הצעה מעשית - הסוף לויכוח על תורת האבולוציה וגילוי ה-DNA!!

כבר 150 שנה בערך שאנו מסתובבים סביב הזנב הציבורי: כן-לא אבולוציה, כן-לא אלוהים, וכן הלאה. אמנם רוב האנשים יודעים לחיות בשלום עם הסתירה המוחלטת בין הגישה המדעית המבוססת על חילון מוחלט של הידע האנושי, שחרורו מכל הנחה מוקדת, שילוחו לכל פינה בהוויה של היקום, של הטבע, של האדם, לבין ההסברים של כל הדתות ללא יוצאת מהכלל לשאלות הללו: מקורו של היקום, של הטבע, של האדם. דרך רווחת לחיים כאלו בשלום היא התעלמות משתי הגישות גם יחד. לגישה הזו קוראים 'בורות' והיא מוכיחה עצמה בכל תחום ובכל מקום. חוזה אורטגה אי גאסט תאר את הגישה הזו במושגים 'האציל היורש' ו'האדם המרוצה', שניים שהם אחד. ואמנם, רוב האנשים לא מטריחים עצמם בשאלות מוצא היקום, הטבע והאדם, אלא זורמים ברוב הנאה בחיים הנוחים שנוצרו על בסיס התשובות החלקיות שהחילוניות נתנה לשאלות הללו, תוך שחלקם משלם ל'דת' מס שפתיים ('אני מסורתי', 'אני מאמין באלוהים') או התנהגות שהיא ביטוי למס שפתיים (נישוק מזוזות, הליכה לכותל ושאר מעשים ואמירות שהם לא יותר מקלישאות, רובן ממש מביכות).

ספרים שמנים - ודברים על 'החיים, האהבה, המוות'

מדי פעם יוצא לי לאחוז בספר שמן. ספר שמן מבחינתי הוא ספר של מעל ל-500 עמודים. זה יכול להיות ספרות יפה (הקתדרלה ליד הים, 653 עמ'); ספרות מתח (כל הפחדים כולם, 808 עמ'); ספרות קלאסית (החטא ועונשו, 634 עמ'); ענתיקות קלאסיות שאף אחד חוץ מקומץ אנשים לא שמע ולא מכיר היום (לני בד, 743 עמ'); ביוגרפיה פוליטית (חוסין, 623 עמ'); מדע המדינה (ישראל והמלחמה הקרה, 665 עמ'); וכמובן אתגרים בלתי אפשריים כמעט (הקפיטל-כרך א', 763 עמ').

המוח הגמיש

המוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה

כמה הרהורים בעקבות קריאת הספר 'המוח הגמיש' מאת נורמן דוידג' [הוצאת כתר, 2009]

במקום מבוא
כבר באמצע קריאת הבזק של הספר המבריק הזה, היה לי ברור שהיא תפיק מאמר. שלוש פתיחות עברו בראשי תוך כדי קריאה.