב את חייהם; להסיק מכך שהם חייבים לעסוק בה כדי לעצב את חייהם.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור, באמצעות בדיחה ישנה מאד: 'שאלה: מה המקום הקר ביותר בכדור הארץ? תשובה: הכנסת. שאלה: למה? תשובה: 120 מתחת לאפס'.

לא. אין להבין מדברי עד כאן שבכנסת ישראל יושבים רק הגאונים שמבינים מה היא פוליטיקה. אדרבא, חלק גדול מטענת הבורות לגבי מהותה של הפוליטיקה תקפה גם לגבי חלקם הגדול. 'בתוך עמם הם יושבים' והדברים ידועים. הרצל כתב כבר לפני יותר ממאה שנים ביומנו, שהשיטה הדמוקרטית מביאה בהכרח את האנשים הבינוניים ביותר לפרלמנטים. וזה עוד לפני עידן הפריימריז. באותה תקופה בערך כתב מקס וובר הגדול את ספרו קטן המידות ועמוק המשמעות, 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', בו קרא לתלמידיו הנבחרים ביותר להבין שהפוליטיקה היא מקצוע ושיש לבחור בו ולהתיחס אליו בהתאם.

עד כאן פרק ראשון, שלצורך הענין נכתירו במלים: 'בזכות הפוליטיקה'.

הפרק השני יעסוק כמובטח ברשומה הקודמת במגבלות הפוליטיקה כפי ששורטטו בין הגבולות המוסריים שלה – 'חטוף' קפיטליסטי לעומת 'סולידריות' סוציאליסטית - וגבולות האפשר הסגורים בין הכוונות לבין התוצאות.

ניישר קו בענין המוסרי. מדיניות 'החטוף' נשענת כאמור על ההבנה, שכל יחיד תלוי לקיומו בזולת, אלא שהזולת הוא ענין מופשט, ולכן אין לי בעיה מוסרית לחטוף, כי אני לא חוטף ממישהו קונקרטי ואין קשר ברור וישיר בין התנהגותי בשוק המניות [ספקולציות על שערי מטבע למשל] לבין ההשלכות שלה על התמוטטות של מפעלים מהצד השני של האוקיינוס. מכאן ברור מדוע התפיסה הזו נשענת על מושג 'האדם האגואיסטי' המיוחס לאדם סמית [לא כל כך בצדק, או למעשה מחוץ להקשר של המאה ה-18, תקופה של ראשית מוגבלת מאד של גלובליזציה], ומדוע 'האינדיבידואליזם' הוא ספינת הדגל שלה ומדוע היא מתנגדת לכל נסיון של סוציאליזציה פוליטית של המעשה הכלכלי [כמו למשל הסדרים של מדינת רווחה] ומדוע היא מתייחסת בעוינות לגביית מסים ומדוע לפיכך היא נוקטת פוליטיקה של הפחתת מסים. שהרי מיסוי הוא הצעד הרווח והבסיסי ביותר לסוציאליזציה פוליטית של הכלכלה. קולקטיביזם העומד בניגוד לאינדיבידואליזם האגואיסטי הקדוש.

המדיניות הסולידרית מבוססת על ההפך הגמור. אין צורך לכתוב כל כך הרבה כי כל מה שצריך זה להפוך את כל הפיסקה הקודמת על הראש: מה אצל הקפיטליסט מיסוי הוא הצעד האחרון של הקולקטיביזם שגם אותו – את המיסוי – יש להפחית עד למינימום ואולי אף לבטלו לחלוטין, הנה אצל הסוציאליסט מיסוי הוא רק צעד ראשון לקולקטיביזם כלכלי שיש לנהל אותו באופן פרוגרסיבי [מדרגות מס וכו']. אין להבין מכך שקולקטיביזם כלכלי זה מנוגד לאינדיבידואליזם. ההפך הגמור. 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו' הוא הביטוי האולטימטיבי לתובנה שהעולם מורכב מיחידים, שהם שונים הן כיצרנים והן כצרכנים, ושלכן המשימה היא לארגן את העולם כך שאכן כל יחיד יוכל להפיק מעצמו ולהפיק לעצמו את המיטב. ומי שלא זוכר, את המשפט הזה אפשר למצוא במניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס, 1848.

נסכם בקיצור את שתי הפסקאות הקודמות: הפוליטיקה תהיה מוגבלת מצד ימין בנטייה להפחית את מעורבותה יוצרת השוויון או בנטייה הזהה להגביר את מעורבותה כדי להפחית את השוויון, ומצד שמאל הפוליטיקה תהיה מוגבלת בנטייה להגביר את מעורבותה כדי להגביר את השוויון או בנטייה זהה להגביל את אי השוויון.

כפי שניתן להבין מהפיסקה הקודמת, הפוליטיקה מתאפיינת בהכרח בדינמיות. היא כל הזמן מגיבה למצב נתון. במקום בו יש אי-שוויון גדול, נגיד בברזיל, פוליטיקה שמאלית חזקה תהיה עסוקה קודם כל בלבלום את הגידול באי השוויון ורק אחר כך תוכל לעבור למתקפה של הגדלת שוויון. היפוכו של דבר יכול להתקיים במדינה שוויונית למדי, למשל שבדיה, שהאזרחים – מחוסר הבנתם את הפוליטיקה או מתמורה משמעותית שהתרחשה בתחום הערכי-מוסרי – החליטו להציב בראש המדינה כוח ימני חזק. כוח כזה יהיה עסוק קודם כל בבלימת הגידול בשווויון ורק אחר כך בהגדלת אי-השוויון על ידי הפחתת מסים והקטנת יכולותיה של מדינת הרווחה וכד'.

את הדינמיות הזו, סיכם מאו במכתם מפורסם:

'כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים
האויב נעצר, אנחנו מתקדמים
האויב מתעייף, אנחנו תוקפים
האויב נסוג, אנחנו רודפים'
['המסע הארוך', האריסון סולסברי, ספרית מעריב, 1987, עמ' 136]

אינני בטוח ש-16 מלים אלו תלויות בחדריהם הממוזגים של פקידי האוצר, אבל ללא ספק הם עובדים על פיהן, בדיוק כפי שעובדים על פיהן סוציאלדמוקרטים ברחבי העולם, ולהבדיל אנשי שיווק, ולהבדיל החבורה המזוקנת של בן-לאדן, ולהבדיל מפתחי האופציה הגרעינית של איראן, ולהבדיל מנהלי בית"ר ירושלים לנוכח בגידתו של הנדיב הידוע, ולהבדיל התנועה הפמיניסטית, ולהבדיל מפתחי הקוד הפתוח.

ואחרי שהבנו את חשיבות הדינמיות להבנת כל, אבל כל ביטוי של ההוויה האנושית, כולל או בעיקר זו הפוליטית, שכאמור היא המסובכת ורבת ההשפעה ביותר, ניגש לדון בגבולות של הדינמיות הזו, הגבולות הנוצרים כאמור מהמתח הבלתי פוסק בין כוונות לתוצאות ובין דיבורים למעשים ובין אידיאולגיה לפרקטיקה.

לא מיותר בכלל לציין, שגם כאשר אכתוב ספר שלם בנושא – וכתבו ספרים רבים בנושא, חלקם ממש ממש חשובים וטובים [כגון 'מרד ההמונים' לחוסה אורטגה אי-גאסט, 'גבולות הפוליטיקה' של יגאל וגנר והספר הנזכר ההוא של וובר, רשימה מאד חלקית, ובעצם הספרות הפוליטית הטובה ביותר היא הספרות ההיסטוריוגרפית העוסקת בפוליטיקה (כתב העת 'עיונים' למשל), אני מעריך את חלקה בכתיבה ההיסטורית בכרבע, ובהפחתת המשקל של האי-מחקר הפוסט-מודרניסטי עדיין מדובר בקורפוס ספרותי מכובד ביותר: קריאת מאמרים או ספרים המציגים מציאות פוליטית היא המתכון הבדוק ביותר לשיפור הבנת מהותה של הפוליטיקה, באשר מחקר היסטוריוגרפי ראוי לשמו, כלומר לא-פוסט-מודרניסטי, מחוייב לשני הצדדים של המטבע הפוליטי: הדיבורים והמעשים] – לא אצליח למצות ולו חלק מהאפשרויות הנובעות מהמתח האמור. כאן אנסה להדגים כמה מהן, ואת השאר נותר לנו להמשיך לחפש – ואם יש צורך, ובדרך כלל יש צורך ולו למטרות לימוד עיון וחינוך – להגדיר ולנסח.

אפשרות אחת: דיבורים נלהבים על שוויון המבוססים על שלילה מוחלטת של 'השיטה' והצגתה במונחים של 'עבדות מודרנית', כאשר אלו לא מבוססים על כוח פוליטי של ממש המסוגל להפחית מהעבדות המודרנית [כביכול או שלא-כביכול, ויש ללא ספק לפחות איים של עבדות מודרנית ממש ברגעים אלו], הרי שהתוצאה של הפער הזה בין דיבורים מרחיקי לכת לחוסר-מעש, היא של הנצחת המצב ואף של העמקתו. ומדוע? כי ביחס לדיבורים הנשגבים, כל דיבור חלקי ניתן להצגה כאילו הוא 'אישושה של השיטה' וקבלת ההגיון הפנימי שלה. זאת ועוד: מבחינה חינוכית גרידא – וחינוך הוא כנראה ענין חשוב מאד בסגירת הפער בין מורכבות הפוליטיקה לבין הפניית הגב כלפיה – עצם השימוש במושג 'השיטה', הוא משום הפחתת היכולת הזו להבין, באשר 'השיטה' היא לא רציונליזציה של המציאות אלא מיתולוגיזציה שלה. 'רציונליזציה' כלומר פירוק לגורמים, הבחנה בין עיקר לתפל, בין מהותי לחולף, בין הכרחי למקרי וכן הלאה. 'מיתולוגיזציה' כלומר השטחת הדיון וביסוסו על מימד רגשי. תחשבו 'ירושלים' באופן רציונלי [העיר שכבר חולקה לה יחדיו בדור האחרון] לעומת 'ירושלים' באופן מיתולוגי ['בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו'] ותבינו מה ההבדל בין שתי צורות החשיבה הזו.

לסיכום הפסקה הקודמת: דיבור אולטרא-שמאלי [כוונות] יכול לתרום [ובדרך כלל אכן תורם] להעמקת או הנצחת או לפחות הקפאת או שימור המציאות הימנית [תוצאות].

אפשרות שניה: אידיאולוגיה מוצהרת של הגנה על מגזר חברתי רחב [למשל עובדים, או למשל נשים או למשל מיעוטים] מיושמת על ידי חבירה לכוחות פוליטיים בעלי אידיאולוגיה הפוכה אך הנהנים מכוח פוליטי של ממש ומסיבות כאלו ואחרות מוכנים לשיתוף הפעולה הזה. במצב כזה ניתן לומר כי ההישגים הריאליים שהשיגו המגינים האמורים [אירגון עובדים יציג, תנועה פמיניסטית, 'ועדת מעקב' וכד'], חשובים יותר מהעובדה שהם עשו זאת במחיצת גורמים פוליטיים האוחזים בעמדות מוצהרות מנוגדות. המשענת העקרונית כאן היא הטענה הידועה [ והנכונה] בדבר 'הפוליטיקה כאמנות האפשר'.

אפשרות שלישית: להציג את האפשרות השניה במהופך, זאת על ידי התייחסות לכל הישג כאל 'נזיד עדשים' שהושג בתמורה למכירת הבכורה [הפוליטית].

אפשרות רביעית: אידיאולוגיה של בדלנות במציאות שאין לה גבולות. דוגמא קונקרטית-מפורשת עשויה להקל על הבנת הענין. נטורי קרתא למשל. הללו חיים בתוך המציאות הישראלית המודרנית [וכאמור ברשומה הראשונה גם עליהם חל עקרון התלות ההדדית המוחלטת לצורך הקיום] תוך שהם מפנים כלפיה את הגב עד כדי חיבוקים נרגשים עם הגרועים שבאויבי 'הישות הציונית'. כיצד זה מסתדר? או מה המשמעות של זה לעניננו: הבנת הפוליטיקה?

אז נכון שאפשר לטעון כלפיהם שנטורי קרתא, בהיותם יהודים מאמינים, הרי הם אוחזים בין השאר במרכיב האידיאולוגי המדבר במפורש על 'כל ישראל ערבין זה לזה', ואז לטעון כלפיהם 'הכיצד'? או 'בשם מה הבדלנות'? אבל זו סתירה שקל מאד לפתור, זאת באמצעות שימוש במרכיב אידיאולוגי-חרדי אחר, פרי הגותו של החת"ם סופר לפני כמאתיים שנה: 'השומע ישמע והחודל יחדל'. משמעות מכתם זה היא שמי שמבין מדוע העמדה החרדית הכרחית במציאות של פריצות (מודרנה) ימשיך להיות יהודי [כלומר חרדי, כי כל אופציה אחרת היא 'בלוף'] ואילו כל מי שאיננו מבין זאת פשוט 'יחדל' להיות יהודי גם אם הוא יהודי על פי ההלכה.

כאמור, לא הנתיב הזה מענין אותי כרגע אלא הנתיב שבעיני הוא מהותי יותר: עצם החיים המשותפים עם כל שאר היהודים והלא יהודים בעולם הממשי. כי זה מה שקורה לנטורי קרתא כפי שזה קורה לכל אנרכיסט בדרום תל אביב או למתבודד במדבר או לבעל חווה פרטית בגליל. אבל אצמד לדוגמא של נטורי קרתא כי מאירת עיניים.

האופן הממשי בו התופעה הזו מתרחשת מבוסס במלה אחת על סמליות. בין אם מדובר במישור הרטורי, המוצהר ובים אם מדובר במעשים שבמהותם גם הם סמליים. דוגמאות לרטוריקה סמלית יש למכביר. ובכל מקרה תמיד אפשר לומר כי גם אם המלים קשות, בסך הכל מדובר במלים. ואני לא מאלו שסבור ש'מלים הורגות'. כי למיטב הבנתי הרפואית רק זעזוע אלים וקשה לגוף [חדירת להב סכין, כדור, פגז, חום גדול בצורת TNT או אורניום מועשר שעובר תהליך של שחרור מהיר של אנרגיה, וכד'] גורמים למוות. לא?

בכל אופן, הסמליות המטרידה והרלבנטית למקרים אחרים היא זו המעשית. למשל, השימוש שעושים נטורי קרתא בגנרטורים כדי לא להשתמש בחשמל הציוני. והגנרטור, איך הגיע לירושלים? לא דרך הנמל הציוני באשדוד ודרך הכביש הציוני לירושלים באמצעות משאית שנוהג בה ציוני והמונעת בדלק שהציונים דאגו לקנות בשוק, דלק שהגיע באניות של מחללי שבת אוכלי טריפה וכו'? אני בטוח שיש גם לזה רציונליזציה הלכתית, מ'דינא דמלכותא' ועד 'פיקוח נפש' ושאר תעלולי-גלגול-עיניים מעוררי השתאות על יכולת הג'יגלול האנושית. ובכל זאת. המעשים הלכאורה אמיצים הללו, המבטאים את נאמנותו של בעל האידיאולוגיה לעצמו, ולהליכתו 'חסרת הפשרות' כנגד המציאות, תוך שהוא מקפיד על פער קטן בין דיבורים למעשים, הם לא יותר מאשר הונאה עצמית מתמשכת.

ההונאה העצמית הזו מתאפשרת במקרה של נטורי קרתא או בשל כך שהם זוכים משום מה להערצה מצד יהודים שמרגישים לא בנוח עם יהדותם 'המחופפת' וששמחים בשל כך ש'יש מישהו השומר על היהדות', או בשל כך שאנשים אחרים מתייחסים אליהם באופן ליברלי, כלומר בסובלנות פלורליסטית ואפילו רב-תרבותית במסגרתה יש מקום לכל תופעה ולכל 'מוטציה'. מה גם שנטורי קרתא [בדרך כלל] לא מזיקים. יתכן וכל זה נכון, לפחות החלק השני [שהם לא מזיקים] – ובאשר לחלק הראשון ['הם יהודים אמיתיים'] עוד נקדיש לו דיון רציני ונפרד [מה היא יהדות זמננו] – אבל לא זה הענין. הענין הוא המקום של המעשים הללו בפוליטיקה. והמעשים הללו הם כאמור הונאה עצמית. ואם זה היה 'רק' נטורי קרתא, מילא. אבל המציאות האנושית מלאה בדוגמאות כאלו. מההקפדה על תדלוק ב'תחנת דלק שומרת שבת' ועד לחרם צרכנים על נסטלה או להבדיל על סחורות המיוצרות 'מעבר לקו הירוק'. או הטענה שאני ממשיך לשמוע עד היום [!!]: 'קיבוצניק עם כסף??'. ועוד.

לסיכום, העמדה של נטורי קרתא היא הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה 'פוליטיקה של זהות', שהיא בעיני העלובה והנחותה והמסוכנת שבאופני הפעולה הפוליטיים. ומדוע? כי היא מדגישה מימד [חשוב] אחד של הפעולה האנושית: המימד הרגשי. וכאשר המימד הרגשי הופך לחזות הכל, הוא משבש לא רק את היכולת האנושית המוכחת לביקורת בכלל ולביקורת פוליטית בתוך כך, אלא היא עומדת כמכשול בפני האפשרות המגונה ביותר מנקודת מבטה של 'פוליטיקת הזהויות' לגווניה: הפשרה, ההתקדמות ההדרגתית, ההבחנה בין דרגות של רוע ואימוצן של הדרגות הנמוכות יותר והחתירה לפיתוחן של דרגות של טוב, באופן חלקי, יחסי, מתון, מדוד, או במלה אחת: אנושי.

כי הפוליטיקה היא תחום עיסוק המאפיין אך ורק אנשים. ורק אנשים תלויים לקיומם בפוליטיקה שהם מייצרים לעצמם.