יום שלישי, 30 בנובמבר 2021

מאי חנוכה? נובמבר, דצמבר, חודש תשיעי, שנת 148 ועוד כמה דברים שאולי לא הושמעו מספיק א-פרופו החג החביב הזה, חג האור ושמן הזית

 


באמתחתי כמה דברים לומר על חנוכה. אתייחס ישירות לשני עניינים החוזרים בדיון שמתקיים מדי שנה אודות החג החביב הזה, ואלו הם:

האחד - מדוע 'כולנו' "זוכרים" את נס פך השמן, כשכל מי שמכיר את תיאור הדברים בספרי החשמונאים יודע שלא מיניה ולא מקצתיה לא פכים ולא שמן אלא חנוכתו של מזבח מחולל היא הסיבה למסיבה?

השני - איך אמרה סאלי להארי: who is the dog in the story, כלומר מי הם בימינו המתייוונים ומי הם היהודים הטהורים.

כדי לחסוך את זמנם של אלו שמתקשים בעיון ביקורתי במקורותינו ובתרבותנו, אתחיל דווקא מהשאלה השנייה, שהיא קלה למדי לפיצוח, הגם שהיא נהיית טיפה מובנת יותר (לאו דווקא משכנעת יותר ), בהנתן התשובה על השאלה הראשונה.

בכל אופן, התשובה הקצרה היא זו: היהודים הטהורים כלומר "הטהורים" (המרכאות נועדו לרסן את המושג המסוכן הזה שהוא בכל זאת מופיע כאן כדי לחדד את הדיון), הם הציונים. בין אם הם אתאיסטיים גמורים כמוני (אני אתאיסט גמור) ובין אם הם ציונים דתיים עם כיפה רחבה יותר מראשם. מה משותף לאלו ולאלו? הציונות כאמור שפירושה היחיד היכול לשמש ואמנם שימש כמכנה משותף בין מחנה כזה ומחנה אחר, הוא ההסכמה שעל יהודים לחיות חיי עצמאות וריבונות ממלכתית.

המתייוונים לעומת זאת, הם אותם יהודים שעל מנת לשמור על זכותם לכיתתיות תרבותית, מוכנים לחיות תחת כל שלטון זר. ולכן בימינו מי שעונה באופן המובהק ביותר על הגדרת המתיוון הם כמובן היהודים החרדים (ומחוץ לארץ ישראל מדובר ברפורמים וכן הלאה).

אז אחרי שעשינו פאוזה קטנה כדי לתת לאלו שכמעט או ממש הקיאו מהטיעון הזה לעזוב בשקט את האולם, אפשר להמשיך הלאה, ולעבור לשאלה הראשונה, שכדי לענות עליה יש לפצל אותה לשתי שאלות רווחות אחרות:

א. האם תפקידו של נס פך השמן, שעל פי ההיסטוריה הרשמית של המכבים לא היה ולא נברא, הוא חלק ממאמץ מרוכז של חז"ל להשכיח את החשמונאים?

(אגב, אין צורך לומר לי שלא ברור איך המכבים נקראו ונכתבו - מקבים? - וגם לא ברור מה זה בדיוק חשמונאים ולא זה העניין כרגע, בכל אופן מדובר במה שכתבו ישירות או מה שכתבו יורשיהם של מתתיהו והבנים אודות האירועים שהתרחשו לפני ולקראת ה-25 בחודש התשיעי שנת 148, ועוד נחזור לתאריך המשונה הזה בדלת הראשית).

ב. בהנחה שהתשובה על השאלה הראשונה חיובית - היא לא, היא ממש לא, אבל נניח לרגע שכן כי זה המהלך הרעיוני שאני מכיר כבר 35 שנה בערך והוא מתמיד וממשיך לתפוס מקום - האם השכחת החשמונאים (באמצעות הסיפור שלא היה על פך השמן) היא חלק ממאמץ של חז"ל להפוך את היהודים לעם הבורח מגבורה כלומר לוקה באותה פסיביות מהוללת שהציונים הפכו למקוללת כשהציעו אקטיביזם, כפי שאומר השיר האהוב (מאד ובאמת): 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גיהילינו, נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו בסלע חההצבנו עד דם [טאטאטאטאם] ויהי [פאוזה] אור!!!!!!'.

ובכן, חז"ל לא השכיחו את ספרי החשמוקבים וההיסטוריון גדליהו אלון שכתב על זה מאמר לפני יותר מ-70 שנה הוכיח את זה כפי שיודעים לעשות זאת היסטוריונים. אדרבא ואדרבא, חוקר אחר, נדמה לי דוד פלוסר, הראה שבימי הביניים (תקופה בה פרוייקט ההשכחה לכאורה אמור היה להגיע לשיא עונת הקטיף, שכן איפה אם לא בימי הביניים היהודים היו ממש יהודונים בקטע של פסיביות אנטי-חמשמקבית??) לא רק שיהודים המשיכו למלל גבורות ישראל אלא שהם אפילו כלומר 'אפילו' תרגמו (מיוונית? לא ברור לי, מצטער אבל המאמר שלו און-ליין כלומר מקוון ואף מגוון) קטעים מספרי המכבונאים ואף הוסיפו להם איורים בהם נראים יהודים רוכבים על סוסים וכל כולם עזוז ואומץ. חפשו לצורך העניין את הערך 'ספר יוסיפון' בויקוש.

ובכן, בקיצור תשובות על שאלות א-ב: לא הושכחו החשמקבים ויהודים בהחלט העריכו גבורה הרבה לפני טרומפלדור ומניה שוחט ועזר ומרזוק וברל כצנלסון. רשימה חלקית.

אז מה הסיפור. פך השמן? סיפור ארוך, כבר כתבו עליו, חפשו ותלמדו לבד. ענייני אש התמיד הנופלת מהשמיים, כמו אצל שלמה במקדש הראשון, ואחר כך אצל נחמיה נדמה לי במקדש השני, כך או כך, כפי שהסביר מכס וובר אבל במהופך, עד לפני 200 שנה - וזה כולל את כל הזמנים הנזכרים עד כאן - נס היה עניין מובן מאליו ולכן השאלה היא לא מדוע הופיע פתאום נס אלא מה תוכנו ומה הוא רוצה לומר.

סיכום ביניים: גבורה התקיימה גם אצל החשמקבים, גם אצל החז"לים, גם אצל הימהב"ים וכמובן אצל המשכילים ואצל הציונים אבל גם בצבא האדום וגם בכנופיות של פול פוט וגם בגסטאפו.

כי זאת יש לזכור: גבורה איננה תוכן אלא אופן. גבורה פירושה התגברות של המתגבר (גבר, אשה וכן הלאה) על מעצורים כאלו ואחרים, פחד, מה יגידו השכנים או השוטרים וכן הלאה.

כן, מה לעשות, גבורה של מי שמפוצץ את מלון המלך דוד היא גבורה ללא שום ספק, אבל השאלה שאמור לשאול את עצמו מי שמפוצץ את מלון המלך דוד היא מה מועיל פיצוץ מלון המלך דוד. וייצמן למשל חשב שזה מיותר, משה סנה חשב שזה הכרחי, הויכוח פתוח.

אם לחזור לעניין שלנו, והנה נסגור כאן מעגל: ההפרש בין גבורת החשמוקבים לבין גבורת המרטירים של פרעות תתנ"ו, הוא במטרת הגבורה או ליתר דיוק בהקשר שלה - המרטירים הנטבחים על ידי הצלבנים שומרים על צלם אנוש ועל כבודם האישי המשפחתי והלאומי. המקבונאים היוצאים לקרב נגד צבאות יוון עושים זאת על מנת להשתחרר משלטון זרים.

הציונות לא המציאה את הגבורה היהודית כפי שהיהודים לא המציאו את הגבורה האנושית אלא הציונים עשו שימוש לא פעם בגבורה על מנת לזכות בעצמאות מדינית וממלכתית.

מה הפריע לחז"ל שכידוע לא מאד סימפטו את החשמכבים? בערך מה שהפריע אצל החשמוקבים לגבי החז"לים. במלה אחת: פוליטיקה. בשתי מלים: אופיה ותכניה.

אתמול שמעתי ברדיו חכם א' משוחח עם חכם ב' (השמות שמורים במערכת) ומסכימים ביניהם שרע מאד כשגורם אחד - החשמוקבים במקרה הזה - לוקח לעצמו את כל התפקידים. 'הפרדת רשויות' כידוע זה תנאי להצלחתו של ציבור לנהל את עצמו. הרמז הפוליטי יותר מברור והנה אני אומר בקול רם את מה שכתבתי וכתבו חכמים ממני: ביבי הביתה.

אבל חכם א' וחכם ב' לא אמרו 'ביבי הביתה' הם רק חשבו את זה והניחו שנבין לבד באמצעות הפיכת סיפור "כשלונם" של החשמוקבים למשל ושנינה וכתובת על הקיר ותראו ומהכשלון תלמודו. מה התיזה? שחשמוקבינו לקחו לעצמם שלושה כתרים: את כתר הכהונה (שכבר היה להם כי הם כזכור היו כוהנים), את כתר המלוכה ואת כתר הנבואה (ואת משרד התקשורת). צא ולמד מה עשו לעומת זאת חזל"ינו ז"ל: למדו תורה, דרשו אותה והפיקו ממנה תלי תלים של הלכות שכל קשר בינן לבין המקרא המועט משול להרים התלויים משערה.

בראבו. אלא שכשלונם של החשמוקבים פשוט בהרבה להסבר: לא אלוהים כי אם רומא נתן ורומא לקח. הצלחתו של יהודה החשמוכבי לבסס עצמאות נשענה על התמיכה הגיאופוליטית של האימפריה העולה רומא, שכאימפריה עולה נזקקה לבריתות מקומיות נגד האימפריה הדומיננטית, היוונית. והנה חלפו עברו 130 שנה והאימפריה העולה הפכה לאימפריה הדומיננטית ואז כבר לא היה צורך בבריתות עם גורמים מקומיים. וזה רוני רון, זה סופוט של כל בלון. סה-טו. לפעמים ההיסטוריה פשוטה כל כך שאפילו חכם א' וחכם ב' - אולי בגלל האג'נדה שלהם (ביבי הביתה! גם אני בעד אבל זה לא קשור הפעם) - פשוט לא מצליחים לראותה.

וזה עוד לפני שאמרנו בגבורה עילאית את האמת על חז"ל: לא הפרדת ולא רשויות... זוכרים כהונה-מלוכה-נבואה? כוהנים כבר לא צריך כי אין בית מקדש. מלוכה אי אפשר כי יש רומאים. נבואה? מאז חורבן הבית ניתנה לשוטים. מי החליף אותם? החכמים. כל הכוח בידיהם, כולל הכוח להוציא להורג (באמצעות החלטת סנהדרין, שזה ביוונית מועצת סנילים, כלומר זקנים כלומר - במונחי העת העתיקה - חכמים>>מש"ל). אז בפעם הבאה שמנגידים את חז"ל לחשמוקבאים, תקפידו לשאול את השאלות הנכונות.

מה שמביא אותנו לשאלה השנייה, זו ש'אפילו' עגנון הזכיר בתמולשיל כשסיפר על נשף החנוכה וציטט מפיו של אחד החבר'ה שאמר לחבר'ה מה אתם שמחים ועולזים מה, אם הפסל של מתתיהו היה קם לחיים הוא היה שוחט את כולכם, או משהו כזה.

בכל אופן, השאלה השנייה היא בענייני המתייוונים. את התשובה שלי לשאלה מי הם היהודים ''הטהורים'' בימינו כבר אמרתי: הציונים, כלומר אלו שמוכנים לוותר על אחדות פולחנית ותיאולוגית ובלבד שיהודים יקיימו ריבונות ויקחו עד כמה שאפשר את גורלם בידיהם.

עכשיו הזמן לחזור כפי שהובטח בדלת הראשית לאותו תאריך משונה בו דיווח מוטה גור יהודה 'הר הבית בידינו': 25 לתשיעי שנת 148. הנתון היחיד המובן מאליו שהוא גם מקרי למדי הוא כמובן היום ה-25. חודש תשיעי?? איזה שבוע?

אה, לא חודש תשיעי מהסוג זה, אז איך זה אם רק לא מזמן חגגנו ראה"ש וצמנו ואף אכלנו ביום כיפור? ומה שמו של החודש התשיעי שהוא בכלל שלישי? כסלו? מאיזה לוח זה בא? מלוח יהודי טהור? כלומר "טהור"? כי זו רוח השאלה, הסאבטקסט, של הדיון המסורתי בכל שנה בסתיו גיורא, מי הוא היהודי "הטהור", ואז כולנו מתכווצים מבושה כשההוא התורן עם התפילין עולה לרכבת ומציע לך להניח תפילין וכן הלאה.

אז הנה נבדוק את "טוהר" התרבות היהודית ונגלה שכמו כל תרבות היא ליקטה מן הגורן ומן היקב ועיצבה את הדברים בדרכה וטוב שכך, אבל שמדובר בדרכים שונות, יש האומרים שבעים פנים לה, ומספירה שקיימתי לא מזמן מדובר בהרבה יותר אבל מי חוץ מהחתם סופר, ושלכן אין שום דרך לקבוע מי "טהור" כי אין "טהור" ולא יכול להיות "טהור" ומי שמדבר על "טהור" הוא אדם מסוכן, מסוכן מאד. לא משנה באיזה תחום ובאיזה נושא: סביבה, מזון, סכסוך, כלכלה, מגדר. ויהדות כי זה הנושא כרגע.

אז החודש התשיעי הוא תשיעי על פי לוח השנה הבבלי.
את המקרא אנו קוראים בקלות בזכות הכתב האשורי המרובע.
0-2 לטובת בעלי הזקן, ועוד לא עברו 4 דקות משריקת הפתיחה.
כל שמות חודשי השנה בלוח העברי "הטהור" גם יבוא אישי מבבל הזונה.
המתמטיקה של עיבור לוח השנה? בדיוק: יוונית.
13 המידות ששימשו בין השאר את החז"לניק "הטהור" אנטיגנוס איש סוכו, וגם שמו אם לא שמנו לב, א-פרופו "לא שינו את שמם" בלה בלה מההגדה של פסח, גם הם: יוונים.

מה שמוביל אותנו בדלת הראשית שנזכרה לפני כמה שעות, לדובדבן הכי פחות מוכר ושרצוי להתעלם ממנו כשמחפשים דרכים לעשות כל דבר חוץ מאשר לנסות ולהבין את העבר המורכב באופן מורכב כי מה לעשות האדם, כל אדם, גם זה הרוצה שירים בשני אקורדים, הוא מורכב.

מה זה שנת 148 המשמשת ליהודה החשמקבוני לדווח לאחור 'הר הבית בידינו'? פגשתי שניים שלושה זריזי מחשבה שמהרו לומר, 'נו, ברור, 148 לפני הספירה'. שזה הגיוני בערך כמו השאלה האם אני ואהוד מנור המפורסם היינו אחים. אבל יודעים מה? גם טוב. הנה יהודה "הטהור" משחרר את מקדשנו ומדווח על כך באמצעות לוח שנה נוצרי (שעוד לא קיים אבל לא זה העניין).

אז זהו, שהוא לא מדווח בשנת 148 לפני הספירה הנוצרית אלא הוא מדווח בשנת 148 לשטרות. וואס איז דאס שטרות??? בדיוק. לוח שנה אוניברסלי (ברמה האזורית של אותה תקופה) ששימש את "הטהורים" כפי ששימש את כולם כפי שהלוח הכללי משמש את כולנו היום מבלי שאמירה כמו 'היום ב30 בנובמבר' דורשת תוספת מתהדרנת-מונפצת-ומבסוטה מעצמה המקופלת במלה 'למניינם'.

מה זה מניין השטרות? גוגל איט. ממש לא חשוב. חוץ מזה שלא מדובר במניין שנים יהודי "טהור" כי אין דבר כזה.

לסיכום: ההיסטוריה של חנוכה לא הושכחה על ידי חז"ל שמבחינת השאיפות הפוליטיות שלהם לא היו שונים במאומה מקודמיהם ומאלו שירשו את מקומם. גבורה איננה תוכן אלא אופן, ומה שמבדיל בין גבורת אחיותינו ואחינו בני ישראל שהקריבו חייהם בגבורת ימי ביניים בנתונים של ימי הביניים ('קידוש השם') לבין גבורה בימי הציונות, היא המטרה: עצמאות וריבונות. ומבחינה זו הציונים הם הם ממשיכיהם של החשמוכבים, וכל מי שבשם יהודיותו "הטהורה" מוכן לחיות תחת שלטון איראן אפילו, הוא הוא המתיוון. חג שמח.

יום שני, 29 בנובמבר 2021

כיצד יש להקפיד ולכתוב: 'לאנדסמנשפטן' או 'לאנדסמאנשאפטען'? או: כ"ט בנובמבר שמח לכולנו - אלא אם 'כולנו' הם הלאומנות הפלסטינית ו\או אידיוטיה השימושיים למיניהם

 



כ"ט בנובמבר שמח לכולנו. כ"ט עגום ללאומנות הפלסטינית. הרבה יותר מכ"ט דברים שאפשר לכתוב על הפער בין לאומיות מלאת תוכן עצמי של בניין ויצירה, לבין לאומיות שכל כולה שלילה והתנגדות (מוקוואמה) שלא פלא שככל שעובר הזמן השלילה הופכת לשנאה והלאומיות ללאומנות ולגזענות.

כן, זו ההיסטוריה של הכ"ט בנובמבר, ואם בשנים עברו התלבטתי האם יש לחזור ולכתוב על נושא כה ברור מאליו וכה ידוע שהרי 'בשנה שעברה כבר כתבתי על זה וכתבו אחרים חכמים ממני', הנה בשנים האחרונות ברור לי ששום דבר לא ברור, ושלמרות שחכמים ממני וגם אני כתבו על הכ"ט בנובמבר, אין שום מקום להתלבטות.

כ"ט בנובמבר אם כך, 1947, היום בו החליטה עצרת האו"ם לחלק את 'פלשתינה-א"י' כפי שנקראה ארץ ישראל בפי הבריטים, לשתי מדינות לאום דמוקרטיות, אחת יהודית (כך!) ואחת ערבית (כך!). ההחלטה קיבלה למעשה את דו"ח הרוב של ועדת אונסקו"פ, ועדת החקירה המיוחדת לענייני פלשתינה-א"י, שכללה 11 חברים, שייצגו מצד אחד מדינות 'דרג ב' (כלומר לא מעצמות), ומצד שני ייצגו את הגיאופוליטיקה של אותה תקופה (מבחן זכרון, נפגש בעוד אחת עשרה מדינות: אוסטרליה, הודו, איראן, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, שבדיה, הולנד, קנדה, גואטמלה, פרו, אורוגוואי).

עוד קבע הדו"ח כי לצד החלוקה המדינית בין שני העמים, היהודי (כך) והערבי (כך), חלוקה שהתבססה כמובן על מפת החלוקה המפורסמת, תקיימנה שתי המדינות שיתוף פעולה כלכלי.

אדרבא, הדו"ח כלל מנגנון מדהים למדי: ועדה משותפת בת תשעה חברים (כך שתמיד ניתן יהיה להגיע בה להכרעה) - שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושה אנשי או"ם - שתפקידה (הציבור מתבקש לשבת!) לבחון כיצד העלייה ('הגירה' בלשון העמים והפוטס-ציונים) למדינה היהודית משפיעה על הכלכלה של המדינה הערבית. כן, כך כתוב.

למה זה חשוב וממה אני מתרגש או מתלהב כל כך: הרי סיבת החלוקה היא הסכסוך, וסיבת הסכסוך היא סירובם של הערבים - סירוב מוחלט, גורף ועקרוני הנמשך כידוע (??) עד עצם היום הזה - להגדרה עצמית של יהודים בפלסטין (כך נקראת הארץ בערבית, כך ולא אחרת), שמשמעותה מבחינה ציונית היא אחת ויחידה: התיישבות ועלייה חופשית.

ובכן הפתרון אותו רקחו במוחותיהם 11 האנשים ההם (בפועל מדובר בלא יותר מחמישה שממש התאמצו למצוא פתרונות מחוץ, בתוך, מתחת ומעל לקופסה) שאמר לפתור את מחלוקת סכום האפס הזו בין שני עמים שבעניין הפעוט של עלייה (הגירה) ראו את הדברים באופן מנוגד ב-180 מעלות, אמור היה לשים סוף פסוק לסוגייה הזו.

אלא שאנשי האו"ם, ובעקבותיהם כל מי שקיבל את תכנית החלוקה, וזה כולל את היהודים אבל כידוע (!!) לא כולל אף לא ערבי רשמי אחד, הניחו שרווחה כלכלית היא תנאי מועיל לשלום. לכן הם הציעו את שיתוף הפעולה הכלכלי ולכן הם הוסיפו את המנגנון הזה שתפקידו לוודא שהצמיחה הכלכלית - המשך הצמיחה הכלכלית - של הישוב היהודי (שעוד רגע יהפוך למדינת לאום דמוקרטית ריבונית), לא תפגע יתר על המידה במצב הכלכלי של המדינה הערבית.

אפשר ללעוג לרעיון הזה על שני מרכיביו: ההנחה שרווחה כלכלית תומכת בשלום ושמנגנון כזה בכלל יצליח לפעול עוד לפני שבודקים עד כמה הוא הגון. אני בכל אופן, בתור בעל זכות דעה, מקבל בסך הכל את עקרון הכלכלה כעניין המועיל לשלום (אבל בשונה מאנשים ידועים לא מסביר הכל בוודאי לא ענייני מזרח תיכון במונחים כלכליים בלבד, ולא רק בגלל העובדה שאוסאמה בן לאדן, סתם דוגמא שקופצת כרגע לראש, לא ידע אפילו לאיית את המלה 'עוני', קל וחומר לספר על משמעותה מה שלא הפריע לו לנהל אימפריית שנאה רצחנית שאם זה לא ברור למישהו עדיין מייצרת את מה שהיא יודעת לייצר: אלימות ושנאה). ומהמנגנון ההוא אני באמת מתפעל בכל פעם מחדש. בעיקר אחרי שקראתי את ספרו של אלעד בן דרור על תולדותיה של ועדת אונסקו"פ ונפתוליה.

אז אחרי שחזרנו ועיינו בתכנית החלוקה, נזכיר את העובדות הבאות:

א. מדובר בהחלטת עצרת. לא שהחלטות של מועבי"ט מזיזות למישהו כל עוד אין משטרה עולמית ולא שכשיש משטרה מקומית הפושעים מתרגשים יתר על המידה, אבל חשוב לזכור שהחלטת עצרת היא המלצה והמלצה בלבד והיא בטלה ומבוטלת אם צד אחד לא מקבל אותה (ואין צורך לעשות מה שעשה הצד הערבי במקרה הזה: להכריז על ההחלטה ועל הועדה שהציעה אותה וגם על הגוף שמינה אותה, האו"ם, כעל גורמים שאין להם שום SAY בענייני 'האדמה הערבית' מהאוקיינוס למפרץ ולהודיע שאם תתקבל החלטה כזו הוא, הצד הערבי, "יטביע אותה בדם").

ב. הצד הערבי דחה גם את החלטה 194 (מהי"א בדצמבר 1948), שליצנינו המקומיים הידועים בציבור בשם 'מחנה השלום' מקפידים לכנותה 'החלטת זכות השיבה', הגם שאין שם שום 'זכות' אלא סעיף העוסק ב'פליטים' וכידוע (???) ב-1948 היו כל מיני פליטים, גם יהודים אם זה לא ברור, ושבכל מקרה מדובר בסעיף אחד בתוך מכלול סעיפים שמטרתם ורוחם היא אחת ויחידה: סיום הסכסוף על בסיס פיוס והכרה הדדית (כלומר הכרה בישראל), וזו הרי הסיבה שהצד הערבי - זאת הפעם בתמיכת הגוש הסובייטי - דחה את החלטת עצרת האו"ם 194 מכל וכל ואז ניגש לשלב הבא בנסיון לחסל את המדינה היהודית: מאמץ למנוע המשך עלייה ('הגירה') יהודית ומאוחר יותר מאמץ למנוע את הקמת המוביל הארצי, ותוך כדי כל ענייני חסימת נתיבי הים, בניגוד גמור לחוק הבינלאומי, על יסוד הטענה המבריקה לפיה הואיל וכל היהודים חיילים הרי שכל אנייה שעושה דרכה בתעלת סואץ או במיצרי טיראן לישראל היא בגדר אנייה צבאית ולכן על פי החוק הבינלאומי זכותה של מצרים ('אום אל דונייה' למי ששכח, פירמידות וכל זה) למנוע את מעברן.

ומכאן בחזרה לכותרת הרשומה ההיסטורית הזו: כ"ט בנובמבר, אמנם בצורה הנומרית שלו - 29.11 - הצטרף ל-2.11 כימים מרכזיים גם בלוח השנה הפלסטיני, כמובן לצידו של ה-14.5 כשברקע מככבים תאריכים חיצוניים אחרים, כמו ה-14.7 (כן, יום הבסטיליה אבל גם היום בו נכשלו ההאשמים במאמציהם לכבוש את דמשק אי אז ב-1920, דווקא ביום הזה כמובן, מידי הצרפתים), או ה-23.7 (היום בו התקיימה אי אז ב-1954 מהפכת הקצינים שהפכה את מצרים ממלוכה רודנית לרפובליקה סוציאליסטית רודנית, או בלשון הפרוגרסיבים של אז, כן, כבר אז, למדינה 'מהפכנית'). כך נראה לוח שנה של לאומיות ריקה מתוכן פנימי: הואיל ואין תוכן פנימי והואיל ובלי תוכן אי אפשר, התוכן, אם איננו חיובי, חייב להיות שלילי. אבל הואיל ו'שלילי' זה לא נשמע טוב, כי זה 'שלילי', תולים מעל התוכן השלילי את המלה המפוארת 'מהפכה', שנשמעת טוב לא רק באזני קהל היעד הערבי והפלסטיני, אלא מתנגן מעולה באזניהם 'הפרוגרסיביות' של האידיוטים השימושיים באינטלקטואליה בעולם החופשי.

ולאחרונה קיבלתי על כל זה עוד מערום נאה של עובדות ודוגמאות, המופיעות בספר 'מהנכבה לנכסה', פרי עטו של משה שמש, פרופ' באונ' בן גוריון, מומחה לענייני מזרח תיכון, ולמי שדואג, שולט היטב בערבית וברזי הפוליטיקה הפנים ערבית ופנים-פנים פלסטינית, ואפילו - כך ניתן ללמוד מקריאת (כן, קראתי) 711 עמודי הטקסט (עליהם יש עוד 270 עמודים של אפראט: נספחים, הערות, אינדקס, מקורות) - אוהד די נלהב של הלאומנות הפלסטינית.

הספר ראה אור שנים ספורות אחרי 'אוסלו' ובהתאם הוא קובע חד משמעית שלב הסכסוך הוא השאלה הפלסטינית ושאחרי שתחזור ירושלים המזרחית לשליטה פלסטינית, שהוא תנאי לפתרון זכות השיבה, יגיע גם השלב הבא: שלום עם סוריה ואז יבוא סיום הסכסוך, ועד שזה יקרה ימשיך הסכסוך עם הפלסטינים "להטיל צל על מערכת היחסים עם ירדן ועם מצרים ועם העולם הערבי בכלל".

מלה וחצי על הוצאת הספר ואחר כך כמה מלות סיום ונתפנה לחגיגות הכ"ט כל צד על פי דרכו. הספר ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון, הוצאה מכובדת בלשון המעטה. עד כדי כך שכשלפני 15 שנה בערך במהלך עבודות עריכה של מאמר שפירסמתי בכתב העת המעולה באמת, עיונים בתקומת ישראל, שגם הוא יוצא באותה הוצאה, נדרשתי לתת תשובה מלומדת על השאלה הדרמטית הבאה: האם את המלה היידישאית 'לאנדסמאנשפט', שפירושה 'איגוד יוצאי מדינה מסויימת', שכשהיא נכתבת בריבוי יש לכתוב 'לאנדסמאנשפטן' או 'לאנדסמאנשפטען'. למי שנגמרה הסבלנות או הראייה שלו ככה וחצי, ההפרש בין שתי האפשרויות - וכבר הזהרתי שמדובר בשאלה דרמטית שעליה יקום ויפול המחקר ההיסטורי!! - הוא "ן" או "ען". למי שלא מבין מה פתאום "ע", נזכיר שתפקיד ה-"ע" ביידיש הוא כתפקיד האות E באינגליזית. וואועל יעני.

הויכוח על השאפטן-שאפטען היה ללא ספק ארוע טראומטי בחוויותי בעולם האקדמי המופלא, שנפלאותיו בשנים האחרונות ראויות לסדרה ארוכה בנטפליקס. עובדה שאני זוכר אותו היטב, כולל את שיחת הטלפון הנוזפת מעורך כתב העת, שהעמיד אותי במקום על עצם טענותי שמדובר - כי מדובר - בויכוח סרק חסר משמעות כי היידיש מה לעשות איננה שפה מדוייקת בכל הקשור לכתיבה שלה, בוודאי לא במלים מהסוג הזה.

ולכן תבינו ללבי ללא ספק כשבמהלך קריאת הטור-דה-פורס הזה מאת פרופ' משה שמש, שעושה רושם שלא הניח ולא הזניח אף לא בדל מסמך אחד באמצעותו הוא רצה לספר על עלייתה ועלייתה של הלאומיות הפלסטינית שבלי התייחסות חיובית אליה מצידנו לא יהיה לא שלום ולא שלווה בארמונותינו, הזדעזעתי למצוא אינספור טעויות הקלדה והגהה המעמידות לא רק את סיפור השאפטן-שאפטען באור נוגה, אלא מטילות צל כבד על רצונו של הקורא לסמוך על הצד המקצועי של הספר הזה, עוד לפני שניגשים לבחון את התיזה שלו (שכמובן הסתברה אחרי 20 שנה כחסרת שחר אבל לא זו הנקודה כרגע).

קודם כל תאריכים. בסוף הספר רשימת תאריכים בסגנון של כרוניקה. שימו לב למקבץ הבא:

25.5.1967 - בדראן שר המלחמה (אצלנו זה רק שר בטחון, א-פרופו לאומיות של תוכן ולאומיות ריקה מתוכן) נוסע למוסקבה. התאריך הבא:

25.5.1968 (אלף תשע מאות ששים ושמונה אם זה לא ברור) - אשכול מודיע לאבן בארצות הברית. התאריך הבא:

25.5.1969 (סיקסטי-ניין אם זה לא ברור) - דיוויזיה משוריינת מצרית נכנסת לסיני.

המלחמה נמשכה ששה ימים (שבעה אבל לא משנה כרגע)? אולי. המהלכים לפניה נמשכו שנתיים. תבדקו בעצמכם בעמ' 867. ואם זה לא מספיק, ונגיד שלא קראתם את הספר באופן רציף - אני מרשה לעצמי להניח שיש ארבעה אנשים שעשו זאת, אני הרביעי וזה בסדר כי אלו הספרים שהיוזר פשוט פותח אינדקס ומחפש מה שנחוץ לו - פיתחו בעמ' 537, שם תגלו שפעולת סמוע התרחשה ב-13.11.1960 (סיקסטי, ששים) כשהיא למעשה - וכך כתוב כמה וכמה פעמים קודם לכן ואחר כך, אבל כאמור יהיו יוזרים שיפלו ישירות על עמ' 537, שלא לדבר על חשיבות השאפטן והשאפטען ועתיד המחקר ההיסטורי - התקיימה ב13.11.1966, והיתה אחד מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בדרך למלחמה. 60, 66, עשרה אחוז הפרש, בקטנה.

בעמ' 619 תוכלו ללמוד על מצפיפים שמן הסתם הצפיפו ולא הפציצו כי מדובר במצפיפים ולא במפציצים (ביידיש של תחילת המאה ה-20: פויגעל מאשינז מיט גרוייסע באמבעס).

בעמ' 595, בחלקו הראשון, תתהו לרגע האם גם אתם, כמוני, לא שולטים ברזי כתיב מלא כתיב חסר, כשתגלו שאת המלה המייצגת 'פעולה נמרצת' יש לכתוב 'אנטנסיבית' ולא 'אינטנסיבית' ואילו את המלה המייצגת 'רגש המביע בטחון בזולת' יש לכתוב 'אימון' ולא 'אמון', אבל התהיה הזו תעלם כי ממש כמה שורות אחרי זה תגלו שאכן יש לכתוב 'אינטנסיבי' ושהמלה 'אימון' היא בדיוק מה שחשבתם עד עמ' 594 - פעילות של טריינינג כזה או אחר - ואילו רגש המביע בטחון בזולת אכן יש לכתוב כך: 'אמון' ולא 'אימון' (ובוודאי לא אימוען).

ואם לחזור לענייני התאריכים המשעשעים במיוחד, ולא רק מהסיבה שהיסטוריה היא גם, לא רק אבל גם וקודם כל תאריכים: בעמ' 622 תתפלאו לגלות שההתקפה הישראלית על שדות התעופה במצרים התרחשה ב-5 ביוני 1976 (שבעים ושש), ולא כפי שכתוב במקומות אחרים בספר הזה ובאחרים, ב-5.6.1967. אגב, הפירוט (5 ביוני 1976) במקור. כי מספרים צמודים כמו 5.6.67 קשה יותר להגיה, בערך כמו שקשה להגיה את ההבדל הקרדינלי וחורץ הגורלות שבין שאפטן ושאפטען, ואילו תאריך המופיע כמקבץ מלים, קל מאד להגיה.

ודוגמית אחרונה - כי תאמינו לי יש עשרות!! חלקן מופיעות אפילו בכריכה האחורית (שם ילמד המתעניין כי נאצר שגה בהחלטותיו "בכל צעד שנקט לקראת המלחמה למן 14.6.1967", והרי המלחמה הסתיימה בכלל ב-10.6 ומבחינת נאצר ב-8.6 והכוונה כמובן ל-14 במאי ולא ל-14 ביוני אבל מה זה לעומת שאפטן ושאפטען) - בעמ' 639 נוכל ללמוד עוד פרק על האחדות הערבית המהוללת שבאה לידי ביטוי במאמץ משותף להשמיד את ישראל, כשהפעם הגיבורה היא סוריה ובאופן ספציפי אוגדה 35 של הסורים שהיתה אמורה "לצלוח את שפך הירדן ולנתק את כביש טבריה-ראש פינה ליד אליפלט", אבל "בליל ה-4-5 במאי הודיעו הסורים למצרים כי הם מחכים לפקודה". 4-5 במאי. המשבר החל ב-13 במאי, הלילה הרלבנטי הוא זה שבין ה-4-5 ליוני, כי המלחמה החלה ב-5 ביוני, אבל שאפטן ושאפטען חשוב בהרבה מזוטות כמו רצף תאריכים אמין (או אימין? לא סביר אימין, אז זה בוודאי אמין).

עד כאן ענייני שאפטן-שאפטען. ענייני התוכן חשובים בהרבה ולמרבה המזל את עיקרי הדברים כבר כתבתי ולכן נסכם בקיצור ושלום על ישראל: 711 עמודי דכאון אחד גדול: מאות מדינאים, מן הסתם לא מעט מהם באמת אנשים מוכשרים, נאצר למשל, או חוסיין או שוקיירי, וחסנין הייכל ועוד ועוד, כל מה שמעסיק אותם בהקשר המדיני הוא איך להשמיד את ישראל. כפי שכתב אשכול לאבא אבן (ב-25 במאי 1967): הבעיה היא לא טיראן אלא קיומה של ישראל, שזה בדיוק מה שאמר ונאם והסביר והצהיר נאצר, שהבעיה היא לא שייט האניות אלא עצם קיומה של ישראל, ובדיוק כפי שאחרי המלחמה יגיד שוקיירי, מייסדו של אש"ף למי ששכח, שעצם קיומה של ועידת חרטום (ועידת 'שלושת הלאווים' המפורסמים, 1.9.1967 ואצלי אין ולא היו ולא יהיו טעויות בהקלדת תאריכים) הוא "התבוסה המדינית הגדולה ביותר של הערבים".

זה כל הסיפור, וכל כולו מקופל בתוך הכ"ט בנובמבר, שפעם - כמו הב' בנובמבר - היה חג ליהודים במסגרת תהליך בניין האומה שלהם שממשיך כבר 143 שנים, ועם השנים עוד תאריך של היסטוריונים ושעדיין משמש ללאומנות הפלסטינית הלעומתית ('מהפכנית'!!) כנקודת ציון מרכזית ב'אסונם': ולמה במרכאות? כי זו בדיוק הפואנטה: אסונם הוא קודם כל בתליית כל צרותיהם בגורמים חיצוניים, ומי כמו הכ"ט מסמל אותם.

ואיך יש לכתוב, לאנדמאנשאפטן או לאנדמאנשאפטען? אין לי מושג. חג שמח.


יום שלישי, 9 בנובמבר 2021

התתכן חילוניות על דרך החיוב? במלה אחת: כן. בשתי מלים: למה לא.

 



חילוני הוא אדם המאמין באמונה שלמה בתמונת העולם הנוצרת וכל הזמן מתחדשת ומתרחבת על ידי הישגי המדע על כל ענפיו.

חילוני הוא אדם המאמין באמונה שלמה בתיאוריה האולטימטיבית נכון לעכשיו, המחזיקה מעמד כנגד כל סוגי מבקריה ושכמובן זכתה לפיתוחים ולאישושים בתחומים שהיא לא יכולה היתה לכסות כי הידע בתקופתה כמו גם הטכניקה לא היו בנמצא, הלא היא תיאוריית האבולוציה של דארווין, שבניגוד למה שאמרו עליה פנדמנטליסטים למיניהם וצרי מוח כבר אז ומאז, איננה טוענת שמוצא האדם הוא מהקוף, אלא שכל החיים על פני כדור הארץ התפתחו באופן אבולוציוני.

וחלק מהאבולוציה של האדם היא בתחום המכונה 'תרבות' או 'תודעה' או 'זהות' או 'משמעות', וכל אלו קיבלו ביטוי כזה או אחר, אחד מהם הוא הביטוי המוכר בשם 'יהודי' או 'עברי' או קשור למושגים כמו 'תורה' וכל מה שהשתלשל ממנה במשך הדורות עד ימינו אנו.

ומכאן שחילוניותי היהודית היא שילוב של היותי אדם שהתפתח בתהליך האבולוציוני הביולוגי ברבע מליון השנים האחרונות שתרבותו היא 'יהודית' כפי שהתפתחה ב-3500 השנים האחרונות.

כיהודי חילוני אני מרגיש חופשי לחלוטין לדון למשל באופן המיוחד בו בראה התרבות הזו, תרבות אנושית אחת מרבות מאד (כ-8000 נכון לעכשיו, העושות שימוש בכ-7400 שפות), את מושג האלוהים.

כחילוני למדתי למשל מהגדול קאסוטו (משה) שהפסוק 'בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ', או פסוק כמו זה המופיע בספר ישעיהו 'בורא אור ויוצר חושך', מבטאים ביקורת חריפה של מה שניתן לכנות לצורך הדיון בשם הלא מדוייק מבחינה היסטורית 'היהודים הראשונים', שהתקוממו כנגד תפיסת עולם רווחת בעולם בו הם חיו, מסופוטמיה, לפיה העולם בנוי ממאבק תמידי בין כוחות אור לכוחות חושך, בין טוב לרע מבלי שהטוב עדיף על הרע אלא בכוחו ולהפך.

במקום זאת הציעו 'היהודים הראשונים' תמונת עולם לפיה יש בורא עולם העומד מעל לטוב ולרע ולכן קובע נקודת ייחוס הן למוסר של טבע והן למוסר של אדם.

המצאת האלוהים המסויים הזה על ידי היהודים - ואם זה לא ברור, בני אדם בראו את אלוהים ולא להפך, וכך חושב חילוני, וזו עוד הדגמה שלא על דרך השלילה - היא בסיס בסיסי הבסיסים של התרבות היהודית ב3500 השנים האחרונות.

הרעיון הזה, רעיון יסוד בתפיסה החילונית, שהאדם ברא את אלוהים (ואם זה לא ברור בני אדם שונים בראו תפיסות שונות ומנוגדות של אלוהים), הוא גם נקודת ייחוס לויכוח שאני יכול לנהל בבטחון מלא כחילוני, כנגד זרמים או כתות ואף מוטציות ביהדות, שלמרות שהם רואים עצמם ונתפסים על ידי בורים ועמי ארצות כהמשך היהדות 'האותנטית' וכמבטאיה האולטימטיביים, הם למעשה לא יהודים מהבחינה המרכזית והקובעת הזו.

וכל אלו דוגמיות קטנות לעולם שלם של אמונה חילונית המתקיימת ומתממשת במושגים יהודיים. עולם הרעיונות שחלקו הקטן מכונס במעט הספרים שעומדים דומם כאן לצידי, עצום בהיקפו ועשיר באפשרויותיו.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2021

על דמוקרטיה - מה היא כן ומה היא לא - על מדע, על ההתחממות הגלובלית ועל העמימות הגרעינית של ישראל (וד"ש לאורי הייטנר ולאדם רז) ותודה לניר שביב

 


אחד מניזקי הצלחת השיטה הדמוקרטית - ולמען הסר ספק אני חסיד גדול מאד שלה, אולי יותר מכפי שמגיע לה, אבל רק אולי, כי כהיסטוריון אני תמיד משווה אותה לחלופות שהן גרועות פי כמה - היא ההשטחה שלה לכל תחום בחיים, גם באלו שהפרקטיקה המוכרת ביותר שלה (כמה כמה, מי ניצח) פשוט לא רלבנטית לגביהם.

למשל, הוחלט שקורס מסויים מתנהל במקום מסויים משיקולים מסויימים. באי הקורס שידעו שהקורס יתקיים במקום המסויים ההוא, חלקם בכל אופן, רואים במקום המסויים יותר מדי בעיות. השומר בשער נודניק, אסור להכניס קפה לכתה וכדומה. והנה באה 'הדמוקרטיה' לעזרתם. "בואו נצביע על זה. הרוב קובע". לא. לא הרוב קובע אלא מי שאחראי על הקורס קובע, הוא ולא אחר. ולא, הוא לא דיקטטור, כי את תפקידו כמנהל הקורס הוא קיבל באופן דמוקרטי משלוחה אחרת שלה, דרך למשל מנכ"ל משרדו שנבחר על ידי השר שהוא חלק מממשלה שקיבלה את אמון הכנסת שנציגיה נבחרו באופן דמוקרטי. מסובך? חכו, זו רק ההתחלה.

דוגמא חשוב בהרבה: 97 אחוז מהמדענים, כך יספרו לכם 99 אחוז מהאנשים שמדקלמים את טענת 97 אחוז המדענים, משוכנעים מעל לכל ספק שהאדם אחראי להתחממות הגלובלית ושאם בלה בלה בלה וכן הלאה, 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה וכן הלאה, אל גור והילדה ההיא מאיפה שהוא באירופה, וכן הלאה.

ובכן, מדע לא נשען על דמוקרטיה אלא על עובדות ועל הקשרן ועל הפרשנות הסבירה ביותר לשילוב בין עובדות להקשרן ועל התייחסות עניינית של מי שלא השתכנע מהפרשנות הנשענת על העובדות ועל הקשרן ועל נימוקי הפרשנות ומציע בהתאם פרשנות אחרת המנומקת טוב יותר ומסבירה את העובדות ואת הקשרן באופן מנומק היטב ואז בא שלב ההפרכה או האישוש.

לשאלה כמה-כמה אין שום תפקיד בעניין הזה. בקישור הזה הרצאתו של פרופ' ניר שביב, "אחד מה-3 אחוז" כפי שהוא מדבר באירוניה מרירה על היחס לו הוא זוכה ממה שמכונה 'קהילת המדענים' כשמדובר או אמור היה להיות מדובר לא ב'קהילה' - מושג דביק ומיותר בהקשר הזה - אלא ב'שותפיו למעשה המדעי'. אלו שאין להם זמן מוזמנים לזנק ישירות לדקות ה24, 54 ו64.

אבל אלו שאפילו את זה אין להם זמן לעשות מוזמנים לרשום לפניהם את עיקרי הויכוח בין ה-97 לבין ה-3: א. עד כמה רגיש האקלים שלנו לשינויים? ב. האם יש גורמים נוספים חוץ מפעילות האדם להתחממות הגלובלית.

הנה התשובות, ממש בקיצור, התשובות המדעיות אם זה לא ברור, אני לא בתחום, אני רק מנסה להקפיד להבין מה זה מדע ומה זה לא.

התשובה על שאלה א': 1.5-2 מעלות לכל היותר ולא 1.5-4.5 כפי שקבעה ועדה (ועדה!!!!) פדרלית בשנת 1979. ועדה - ועדה!!!!! - קובעת עקרון מדעי. ועדה. ומאז כל ה97 מדקלמים את ההבל הזה ומייצרים משהו שלא הכרתי אבל נשמע נהדר ומדוייק ומתאים לאינספור מחקרים, כלומר ''''מחקרים'''' באקדמיה: GIGO, גרבג' אין גרבג' אאוט. כלומר מייצרים אלגוריתמים שנקודת המוצא שלהם היא שקר ומזינים את האלגוריתם בנתונים והתוצאה היא שקר. או בנימוסית: מזינים אותם בזבל (גרבג') ומקבלים זבל (גרבג').

את התשובה השנונה אם כי המתבקשת על שאלה ב', ניסח באופן שנון ניר שביב: ברור כשמש שיש גורם נוסף המשפיע על ההתחממות הגלובלית: השמש. אמנם באופן עקיף (רוח השמש משנה את עוצמתה ומסיטה מאזור כדור הארץ חלקיקים קוסמיים הדרושים להתעבות הדרושה לעננות המשפיעה על התחממות כדור הארץ, חלקיקים קוסמיים שמקורם בסופר-נובות, כוכבי על מתפוצצים).

כל אחד מה-97 (וברור שלא מדובר ב-97) שאיננו מתייחס ישירות לכל מה שהמדען הראוי לשמו ניר שביב מביא כהוכחות וכן הלאה כחלק מהתהליך המדעי לגבי סעיפים א' ו-ב' הוא או בור, או שקרן או טיפש. אין שום אפשרות אחרת. והחטא הגדול ביותר בהקשר הזה הוא ביטול טיעוניו של ניר שביב באמצעות הטיעון המוטעה לחלוטין בהקשר הזה: מיליון פלייז קאנט בי וורונג - איט שיט.

מה שמעביר אותנו - ותודה שאתם עדיין כאן - לנושא הבא: החיסונים. הנה לנו כאן מקרה הפוך בו ה-3 אחוז הם מתנגדי החיסונים אבל הם טועים לעומת 97 תומכי חיסונים שהם צודקים. אבל ה-97 לא צודקים כי הם 97 אלא כי הם צודקים. הם צודקים כי הם מבינים - או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב על 0.97 אחוז מה-97 - מה זה חיסון בכלל, ומה זה רפואה מודרנית, ואיך מגיעים להחלטה שאפשר לחסן גיל כזה ואחר, ומדוע חיסון שלישי יכול להועיל, ומדוע רק אם כולם יתחסנו (או לפחות 97 אחוז), המגיפה המעיקה הזו תגיעה לקיצה (עד המגיפה הבאה שבהכרח תגיע כי ככה פועל הטבע וגם את זה למדנו מהמדע).

דוגמא אחרונה וחזל"ש. אדם רז, היסטוריון מעולה במיוחד אבל לא כזה שהשקפותיו האישיות לא משפיעות על שיקול דעתו, ואוי ואבוי אם זה היה אחרת, אפילו שלדון מהמפץ הגדול מדי פעם מגלה סימני חיים, ומדובר הרי בדמות בדיונית, פרסם בסופ"ש האחרון מאמר ארוך אודות האופן המתוחכם בו נתניהו למעשה מקדם את היעד המקורי של אדריכלי הגרעין הישראלי (בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס), והוא להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה.

תקציר הפרקים הקודמים: 1. על פי מקורות זרים יש בידי ישראל יכולות גרעיניות צבאיות משוכללות הכוללות יכולת שיגור נשק גרעיני מטילים, מטוסים וצוללות. 2. מאז ה-10 במרץ 1965 מדיניותה הרשמית של ישראל בעניין - מדיניות שנחתמה מול האמריקנים בהסכם סודי ביותר שלפני כמה שנים הפך לנחלת הציבור ופורסם במלואו על ידי גנזך המדינה (משפט זה מיועד לאותו בחור היסטרי במל"מ התוהה כרגע האם עליו לשלוח חוליית חיסול לביתי שהרי אני מגלה בציבור סודות מדינה. לך שתה עוד קפה חבריקו, נשבע לך גנזך המדינה פרסם את המסמך, יש לי אותו אם אתה רוצה עותק דיגיטלי) - נקראת 'עמימות'. על פי עקרון זה ישראל לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי (וכמובן לא תעשה עוד צעדים מבטלי עמימות כמו פיצוץ גרעיני רשמי, הכרזה על הנשק הגרעיני כחלק מהמערך האסטרטגי הבטחוני ועוד משהו שאני לא זוכר).

במאמרו בהשארץ בסופ"ש האחרון, כתב אדם רז על האופן המתוחכם בו ניסה נתניהו לקדם את מה שנכשלו בו קודמיו - בן גוריון, דיין ופרס - כלומר לבטל את העמימות הגרעינית. מאמרו מעורר התנגדות ועל פי מקורות זרים גם גיחוך או לעומת זאת פיהוק.

למה פיהוק? כי הוא ארוך ומורכב ומלא טיעונים פרשניים מורכבים ביותר שהמוטיב המרכזי שלהם הוא 'הפוך על הפוך'. לדוגמא: כשנתניהו רץ לקונגרס לספר לחבר'ה שיש מדינה בשם איראן שרוצה לפתח נשק גרעיני, הוא למעשה עוזר בכך לאיראנים לפתח נשק גרעיני. למה? מסובך ואולי מעלה פיהוק. דוגמא אחרת: זוכרים את נתניהו עם ארון המסמכים מספר לחבר'ה - הפעם בעברית - על הגילוי המדהים (באמת) של המוסד? סיים-סיים. עד כאן למה פיהוק.

למה גיחוך? אורי הייטנר למשל משלב את הטענה של אדם רז במסכת רחבה יותר שמוכרת בשם 'תורת המחנות' לפיה - כך מתאר זאת הייטנר - העולם בנוי ממאבק תמידי בין כוחות האור (ההון היצרני) לכוחות השחור (ההון הפיננסי) וכל המנהיגים וכל הכוחות וכל הגורמים מסודרים בזוגות מניכאיים אלו מול אלו. ועוד טוענת התיאוריה, ועל כך יסכימו גם מפתחיה, בוודאי אדם רז, שלשאלת הגרעין תפקיד חשוב. אז למה גיחוך? כי זה באמת נשמע מגוחך ובוודאי באופן בו הייטנר מציג את התיאוריה הפרשנית הזו לגבי מקרים כמו הרצל מול רוטשילד או חמור מכך, היטלר כשותף בפועל של בן גוריון, צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין. אכן מגוחך.

שעל כך יסכימו מן הסתם 97 אחוז אם לא יותר, כי מילא על בן גוריון אפשר לומר הכל, ומי זוכר את הרצל וכולם הרי רוצים להיות רוטשילד, אבל ששימון פרס יצא מלוכלך מההיסטוריה כשמדובר באיש ספר שרמנטי כוכב העל של הסוציאלדמוקרטיה העולמית מי שהציל את כלכלת ישראל ב1985 הוציא אותנו מלבנון והשלים ברגע האחרון עם רבין בדרך לפרס נובל לשלום שהיה באמת באמת פרוייקט חייו וזו מורשתו לנו ולכל מבקרי מרכז פרס לשלום מהדוגמנית נעמי קמפבל ועד לכדורגלן ליאו מסי? באמת מגוחך. עם שימון נמצאים 101 אחוז מהציבור (שהרי אני לא חלק ממנו).

אז זהו, שלא 97 אחוז הם טיעון רלבנטי גם כאן, וגם לא היכולת להגחיך טיעון היסטורי כזה או אחר, ובוודאי שלא שמו הגדול של מי שרקח את 'תורת המחנות' הוא הטיעון וגם לא תנאי הכניסה לדיונים אצל מי שרקח את 'תורת המחנות' - קריאת 150 ספרים ועמידה בסף מבחן בקיאות לגבי כל פרט בהם שאחרת מראש מוכח שאין למי שלא עמד בכך זכות דיבור אלא חובת הקשבה הנמשכת שעתיים ושלוש וארבע וגם חמש שעות רצוף.

הטיעון הרלבנטי לבחינת מאמרו של אדם רז הוא בדיוק אותו טיעון הרלבנטי למקרים האחרים שנזכרו כאן, חיסונים והתחממות גלובלית. במקרה הזה השאלות הן אלו: A. האם התקיים ויכוח על מדיניות העמימות של ישראל. B. האם הויכוח הזה שהתקיים בעבר סביר שממשיך גם היום. C. האם מדינאים נוקטים כחלק מעבודתם במניפולציות או אפילו בשקרים מובהקים מכיוון שמטרתם היא להשפיע על המציאות באופן כזה ולא אחר. D. האם על נתניהו חלה ההגדרה 'מדינאי'.

ולהלן התשובות לאחר ספירת קולות הימאים: A. כן. B. כן. C. כן. D. כן.

התשובה לשאלה C מתחברת ישירות לענייני ההתחממות כמובן. מדינאים כמו אל גור ממשיכים לשקר באופן שיטתי ומרהיב (מצגות מדהימות) לצורך קידום היעד המדיני שלהם. ובולסונרו, הליצן מברזיל, עושה זאת בענייני החיסונים. אז הנה הרשומה הזו מחברת הכל, איזה יופי.

אם לחזור למאמר של אדם רז: אחת משתיים - או שמקבלים את תשתית הדיון המדעי (זה המסומן באותיות ABCD), או שלא. אורי הייטנר פשוט מוזמן, למשל, לפתוח ספר קלאסי שמקובל על 107 אחוז מהציבור, 'מצוקות באוטופיה' מאת שני חתני פרס ישראל אם אני זוכר בוודאות, ליסק והורוביץ, עמ' 266, שם יקבל תשובה רשמית מוסמכת וברורה וחד משמעית לגבי התשובה על שאלה A. משם הוא מוזמן להמשיך לענות לעצמו על שאר השאלות, להפסיק לגחך ולהגחיך, ולעשות את מה שעושה מי שרוצה באמת לברר משהו חשוב הקשור לעתידנו הציבורי, כמו למשל ההתחממות הגלובלית, החיסונים והעמימות הגרעינית של ישראל.