יום חמישי, 27 בפברואר 2020

'המיתון היזום' – בין היסטוריה לאידיאולוגיה



"רעיון משקי העזר נוסה פעמים אחדות" כתב שר העבודה יגאל אלון ל"כבוד השופט נחמני", שבאביב 1967, בשיאה של האבטלה שנוצרה בשל מדיניות 'המיתון היזום', הציע לקדם רעיון זה במטרה להקל על המצוקה החברתית. "לא תמיד" המשיך אלון, רעיון משקי העזר "זכה בהצלחה מספקת", שכן "אם היחידה הקרקעית קטנה מדי, הרי שיבולה אין לו השפעה על רמת החיים של האדם העובד", ואילו "אם היא גדולה יותר, היא מונעת ממנו את האפשרות לצאת לעבודה בחוץ כשזו מצויה" וכך "נמצא משק העזר מוזנח". זאת ועוד. אלון הזכיר לשופט נחמני כי "רבים אף עסקו בספקולציה בקרקעות [...]". מכאן ש"את בעיית האבטלה עלינו לחסל ע"י קידום ענפי הייצור והיצוא. הדבר אפשרי וכבר התקדמנו הרבה בכיוון הנכון. אם לא נאבד את עשתונותינו בכלל לחצים ומכאובים שאין להקל בהם ראש ונתמיד במדיניותנו הכלכלית בעקביות, סופנו לחזור לתעסוקה מלאה לא יאוחר מאביב תשכ"ח".[1]
תשובתו המנומסת לאיש ציבור בכיר ומודאג, יתכן ונבעה מאופיו המתון ומגישתו המכבדת לזולתו, אך באותה המידה היא מקפלת בתוכה ביקורת חריפה על פתרונות סרק שהוצעו לגבי המדיניות הכלכלית הרצויה לישראל. במבט לאחור, דברי אלון עשויים לשמש גם כבסיס לביקורת-נגדית כנגד גישות מחקריות בהיסטוריוגרפיה הישראלית המציגות את 'המיתון היזום' כמדיניות שנועדה להחליש את העבודה המאורגנת ושבישרה את השלטת 'הניאו-ליברליזם' בישראל.[2] מטרת מאמר זה היא ללכת בעיקבות אלון ובאמצעות מערכת מושגים פשוטה להראות כי מטרת 'המיתון היזום' היתה לחזק את הכלכלה והחברה בישראל במגמה שאיפיינה את תנועת העבודה הציונית מראשיתה: צמיחה, תעסוקה מלאה, שוויון אפשרויות, שגשוג.
 בפרק הראשון יוצג 'המיתון היזום' בקצרה. אין כוונת הפרק הזה לשוב ולתאר את כל הפרשה שתוארה היטב במחקר.[3] מטרת הפרק היא לטעון כי היוזמה להנהיג מיתון לא היתה פרי של מהלך 'חירום' חפוז שמקורו לכל המאוחר ב-1965, טענה שעשויה להסביר את 'אובדן השליטה' על התשלום החברתי החמור שהביא עימו, מחיר שעל עצם קיומו אין ולא יכול להיות ויכוח. כוונת הפרק להראות ש'המיתון היזום' שהונהג ב-1967-1966 היה המשכה של מדיניות מחושבת שראשיתה לכל המאוחר ב-1962 וקרוב לוודאי כבר ב-1960. מטרת הפרק השני היא להניח תשתית מושגית פשוטה להבנת 'האנטומיה' היסודית והאובייקטיבית של הכלכלה המודרנית. הטענה המרכזית בפרק השני היא שהכלכלה המודרנית מורכבת ברמה כזו שאין ולא תתכן דרך פשוטה לנהל אותה, וכי על מי שמופקד על המשימה הקשה הזו להפעיל שורה של צעדים מגוונים, זאת עוד לפני שנלקחים בחשבון מגבלות ואילוצים הנובעים מהדמוקרטיה. מיניה וביה נגזרת המסקנה כי יש לחשוד – אם לא לדחות על הסף - כל ניתוח או פתרון רדוקציוניסטי, בין אם הוא מוצג בזמן אמת ובין אם הוא מסקנתם של מתבוננים לאחור; בין אם הוא קורא ל'שוק חופשי' (הפשטה שאינה קיימת במציאות) ובין אם הוא קורא ל'סוציאליזם' (אידיאולוגיה רבת פנים חלקם מנוגדים בתכלית). הפרק השלישי יישם את 'האנטומיה היסודית' הזו על המקרה של כלכלת ישראל תוך השענות על מחקריו של נחום גרוס. הפרק הרביעי ידגים את המורכבות ומסכת הלחצים באמצעות עיון בכמה דילמות שעמדו בפני ממשלת 'המיתון היזום'. הפרק החמישי ידחה את הטענה ששורשי הניאו-ליברליזם ב'מיתון היזום' ויציע הסבר אחר להופעתו.  

א.           'המיתון היזום' – רקע, קווי מדיניות, והפוליטיקה של 1965
 המושג "המיתון היזום" מיוחס לפעולות שנקטה הממשלה אחרי ינואר 1966.[4] ואמנם, בשנה זו – 1966 – וגם בזו שבאה אחריה – שזורים כל אותם ביטויים חברתיים חמורים לכשעצמם ('הילדה הרעבה', הפגנות ה-1 במאי, 'שהאחרון יכבה את האור' וכן הלאה), שבדיעבד שימשו וממשיכים לשמש כ"הוכחות" שאין בלתן לא רק ל"כשלון" המדיניות הכלכלית הנדונה, אלא גם לטענה מרחיקת לכת לפיה מדובר היה בצעדים שכוונתם היתה לפגוע במרקם החברתי העדין של ישראל. כפי שנראה בהמשך המאמר, מדובר בטיעונים שאין דרך להפריכם: הפגיעות החברתיות אכן התקיימו בפועל, ויש לדחות על הסף את עדותם העצמית של בעלי הדבר – אשכול, ספיר, אלון ואחרים (לפיה כוונתם היתה לשפר את הכלכלה ולמנוע בעתיד הקרוב פגיעות חברתיות קשות עוד יותר) - שכן הם בעלי האינטרס ודבריהם הם מסך עשן "ניאו-ליברלי" ותו לאו. מדוע אין דרך להפריכם? כי אין דרך לבצע ניסוי מבוקר בתנאי מעבדה, בו מגלגלים את הזמן לאחור, נוקטים מדיניות שונה – או אולי לא נוקטים שום צעד (שגם זוהי כמובן מדיניות) – ובודקים את התוצאות. כאשר דוד שחם למשל נוקט בצירוף הציורי "מיתון אחד רחוק מדי",[5] הוא מן הסתם רומז לקרב הכושל של בעלות הברית על הגשר בארנהיים (הולנד) בספטמבר 1944, שמטרתו היתה לקצר את המלחמה. כישלון הקרב הוא עובדה, אבל אם הקרב היה מסתיים בהצלחה, הרי שההיסטוריון היה אולי מכתיר את ההצלחה בצירוף המלים: 'כיבוש הגשר שחסך חצי מליון קרבנות'. חמורה בהרבה מייחוס טעות כושלת למהלך, היא הטענה לפיה מדובר היה בכוונת מכוון "ניאו-ליברלית", טענה בה יעסוק המאמר הזה בהרחבה בהמשכו. עד אז יש להציע בסיס מוצק לטענה שלא מדובר היה בגחמה שיצאה משליטה, אלא במדיניות מרחיקת ראות שגם אם לא פעלה בדיוק על פי האופן בו קיוו יוזמיה, הרי שהיא היוותה המשך לדרכם הכלכלית-הפוליטית הקיינסיאנית והסוציאל-דמוקרטית שראשיתה בתקופת הישוב.
ההקשר הנכון לראות את 'המיתון היזום' הוא במאמצים של ישראל להצטרף לשוק האירופי המשותף, שראשיתם לכל המאוחר ב-1960. לכאורה – גם על פי השכל הישר וגם על פי המציאות המוכרת לכל ישראלי (עוצמתה הכלכלית של ישראל מבוססת בעיקר על יצוא) – אין צורך להסביר כלל מדוע שנים ספורות אחרי שישראל איך שהוא הצליחה לצאת ממשברי קליטת העלייה הגדולה, קליטה חסרת תקדים בקנה מידה גלובלי (די אם נזכיר כי ב-1949 לבדה עלו ארצה 239,000 עולים), שאפו פרנסיה – לוי אשכול בראשם – להעמיד את כלכלתה על פסים ראויים. אלא, כפי שנראה בפרקים הבאים במאמר זה וכפי שמוכר מנושאים אחרים, הנטייה לרתום את ההיסטוריה לצורך אידיאולוגי-פוליטי מתקיימת גם במקרה הזה, אין ברירה אלא להדגיש את העניין. כידוע לעוסקים בנושא, עוד בתקופת היישוב התנהל ויכוח חריף בין התומכים ב'כלכלה רציונלית' לבין יריביהם שתמכו ב'כלכלה הירואית'. בניגוד גמור למה שניתן אולי להבין, 'כלכלה רציונלית' אין פירושה בהכרח 'קפיטליזם' (קל וחומר 'חזירי'), בדיוק כשם ש'כלכלה הירואית' אין פירושה בהכרח כלכלה 'חברתית'. את ה'הירואיות' ניתן להפנות כמו במקרה של צפון-קוריאה לפיתוח יכולת גרעינית במדינה שרוב אזרחיה עניים מרודים, ואילו את 'הרציונליות' אפשר להפנות לצורך פיתוח כלכלה בריאה וצומחת, שתבטיח תעסוקה מלאה ויציבות חברתית.[6]
זו היתה מטרתו של אשכול כאשר ניגש כבר ב-1960 לקדם הסכם כלכלי עם השוק האירופי.[7] יתרונות הכלכליים היו ברורים: השתלבות במערכת מורכבת ועשירה קרובה מאד מבחינה גיאוגרפית. על היעדים הכלכליים הצטרפו יעדים מדיניים שאין צורך להסביר את חשיבותם: ישראל עמדה אותה תקופה במצב עדין מאד מבחינה מדינית, והדברים ידועים. לא מדובר היה בצעד פשוט, ואת פירות ראשית מאמצי אשכול בתחום זה יקטוף יגאל אלון, שותף אחר של אשכול ל'קנוניה הניאו-ליברלית' כביכול, כשבמאי 1975 חתם בשם ישראל על הסכם הסחר עם השוק האירופי.[8] על מנת להניע את המשק הישראלי במגמה של השתלבות במערכת העולמית, נקטה ממשלת אשכול את הפיחות המפורסם ב-9 בפברואר 1962. לשינוי ערך הלירה ביחס לדולר מ-1.8 ל-3 נועד התפקיד של "הגברת כושר התחרות של המשק" כפי שהצהיר אשכול.[9] ממחקרו של רונן מנדלקרן אכן עולה שמדובר היה במדיניות מקיפה לשינוי מהותי בכלכלה הפוליטית של ישראל, במגמה להפוך את התעשייה הישראלית למתקדמת ומפותחת.[10] ואמנם, כבר באפריל 1967, עוד לפני המלחמה, החלה המדיניות הזו לשאת פרי.[11] בין 1960 ל-1970 עלה היצוא הישראלי פי 2.5 ובעשור הבא הוא קפץ שוב פי 5.5. נתון כללי זה נשען על נתון מייצג אחר: אם בשנים 1963-1961 עמד שיעור הצמיחה בייצור התעשייתי על כ-13% לשנה, הנה בשנים 1972-1968 הוא עמד על 15%, זאת לאחר ירידה של 1% בשנות המיתון.[12]
כצפוי, הפיחות חולל גל נרחב של שביתות ועיצומים במשק. אלון, שתמך במדיניות אשכול,[13] עשה זאת בידיעה שכשר העבודה הטרי הוא זה שיצטרך להתמודד עם ההשלכות החברתיות המיידיות שלה. לצדו עמדה האמונה שהשינוי המבני יועיל למשק ולחברה. תמיכתו של אלון במדיניות זו לא היתה מובנת מאליה קודם כל במפלגתו. במאי 1962 החליט עמיתו למפלגה, שר התחבורה יצחק בן-אהרון, לפרוש מהממשלה. בן-אהרון מתח ביקורת על מדיניות הממשלה עוד לפני הפיחות, אך תוצאותיו החריפו את הביקורת והביאו אותו למסקנה שעל ישראל לעבור שידוד מערכות כולל: פוליטי, ארגוני, תודעתי וחינוכי. את הדברים הוא ניסח במאמר שעד היום כותרתו היא בבחינת מטבע לשון בשיח הישראלי: "עוז לתמורה בטרם פורענות". המאמר ראה אור בינואר 1963 וזכה להקשבה יתרה בציבור, אם כי במפלגה פחות התלהבו, ולו מהסיבה שבן-אהרון פעל ללא תיאום והתייעצות.[14] בעוד אלון סבר ש'העוז לתמורה'  והמאבק נגד סכנת 'הפורענות' משמעותם עשייה אחראית מתוך הממשלה על כל מה שמשתמע, סבר בן-אהרון, כפי שסברו אחרים וממשיכים לסבור עד היום, ש'עוז לתמורה' פירושו כתיבת מאמרי נבואות זעם כנגד 'פורענות' כזו או אחרת העומדת להתרחש. בפועל, ולמרות נבואות הזעם, התוכנית שהציג אשכול בפברואר 1962 הביאה לגידול ביצוא. כושר התחרות אכן השתפר, ויתרות מטבע החוץ גדלו. עם זאת, חלק ניכר ממכסי המגן נשמרו, האינפלציה עלתה, והדבר דרש עוד העלאות מסים.[15] בהינתן הצלחתה החלקית של מדיניות 1962, לקברניטי המדינה היה ברור שיש לנקוט צעדים מקיפים בהרבה. בעתיד הקרוב עמדו להגיע לסיומם מיזמי פיתוח גדולים: נמל אשדוד, תחנת כוח באשדוד, מסילת ברזל לדימונה, הכור הגרעיני בדימונה והמוביל הארצי. כמו כן, עמד להיעצר גם זרם ההון שהגיע לישראל משני מקורות עיקריים: "הסכם השילומים" שהביא לישראל הון בצורת סחורות בהיקף של כ-815 מיליון דולר,[16] ותוכנית הסיוע האמריקני שעמדה להסתיים ב-1967.[17]
במאי 1964, יותר משנה וחצי לפני מה שמקובל לראות כתקופת 'המיתון היזום', ובהמשך לנאמר לעיל, נשא ראש הממשלה לוי אשכול דברים בכנסת ואמר: "לא קלה הדרך לתקן העיוותים שנוצרו במרוצת השנים בלחץ תביעות שכר ופתרונות אד הוק [...] גם בארצות אירופה קיימת מגמה לקשור את עליית השכר בעליית הפריון והתפוקה הלאומית, כדי למנוע השפעות אינפלציוניות של עליות שכר מעל ליכולת [...] הרווחה הכלכלית בה אנו נמצאים כיום עלולה להוליך שולל את אלה המאמינים כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הרווחה היא לא פרי עמלנו וייצור משקנו בלבד, ואם לא נבססה – תהיה בת חלוף".[18] כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1964 הביע נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, דאגה מעודף הביקוש המקומי ומהגירעון המסחרי. לאחר שהזהיר כי הגירעון המסחרי עלול להגיע עד סוף השנה לשיא של 570 מיליון דולר, הציע להעביר את הדגש ממדיניות של יציבות המחירים למדיניות של ריסון ביקושים. דבריו של הנגיד לא הופיעו במוסף כלכלי שכוח או באחד מהדפים הפנימיים של עיתון שולי, אלא במאמר המערכת של "דבר".[19] אין ספק שלהורוביץ היה קל יותר לומר דברים אלו כשדוח מטעם 'קרן המטבע הבין-לאומית' הונח באותו הזמן על שולחנו של בנק ישראל. בדוח נמתחה ביקורת על ממשלת ישראל על שהיא "מסרבת לנקוט צעדים להגבלת קצב הגידול הריאלי בצריכה הפרטית לנפש על 3.5%-3%", זאת לאחר ש"בשנתיים האחרונות הוא עמד על 6%-5%". הדו"ח הזהיר מפני "הגידול המשמעותי בגירעון המסחרי" וב"הלוואות הממשלה", והמליץ על "קיצוץ בתקציב הפיתוח". כמו כן הפנה הדו"ח את תשומת הלב לעלייה בשכר בשנה שחלפה (13%) כבסיס להמלצתו "להעלות מסים".[20] פרסום הדברים בעיתון מפלגת השלטון נועד להכנת דעת הקהל כמו גם לריכוך ההתנגדות הצפויה בממשלה.[21]
 במקביל למהלכיו של הורוביץ יזם שר האוצר ספיר ישיבות בנושא בכמה פורומים: הממשלה, ועדת הכספים וסיעת מפא"י בכנסת. ב-25 באוקטובר 1964 העלה ספיר הצעה, ולפיה "המשך המדיניות של יציבות יחסית שהיא הכרחית לקיום ולקידום היצוא. יבוצעו פעולות לבלימת הגידול בביקוש ולריסון העלייה בהוצאות הייצור. פעולות אלה יבוצעו הן באמצעות תקציב ממשלתי מרוסן והן באמצעים אחרים, בסקטור הממלכתי, הציבורי והפרטי". הכוונה היתה "להאט את קצב צמיחתו של תקציב המדינה" לשנתיים הקרובות ולהעמידו על שמונה אחוזים "לעומת שיעורי גידול של 26% ו-18%" בשנתיים הקודמות.[22] בישיבת ממשלה שהתקיימה זמן קצר לאחר מכן אמר אלון שמקובלת עליו "המחשבה שיש לרסן", אבל הוא הציע להבחין בין פעולות שיש "להתחיל בהן בשנה הקרובה" לבין כאלו שאי אפשר ולא צריך להתחיל בהן בשנה הקרובה",  למשל פיתוח הכבישים, בשל חיוניותם להתיישבות, לתעשייה ולתיירות. לעומת זאת, הוא תמך בלב שלם "בהצעת שר האוצר ביחס להתנזרות מבנייה שאינה הכרחית". עמדה זו הביאה את אלון להצטרף לדעת המיעוט, שסבר שיש להגדיל את התקציב בשיעור של כ-11%, לעומת הצעת הרוב שביקשה לרסנו על ידי הגדלתו ב-8% בלבד. במונחים נומינליים, דובר בפער של כשמונה מיליון ל"י.[23] החלטות ברוח זו – ריסון הגידול בתקציבים (ודוק: לא ביטולם וגם לא הפחתתם!) – התקבלו בסוף 1964 ובתחילת 1965.[24] היתה זו פעולה מתוכננת, מודעת ושקולה. כפי שהעיד למשל משה זנבר, "יד ימינו ועוזרו הקרוב של פנחס ספיר" כהגדרת לוי-פאור: את ה"מיתון תיכננתי לכל פרטיו [...] תיכננתי שיתחיל להשפיע מייד אחרי הבחירות בתחילת 1966. תיכננתי איך לקצץ בכל תקציב כדי לא לפגוע בעיירות הפיתוח ותיכננתי גם איך נצא מהמיתון אל משק ישראלי חדש ובריא".[25]  לנגד עיני המתכננים עמדה גם עובדת החלשות עוצמת העלייה: בשנת 1964 עלו ארצה 54 אלף עולים ובמהלך 1965 רק כ- 30 אלף. בזמן שזנבר ויתר פרנסי המשק שקדו על הכנת תכניות הם לא ידעו כמובן שב-1966 הקצב ירד עוד יותר ויעמוד על 15 אלף בלבד.[26]
השאר כפי שמקובל לומר, 'היסטוריה': מ"הילדה הרעבה בבית שאן" ועד ל'פנתרים השחורים', 'שהאחרון יכבה את האור' וכן הלאה. אכן תמונות קשות אבל במסגרת דיון שאמור להיות יותר היסטורי ופחות אידיאולוגי, ראוי לזכור כי במציאות המודרנית אין רגע דל, ולא היתה תקופה שלא הוגדרה במונחי 'משבר', 'מצוקה', 'פערים' וכיו"ב. אין להבין מכך ש'מה שהיה הוא שיהיה', אך בשלב זה של הנסיון ההיסטורי המצטבר הגיע הזמן להבין שפערים היו ויהיו, והשאלה היחידה היא מה תהיה עוצמתם, ומה יש לעשות על מנת לרסנם. זו השאלה שעמדה לנגד עיני הנהגת המדינה בימי 'המיתון היזום'. כפי שנראה להלן, אין ולא תתכן דרך חד משמעית וברורה לנהל את הבעיה הזו, ומצב זה – ולא זדון פוליטי, 'עדתי', 'אידיאולוגי' או אחר – הוא העומד בשורש המציאות.

ב. האנטומיה של הכלכלה המודרנית
הטיעון אודות הכלכלה כ'מדע אפל' שסודותיו שמורים למקצוענים ויודעי ח"ן ישן למדי. למרבה המזל והצער, בעיקבות המשברים החוזרים של 'כלכלת השוק' שלכאורה עלתה מן הקבר של 'קץ ההיסטוריה', טיעון זה איבד מתוקפו. התוצאה המבורכת היא עיון מחודש בכלכלה הן במישור האקדמי 'הטהור' והן בשיח הציבורי.[27] עם זאת, ריבוי הפרשנויות הכלכליות, חלקן מנוגדות בתכלית, על רקע ההילה השמורה עדיין ל'מצליחנים' הנמדדים על פי השאלה 'כמה הם שווים', מחזקת את התופעה שרווחה מאז המהפכה התעשייתית לפיה כלכלה היא עניין מסובך שגם אם חובתו של הציבור לעסוק בה, בסופו של יום היא בעיקרה. מדובר במגמה בעייתית ואנטי-דמוקרטית כמובן, וישנן דרכים יעילות להתמודד עמה. אחת מהן תוצג כאן, והיא מבוססת על תרגיל מחשבתי פשוט השווה לכל נפש, המאפשר לעמוד בקלות על האנטומיה של הכלכלה המודרנית. התרגיל מכונה 'תרגיל החפץ' וכל שנדרש לביצועו הוא שכל ישר.
על המשתתף לבחור חפץ כלשהוא המשמש לו לחייו בפועל. חפץ זה מייצג למעשה את כל החפצים השימושיים בעולמנו. במלים אחרות, החפץ מייצג את הפעולה הכלכלית. לגבי החפץ עלינו לשאול שלוש שאלות ולענות עליהן בכנות באופן שלילי או חיובי. שאלה ראשונה: האם ידוע למשתתף ממה עשוי החפץ? שאלה שניה: האם ידוע לו כיצד המייצרים את החפץ? ושאלה שלישית: בהינתן תשובות חיוביות על שתי השאלות הראשונות: האם ביכולתו לייצר את החפץ כפי שהוא, בעצמו? ובכן, גם במקרה שהמשתתף יודע לענות בחיוב על שתי השאלות הראשונות – ויש מקום רב לפקפק בכך – בכל מקרה ואופן התשובה על השאלה השלישית היא שלילית בהכרח ובאופן גורף ומוחלט. מסקנה אחת העולה ממציאות אובייקטיבית זו, היא שבמציאות חיינו הנוכחית, כל אחד מאיתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. זוהי איננה טענה נורמטיבית או 'אידיאולוגית' אלא טענה אובייקטיבית. שכן אם אף אחד לא מסוגל לייצר לעצמו אף חפץ המשמש לו לצורך קיומו; והואיל וכל החפצים בהחלט קיימים, הרי ש'מישהו' אחר עשה אותם. למעשה מדובר בשורה ארוכה של 'מישהו'. כפי שהציע לראות זאת אדם סמית בספרו הידוע, הכלכלה מימיו ועד ימינו ועד לעתיד הנראה לעין מבוססת על חלוקת עבודה משוכללת ודינמית.
'תרגיל החפץ' מוכיח שהכלכלה המודרנית מושתתת - בניגוד גמור לאתוס ולמיתוס 'האינדיבידואליזם' של הקפיטליזם - על חיברות טכנולוגי-כלכלי מוחלט. שוב נדגיש כי לא מדובר בעמדה ערכית או 'אידיאולוגית' אלא בתאור אובייקטיבי של המציאות. כמובן שזהו תיאור חלקי ויש להמשיך ולצעוד ממנו לפחות עוד כמה צעדים. צעד משמעותי מאד הוא זה המצביע על חשיבותו של היזם, הממציא והמהנדס, ומכאן לחשיבותה של ההשכלה המדעית. ללא יזם, ממציא ומהנדס, לא יתכנו כל הפעולות הנדרשות לתהליך הכלכלי המקופל ב'תרגיל החפץ'. זאת ועוד: הואיל והכלכלה המודרנית שניתן לכנותה גם 'הכלכלה המתועשת', נשענת על תהליך דינמי ובלתי פוסק של חלוקת עבודה (התמחות); אך הואיל ותוצרי ההתמחות אינם מסוגלים למלא את תפקידם לפני שהם מצטרפים זה לזה, הרי שמאליה עולה השאלה כיצד תהליך השיחבור מתרחש. התשובה לכך מובילה לשני מרכיבים מרכזיים בשיח הכלכלי: 'השוק' ו'הכסף'. מהותו האינסופית למעשה של 'השוק' והאופי האבסטרקטי של 'הכסף' בימינו מעידים על עוצמת השינוי ועל האנטומיה המורכבת של הכלכלה המתועשת.[28]
'תרגיל החפץ' גם מאפשר להבין טוב יותר ובפשטות את צמד המושגים הכלכליים הותיקים - כלכלה ריאלית  וכלכלה פיננסית – שבעשור האחרון (מאז משבר הסאב-פריים בארה"ב ב-2008) חדרו לשיח הציבורי הרחב, שגם בלי לשרטט עקומות תמורה מבין כבר כי הכלכלה הריאלית היא נחלתו של האדם העובד, ואילו הכלכלה הפיננסית היא הממלכה בה מיוצר עושר אגדי ובלתי נתפס. 'תרגיל החפץ' מבהיר למעשה את התפקיד של 'הכסף' כגורם באמצעותו ניתן לארגן עבודה, או ליתר דיוק: חלוקת עבודה דינמית ומשוכללת, שהיא היא הבסיס לשגשוג, לפריון, לרווחה ולכל מה שמשתמע מאלו  על החברה. ללא 'כסף' בלתי אפשרי לארגן את העבודה ולכן ברור כי כלכלה פיננסית הכרחית לשם מימושה של הכלכלה הריאלית. אבל זהו בדיוק שורש הבעיה: מנקודת מבט מעשית הכלכלה הריאלית היא למעשה 'הכלכלה'. תפקיד 'הכסף' הוא לאפשר את ארגון העבודה התעשייתי, המשוכלל, זה המאפשר שליותר אנשים יהיו יותר 'חפצים'. אלא ששתי הכלכלות – לצד הקשר ההדוק ביניהן – מתאפיינות ב'אנטומיות' ייחודיות שונות מאד: הכלכלה הריאלית 'אטית' יחסית, בדיוק מכיוון שהיא עוסקת בייצור מוצרים והפצתם. הכלכלה הפיננסית לעומת זאת, מהירה מאד, והמהירות בה היא פועלת רק הולכת ומואצת ככל שטכנולוגיית הפצת המידע המאובטח משתכללת. מבחינה אובייקטיבית לפיכך אין אלא להבין כי שינוי והתאמה של מפעל כלכלי הוא עניין מסורבל ואיטי בהגדרה, בכלל ובפרט לקלות בה אפשר לקנות ולמכור מניות. יש המסיקים מכך מסקנות פטאליסטיות (לשחרר את הכלכלה על שני סוגיה ל'כוחות השוק') או פשטניות ('לבטל את הכסף' או 'להלאים הכל'), שתיהן לא הכרחיות.
במקום זאת ניתן להביט על 'האנטומיה' המורכבת הזאת, ולראות כיצד נגזרות ממנה שתי הדרכים הראשיות המוכרות בהקשר תפקידו של 'הכסף' ב'ארגון העבודה': האחת – השמה את הדגש על תוצרי 'ארגון העבודה' ובהתאם מנהלת את השליטה 'בכסף' במטרה ש'הכלכלה הפיננסית' תעבוד בשירותה של 'הכלכלה הריאלית'. דרך כזו דורשת מערכת פוליטית-ציבורית איתנה. המרכיב השלטוני שלה חייב להישען על תכנון ולהיות מסוגל להתמודד עם מערכת רחבה של לחצים ואילוצים, ואילו המרכיב החברתי שלה חייב לגלות ערנות ונאורות בכל הקשור לאופי האמיתי של הכלכלה. השנייה – שמה את הדגש על הכוח העצום הנתון בידי מי ששולט ב'כסף': בידיו למעשה שגשוגה של החברה, של כל החברה, של חלקה, של מיעוטה וכן הלאה. התוצאה היא ש'הכלכלה הריאלית' עובדת בשירותה של 'הכלכלה הפיננסית'. ככל שמנהליה של 'הכלכלה הפיננסית' משוחררים מפיקוח של המערכת הציבורית (האזרחית והפוליטית) הרי שהתוצאה היא מה שניתן לראות בדור האחרון: ניצול עמדת הכוח של פרנסי 'הכלכלה הפיננסית' על מנת להשפיע באופנים מגוונים על מערכות השלטון ועל דעת הקהל במגמה של הרחקתו מהבנת האופי האמיתי של הכלכלה.   
 כאמור, בעולם אידיאלי אמור היה להתפתח מוסר שוויוני הנשען על האמת האובייקטיבית לפיה כל אדם באשר הוא תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. בעולם סביר יותר ניתן לדמיין סולם פערי הכנסות הנשען על ההבדל שבין מומחה לבין פועל פשוט, הבדל הבא לידי ביטוי ברמת האחריות שמוטלת לפתחו של זה ושל רעהו. אלא שבפועל עולמנו מתאפיין בפערי הכנסות בלתי נתפסים שהצידוק היחיד להם הוא 'זכות הקניין' הנשענת על חוקים שרירותיים חסרי כל הגיון כלכלי-ריאלי. מדוע זהו המצב? קודם כל בשל העדר של מוסר שוויוני או לפחות כזה המתבסס על פערי-אחריות רציונליים. שנית, בשל בעיה כפולה הקשורה ליחסים שבין הכלכלה הריאלית לזו הפיננסית, האחת 'אובייקטיבית' ואילו השנייה 'סובייקטיבית'. הבעיה האובייקטיבית היא שאין שום דרך פשוטה ליצור איזון בין שתי הכלכלות כך שלא יווצר פער מזיק בין שתיהן. הבעיה הסובייקטיבית חמורה בהרבה: בניגוד גמור למה שנגזר מהשכל הישר ומ'תרגיל החפץ', לפיו הכלכלה הפיננסית אמורה להיות המשרתת של הכלכלה הריאלית, בפועל המציאות בדור האחרון הפוכה. אדרבא, המצב חמור בהרבה ככל שהכלכלה הפיננסית נתונה בידים פרטיות ללא פיקוח ציבורי או לכל היותר תחת פיקוח רופף. ואמנם, תולדות הכלכלה הפוליטית בדורות האחרונים – בעיקר מאמצע המאה ה-19 ועד 1930 ולאחר מכן מ-1975 ועד 2008 - היא תולדות המשברים והבועות שתוצאתן כמעט תמיד אחת ויחידה: העובד, היזם, המהנדס והממציא נותרים בדרך כלל חסרי כל, ואילו אנשי הפיננס – בוודאי אלו האוחזים בבעלות – יוצאים ללא פגע ולא פעם אף מחוזקים. באותה נשימה ניתן לומר כי תולדות הכלכלה הפוליטית בין השנים 1945-1975 - הן תולדות המאמצים הפוליטיים לשמור על איזון בריא באמצעות פיקוח ציבורי.[29]

 ג. האנטומיה של הכלכלה המודרנית – המקרה הציוני והישראלי
 המקרה הישראלי עולה בקנה אחד עם כל מה שתואר לעיל. מהקמת המדינה ועד ל'מהפך' של 1977 נקטו ממשלות 'תנועת העבודה' למיניהן – בדרך כלל בהנהגת מפא"י – מדיניות שאמרה לטפל בשני המימדים הללו של הכלכלה: הן גילו מעורבות עמוקה בכלכלה הריאלית תוך התייחסות פרגמטית כלפי גורמים פרטיים, והן ויסתו את הכלכלה הפיננסית בהתאם ליעדים הריאליים. כפי שסיכם זאת נחום גרוס: אחרי מלחמת העולם השנייה, "נתגבשה במדיניות הקפיטליסטיות התעשייתיות ההכרה שעל מדיניותה הכלכלית של הממשלה להבטיח את התעסוקה המלאה [...] כלל זה [...] שלט בכיפה במשך כ-25 שנה מאז 1945 [...]". עוד הוסיף גרוס כי "דוברי המערב, אנשי עיון ומדינאים, הודו בכך שבארצות החסרות את התנאים המוקדמים להתפתחות מכוח היוזמה הפרטית חייבת הממשלה למלא את התפקיד המרכזי במדיניות פיתוח". כל אלו אומצו ויושמו ע"י "התנועה הציונית, [ש]במפעל בניין הבית הלאומי בארץ ישראל, היתה בין החלוצים בגיבוש מגמות החשיבה והמדיניות הכלכלית, שהסתמנו כמתואר אחרי מלחמת העולם השנייה".[30] וממשיך גרוס: "מדינת ישראל קמה בסערה של מלחמת קיום, ועוד לפני שהוכרעה זאת סופית – הוחל במבצע העלייה ההמונית אשר הכפילה את אוכלוסיית הישוב היהודי תוך שלוש שנים. ברור, שכושר הייצור לא יכול היה לגדול באותו קצב, וגם כספי התרומות הציוניות נתגמדו [...] לא ייפלא אפוא שמיד בראשיתה הנהיגה ממשלת ישראל [...] משטר חירום כלכלי של קיצוב מטבע החוץ, קיצוב המזונות לצרכנים ופיקוח על המחירים [...]".[31]
במונחים הנזכרים, ממשלות ישראל בשנותיה הראשונות ויסתו באופן הדוק את שתי הכלכלות: הריאלית והפיננסית תוך שימת דגש על יעילותה של הכלכלה הריאלית. היא זו שאיפשרה פיתוח המשק והתשתיות, קליטת עולים, פיזור אוכלוסין ויצירתו של צבא עם חזק. בהמשך הדרך הויסות הזה התרופף כמובן. הסיבה כפי שמתאר זאת גרוס וכפי שמקובל על חוקרים אחרים, היתה דווקא ההצלחה הכלכלית של המדינה הצעירה לקלוט את גל העלייה הראשון שהכפיל את אוכלוסיית המדינה. תחושת היציבות היחסית עוררה ביקורת על ממשלות מפא"י מצידם של מתנגדיהם האידיאולוגיים מהצד 'הימני' של המתרס הכלכלי. אך למרות זאת "מפלגות הפועלים לא נסוגו מכוונת התכנון הכלכלי, אלא רק שינו את שיטותיו". התוצאה היתה ש"במשך מרבית שנות החמישים והשישים הצטיין המשק הישראלי בקצב צמיחה – של התוצר הלאומי ושל התוצר הממוצע לנפש גם יחד -  מהגבוהים בעולם, מלווה באינפלציה מתונה ביותר (של אחוזים מועטים לשנה). גידול זה בכושר הייצור ובסך המקורות אפשר לא רק קליטה מלאה של גליה העלייה ההמונית ושל העליות המצומצמות יותר שבאו בעקבותיה, אלא גם את עליית רמת החיים של כלל תושבי המדינה [...דבר ש]הלם גם את האווירה המדינית העולמית, שהמשיכה לחייב את הפיתוח, את הצמיחה הכלכלית בכל הארצות ואת השאיפה להקטנת אי השוויון בין העמים".[32]
כמובן, אליה וקוץ בה. ממשלות הפועלים למיניהן נאלצו להפעיל מדיניות כזו כך שלצד ההישגים הממשיים בשדה הכלכלה הריאלית (פיתוח, קליטה, תעסוקה מלאה, שיכון, חינוך, ביטחון, בריאות ותרבות), היא תיתן מענה גם לאינטרס הפוליטי המובן מאליו במציאות דמוקרטית: לקבל אמון בקלפי לכל היותר אחת לארבע שנים (בפועל התקיימו ב-17 שנותיה הראשונות של המדינה 6 מערכות בחירות). בהתאם, כפי שתיאר זאת גרוס, מנהיגי ממשלות הפועלים "היו מודעים יפה לעובדה שהשליטה במנגנונים של הקצאת המקורות מאפשרת העדפה של מפעלי ההסתדרות הכללית ושל שירותיה הסוציאליים וכן הפלייה לטובה של 'אנשי שלומנו' ".[33] הבנה נכוחה ואמינה של התהליך הדמוקרטי מחייבת את ההסכמה שכל אפשרות אחרת היא דמיונית במקרה הטוב, טהרנית ותלושה במקרה האחר. גרוס הצביע על "ארבעה כיוונים" בהם הלכו ממשלות הפועלים בדרכן לממש את "המעורבות הממשלתית": "א. מגזר משמעותי של מפעלים בבעלות חלקית או מלאה של הממשלה"; "ב. מערכת מסועפת של קביעת מחירים בדרכי עקיפין (ע"י מיסוי, פטור ממיסוי, תמיכות וכיו"ב) ובכלל אלה שערי החליפין האפקטיביים השונים לסוגים שונים של יבוא, של יצוא ושל יבוא הון" ועוד; "ג. שליטה בתיווך הפיננסי [...] עידוד החיסכון הפרטי [...] דרכים שונות של הכוונת אשראי ושל גיוון שערי ריבית [...מתן] הלוואות שונות [...] שהפכו אותן חלקית למענקים"; "ד. שליטה למעשה ברובו הגדול של יבוא ההון למדינה".[34]

ד. האנטומיה של הכלכלה הפוליטית – ממשלת אשכול בסבך ההגיונות הסותרים
אירוניה היסטורית שחזרה על עצמה במקומות רבים בעולם וגם בישראל, נבעה מכך שדווקא הצלחת המדיניות הכלכלית הזו הביאה להתפתחותו של "ציבור רחב ושבע בעיקרו" כהגדרתו של גרוס, אשר "החל לרכז את תלונותיו בשני נושאים שנגעו להעלאה נוספת של רמת חייו: המיסוי הכבד על רכב פרטי והפיקוח על המטבע".[35] נזכיר כי בישראל – בניגוד למדינות רבות אחרות – כמעט לא היתה כלל 'אצולה' חברתית או כלכלית. במדינה כמו ארגנטינה שגם בה בשנות ה-50' ננקטה מדיניות כלכלית מרחיבה שחתרה להכיל את כל האזרחים, התקיימה אצולת קרקע ואצולת ממון ותיקה, שמדיניות כלכלית מרחיבה מהסוג שנקט חואן דומינגו פרון נתפסה בעיניהם כאיום אסטרטגי על מעמדם.[36] בישראל לעומת זאת, התפתחותה של שכבה עשירה יחסית, היתה פונקציה של 'בניין אומה' קצר טווח, ששורשיו לכל היותר ברבע האחרון של המאה ה-19, ורובו ככולו בעשוריה הראשונים של המדינה.
הואיל ובניגוד למדינות כמו ארגנטינה, בישראל נהגה דמוקרטיה פלורליסטית, לחצים וטרוניות מהסוג שתאר גרוס, מצאו דרכם כמובן לשולחן הממשלה. כך למשל, בישיבת ממשלה שהתקיימה בינואר 1965 בנושא ויסות הבנייה וריסונה, דיבר שר האוצר פנחס ספיר במרירות מסויימת על אלו שדואגים בעיקר ל'ממלכה' שלהם. בהמשך הדיון אמר אשכול כי "נראה שאין פה אף אחד האומר שאין צורך לאחוז באמצעים לווסת או לצמצם את הבנייה, לזאת ודאי כולם מסכימים. יש רק הבדלים בגישה, אחד אומר שנסתפק שהממשלה לא תבנה, אחד אומר: הממשלה והעיריות לצורכי עצמם לא יבנו והשלישי אומר: אולי נפגע משהו בבנייה הפרטית. [אבל...] הכל מסכימים שדרוש הסדר". הוא  המריץ  את הממשלה לאמץ החלטה ברורה שכן אחרת  "אנחנו יכולים להפסיד כל העניין,  כי היהודים הם חכמים ויתחילו לקבל רשיונות, להתחיל בחפירות", כלומר לעקוף את החלטות הממשלה   באמצעות קביעת עובדות בשטח. בישיבה עלו אלו מול אלו ההגיונות הסותרים שאיפיינו את המציאות האובייקטיבית:  פריפריה מול מרכז; פריפריה מרכזית (אשדוד) מול פריפריה מרוחקת (שלומי ומעלות); עולים מארצות רווחה (שרצו לבנות בתי "לוקסוס" בני 150 מטר מרובע ויותר) לבין עולים אמידים פחות; בנייה לשיכון מול בניית תשתיות; תשתיות תחבורה מול תשתיות של מבני ציבור (בתי סוהר למשל) ועוד. לצד ההגיונות הסותרים הללו עמדו עוד שתי שאלות עקרוניות: האחת – עד כמה יש להפעיל פיקוח ממשלתי, והשנייה – בהנחה ששאלת עצם הפיקוח איננה עומדת על הפרק, כיצד לבצע את מהלכי הפיקוח: ישירות על ידי המדינה או גם דרך העיריות. מכאן נגזרה עוד שאלה – האם לבצע את הפיקוח באמצעים מוניטאריים, פיסקליים או ישירים. מובן מאליו כי לכל צעד היו יתרונותיו וחסרונותיו  שייצגו אף הם את סבך ההגיונות הסותרים. שר האוצר ספיר  צידד בשילוב של צעדים "מנהליים", כמו: הגבלת גודל דירה ומיסוי על דירות "לוקסוס", וצעדים מוניטריים, כמו: הגבלת גיוס הון לצורכי בנייה ומתן העדפה במשכנתאות לצורכי דיור עממי. ספיר גם הציע להבחין בין בנייה לשיכון בפריפריה לבין בנייה מכל סוג במרכז, הצעה שכבר הביאה עליו התנגדות מצד ראשי עיר, שטענו כנגדו שאפילו "בממשלת המנדט" לחצו עליהם פחות. אלון טען שבכל מקרה אין "לצמצם בערי הפיתוח", וכי הדרך הנכונה היא שילוב של "מדיניות אשראי מצומצם, מסים והתנזרות עצמית". עוד הוסיף אלון כי הוא "בעד ויסות הבנייה, בעד צמצום הבנייה, בעד עדיפויות בבנייה" – כל מקרה לגופו. "כאמצעי ראשי לויסות" הציע את "האמצעים הפיסקליים והמוניטריים [...מכיוון ש]הם הרבה יותר יעילים והרבה יותר רצויים, גם פחות מכאיבים מאשר אמצעים אדמיניסטרטיביים". גם  שר הדתות זרח ורהפטיג הסכים כי "אמצעי אפקטיבי לגבי מגורי לוקסוס הוא הגברת המיסוי", שכן אם נעשה כך שכל מטר בדירה מעל 100 מטרים מרובעים יעלה בשני שלישים יותר, לא יהיו קופצים על דירות פאר". שעל כך ענה שותפו לדרך החיים, לאמונה ולמפלגה שר הסעד יוסף בורג כי צעד כזה יביא לכך שאנשים "יבנו שתי דירות קטנות ויפרצו קיר". אלון היטיב לסכם את סבך ההגיונות הסותרים כשאמר כי "אפילו אם נהיה צדיקים גמורים, תמיד יימצאו מספיק עשוקים לקבול נגד פרוטקציוניזם".[37]
לא מדובר היה רק בראשי עיריות, קבלנים, ו'סתם' זוגות צעירים ששאפו כבר 'להסתדר'. מאנשים כאלו אין לצפות אלא לנהוג על פי גרסאות מתונות יותר או פחות של דאגה עצמית. היפוכו של דבר אמור להתקיים אצל אנשי המעלה של האקדמיה הישראלית הצעירה. ואמנם, 'תנועת הויתורים' שקמה באותה תקופה הונהגה על ידי אנשי אקדמיה, אך לצידם היו כאלו שהתנהגו כאחרון בעלי האינטרס הצר. "תנועת הוויתורים" בכל אופן קמה בתחילת 1966 ע"י "קבוצת פרופסורים" ו"הורכבה בעיקר מעובדים אקדמאים, שבגיבוי 'ההסתדרות' התנדבו לוותר על חלק מהפרשי השכר שלהם", כל זאת בעידודו של אשכול.[38] עפ"י נתונים שהוצגו ע"י ספיר בישיבת ממשלה במארס 1967, התנועה  הקיפה כ-120 ארגונים  בהם פעלו כ-30 אלף אזרחים. לדעת ספיר עצם קיומה השפיע "על עוד 20 אלף איש שחזרו בהם מכל מיני תביעות".[39] אך תנועה זו היתה יוצא מהכלל שהעיד על הכלל: בפברואר 1966, קיימה הממשלה דיון על מצוקתם התקציבית של המוסדות להשכלה גבוהה, שעל פי פרנסיהן עמדו בפני שוקת שבורה בכל הנוגע לתשלום השכר. שר האוצר ספיר שהציג את הבעיה, הציע לכסות את חלק מהגרעונות באמצעות "שטרות חוב או אגרות חוב". הוא ציין בפני חבריו השרים כי מדובר באנשים "שאינם מסתפקים במשכורת אחת" וכי בטכניון למשל "לא פעם היא מגיעה ל-24 אלף לירות בשנה", בערך פי שמונה מהשכר הממוצע במשק. לנוכח נתונים אלו "באו אנשי האוניברסיטה בתל-אביב ובירושלים ואמרו: בטכניון יש מספר אנשים שמקבלים תוספת,  איננו רוצים תוספת רק למספר מובחרים, רוצים לתת אותה לכולם בחלוקה שווה. זוהי תוספת של בערך 1,000 לירות בשנה". ספיר לא הסתיר את תדהמתו מכך שדווקא אותם "פרופסורים  [...ש]מקבלים שכר בעד עבודות נוספות ותפקידים נוספים בין ציבוריים ובין חצי ציבוריים, ולרובם יש כ-5000 לירות ברוטו לחודש [...] רגזו על ההצעה [...] שהם יקבלו את ההפרשים המגיעים להם בשטרות ובאגרות חוב".  ספיר התפלא ואף רגז על כוונות חלק מאנשי האוניברסיטאות לשבות והתקומם על עמדתם העקרונית, לפיה מצד אחד הם באים בתביעות שכר למדינה אך מצד שני רואים עצמם כגורם עצמאי. אלון הסכים אמנם שאיום בשביתה הוא "דבר חמור", אך הביע התנגדות לכך "שהממשלה תקבל את הבעלות על המוסדות להשכלה גבוהה.[40]
היטיבה לסכם את האווירה במדינה אותו הזמן העיתונאית רות בונדי: במאמר שפרסמה בדצמבר 1965 תחת הכותרת "ויהי בימי שבות השובתים" היא כתבה כי "לישראלי המצוי נדמה שאנו מחזיקים בשיא שביתות עולמי". בין שזו היתה אמת "מספרית" ובין אם לאו, "מבחינה אחת לא ייקח מאיתנו שום סטטיסטיקאי את ייחודנו", שכן בישראל "חדלה השביתה להיות נשק הפועלים והפכה לנכס הכלל", שכן "אצלנו שבתו גם סוחרים (נגד מס הכנסה), גם שוחטים (נגד עיריית פתח תקווה), גם סיטונאים (נגד צווי הצמדה), גם מוכרי גזוז (נגד משרד המסחר והתעשייה), גם אקדמאים (נגד כולם)".[41] ניתן לראות בסאטירה השנונה של בונדי את שני צידי המטבע הכלכלי-חברתי של אותה תקופה: מצד אחד הצלחה אובייקטיבית להעמיד משק משגשג (שרק עצם קיומו מזמינה תביעות ודרישות), ומצד שני סבך לחצים סובייקטיבי המשקף הן מציאות כלכלית-פוליטית אובייקטיבית (שאלת האיזון בין הכלכלה הריאלית לכלכלה הפיננסית תמיד נותרת פתוחה למו"מ), והן מציאות פוליטית-דמוקרטית-פלורליסטית סובייקטיבית (הזכות השמורה לכל אזרח ולכל קבוצת אזרחים להתלונן ולבקש עוד).
בדצמבר 1966 נדרש אלון לביקורת מבית ודחה את הטענה לפיה "האבטלה פגעה רק באזורי פיתוח ורק בשכבות מעוטות הכנסה". הוא הסכים שהאבטלה "החלה בכמה ערי פיתוח", אך ציין כי היא "הגיעה כבר למרכזי הארץ. היא התחילה אצל פועלי הבניין ועברה גם לאקדמאים, לפקידים ולפועלים מקצועיים". עם זאת, הוא הציע להביט גם בחצי הכוס המלאה: "כמחצית ערי הפיתוח שלנו מצויות במצב כלכלי משופר ובתעסוקה מלאה או כמעט מלאה". לאחר שאמר ש"כבר נותנים את הדעת לפתרון בעיות התעסוקה", דחה אלון בשתי ידיים ו"בשם הממשלה כולה את הטענה הזדונית כאילו האבטלה השוררת בארץ היא אבטלה יזומה על ידי הממשלה, שכאילו הממשלה בכוונה תחילה ובזדון נקטה במדיניות שתחולל אבטלה. אין זה נכון. אחד היעדים הסוציו-כלכליים של ממשלת אשכול הוא תעסוקה מלאה. זכותו של אדם לעבוד במדינה דמוקרטית כשלנו היא זכותו לנשום אוויר. לשום ממשל אין זכות, על פי תכנון יזום, ליטול מאדם עובד את זכותו לעבודה. נקטנו במדיניות הכלכלית הנוכחית לא כדי ליצור אבטלה ולחץ על המובטלים, אלא למרות שידענו כי מדיניות זו תביא בעקבותיה גם אבטלה לתקופת מעבר מגאות בלתי בריאה, קצת מזויפת, לגאות בריאה המושתתת על פרי עבודתנו". הוא שב על העמדות שהסביר כבר ב-1959 בספרו "מסך של חול", ולפיהן "מפעל חייב להיות משקי, חייב להיות רווחי", והצהיר כי "כאשר הממשלה החליטה מה שהחליטה, היא ידעה בדיוק מה החליטה. לא היתה זו החלטה מקרית. ישבנו ודנו שבועות וחודשים, עד כדי כך שביקרו אותנו על אורך הבירורים". הוא דחה את האפשרות שעלתה מדברי המבקרים, "כאילו ניתן ליצור מפנה משקי על צו, על פי פקודה, שלא בדרך של בירורים ציבוריים והכרעות דמוקרטיות. הרי על ידי עצם הבירורים הממושכים הוכשרה הקרקע פחות או יותר, לא בלי ביקורת, לקבלת דין המדיניות הכלכלית".[42]

ה. 'המיתון' הוא ראשית הניאו-ליברליזם הישראלי ויוזמיו היו 'מבשריו'?
  את מסקנות מחקרו על 'המיתון היזום' הגדיר נבון במונחים של "חידוש" שאמנם "נשען על מרכיבים של ההסברים הקיימים במחקר, אך גם חולק על חלק ממסקנותיהם". לדעתו "מדיניות המיתון אמנם נועדה להתמודדות עם אינפלציה וגרעון מסחרי, אך לא היה זה אלא ההיבט הכלכלי הטכני הצר שלה"; "המיתון נועד אמנם לבלום את עליית השכר המהירה, אך לא כדי להחליש את העובדים";  "המיתון אכן ביטא מבוי סתום אליו הגיע מדיניות הפיתוח הממשלתית, אך רק ככל שמדובר בשלב התיעוש הראשוני, בעוד שמדיניות המיתון נועדה דווקא לפרוץ מבוי סתום זה"; "המיתון כלל מרכיבים מסוימים שמזוהים עם מדיניות כלכלית 'ליברלית', אך הוא לא סימן מעבר לליברליזם כלכלי"; "מדיניות הריסון ביטאה 'אתוס חלוצי', אך רק באמצעיה ולא בתכליתה". לדעת נבון "תכלית המיתון מצד יוזמיו הייתה אפוא שינוי במבנה המשק לטובת ענפי ייצור לייצוא, שינוי שהיה לחלק 'מהמהפכה התעשייתית השנייה' בישראל".[43] דברים נכוחים אלו עולים בקנה אחד עם 'אנטומיית המורכבות' התיאורטית העולה מ'תרגיל החפץ' והן מעיון בדיוני ממשלת אשכול. מי אם כך אחראי להופעת 'הניאו-ליברליזם' בישראל? הטענה לפיה 'המיתון היזום' של 1965 הוא שורש הניאו-ליברליזם הישראלי שהפך למדיניות הרשמית החל ב-1985 היא באחת חסרת שחר, משתי הבחינות החשובות ביותר: אופן קבלתן ותוכנן.
באשר לאופן – ב-1965 התקבלה המדיניות באמצעות "בירורים ציבוריים והכרעות דמוקרטיות" ולא בדרך של "צו ועל פי פקודה" כפי שהסביר זאת אלון ב-1966.[44] ב-1985 לעומת זאת, "ההכרעה ביחס לפתיחה המוחלטת של שווקי המוצרים המט"ח וההון", כתב יורם גבאי, מאדריכלי המהלך, "נפלה בהדרגה וללא דיון ציבורי מהותי ביחס להשלכותיה הכלכליות והחברתיות. הדרג המקצועי באוצר ובבנק ישראל הוביל את התהליך".[45]  במקום אחר אמר גבאי כי "הצוות" שאחראי ל'תכנית הייצוב' כלל 10 איש, בראשות עמנואל שרון ופרופסור מיכאל ברונו. על פי עדותו, התכנית "הוכנה במשך 30 יום, וזה היה חשאי לגמרי. בתוכנית היו הורדות שכר ופיחותים, אז אסור היה שידלוף משהו. אסור היה לי לדווח אפילו לבוסים שלי. היו הורדות שכר גדולות של 15%, פיחות גדול, ביטול סובסידיות [...]",[46] כלומר פגיעה קשה ברוב אזרחי המדינה "ללא דיון ציבורי" כפי שהעיד שותף בכיר למהלך. באשר לתוכן: 'המיתון היזום' לא רק שהביא תוך שנים ספורות לשגשוג כלכלי נרחב, אלא שבלעדיו לא היתה ישראל זוכה לחתום על הסכם הסחר עם 'השוק האירופי' במאי 1975. גם אם בטווח הקצר נפגעו לא מעט פועלים ושכירים (אך גם יזמים ותעשיינים), בטווח הבינוני למדיניות של 1965 היתה השלכה סוציאל-דמוקרטית מובהקת, שעלתה בקנה אחד עם המסורת ארוכת השנים של תנועת העבודה בתחום הכלכלי-חברתי. לעומת זאת, המשמעות המעשית של "הפתיחה המוחלטת של שווקי המוצרים המט"ח וההון" ב-1985, היתה הרס שיטתי ולא-יוצר של המערך היצרני בישראל, הסובל מאז ועד היום מנחת זרועה של 'כלכלת ההלם' הניאו-ליברלית בגרסתה הישראלית האלימה במיוחד. די אם נביט על היחס שבין השכר החציוני והשכר הממוצע בשתי נקודות זמן: 1970 ו-2010, והתמונה תתבהר. ואם נתון זה לא משכנע מספיק ניתן להביט על 400 עשירי ישראל, המכניסים לכיסם בממוצע סכום דמיוני של 15,151 שקלים חדשים בכל שעה.[47]
במונחים מופשטים ניתן לסכם ולומר כי 'הכלכלה הריאלית' בישראל היא השפחה החרופה של 'הכלכלה הפיננסית'. העובדה שהנהנים הישירים של הכלכלה הפיננסית – אלו המשלשלים לכיסם יותר מ-15 אלף שקלים בכל שעה – הם מיעוט שבמיעוט, ושלמרות זאת הם שומרים על מעמדם החברתי, הציבורי ואף הפוליטי הרם, ככל הנראה מתאפשרת בזכות העובדה שסביב הגרעין הקשה של הרבביון העליון, מתקיימות כמה טבעות מגן של שני העשירונים העליונים: 'משרתיהם של האדונים' – מעורכי דין ורואי חשבון, ועד לגננים ולספרים, כשביניהם אנשי תקשורת ואקדמיה וכמובן שורה ארוכה של נבחרי ציבור. הפרשנות לפיה שורשיה של מדיניות 1985 במדיניות של 1965 חלשה ולא משכנעת מעוד שתי נקודות מבט: כלכלית ופוליטית.
באשר לזווית הכלכלית, הטענה כאילו העבודה המאורגנת נחלשה אחרי 'המיתון היזום' לא מסתדרת עם העובדה שבכל אחת מהשנים 1972-1970 התקיימו כ-165 שביתות שכללו בין 87 ל-115 אלף איש.[48] אדרבא, זכות השביתה נשענה לא רק על האתוס של תנועת העבודה אלא קיבלה בשנות ה-60' עיגון חוקי בזכות שרי העבודה מאיר, יוספטל ואלון בעיקר.[49] יש להעיר כי ההנחה המובלעת בקובלנה אודות 'החלשת העבודה המאורגנת', לפיה שביתות הן שם נרדף ל'עבודה מאורגנת' או ל'סוציאל-דמוקרטיה' היא בעייתית בלשון המעטה. שביתה היא לכל היותר עוד כלי, לאו דווקא המרכזי, העומד לרשותה של תנועת פועלים.  מייסדי 'תנועת העבודה' הציונית שמו את הדגש על 'חובת העבודה', אך פעלו לקידום המשק כך שעבודה תמצא לכל דורש. במלים אחרות, על מנת שתהיה בכלל 'עבודה מאורגנת', יש להבטיח תנאים לקיומה של 'עבודה'. כפי שהגדיר זאת ב-1965 משה זנבר ששימש כיועץ כלכלי לשר האוצר ספיר: "מצב התעסוקה במשק הישראלי הוא על הגבול שבין הישג סוציאלי נכבד, ובין מכשלה כלכלית". זנבר, שעל מהימנותו ניתן ללמוד גם מהעובדה שהוא הכין תכניות פיתוח עבור האו"ם, סבר כי "תעסוקת היתר הביאה להפקרות הקיימת בשטח יחסי העבודה, לשביתות הפראיות הפורצות לעתים, למצב בו קבוצות עובדים קטנות מתבדלות בתביעות שכר מיוחדות ופורקות מעליהן את המשמעת והאחריות הכלל פועלית".[50]
 דוגמא מובהקת לשביתה כזו היא 'שביתת המורים' שהתקיימה בין ספטמבר 1970 לינואר 1971. לנוכח תלונות המורים לפיהן "שכרו של מורה-אקדמאי-מתחיל נמוך ב-180 ל"י משכרו של אקדמאי המתחיל עבודתו בסקטור אחר",[51] הציע אלון העלאה מסויימת בשכר אך הצעותיו נדחו נדחו על הסף והשביתה פרצה. עכשיו היה זה תורם של  "כלכלני האוצר להציג ממצאים שלפיהם השכר הממוצע של מורה במשרה מלאה, כולל שעות נוספות מעל משרה אחת, מגיע ל-1,324 ל"י ברוטו בחודש, לעומת 1,250 ל"י, שכר ממוצע של מהנדס". תגובתו של "ארגון המורים" לא איחרה לבוא: זו "אחיזת עיניים מתוכננת", הם טענו, שכן בלתי אפשרי להשוות "משרה מלאה עם תוספת שעות לשכרו של מהנדס במשרה אחת". בכל מקרה, "נתונים אלה מתייחסים לקבוצה קטנה של מורים בעלי ותק, העובדים בתל אביב".[52] חודשיים וחצי קודם לכן, בתחילת שנת הלימודים, צוטטו אנשי "ארגון המורים" בעניין זה באומרם כי "מורה מתחיל מקבל 597 ל"י בחודש" לעומת מהנדס ששכרו הוא "בסביבות 850".[53] מי צדק? המורים או פקידי האוצר? מנתונים שניתן למצוא בעיתונות התקופה, עולה שמורי בתי הספר התיכון - בין שהרוויחו 597 ₪ ובין שהרוויחו 613 ל"י בחודש - עמדו במקום טוב מאוד בסולם השכר. לשם השוואה, על פי נתוני 1969, השכר הממוצע ברוטו בתעשייה עמד על 600 ל"י; בבנייה - על 650 ל"י; בשירותים ציבוריים ועסקיים - על 630 ל"י; בגז, מים וחשמל - על 790 ל"י, ובתחבורה - על 820 ל"י.[54] נתון מִצרפי אחר לימד, כי "השכר הממוצע לשכיר ב-1969 היה 627 ל"י בחודש". עוד נתון לימד כי "שכר היסוד" של "הסתדרות האקדמאים" הוא "535 ל"י כשכר התחלתי".[55] נוסף על כך, "הכנסותיהן של 5.5% מן המשפחות לא עלתה על 166 ל"י בחודש; 8.3 היו בקבוצת ההכנסה של עד 333 ל"י; 11.3% - עד 416 ל"י; 6.7% - עד 499 ל"י; כלומר – הכנסתן של 32% מהמשפחות לא עלתה על 500 ל"י לחודש. הכנסתן של 34.8% ממשפחות השכירים היתה בקבוצת ההכנסה של 500 עד 833 ל"י לחודש".[56] אין ספק כי לטיעון "זחילת השכר" היה גם היבט פסיכולוגי: על פי נתונים שפירסמה "ההסתדרות", בין השנים 1968-1963 עלה הגידול בשכר בשיעור ממוצע של 9.7%, כשרק "שתי מדינות עולות עלינו – יפן והולנד עם גידול של 10.4 אחוז". מצד שני ניתן היה ללמוד מאותם עיתונים כי בין השנים 1963 ל-1968 עמד "גידול השכר הממוצע בבריטניה על 6.9%, בארצות הברית - על 4.1%, בגרמניה - על 6.7% ובצרפת - על 7.4%" בלבד. [57] נתונים אלו מלמדים כי 'שביתת המורים' עמדה מבחינת 'הקיפוח' כביכול, על בסיס מפוקפק מאד בלשון המעטה. מאידך גיסא מעידה עוצמתה הן על מעמדה האיתן של העבודה המאורגנת והן על השגשוג הכלכלי.
באשר לזווית הפוליטית: הטענה לפיה בבסיס המדיניות של 1985 עומדת המדיניות של 1965, נשענת על טישטוש התמונה ההיסטורית הפוליטית-מפלגתית, הזירה בה מתקבלות ההחלטות. כזו היא למשל דרכו של דניאל גוטווין שהציע לראות את שורש הבעיה ב"סתירה בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית". סתירה זו לדעתו היא הבסיס לניאו-ליברליזם שהבשיל ב-1985.[58]  גוטווין לא הסתיר את סדר היום הפוליטי הפרטי שלו, שמקובל גם על כותב שורות אלו, והוא כמו רבים אחרים מייחל להתחדשותה של תנועת–העבודה הישראלית ול"פיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים". אלא שאידיאולוגיה ופוליטיקה לא אמורות לבוא על חשבון העיון ההיסטורי, וכשהן עושות זאת התוצאה היא דין וחשבון מעוות של העבר. במרכז מחקרו של גוטווין עומדים שני אישים – יצחק בן-אהרון ודוד בן-גוריון – שבתקופה הנדונה כאן לא היו ליד הגה השלטון. לוי אשכול נזכר ע"י גוטווין פעם אחת, ואלון וספיר אף פחות מכך. במלים אחרות, פרשנותו ההיסטורית אודות ההתפתחויות הפוליטיות מבוססת על עיון בעמדותיהם של אישים שכלל לא לקחו חלק בתהליכי קבלת ההחלטות.[59] גוטווין חזר ביתר שאת על פרשנות זו במחקר נוסף פרי עטו, בו טען כי שורשי 'המהפך' הפוליטי של 1977 נעוצים לכל המאוחר ב-1973, ולמעשה כבר מראשית דרכן של ממשלות מפא"י לאחר הקמת המדינה.[60] לזכותו של מחקר זה יש לומר כי הוא עוסק ישירות במדיניות 'המיתון' ובאישים שעמדו מאחוריה וניהלו אותה: אשכול, ספיר, אלון ונגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. גוטווין מקבל את המוסכמה המחקרית לפיה מטרת 'המיתון' היתה "לשפר את המאזן המסחרי, להוריד את האינפלציה ולשנות את המבנה הענפי של המשק – קרי, מעבר מבניין ושירותים לתעשייה – כדרך למודרניזציה של הכלכלה הישראלית". עם זאת, באותה נשימה הוא מציין את ההסכמה המחקרית הנוספת אודות נזקי המדיניות ותוצאותיה החברתיות החמורות: "טראומה", "מחאה חברתית", "ירידה מהארץ", "ילדה רעבה בשידור רדיו" ועוד ועוד. גוטווין דוחה בנימוס את הטענה לפיה מידת חריפותו של 'המיתון' מקורה בטעות, וקובע בפסקנות כי מדיניות זו "חשפה את התפיסה הכלכלית הפרו־מחזורית והאנטי־קיינסיאנית" של מבצעיה, כלומר את גישתם 'הניאו-ליברלית' במונחים מאוחרים יותר.[61]
אין ספק ולא יכול להיות ויכוח אודות הפערים החברתיים שנוצרו בישראל החדשה בעשוריה הראשונים. השאלה העומדת לפיתחו של האידיאולוג היא כיצד לרתום את עובדת הפער הזו לשם מאבקו לשינוי החברה בהווה. התשובה ברורה: על ידי שימוש במושגים כמו 'מזרחיים', 'מעמד' או 'מארקסיזם' מועתק העבר המורכב והופך כלי שרת פשטני בידו של סוכן התודעה: כפי שהגדיר זאת מיכאל שלו בפרק הסיכום של מחקרו פורץ הדרך בשאלת 'המיתון היזום', "הריבוד והקונפליקט המעמדי [...]הן נקודות המוצא ההכרחיות לניתוח פוליטי-כלכלי".[62] ודוק: לא השאלה כיצד נוצרה החברה הספציפית ולא מערכי הכוח שלה ולא כיצד התמודדה עם אתגרים קונקרטיים והיסטוריים, אלא "הריבוד והקונפליקט המעמדי" שככה פתאום צצו להם בעולם הממשות של ישראל. לעומת זאת, השאלה העומדת לפיתחו של ההיסטוריון, היא כיצד להסביר את עובדת הפער. במקרה הישראלי התשובה פשוטה למדי: עוצמת העלייה ללא אח ורע בתולדות האנושות; הפערים העצומים בהון התרבותי והאנושי בין העולים למיניהם; היותה של ישראל מדינה במצור שלא רק שלא הוכרה על ידי שכניה המידיים אלא עצם קיומה הועמד בספק מדיני כל הזמן; חברה קולטת שבעצמה התאפיינה בהטרוגניות עצומה מכל בחינה שהיא, כולל באשר למידת 'ותיקותה' (חלק מהקולטים היו עצמם עולים חדשים). על כל הגורמים הללו שאמורים לעמוד בעצמם כבסיס לפרשנות צנועה וזהירה, במסגרתה אין מקום לטענות מרחיקות לכת כמו "כשלון כור ההיתוך" בה נקט בכיר הסוציולוגים הישראליים,[63] יש להוסיף את הבעייתיות האובייקטיבית הנטועה כפי שהוסבר לעיל באנטומיה של הכלכלה המודרנית. על נסיבות היסטוריות אלו, שהן גם חברתיות-יהודיות קונקרטיות וגם כלכליות-פוליטות אוניברסליות, ניתן בהחלט להוסיף את הגורם האנושי הפוליטי: צרות אופק, קוצר רוח, חשבונות אלקטוראליים וכמובן זכותו של האדם לטעות, קל וחומר אם הוא נבחר ציבור.
ההבחנה בין 'אידיאולוגיה' ל'היסטוריה' איננה חדה ומבהקת, והדברים ידועים. עם זאת עצם המודעות אליה היא תנאי הכרחי – אך לא מספיק – לשם התרחקות מפרשנות אידיאולוגית מתוך כוונה להציע פרשנות היסטורית אמינה.[64] במציאות של 'הכל הולך' כפי שהגדיר זאת ארנסט גלנר, הסיכוי  להגיע להסכמה בשאלות כאלו נמוך מאד בלשון המעטה. יש להניח כי גם היסטוריון בכיר כמו גוטווין יסכים כי מעבר לפינה אין שום נוסחה מופלאה באמצעותה ניתן לקיים מדיניות כלכלית נטולת בעיות, הרמוניה חברתית אוטופית ושוויון וחירות לכל. אם כך הם פני הדברים, לא ברור כיצד אפשר לטעון לגבי ממשלת אשכול כאילו הם אחזו בגישה אידיאולוגית צרת אופק, שכל מטרתה להבטיח שליטה. כפי שניסח זאת גוטווין: "אופי היצע התעסוקה שימש למעשה מנגנון לשימור הפילוח והתלות: במרכז הוקטנה האבטלה באמצעות תעסוקה מלאה, ובפריפריה – באמצעות עבודות יזומות, ושתיהן הבטיחו את המשך התלות בשלטון. מנקודת ראות זו ביטוח אבטלה אוניברסלי עלול היה לבטל את התלות של הפריפריה הגאוגרפית והחברתית, כלומר של המזרחים, בשלטון, ולהקטין את תמיכתם במפא"י ובמערך".[65] שעל כך יש להקדים ולומר שהעשייה הפוליטית כל כולה כרוכה בשליטה שאלמלא כן אין היא פוליטיקה. השאלה לפיכך היא לא 'האם' שליטה, אלא 'לאיזו תכלית'.
לגופה של מדיניות: ההנחה כאילו הפתרון הנכון היה 'ביטוח אבטלה אוניברסלי' איננה משכנעת. אין בעולם ולו דוגמא אחת לביטוח אבטלה המכסה את כל צרכיו החומריים של האזרח לנצח. מבחינה כלכלית מדובר במנגנון חשוב שתפקידו לאפשר למובטל לקצר את תקופת אבטלתו למינימום. חשוב מכך: ביטוח האבטלה האוניברסלי איננו עונה על הצורך החברתי של העבודה, שהרי ידוע שהשתתפות בעולם העבודה משמעותו לא 'רק' כלכלית אלא חברתית, תרבותית, פסיכולוגית וקיומית. מכאן שביטוח האבטלה הטוב ביותר בנמצא הוא מדיניות של תעסוקה מלאה, וזו – כפי שלימד ג'וני גל – עמדה בלב ליבה של תפיסת העולם של תנועת העבודה הציונית מראשיתה. היא בוודאי עמדה בבסיס פעולתם של אשכול, ספיר, אלון והורוביץ, וזה ההגיון שעמד מאחורי מדיניות 'העבודות היזומות'. ניתן להתכווח על טיבה אך אין להסיק מעצם קיומה על 'הגיון ניאו-ליברלי'. "המדינה", כתבה ועדת לוטן שהוקמה לבחינת הנושא באוקטובר 1967, "אחראית להבטחת תעסוקה ולמניעת אבטלה, ועליה לנקוט מדיניות תעסוקה מלאה. על הממשלה להעדיף אספקת עבודה, ואפילו יזומה, על תשלום דמי אבטלה כל עוד הדבר אפשרי".[66]  כן ראוי לזכור שלשיאו הגיע היקף ההשתתפות בעבודות היזומות באוגוסט 1967:  כ-25,000 איש, מתוך כלל 90 אלף האזרחים שנזקקו לסיוע כלשהו מטעם המדינה. שנה קודם לכן  עמד המספר על פחות מ-50 אלף איש.[67]  נזכיר כי כוח העבודה בישראל של 1966 מנה כ-950 אלף איש.[68] הבעיה הגדולה של ישראל מבחינה זו היתה רמת ההשתתפות הנמוכה – כ-50% בלבד, [69]  נתון שהצטרף לעובדה שבקרב המשתתפים בעבודות היזומות 80% (!) הוגדרו כ'בלתי מקצועיים'. זה היה הסיפור האמיתי של הכלכלה והחברה בישראל, מדינת עולים שמבחינות רבות נוצרה 'יש מאין'.
 דוגמא נוספת לדיון אידיאולוגי ולא היסטורי מספק גוטווין כאשר מציין את העובדה הנכונה לפיה "לאלון היו קשרים קרובים עם הרולד וילסון, מנהיג הלייבור הבריטי". גוטווין אבל קבל על כך שקשרי שר העבודה הישראלי עם ידידו איש הלייבור הבריטי, "לא מנע מאלון לדבוק באתוס החלוצי שנגד את המדיניות הסוציאל־דמוקרטית האירופית".[70] כפתור ופרח. אכן, בבריטניה נהג ביטוח לאומי לכל המאוחר משנת 1911, והחוקים החברתיים של הממלכה המאוחדת עודכנו בכל כמה שנים. אלא שעיון בחוק הביטוח הלאומי הבריטי המתוקן של 1965 מעלה תמונה ברורה לפיה גם המחוקק הבריטי לא אימץ את ההגיון 'הסוציאליסטי' במלואו (יהיה מובנו אשר יהיה), שכן על מנת לזכות בדמי אבטלה שבועיים של 4 ליש"ט – השכר הממוצע בבריטניה אותה תקופה עמד על 17 ליש"ט לשבוע[71] - על המובטל היה לעמוד בשורה לא קצרה של תנאים מגבילים.[72] אין בכך חלילה לטעון שאין מקום לדמי אבטלה. אדרבא, מדיניות זו אומצה על ידי ממשלות 'ההגיון הניאו-ליברלי' כביכול כבר ב-1967.[73] עם זאת להציגה כפתרון החלופי הראוי למדיניות ממשלת אשכול היא מהלך אידיאולוגי ולא היסטורי. ההיסטוריה של יחסי אלון-וילסון מלמדת כי בניגוד למה שניתן להבין מפרשנותו של גוטווין לגבי קוצר השגתו של אלון את הכלכלה-הפוליטית הבריטית, ההפך הגמור הוא הנכון. במכתב לחבריו בגינוסר משנת 1951, תאר אלון את הפער המאפיין את הלייבור בין "אנשים נאורים וכנים המאמינים בסוציאליזם" לבין כאלו "אשר אין לכנותם בשום פנים כסוציאליסטים", בעייה של ממש לאור העובדה "שהמפלגה מונה כחמישה מיליון חברים". לדעת אלון, הבעיה היתה בקוצר ידם של האחראים ל"פעולה הרעיונית" ש"לשונם אינה מובנת למרבית אנשי מעמד העובדים", מה גם שהפועל האנגלי סובל "משכר עבודה נמוך מאוד בהשוואה לרמת יוקר החיים". התוצאה היא "ריבוי השביתות הפראיות". ביקורת זו עלולה ליצור את הרושם כאילו אלון אחז בידו כדור בדולח: כידוע בשם 'ההגנה בכל מחיר על העבודה המאורגנת' המשיכו חלק מהאיגודים בבריטניה להקפיד שלא לסגור אף מכרה פחם גם כשכבר לא נותר בו גרגר פחם אחד והעולם, כולל בריטניה, מזמן עבר לסוגים אחרים של אנרגיה. עוד הוסיף אלון  ביקורת על האופן בו הלאים 'הלייבור' חלק מהתעשיות, וראה בשלילה את העובדה שהמדינה סיבסדה אותן למעשה. "אפשר היה להפוך את תהליך ההלאמה למנוף להעברת המתח הרעיוני והמהפכני של הפועלים ולהפנות את מרצם לאחריות ולפיתוח המפעלים כאילו הפכו לשלהם".[74]
 עוד בעניין הזווית הפוליטית: להכללה ולהשטחה אודות "מפא"י" יש תפקיד אידיאולוגי ברור, אך הוא בא על חשבון הבחנות היסטוריות נחוצות. כידוע, בשאלות המהותיות שליוו את הגשמת הציונות התנהלו מחלוקות עמוקות וחריפות שעמדו ברקע הפילוגים והאיחודים למיניהם בשדה הפוליטי, מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים. באשר למפא"י, ב-1965 עזבו אותה חברים נכבדים ובהנהגת בן גוריון, פרס ודיין הקימה את רפ"י. במקביל כאמור, הוקם ע"י אשכול ואלון 'המערך הזוגי' שחיבר בין מפא"י ל'אחדות העבודה'. המערך הוא שהוביל את 'המיתון' ואילו על הניאו-ליברליזם היו אחראים – בשלב מאוחר בהרבה – אנשי רפ"י. ב-1966 הם נעדרו כוח פוליטי בשל תבוסתם בקלפי, אך על תפיסת עולמם הכלכלית ניתן היה ללמוד למשל מדברים שאמר בן-גוריון בשידור ברדיו במהלך מערכת הבחירות של 1965. "מהי האידיאולוגיה" של מפלגתו החדשה נשאל 'הזקן', ותשובתו היתה: "אין חברי רפ"י צריכים לזהות עצמם – כי הם ידועים לכל העם הזה עשרות שנים, מלפני הקמת המדינה ולאחריה". להלן הוא מנה בן-גוריון את כל הישגי המדינה  תוך שהוא רומז למעשה כי על כל אלו חתומים אישי רפ"י ואישי רפ"י בלבד. [75] מכאן ככל הנראה אמור היה להסיק האזרח המאזין, כי מצעה של רפ"י הוא העבר של אנשיה. באשר לעתיד, רפ"י הציגה בפני הציבור סיסמאות מעורפלות שאי אפשר שלא להסכים עימן כמובן: תמורה, חידוש, עצמאות, בטחון וכיו"ב. איך? על חשבון מה? לא ברור. בקואליציה עם מי? עם דומיהם  - "אנשי מחר", אנשי "תקווה" נעלים, "מכל המפלגות". בפועל היה ברור לכל כבר אחרי הבחירות לרשויות המקומיות ולהסתדרות שהתקיימו ב-1965 לפני הבחירות הכלליות, שרפ"י רואה בגח"ל שותף קואליציוני לכל דבר ועניין.[76] מצע רפ"י כלל בין השאר את הרעיונות הנשגבים הבאים: "על המדינה לעודד דו שיח בין המדע ובין המשק כדי לפתוח את המשק להשפעת הידע המודרני [...] הצורך בהעלאת כושר התחרות של החקלאות והחרושת בשוקי העולם מחייב אותנו למצוא פתרונות מקוריים [...] יתר על כן, בנושאי יסוד שקיומנו תלוי בהם כגון מים אנרגיה או בטחון – עלינו לטפח יכולת מחשבתית ויכולת ביצוע עצמאית כדי שנוכל לקיימן מתוך אי-תלות מדינית".[77]
לא בכדי ישבה רפ"י באופוזיציה עד שלהי 'ההמתנה' ערב 'מלחמת ששת הימים' וגם בממשלת האחדות היא שמרה על קו אופוזיציוני של 'ישיבה על הגדר'. אותו קו שולל שימש לה כבסיס מוצהר לאיחוד של 'מפלגת העבודה' ב-1968. כפי שהעיד משה מייזלס, דיין אמר לו כי הוא "הולך לאיחוד בחדווה", אבל "כדי להיאבק שם שאשכול לא יהיה ראש ממשלה וספיר לא יהיה שר האוצר", והוסיף  כי "המאבק יהיה לא רק להחלפת הצמרת, אלא על תמורה בחיי המדינה".[78] במכתב לגלילי כתב אלון כי "רפ"י אנטי-סוציאליסטית אקטיבית מינוס כמה חברים כאלמוגי".[79] לימים סיכם זאת באופן קולע ח"כ זאב כ"ץ, חבר קיבוץ גשר, שאחרי 'המהפך' כתב על דיין כי "תוך שבוע עזב את הגדר והתייצב בעמדה שייעד לעצמו – מאז קהיר של ימי לבון, מאז ימי וייטנאם, מאז ימי ששת הימים ומאז ימי יום כיפור".[80]  ובכן שורשי 1985 אינם נעוצים ב"אתוס החלוצי", אלא בליברלים-בכוח שעד 1965 היו שותפים במפא"י ושמ-1965 ניסו קוניוקטורות פוליטיות שונות מתוך מגמה לשבור את רצף בניין האומה הסוציאל-דמוקרטי שהובילה תנועת העבודה הציונית מראשיתה. נסיונות רפ"י לא צלחו עד למהפך של 1977. דיין סוף סוף הצטרף לממשלת הליכוד ותרם את שלו בתחום המדיני, עניין החורג מדיון זה, וכמה שנים מאוחר יותר ישלים את המהלך שמעון פרס כאשר כראש ממשלה ינהיג את 'תכנית הייצוב' של 1985.[81]
הטישטוש הא-היסטורי בו נוקט גוטווין  איננו מיוחד רק לו. למרבה האירוניה הוא המשך ישיר של פרשנות כלכלית 'ימנית' דווקא, מהסוג שהציג יקיר פלסנר, מהבולטים שבכלכלנים הליברלים, ושזכתה לביקורת נוקבת מצידו של נחום גרוס. ההיסטוריון הכלכלי הבכיר אמנם הרעיף שבחים על ספרו של  פלסנר, בו הוצגה "הכלכלה הפוליטית של ישראל" כסיפור של מעבר "מאידיאולוגיה לקפאון". עם זאת גרוס טען כי מדובר "בספר פוליטי מאוד",[82] וב'פוליטי' כוונת הדברים המקבילה למינוח 'אידיאולוגי' הננקט במאמר זה. כפי שהסביר זאת גרוס, פלסנר טען כי היתה זו "האידיאולוגיה" של תנועת העבודה (גוטווין יכנה אותה 'האתוס החלוצי') אשר "נישלה"  את היוזמה הפרטית. וכיצד? על ידי כך שתנועת העבודה  גם פעלה ישירות כנגד "ההון הפרטי", ופעם שנייה בכך שהיא "חינכה את האוכלוסייה להתעלם באופן שיטתי משיקולים של יעילות כלכלית".[83] גרוס ראה בטיעון זה סתירה:  מצד אחד פלסנר הכלכלן מגלה "נכונות לקבל חלק גדול מטיעוני המנהיגות הציונית" אך פלסנר האידיאולוג נוקט "ראייה בשחור –לבן בלבד", כלומר "הוא רואה רק שתי פילוסופיות כלכליות – הליברליזם והסוציאליזם", דבר המסביר את המנעותו של פלסנר "לחשוב במונחי אותם יזמים פרטיים, ששאפו אמנם לרווחיות הונם" אך לא ראו שום פסול "מהשתתפות ב'בניין הבית הלאומי' ".[84] על יסוד האמור לעיל, מציג גרוס את מה שהוא רואה "אולי" כ"שאלה היסודית":
"אם להביא בחשבון את כל הקשיים במימוש 'בניין הבית הלאומי' ובכינון המדינה היהודית – האם רוצה פלסנר להסכים למסקנת ה'מומחים' הכלכליים שכל הפרוייקט הציוני היה חסר סיכוי וצידוק מבחינה כלכלית, ולכן גם לא היה ראוי לתמיכה פוליטית? ולחלופין, האם הוא רוצה לטעון שהתפיסה הציונית הבסיסית של מיקסום העליה (ולכן מיקסום התעסוקה!) ושל שיתוף 'כל העם היהודי' בפרויקט של 'בנין הארץ' היא היא שהיתה מוטעית מיסודה?"[85]
במלים אחרות: אחת משתיים – אם פלסנר מקבל את עיקרי הציונות (רוב יהודי, בניין אומה ו'כלכלה לאומית') ממילא הוא מקבל לפחות חלק מדרכה הכלכלית של תנועת העבודה. ואם הוא איננו מקבל לפחות חלק מדרך כלכלית זו, הרי שממילא הוא פוסל את עצם זכות קיומה של המדינה שהרי היא איננה 'מעשית' מבחינה כלכלית. הואיל וברור שהאפשרות השנייה אבסורדית – שכן המדינה אכן קמה  על יסוד הקונסטרוקטיביזם של 'תנועת העבודה' ושותפיה - אין אלא להבין שלפחות פלסנר הכלכלן חלוק על פלסנר האידיאולוג הפוליטי, ושבעל כרחו נאלץ פלסנר הכלכלן לקבל את העובדה שמדיניותה הכלכלית של 'תנועת העבודה' הביאה ברכה למדינה שבזכותה היא קמה. ובלשונו של גרוס:
"אם מרב הצמיחה תוך העלאת רמת חייהם של הפרטים בחברה היא תכלית השיטה הכלכלית – הרי תולדות הכלכלה היישובית והישראלית מאז 1919 ועד 1970 לערך ראויות לציון טוב מאד. ואם שביעות רצונם של הפרטים מהמשטר וממידת חירותם הכלכלית היא קריטריון נוסף – לגמרי לא ברור שרק 'הסוציאליסטים' בישראל שבעי רצון [...]"[86]
אירוניה מרתקת עולה מהשוואה בין דרכו של גוטווין 'הסוציאליסט' לזו של פלסנר איש 'השוק החופשי': מה שאצל פלסנר הוא 'אידיאולוגיה' אצל גוטווין הוא 'אתוס חלוצי' ומה שאצל פלסנר הוא 'יזמות' אצל גוטווין הוא 'סוציאליזם'. כאן וכאן הפשטה א-היסטורית הבאה על חשבון דין וחשבון היסטורי אמין יותר. בשונה מפלסנר, גוטווין מציע פתרון חלקי לסתירה, זאת באמצעות טענה לפיה "בשני העשורים הראשונים למדינה [...] נתכוננה ישראל כמדינת סעד מפולחת".[87] מדובר במינוח פרשני הגוזר לאחור מסקנה פוליטית על בסיס 'חוכמת בדיעבד' של תוצאות שאכן התממשו במציאות: בישראל אכן היו ועדיין קיימים פערים חברתיים-כלכליים והדברים ידועים. אלא ששוב נזרקת לפתחו של ההיסטוריון הדילמה הנזכרת, אידיאולוגיה או היסטוריה. בעל כרחו יסכים ההיסטוריון כי הפערים הכלכליים-חברתיים שאפיינו את ישראל נבעו קודם כל מפער היסטורי מובן מאליו וידוע שנוצר בין קבוצות של עולים וותיקים, ובין קבוצות עולים בינן לבין עצמן, כולל בתוך קבוצות עולים שבאו מאותה ארץ ואפילו מאותה עיר. תובנה זו חשובה לא 'רק' לשם תאור הגון יותר של העבר, אלא לצורך הבנת האתגרים בהווה.  

ו. לקראת המשגה חדשה-ישנה של השיח הכלכלי-פוליטי?
פלסנר גינה את 'הסוציאליזם' כגורם המרכזי שפגע בכלכלה הישראלית. גרוס לעומתו נקט במושג הזה במסגרת טיעוניו על ההצלחה היחסית של הכלכלה הזו. גוטווין העמיד את הסוציאליזם כמנוגד לחלוציות ואף הוסיף שבמקרה הטוב הסוציאליזם בישראל אחראי להצלחה 'מפולחת' של הכלכלה. אפשר למלא כרכים עבי כרס במשמעויות השונות והמשונות הכרוכות במושג 'סוציאליזם'. עד שתושג הסכמה בנושא, הפתרון המתבקש הוא לגשת לויכוח הכלכלי לא באמצעות מושגים שלכאורה אומרים הכל, אלא לגופם של עניינים, תוך מודעות לאנטומיית המורכבות האובייקטיבית הכרוה ב'תרגיל החפץ', ובהשלמה עם עקרון 'ההגיונות הסותרים' הסובייקטיבי המאפיין כל דמוקרטיה. דומה שממשלת אשכול הלכה בנתיב זה. היו לכך לפחות שתי סיבות: האחת - 'חכמת הרחוב' שהיא מנת חלקם של אנשים שמרכז עשייתם היא העשייה ושלכן הם חשופים יותר לתביעות המציאות ופחות לתעלולי הרטוריקה 'הביקורתית'. השנייה – הקשבה למומחים בעלי תבונה לא שגרתית ובוודאי לא אידיאולוגית כפי שהיה למשל הכלכלן אבא לרנר, שבין השאר שימש כיועץ כלכלי לממשלות ישראל בשנות ה-50'.
בספרו 'כלכלת התעסוקה' כתב לרנר דברים ברורים מאד בנושא המדיניות הכלכלית הרצויה – אם המטרה היא חברה משגשגת כלכלית ובעלת מאפיינים דמוקרטיים חזקים. במונחיו של לרנר יעדה של הכלכלה הוא "חירות האדם",[88] אבל לא "בארץ לעולם לא אלא בעולם האמיתי". לדעתו הדרך ליעד זה מחייבת מה שהוא כינה "חיפזון איטי".[89] כביקורת מקדמית על הפשטנות הדיכוטומית שאפיינה את בני דורו – דור 'המלחמה הקרה' – תקף לרנר את  "הרעיון הפשוט, הנאיבי משהו, שסוציאליזם הוא ביטול הקפיטליזם", שכן "רעיון זה הוא פשוט רק אם הוא נשאר בגדר נאיביות. הפשטות נעלמת ברגע שהשאלה הופכת מפורשת יותר. לא ברור את מה יש לבטל: האם את כל היזמות הפרטית או רק את חלקה, או שמא כלים ומוסדות מסויימים כגון כסף, בנקים או תאגידים גדולים. סוציאליזם אינו תמיד מזוהה עם שלילה טהורה של החברה המודרנית. לעתים גישה זו היא אנטי-סוציאליסטית בדיוק כשם שהיא אנטי-קפיטליסטית. היא רואה את שורש כל הרע בקיומם של מכשירים, של טכניקות, של תהליכים  או של התארגנויות חברתיות וטוענת שתיקון החברה טמון בעקירת שורשים חולים אלו. החברה תהפוך לבריאה יותר עם ביטולם של הכסף, של המכונות, של מנוע הקיטור, של מסילות הברזל, של הפוליטיקה, של מדעני האטום, של היהודים או של רוכבי האופניים".[90]  האירוניה הזו מעידה הן על עומק הבעיה הנוצרת כאשר אנשים משתעבדים לרטוריקה.  לרנר בכל אופן הציע "לזנוח את השימוש במלים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם' ". ומדוע? כי
"...הולך ומתבהר ששני אנשים החיים באותה התקופה יכולים לפרש את המלה 'סוציאליזם' אחרת. אף אותו אדם יפרש את המילה 'סוציאליזם' אחרת בתקופות שונות. זהו הדין גם לגבי המילה 'קפיטליזם'. כאשר מילה הופכת לרבת משמעויות עד כדי כך שכל אור שמנסים לשפוך עליה נבלע בתוכה, ניתן לעתים לתחום מחדש את ההגדרה שלה ואז לשוב ולהשתמש בה לצורכי תקשורת והבהרת רעיונות. עם זאת, במקרים שבהם נעשו המלים מורכבות כל כך, כמו במקרה של 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם', ייטב לנו אם נוותר עליהן. במקומן נוכל להשתמש במלים שונות ככל שיידרש לנו על מנת להבהיר את המשמעויות הרבות שהמילים הישנות בלעו מבלי לעכל".[91]
במונחיו של לרנר את "חירות האדם" אמרה ממשלת אשכול ליישם לא "בארץ לעולם לא, אלא בעולם האמיתי". כמו לרנר סברו חבריה שהדרך לשם לא עוברת ברטוריקה כזו או אחרת וגם לא במאמץ להפעיל את גלגל הכלכלה בכיוון ההפוך בדמותו של 'משק העזר', אלא בארגון מחודש של תנאי הפעולה של המשק הישראלי המודרני, תוך שמירה על פרקטיקה דמוקרטית. גישה זו לטיפול במציאות המבכרת את הפוליטיקה על הרטוריקה הגם שאין היא בוחלת בה, סוכמה על ידי לרנר באוקסימורון-לכאורה: "חיפזון איטי". ומדוע 'חיפזון איטי'? כי בהנתן מורכבות אובייקטיבית ופלורליזם חברתי-כלכלי-פוליטי ותרבותי סובייקטיבי, המסקנה המתבקשת היא שכל פרשנות מלכתחילה או בדיעבד שאיננה מבטאת מורכבות זו היא חשודה במקרה הטוב, פשטנית ולכן 'אידיאולוגית' במובן הנחות של המושג, במקרה הרע. כפי שניתן להבין או אמור להיות מובן ממורכבותה של הכלכלה המודרנית, הואיל ואין 'פתרון' כלכלי ברור שירצה את כל הגורמים ויאפשר התפתחות משקית וחברתית חפה מתקלות ומחירים, הרי שמבחנה של מדיניות כזו או אחרת חייב להתייחס לשני מרכיבי יסודיים: האחד – מה הן המטרות המוצהרות והערכים היסודיים עליה היא מבוססת. השני – עד כמה היא פעלה בהתאם למטרות וערכים אלו. מנקודת המבט הזו מסתברת  מדיניות 'המיתון היזום' כעולה בקנה אחד עם המטרות והערכים של תנועת העבודה הציונית, ובאופן קונקרטי זו שהתגבשה במסגרת 'המערך הזוגי'. העבר ההיסטורי שלהם הוא שראוי לעמוד בבסיס האידיאולוגיה הדרושה לעיצובו של עתיד ישראלי ראוי יותר.





[1] יגאל אלון לח.ש. נחמני, 27 באפריל 1967, ארכיון המדינה, ג-5/ 8040
[2] עמדה זו מוצגת בבהירות ע"י מיכאל שלו ודניאל גוטווין. ראו: מיכאל שלו, ’המיתון: ניתוח כלכלי־מדיני של האבטלה בישראל', מחברות למחקר וביקורת 9, (פברואר 1984), עמ' 54-3; דניאל גוטווין, "ההגיון המעמדי של 'המהפך הארוך' 1977-1973", עיונים בתקומת ישראל (סדרת נושא) – כרך 11 (2017), עמ'57-21
[3] תום נבון, המיתון 1967-1964 – פרק בהיסטוריה הפוליטית-כלכלית של ישראל, עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר 'מוסמך האוניברסיטה', אוניברסיטת חיפה, 2014. עבודה זו היא הבסיס ל: תום נבון, "המיתון: ציון דרך בהיסטוריה הפוליטית-כלכלית של ישראל, 1967-1964", עיונים בתקומת ישראל – כרך 26 (2016), עמ' 429-386.
[4] ראו למשל: אורי יזהר, בין חזון לשלטון - בין חזון לשלטון – מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, יד טבנקין 2005 עמ' 393.
[5] דוד שחם, ישראל – 50 השנים, תל אביב 1998, עמ' 231.
[6] על הויכוח ומושגיו ראו: דוד הורוביץ, האתמול שלי, ירושלים 1970, עמי' 189-187; צילה רוזנבליט, זאב און – האיש בראי תקופתו, תל אביב 1998, עמ' 317-314. והשוו: מאיר חזן, מתינות, תל אביב 2009, עמ' 160.
[7] יוסי גולדשטיין, אשכול – ביוגרפיה, תל אביב 2003, עמ' 417.
[8] אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, דביר 206, עמ' 355-350.
[9] גולדשטיין, עמ' 443.
[10] Ronen Mandelkern, "The New Economic Policy of 1962", Israel Studies Review – Vol. 31(2), 2016, pp. 41-60.
[11] יצחק גרינברג, פנחס ספיר – ביוגרפיה כלכלית פוליטית, תל אביב 2011, עמ' 277; גולדשטיין, עמ' 532-531. וראו: Carol Greenwald Schwartz, Recesion as an Policy Instrument Israel 1965-1969, Hurst, London 1972
[12] נתוני למ"ס, 2008, עמ' 13, עמ' 15. http://www.cbs.gov.il/statistical/statistical60_heb.pdf
[13] גולדשטיין, עמ' 443.
[14] אורי יזהר, עמ' 323-322.
[15] גולדשטיין, עמ' 445-444.
[16] נדב הלוי, "מאזן התשלומים של ישראל: מבנה והתפתחות", בתוך: יורם בן פורת (עורך), המשק הישראלי: חבלי צמיחה, תל אביב 1989, עמ' 329.
[17] לב גרינברג, ההסתדרות מעל הכול, ירושלים 1993, עמ' 161, 170-169.
[18] נאום אשכול בכנסת, 25 במאי 1964. ראו: לוי אשכול, במעלה הדרך, תל אביב, 1966, עמ' 189-186.
[19] מ"ד, "דבר היום – המלצותיו של נגיד בנק ישראל", דבר, 5 באוקטובר 1964, עמ' 1.
[20] International Monetary Fund, 'Israel – 1964 Article XIV Consultations', SM/64/86, October 9, 1964, pp. 15-16.
[21] וראו בעניין הכנת דעת הקהל: אריה קרמפף,  "כינונו של מושג העצמאות הכלכלית בשיח הישראלי 1966-1948", עיונים בתקומת ישראל – כרך 19 (2009), עמ' 29-26
[22] גרינברג, ספיר, עמ' 257.
[23] ישיבת הממשלה, 10 בנובמבר 1964. ג"מ.
[24] ישיבת הממשלה, 9 בינואר 1965, ג"מ.
[25] דוד לוי-פאור, היד הלא נעלמה – הפוליטיקה של התיעוש בישראל, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 2.
[26]  ג'וני גל, האומנם נטל מרצון? – סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה 1995-1920, קריית שדה בוקר 2002, עמ' 133.
[27] הרשימה ארוכה למדי. ראו למשל: הא-ג'ון צ'אנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, תל אביב 2011. חשיבות ספרו של צ'אנג היא דווקא בעובדה שהמחבר הוא כלכלן ותיק הפועל באוניברסיטת קיימבריג' והמצהיר על עצמו כי הוא איננו סוציאליסט.
[28] עניין זה זכה לאינספור תיאורים ומחקרים. זו הזדמנות להציע לקורא הסקרן עיון בספרי: אודי מנור, השקפה אופטימית...
[29] פיקטי
[30] נחום גרוס, "יוזמה חופשית לעומת שוק מתוכנן", בתוך נחום גרוס, לא על הרוח לבדה, ירושלים 2000, עמ' 356.
[31] שם, עמ' 358-357
[32] שם, עמ' 360.
[33] שם, עמ' 359.
[34] שם, עמ' 362-361.
[35] שם, עמ' 362.
[36] ראו למשל: Felix Luna, Breve Historia de los Argentinos, Buenos Aires, Editorial Planeta 2003, pp. 193-228.
[37] ישיבת הממשלה, 10 בינואר 1965. ג"מ.
[38] תום נבון, פרק בהיסטוריה, עמ' 52.
[39] ישיבת הממשלה, 19 במרץ, 1967. ג"מ.
[40] ישיבת הממשלה, 5 בפברואר 1966. ג"מ
[41] רות בונדי, "ויהי בימי שבות השובתים", דבר, 24 בדצמבר, 1965, עמ' 24.
[42] דברי אלון בסיעת 'המערך', 22 בדצמבר 1966. אי"ט, חטיבה 15-9, סִדרה ד, מְכל 7, תיק 1. ההדגשה של המחבר. והשוו: יוסף לפיד, "ראש הממשלה, השרים ויועציהם", מעריב, 17 במרץ 1967, עמ' 15. העיתונאי יוסף לפיד תאר בכתבה זו את האופן בו ממשלת אשכול גיבשה מדיניות כלכלית: עשרות ישיבות תוך תאום עם גורמי משק למיניהם.
[43] תום נבון, פרק בהיסטוריה, עמ' VII.
[44] דברי אלון בסיעת 'המערך', 22 בדצמבר 1966. אי"ט, חטיבה 15-9, סִדרה ד, מְכל 7, תיק 1.
[45] יורם גבאי, כלכלה פוליטית: בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית (ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009), עמ' 93.
[46] מופיע אצל שחר בן פורת, "גלגלי הצלה", עיתון איגוד החברות הציבוריות, עמ' 8. http://www.e-good.org.il/download/files/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%96%D7%99%D7%92%D7%96%D7%92.pdf
[47] על פי דו"ח משרד האוצר מחודש מארס 2017. ראו: עמר כהן, "מועדון ה-400 – עשירי ישראל, קווים לדמותם", דבר ראשון, 3 באפריל 2017. אוחזר ב-13 באפריל 2017 מהאתר: http://www.davar1.co.il/61711/
[48] שוריק דריישפיץ,"כאן שביתה!-על תרבות השביתות הישראלית",פרלמנט- גיליון 68 (מרץ 2011), המכון הישראלי לדמוקרטיה
[49] זלמן חן, "יגאל אלון בשירות העבודה", ירחון משרד העבודה והרווחה – שנה ל"ב (מרס/אפריל 1980), עמ' 104-75.
[50] קרמפף, עמ' 25.
[51] דורון רוזנבלום, "האם תחזור 'השביתה הגדולה' לבתי הספר התיכוניים?", דבר, 14 במאי 1970, עמ' 6.
[52] "ביום ב' הבא – פגישה של שר החינוך עם המורים", מעריב, 27 בנובמבר 1970, עמ' 4.
[53] אלכס דורון, "מורי התיכוניים: משרד החינוך ממשיך בהתחמקות והתכחשות", מעריב, 20 בספטמבר 1970, עמ' 8.
[54] דוד מושיוב, "כוח אדם מאומן – צוואר הבקבוק במשק", דבר, 18 במרס 1970, עמ' 5.
[55] ישעיהו אביעם, "מרד האקדמאים השכירים", מעריב, 14 ביוני 1970, עמ' 5.
[56] גבריאל ברטל, "כוללנות המחטיאה מטרתה", דבר, 13 במאי 1970, עמ' 6.
[57] "קצב עליית השכר בישראל מהגבוהים בעולם", דבר, 4 במרס 1970, עמ' 8.
[58] דניאל גוטווין, "על הסתירה בין האתוס החלוצי לאידאולוגיה הסוציאליסטית", עיונים בתקומת ישראל – כרך 20 (2010), עמ' 245.
[59] יצחק בן-אהרון פרש מהממשלה ב-1962, כשנה לפני שעשה זאת בן-גוריון. בן-אהרון שב לכנסת ב-1969. בן-גוריון שמר על מעמדו באופוזיציה מ-1965 ועד לפרישתו הסופית מהכנסת ב-1970.
[60] דניאל גוטווין, "ההגיון המעמדי של 'המהפך הארוך' 1977-1973", עיונים בתקומת ישראל (סדרת נושא) – כרך 11 (2017), עמ'57-21
[61] שם, עמ' 41-38.
[62] מיכאל שלו, עמ' 45. לגירסא נוספת לתיאוריית הקונפליקט, ראו: יונתן שפירא ולב גרינברג, משבר התעסוקה המלאה, 1957-1965 :פרק בכלכלה המדינית של ישראל )נייר דיון -45), מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, תל אביב 1988
[63] משה ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים - כישלונו של כור ההיתוך, ירושלים מוסד ביאליק 1999.
[64] יואב גלבר, היסטוריה זכרון ותעמולה, תל אביב, עם עובד 2007
[65] גוטווין, ההגיון המעמדי, עמ' 40.
[66] ג'וני גל, עמ' 143
[67] שם, עמ' 136.
[68] בנק ישראל, דוח 1967, עמ' 194. http://www.boi.org.il/he/NewsAndPublications/RegularPublications/DocLib3/BankIsraelAnnualReport/דוח%20בנק%20ישראל%201967/p9.pdf
[69] שם, עמ' 196.
[70] גוטווין, ההגיון המעמדי, עמ' 41.
[71] https://www.theguardian.com/uk/2004/jan/13/past.comment; http://thedesignlab.co.uk/costofliving2015/ukupdate.php?uid=66
[72] http://www.legislation.gov.uk/ukpga/1965/51/pdfs/ukpga_19650051_en.pdf
[73] ג'וני גל, עמ' 143
[74] יגאל אלון לחברי קיבוץ גנוסר, 14 בינואר 1951. אי"ט, חטיבה 15-9, סִדרה ב, מְכל 4, תיק 1ב'. ההדגשות שלי. א.מ
[75] דוד בן גוריון בשידור לקראת הבחירות, מעריב, 17 בספטמבר 1965, עמ' 17. והשוו: https://bybe.benyehuda.org/read/10583
[76] ערן אלדר, ... עמ' 73-70.
 [77] מתוך מצע רפ"י, מופיע באתר: http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/digitallibrary/pages/viewer.aspx?presentorid=NNL_Ephemera&DocID=NNL_Ephemera700127502
[78] משה מייזלס, מבן-גוריון עד פרס: פירורים מן המטבחים הפוליטיים, תל אביב 2000, עמ' 81.
[79] מופיע אצל: עמוס שיפריס, ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו, יד טבנקין 2010, עמ' 418.
[80] זאב כ"ץ ליהודה הראל, 13 באפריל, 1979. ארכיון הגולן. תודתי לאורי הייטנר על שהפנה אותי למקור זה.
[81] יצחק גרינברג, "טמן ראשו בחול", ישראל – גיליון 10 (2006), עמ' 253-247.
[82] נחום גרוס, "הכלכלה המדינית של ישראל בראייה ארוכת טווח", בתוך נחום גרוס, שם, עמ' 390.
[83] שם, עמ' 392.
[84] שם, עמ' 393.
[85] שם, עמ' 396.
[86] שם, עמ' 394.
[87] גוטווין, האתוס החלוצי, עמ' 243.
[88] אבא לרנר, כלכלת התעסוקה – הדרך הנבונה לכלכלה נכונה, תל אביב 2011, עמ' 301.
[89] שם, עמ' 384.
[90] שם, עמ' 293-292.
[91] שם, עמ' 292-291. ההדגשה שלי. א.מ