דרישת שלום מהעבר - לכבוד שנתיים למלחמת רוסיה-אוקראינה ( ו-102 לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן, ובהוקרה לאלו שפעם הסבירו לי ולרבים אחרים, והם ממשיכים להסביר, שלעומק היסטורי אין שום משמעות כי הכל עניין של יחסי ייצור, או מחנות, הפרטה וכיו"ב)

הדברים לקוחים מספרו של יוסף קרוק, 'תחת דגלן של שלוש מהפכות' (עמ' 148), שנפלה בידי הזכות לבצע הגהה לטקסט המוקלד שלו שיצטרף בקרוב למאות אלפי העמודים שכבר תופסים מקום באתר 'פרוייקט בן-יהודה'. והקטע האחרון מאפשר עוד בסיס להבנת ערכה של התנועה הציונית כארגון שנועד לתת מענה ראוי לשמו למצוקת היהודים (שהיא זו העומדת ברקע תופעת ההגירה היהודית בסוף המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 - כל עוד התאפשרה הגירה 'חופשית', שלחלוטין כפי שאפשר יהיה להתרשם מדברי קרוק ואחרים, לא היתה חופשית!)

רוסיה ספגה מפלות בזו אחר זו, כפי שלא קרה עוד מעולם לשום מעצמה. פורט ארתור נפלה והצבא הרוסי ברח בבהלה לאחר שהובס בקרב מוּקדן. היפאנים הטביעו את כל הצי הרוסי על מלחיו ומפקדיו. רוסיה הזדעזעה כפי שלא נזדעזעה מעולם בתולדותיה.

ראינו כיצד גדל בלי הרף מספר האלמנות, היתומים והנכים. ואף-על-פי-כן — וזה הדבר המיוחד במינו במדינה ההיא — התפללה האוכלוסיה לתבוסתה של רוסיה. דבר זה יכול היה לקרות אך ורק שם. (הקו הפסיכולוגי הזה איפיין לא רק את המצב של הימים ההם, אלא נשאר סימלי גם לימים שלאחר מכן), שכן רק על-ידי מפלה, קיוו, אפשר יהיה להחניק את החיה הצארית. האנשים נזכרו שבדיוק חמישים שנה קודם לכן, בעת "מלחמת קרים" נגד תורכיה, "האדם החולה", — כאשר צפה השאלה, תחת שלטונו של מי יישארו הדרדאנלים, קונסטנטינופול, ארץ ישראל — החלק הגדול ביותר של האינטליגנציה היה בעד מפלה רוסית, כדי לשנות את המצב הפנימי באימפריה. 

עתה, במלחמה היפאנית נעשה הלך-הרוח הזה חריף עוד יותר. מיטב האינטליגנציה הרוסית, אשר גדלה מאוד מאז מלחמת קרים, התביישה ממש, הרגישה רגש של חרפה עמוקה שבארצם שורר משטר-דמים אפל כל כך. על כן, יהי אפילו במחיר דמי עצמם ובלבד שישתחררו אחת ולתמיד מהסיוט הצארי! 

ברצוני להזכיר כאן עוד מומנט חשוב שקשור היה במלחמה. ההגירה היהודית מרוסיה גדלה בממדים עצומים. שכן, אם החברה הרוסית שאלה בכעס: "לשם מה נחוץ לנו הדבר?", הרי אצל היהודים היה המצב והלך-הרוח מר פי כמה וכמה. שהרי עוד הרגשנו היטב את הפוגרום הקישינובי ואת מעשי הרצח שנעשו ביהודים. "מדוע איפוא יש למסור את החיים בשביל מפלצת כזאת ולהגדיל עוד יותר את מספר האלמנות והיתומים היהודים?"

אנחנו בצ'נסטוחוב הרגשנו במיוחד את הלכי-הרוח הללו, שכן היתה צ'נסטוחוב עיר גבול. לכאן היו באים בלי הרף יותר ויותר מהגרים אומללים ללא דרכונים, עם קצת בגדים, כר וכסת וכמה פרוטות בכיסם. הם היו פונים אל סוכני הגבול, והמבריחים היו שודדים מהם את פרוטותיהם האחרונות. בייאושם המר היו המהגרים תלויים תלות גמורה בטפילים הללו. וגם בצד השני של הגבול סבלו קשות מן הז'נדארמים הפרוסיים. גדול במיוחד היה סבלם של אלה, אשר היו להם כרטיסי אוניה של חברות אניות בלגיות והולנדיות. הממשלה הגרמנית והקיסרות הגדולה שאפו להתעשר מן הקורבנות הטראגיים הללו. הם נהגו בטירור ממש נגד המהגרים וסייעו רק לחברות האניות הגרמניות, ל"לויד הגרמני הצפוני" בברמן ול-"קו המבורג-אמריקה". היו מקרים ששלחו בחזרה מנקודות-הגבול הגרמניות את אלה, שלא היו מצויידים בכרטיסים לאניות גרמניות. היו גם מקרים שנשלחו בחזרה מהגרים אפילו כשהיו בידיהם כרטיסי-אניה בלגיים או הולנדיים והללו היו אחוזים ייאוש מר וקודר. 

בין המהגרים הללו היו גם אנשים אשר באו אלינו מצויידים במכתבי המלצה או בקשות לסייע בידם. החברים והאוהדים הללו הגבירו בנו את תודעת תהליכי ההגירה — אבל גם את ההיוודעות לתורת ההגירה. יותר ויותר נשתכנעו ששאלת ההגירה ומצוקת ההגירה חייבת להיכלל בכל מחיר בתחום המדיניות הסוציאליסטית והיהודית.

הערות ותובנות על המצב - תקציר מנהלים: לא את כל ההישגים הנחוצים אפשר יהיה לממש בחודשים הקרובים ויעד קריטי הוא שינוי מצב התודעה במגמה של העמקת המכנים המשותפים

א. מה הן מטרות המלחמה של ישראל

לקדם את החזון של 'להיות עם חופשי בארצנו'.

החזון הזה מוכר יותר במלה אחת רווחת ושימושית: "בטחון".

ב. מה זה אומר? 

בטווח הארוך, שלחלוטין לא נראה לעין הכי מזויינת בעולם, שלום, אבל לא כמו שיש (כלומר אין) בין ישראל למצרים ולירדן, אלא כזה שיש בין צ'ילה לארגנטינה, בלגיה וגרמניה, ואפילו בריטניה ואירלנד.

בטווח הבינוני: המשך בניין הארץ, כל הארץ.

בטווח המיידי: חיסול היכולת הצבאית של חמאס, חיזבאללה ושל כל המיליציות של איראן בסוריה, ובעזרת השם חיסול המשטר הנוכחי באיראן.

ג. כמה עובדות יסוד לפני שניגשים לפרק האחרון: מה עושים?

אתמול קיבלתי ידיעה מוסמכת מתושבת הצפון. "תחזרו הביתה לא לפני ה-30 ביוני". 

ככל הנראה כרגע יש לצה"ל, כולל לחיל האוויר, מחסור משמעותי מאד בחימושים.

במהלך הימים האחרונים אנחנו כולנו קוראים על אותה 'יוזמה מדינית' של הבית הלבן, להכריז\להכיר\לקדם 'מדינה פלסטינית'.

כולנו יודעים שבעוד פחות מ-9 חודשים יש בארה"ב בחירות.

בקרוב יסתיים החורף באירופה, וסביר להניח שהקפאון היחסי בחזית הרוסית-אוקראינית יפשיר, אבל לטובת הרוסים.

מומחים לענייני המזרח הרחוק מסבירים מדוע אין לסין ברירה אלא לפתוח במהלך צבאי משמעותי מול טייוואן ממש בשנה הזו.

כל מי שמרים את הראש 4 מעלות מעל לאופק, מזהה מעורבות איראנית משמעותית ויעילה ברחבי העולם כולו (בדיוק כפי שתאר יצחק רבין בהרצאה לקציני פו"ם ב-1993, ללמדנו שאיראן איננה המצאה של ביבי לצרכי שמפניה וכיו"ב הבלים): בדרום אפריקה, באפגניסטן, בארמניה, בונצואלה, רשימה חלקית.

תחושת האחדות הישראלית הולכת ונשחקת. "ביחד ננצח", אולי, ובינתיים הבה נחזור להרגלים הישנים והרעים של שיח הקצוות. או במלים אחרות: שוב 'הבייס' חשוב יותר מכל דבר אחר, כל צד עם 'הבייס' שלו כמובן.

ד. אז מה עושים?

מסיימים את המהלך הצבאי הנוכחי בדרום כשצה"ל שולט בכל השטח. 

כל מלה על החטופים מיותרת, לא מועילה, בוודאי לא להגדלת הסיכוי לראות אותם שוב, בחיים, כאן בבית. או במלים אחרות: כל דיבור על החטופים, מכל צד, הוא עוד ביטוי לשיח קצוות הבייס. או במלים אחרות, "והמשכיל בעת ההיא יידום", או במלים אחרות, הפוכות מאלו שאמר בזמנו ז'בוטינסקי: "שקט הוא נכס" (ולא "רפש"). 

מתארגנים למלחמה על הבית בצפון. היא לא יכולה להתרחש בזמן הקרוב, וכך מלמדות העובדות הנזכרות בסעיף הקודם. 

ברור למדי שחיסול המיליציות האיראניות בסוריה וכמובן חיסול המשטר בטהראן, אינן בגדר אפשרויות ריאליות בטווח המיידי, בוודאי לא באופן עצמאי. ולכן את היעדים הללו, שכל עוד לא הושגו לא יבוא בטחון לישראל (על שלום אפשר להמשיך לחלום, וזה בסדר, חשוב מאד, אבל לחלוטין לא ריאלי בעולמנו הממשי), יש לקדם באמצעות שיתופי פעולה אזוריים וגלובליים.

מחליטים על מועד לבחירות. היעד הוא להקים ממשלה כמה שיותר משותפת. לפחות 75 מנדטים, לא כולל מפלגות חרדיות. הן מוזמנות להצטרף כמובן, אבל לא כלשון מאזניים וכמכתיבות מדיניות, בשום תחום.

ממשיכים לחיות ולבנות את הארץ. בניין האומה דורש גם התיישבות, גם הצטיידות, גם תחקירים וניקוי אורוות, גם רענון קונספציות צבאיות, אבל מעל לכל: חיפוש וניסוח והעמקת המכנים המשותפים.

על דרך השלילה מהלך כזה - העמקת המכנים המשותפים - מבחנו פשוט: התפוגגות שיח קצוות-הבייס. בכל תחום.

ואי-אפשר, כלומר אפשר, אבל ראוי ורצוי לקבל עוד דרישת שלום (כלומר בטחון) מהעבר, נכתב על ידי יוסף קרוק, הנזכר בפוגרום בקישינב:

שהרי בעינינו ראינו כבר את "החיה שבאדם", כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה "נייטראלית".

עשרים דקות עקלקלות על כלכלות עקלקלות - פודקאסט קצר חדש בן עשרה פרקים של 20 דקות כל אחד (רק האחרון טיפה ארוך יותר)

 מוזמנים

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udimanor6/episodes/1---e2fu78h

לשם מה לי להתאמץ לנסח מחשבות על המציאות כשההיסטוריה כבר ראתה הכל? - דיווח חדשותי מאת יוסף קרוק, קיץ 1902, דרום-מערב פולין (לפני קישינב...)

מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן "זכות" עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ'נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה  והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח "השוד" הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם "השוד" (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם "המהומות האנטי־יהודיות") השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה"חיה" שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של "ההמון האפל", שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי "השכלה" היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי "ההמון החשוך". היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ'נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: "לא!". עורך־דין ידוע בעיר (פאצ'ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. "ומה קרה כאן?", היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם? 

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. 

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. "אני שייך אליהם", אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה "חייהם הם" בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: "רצוני להשתייך אליהם!"

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג'לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה —  —  — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם "האינקביזיציה הקדושה" שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות. אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה "לאן?" (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!...

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי....

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב"מתן עזרה ליהודים". לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של "צדקה ליחידים", אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו "פולנים בני דת משה". ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין "סטאטוס קוו" רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים. 

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי "סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית". וכמובן — הכול ראו את העניין כ"דמיון שווא". ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ'נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ"אינטליגנציה" — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה "איזו אגודה ציונית" וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה "ליטוואק" שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים "בשוק הישן" (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. "יהודיוּת" (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. "ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?" כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם "פאנוראמה", שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה. 

במסגרת תכניתנו 'אצל המוסלמים, שלא כמו אצל הנוצרים, היה סבבה לגמרי כי היינו יהודים-ערבים עד שהציונות הגיעה' וכו' וכו' וכל הג'ז הזה (או בקיצור: 'להפך! 17!')

להלן, מהפיסקה החמישית ומטה, בגופן שונה, קטעים מתוך ספר שעבדכם הנאמן והגאה מגיה לטובת 'פרוייקט בן-יהודה', בלי ספק ובכל מקרה 'דע לאסט זיוניסט פרוג'קט סטנדינג', כלומר במקרה שתכנית השמדת ישראל תעלה יפה, אם כפועל יוצא של יוזמי התכנית הזו (איראן ושות' ברחבי העולם) ואם כפועל יוצא של תומכי המדינה הזו, כמו ביידן ושאר ידידי ישראל, לעשות הכל כדי למנוע מישראל לעשות את מה שהיא חייבת לעשות כדי למנוע את קיצה (אם זה לא ברור, אז פרוייקט בן-יהודה יתמיד כל עוד יש שרתים במדבריות אריזונה או איפה שהם לא נמצאים). 

ובאמת כל מלה נוספת מיותרת, וכשהספר השלם יעלה בפרוייקט בן-יהודה, לכל מי שהיה ספק לגבי מעמד היהודים תחת ארצות האסלאם יעיין בו, ואז אולי יוכל להסירו ואולי אפילו להפסיק לעשות שימוש בקישקושי י"ש וניקלים עלובים כמותו (הממחזרים, כמה מפתיע, את התיזות של אש"ף אודות הפיכתם של 'היהודים-הערבים' לציונים מאֶירוֹבָּה שנישלו את הערבים "הילידים" ואחר כך דיכאו את הערבים-היהודים וסחרו בילדים שלהם. או שזה יהודים-ערבים, אני אף פעם לא סגור על זה. איך שהוא טימטום בכל צורה לא בא לי בקלות. תקלה).

הקטעים מתוך עמ' 92-91 בספר 'קיצור תולדות יהודי בבל', מאת אברהם בן-יעקב, ראה אור בהוצאת מס ב-1971 ומסכם "בקיצור" כפי שניתן להבין משמו את 'תולדות יהודי בבל' ממש מהימים בהם היכו שורש יהודים באזור הזה של העולם, עוד לפני שהערבים ידעו שהם ערבים, ועוד לפני שדת השלום המופלאה באה לעולם כשהיא לכל פינה נושאת עמה אימה ושנאה ומוות (אה, נכון, גם את האלגברה הם המציאו!!), בשם השלום כמובן, כי אידיוטים שימושיים היו כבר אז, אולי לא בוושינגטון שעוד לא היתה ולא התקיימה, אבל בהחלט בפינות אחרות של הגלוב. 

ואם כבר בפינות אחרות של הגלוב עסקינן, אז הנה עוד פאן-פעקט כדי שלא תגידו שלא מפנקים אתכם כאן, ושלא תגידו 'טוב, נו, זה בבל כלומר עיראקים, אצלנו במרוקו כולם אהבו את המלך וכן הלאה'. אין לי ספקות לגבי אהבת המלך, רק שהנה סתם עובדה שלמדתי פעם: במרוקו, בין השנים 1860 ל-1880, נרצחו לפחות 200 יהודים כי חטאם היה בדיוק זה, הם היו יהודים. תעשו חשבון: 200 ל-20, 10 בשנה, בערך אחד בחודש, למה לא. למה לא? כי אפשר, זה למה לא. כל עוד ליהודים אין מדינה, אפשר. גם כשיש מדינה אפשר, אבל לפחות רוב היהודים כבר לא סבורים ש"ככה זה", כי מוחמד אמר וכיו"ב.

 

בשנת תקצ"א (1831) הקיץ הקץ על המושלים הממלוּכים, אשר  שלטו על עיראק שלטון בלתי מוגבל, סחטו מהיהודים כספים רבים והתנהגו אתם באכזריות ובעריצות. החל בשנה זו ועד ימי מלחמת העולם הראשונה נשלחו לבגדאד מושלים שנקראו בשם "וואלים".

במשך שמונים ושש שנים נתחלפו בבגדאד 42 וואלים, אשר רק חלק קטן מהם התנהגו ביושר כלפי היהודים והיתר הציקו להם מאוד. לעתים קרובות סבלו היהודים ממקרי שוד וגזל, גניבות, התנפלויות ואפילו מקרי רצח. לפעמים הם סבלו מעלילות "קללת הדת", או "כפירה בדין" המוסלמים. 

מוסלמי שרצה להתנקם ביהודי מחמת קינאה או פרעון חוב, היה מעליל עליו שקילל את דת המוסלמים, או שכפר בדין. מיד היו מתאספים סביבו פרחחים מוסלמים רבים והיכוהו עד זוב דם. הוואלים הישרים חוקקו חוק, שכל מוסלמי שיעליל עלילה כזאת על יהודים יענש. עם כל זאת מצב היהודים בימי הוואלים היה יותר טוב מאשר קודם. 

בזמנן הוואלי האחרון כ'ליל פּאשא ,(1917) בימי מלחמת העולם הראשונה, העלילו על שבעה-עשר יהודים חפים מפשע כאילו עסקו במסחר בלתי חוקי, התעללו בהם באכזריות אשר לא תתואר בעט אנוש: חתכו את אפם, קיצצו את אוזניהם, עיוורו את עיניהם, דפקו מסמרים בקודקודיהם, חתכו בשרם לנתחים, שמו אותם בשקים וזרקום לנהר חידקל. 

חיי כל יהודי בגדאד היו בסכנה, עד שנכנסו האנגלים לבגדאד בליל י"ז באדר תרע"ז (מרס 1917) ותהי להם הרווחה. לפני צאתם, שרפו התורכים חלק גדול מהעיר בגדאד. המוסלמים ניצלו מצב זה, התנפלו על חנויות היהודים ושדדון.

 ותוספת קטנה (עמ' 117), העוסקת בפרהוד המפורסם (אבל לא מפורסם מספיק בהנתן עלילת הדם לפיה הציונים זרקו רימונים כדי לדחוף את יהודי עיראק לציונות, כשהאמת כרגיל כמעט הפוכה: פעילות ציונית בעיראק החלה מיד אחרי שחרור עיראק  על ידי הבריטים מידי המונגולים העות'מאנים ב-1917). לא לבעלי לב חלש, אפילו מבחינת אלו שמקפידים לצפות בסרטים המלבבים של תנועת השחרור הפלסטינית הידועה או שהפכו את הזוועות לבידור מציצני

בזמן שקיבלה עיראק את עצמאותה (1932) התחייבה הממשלה לשמור על המיעוטים שיהנו מזכויות אזרחיות שוות ללא הבדל לשון דת וגזע.  לפי החוקה התחייבה הממשלה לאפשר ליהודים לשלוח ארבעה צירים לפרלמנט העיראקי.  היהודים התגייסו לצבא העיראקי ומילאו את תפקידיהם באמונה.  אולם זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, לא עמדה עיראק בהתחייבויותיה ופעלה בגלוי נגד היהודים.  בתחילה היא פיטרה את כל הפקידים היהודים אשר היוו אחוז גדול במשרדי הממשלה, אחרי-כן הצרה את צעדיהם בכל אשר יפנו ובייחוד במסחר הארץ.  היא נישלה יהודים רבים מעמדותיהם הקודמות ולעתים קרובות עודדה פרעות ביהודים.  היא חקקה חוקי-מחנק המכוונים לכלל והגשימה אותם אך ורק לגבי היהודים.  בזמן מלחמת העולם השנייה החדירה את תורת היטלר בכל מקום.  כל ספר עברי יהודי דיוֹ היה כי יאסרו את בעליו בעוון שייכות לציוֹנוּת ובגידה במולדת העיראקית.  אוירה עויינת זו הגיעה לשיאה בפרעות ו'–ז' בסיון תש"א (1941), בעת מרד רשיד עלי אלכּילאני נגד הבריטים. במשך שני ימים אלה, שחלו בחג השבועות, נערך טבח פראי ביהודים: המונים פורעים עינו ורצחו כל יהודי אשר בא לידיהם, גבר ואשה, נער וזקן, עוללים ויונקי שדים נשחטו בחיק הוריהם, בחורות ונשים נאנסו ואחרי כן נתחו בשרם לנתחים.  פוגרום זה נערך לעיני השלטונות באין מפריע.  יחד עם הרצח ההמוני נערך שוֹד וגזל, הבתים והחנויות של היהודים הורקו.  קציני המשטרה העיראקית הגבוהים הביאו מכוניות משא והעמיסו עליהם את הרכוש היהודי השדוד.  כמה בתי כנסיות חוללו ונישדדו כליל ועשרות ספרי-תורה הושלכו לארץ חוצות. מספר ההרוגים והפצועים היה גדול, ואילו איחרו האנגלים להכנס לבגדאד ולבצרה לא היה נשאר אף יהודי אחד.

ועוד תוספת, עמ' 129:

יהודי כּוּרדיסתאן ישבו מפוזרים בכמאתיים ערים וכפרים, בין ערבים, כורדים, תורכים, פרסים וכתות דתיות שונות השונאות זו את זו, כגון: כּשדים (כלדאים), נסטוֹריים (אשורים), יעקוֹביים, יזידים וכת השבּך.  היהודים נרדפו על ידי כולם והיו משועבדים בגופם ובממונם לשליטים פיאודליים. כספיהם נלקחו מהם בחוזקה.  כדי להחזיק מעמד הם נאלצו למצוא חסות בצל ראשי שבטים, שנקראו בשם "אַג'אים". ה"אַג'א" היה תקיף וקיבל מסים כבדים מהיהודי שנמצא תחת חסותו, למרות שלא תמיד הוא בא לעזרתו בעת צרה.  פעמים מכרום לעבדים ולשפחות ובכל פוגרום הם היו הקרבנות הראשונים.  בגלל מצבם הבטחוני המעורער הם נאלצו לנדוד ממקום למקום, מן הכפרים הקטנים לגדולים, ומכאן לערים הגדולות.