כמה מלים על ממלכתיות

'ממלכתיות' הוא המושג שהשתרש בשיח הציבורי בישראל מיד עם הקמת המדינה. אמנם המושג גרר ויכוח בין תומכיו ובין מתנגדיו, וגם בקרב תומכיו הוא זכה לפירושים מנוגדים, אך למרות הכל ניתן לסכם ולומר כי 'ממלכתיות' היא הגישה העומדת בבסיס כל מדיניות ציבורית בכל תחום הנוגע לחיי האזרחים. גישה 'ממלכתית' מביאה למשל לקידום מדיניות תחבורתית שבמרכזה העקרון שכל אזרח אמור לממש את 'חופש התנועה' שהוא אחד מעקרונות הדמוקרטיה. באופן דומה, 'ממלכתיות' בתחום הבריאות היא הבסיס לויכוח על מקומה של הרפואה הפרטית וליתר דיוק למדיניות המחזקת  את הבריאות הציבורית. 'ממלכתיות' היא הכותרת תחתיה עמלו כל שרי החינוך בישראל להבטיח את זכותו של כל ילד – יהודי, ערבי, עולה, ותיק, דתי, חרדי, מסורתי וחילוני – לחינוך שיכין אותו לחיים בחברה דמוקרטית ומודרנית. 'ממלכתיות' היא גם הבסיס לקיומה של מערכת ביטחון מסועפת, הכוללת משטרה, צבא, שרותי בטחון פנים ו'מוסד'. כל אלו מכוונים למטרה אחת מרכזית: הבטחת בטחונו של כל אזרח במדינה. 'ממלכתיות' היא הבסיס לויכוח על איכות הסביבה, אופן חלוקת העושר הנובע מניצול משאבי טבע לאומיים, הדרך לניהולה של הכלכלה הלאומית, וכן הלאה. 'ממלכתיות' איננה תכנית פעולה ברורה אלא תפיסת יסוד ממנה יש לנווט את החיים האזרחיים בכל מישוריהם, כולל השידור הציבורי. לבסוף, דרך בטוחה לברר מה היא גישה 'ממלכתית', עוברת גם בנתיבי השלילה, האיפכא-מסתברא, לאמור: אם לא 'ממלכתיות' מה החלופה? שלטון בעלי הממון? שלטון הרחוב? מסירת הנכסים הציבוריים בידי כוח פוליטי אקראי שנבחר אפילו בבחירות סדירות? שאלות רטוריות אלו מעלות מיניה וביה את המסקנה שאין בלתה: 'ממלכתיות' היא דרך המלך לקיום הדמוקרטי, מהסיבה שהיא עומדת מעליה ובבסיסה. קיומן של מערכות 'ממלכתיות' מבטיח את המשך הויכוח הדמוקרטי הנובע מעצם העובדה שהחברה האנושית פלורליסטית. באחת – האוניברסאליות הממלכתית היא תנאי למימושו של האינדיבידואליזם הפלורליסטי.

מדוע 'תופעת גדעון לוי' גרועה מלורד האו-האו

קודם כל, מי זה 'לורד האו-האו'? אינטלקטואל אנגלי שבזמן מלחמת העולם השנייה ישב בגרמניה ושידר תעמולה פרו-נאצית באנגלית, לאנגליה. אני משוכנע שאין צורך להסביר מדוע ההשוואה לתופעת גדעון לוי מובנת מאליה. אז זהו, שהיא לא. משני הצדדים שלה, הענייני-היסטורי והאנלוגי-אקטואלי.

מהצד הענייני-ההיסטורי: גדעון לוי לא נאצי ובכל מקרה הוא לא מואשם כמו ויליאם ג'ויס (שמו האמיתי של 'לורד האו-האו') במסירת סודות לאויב, הפעולה שהביאה בסופו של דבר לתלייתו של האו-האו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

מהצד האנלוגי: הלורד האו-האו ודומיו (הברון מוסלי למשל), כלומר הפשיסטים בבריטניה, היו אז והם ממשיכים להיות בשולי-השוליים של החברה והפוליטיקה בבריטניה. גדעון לוי לעומת זאת צמח מתוך המחנה החברתי-הפוליטי החשוב ביותר של ישראל, זה שלמעשה הקים וקיים אותה עד 1977: תנועת העבודה.

כן כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, גדעון לוי שימש בין השאר כיועץ או עוזר בכיר של שמעון פרס, בתקופת הבחירות החשובות ביותר לדעתי בתולדות המדינה, אלו של 1981 (מדוע הכי חשובות? כי ב-1977 יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד. ב-1981 האווירה היתה של 'מתקנים את התקלה'. זו היתה הפעם היחידה בה התייצבו באופן מובהק שני מחנות פוליטיים זה מול זה, כמו במערכת דו-מפלגתית. בגין ניצח את פרס 48-47. כל השאר כמו שאומרים: היסטוריה).

ומכאן לתשובה על השאלה שבכותרת: בעוד הלורד האו-האו ודומיו לכל היותר עיצבנו את המיינסטרים הבריטי (וחשפו את ערוותו בכל הנוגע לכבוד שהם רחשו וממשיכים לרחוש לחופש הביטוי, אבל זה עניין שולי כרגע), הנה אי אפשר להגזים בחשיבותה של תופעת-גדעון-לוי: המאסת 'השמאל' על המיינסטרים הישראלי.

במלים אחרות: בעוד הלורד האו-האו איננו מבטא אלא שולי-שוליים של הימין הבריטי הסהרורי, הנה תופעת-גדעון-לוי אחראית להחלשותו של השמאל הישראלי ומעצם כך לחיזוקו של הימין.

כתבתי כמה פעמים 'תופעת-גדעון-לוי' והגיע הזמן להסביר למה הכוונה. אך קודם לכן יש לומר דבר אחד שלי הוא ברור אך הוא שנוי מאד במחלוקת: המיינסטרים הישראלי – אצל יהודים וערבים גם יחד – מתאפיין בהטייה ברורה לכיוון הערכים הקלאסיים של השמאל-הציוני (לא, לא אמרתי שהערבים בישראל ציונים. הציבור מתבקש לקרוא מה כתוב ולא מה שהוא חושב שכתוב): בתחום החברתי-כלכלי: מעורבות של המדינה בכלכלה לטובת משק יצרני, שוויון הזדמנויות, צמיחה ותעסוקה מלאה. בתחום המדיני: מתינות, נכונות לשלום-אמת המבוסס על הכרה ופשרה, זהירות בשימוש בכוח אך נכונות מלאה ומוכנות לעשות שימוש כזה למטרות המדיניות הנזכרות.

זהו להבנתי 'שמאל'. וסיכוייו להצליח להוביל את תפיסתו האחראית והשקולה, הוא זקוק לאמון הציבור (או לפחות 51% ממנו, אלו כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית). וכדי לעשות זאת הוא חייב להציע דרכים מתונות ואחראיות. הוא חייב לשדר אמינות. את זה הצליחו לעשות בן-גוריון ושותפיו-יריביו לצמרת מפא"י מ-1933 ועד 1977. את זה הצליח לעשות רבין ב-1992. במידה מסויימת גם אהוד ברק ב-1999.

אבל רבין וברק הם 'סטיית התקן' בתהליך הפוליטי ההפוך לזה שקידמו בין 1933 ל-1977 מפא"י ושותפותיה (מפ"ם, אחדות העבודה וגורמים פרוגרסיביים במרכז הציוני ובציונות הדתית!). כי מאז 1975 (בעיצומה של ממשלת רבין הראשונה), ויהיו שיאמרו מאז 1967 (מאז משה דיין הפך להיות קיסר השטחים. מי החליף אותו ב-1974? נכון. שמעון פרס), ובוודאי אחרי 'המהפך' של 1977, הלכה והתחזקה 'תופעת גדעון-לוי', במרכזה הצגת חלופות מדיניות תלושות מהמציאות, בשיאן 'הסכם אוסלו' עליו חתומים כידוע שמעון פרס ויוסי ביילין.

במלים אחרות ובקיצור: תופעת-גדעון-לוי מתאפיינת בשיח פוליטי חסר אמינות. הציבור הישראלי שכאמור ברובו מתון מדינית-בטחונית וסוציאל-דמוקרט כלכלית-חברתית, איננו מוכן למסור את הגה השלטון או אפילו חלקים ממנו, לאנשים שמשדרים חוסר אמינות. הלורד האו-האו שידר בסך הכל תעמולה מרגיזה. גדעון-לוי ושות' משדרים חוסר אמינות.

מי הם שותפיו של גדעון-לוי לתופעה? לא לפי סדר החשיבות, ניתן למצוא אותם באקדמיה, בתרבות, בספרות, בקולנוע, בקרב סלבריטאים, וכן הלאה. כל מה שאלחנן יקירה היטיב להגדיר כ'קהילת הטרוניה'. אלו שנקודת המוצא שלהם שישראל היא לא רק הבעיה של המזרח התיכון ושלכן יש לבטלה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, אלא שהיא קודם כל צרה חברתית לרוב יושביה (בפריפריה, בישובים הערביים כמובן, בשכונות, בקרב עדות המזרח, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, ילדים, הסביבה ומי ומה לא) ובושה וחרפה מעצם קיומה הגרוטסקי (חנוך לוין כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: חנוך לוין, שאת הביקורת שלו כינה גדעון קרסל במלים 'שמאל-בואש').

כדאי לשים לב להבדל המהותי בין מה שייצג לורד האו-האו לבין מה שמייצגת תופעת גדעון-לוי. לורד האו-האו הגיע משום מקום והלך לשום מקום. לעומת זאת, אצלנו מדובר באנשי אקדמיה שעצם הזכרת האוניברסיטה ממנה הם משדרים לעולם את מרכולתם, היא המסר: ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (בן-גוריון!); שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב; אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. רשימה חלקית.

אחר כך באים האמנים הדגולים שלנו, המשוררים והסופרים, לא כולם חלילה, ברור, גם באקדמיה הרוב הוא הגון ורציני. אבל התופעה עושה רעש הרבה יותר ממשקלה ולכן חשיבותה. אז האמנים שמגנים את האלימות והכיבוש וההתנחלויות ואת חומת ההפרדה ומצטרפים לחרמות וכן הלאה. והקולנוענים הזריזים שיודעים – כמו לא מעט אקדמאים מהשורה השנייה – שאם אומרים את המלים הנכונות ומצלמים את הכפרים מהזוויות הנכונות, זוכים לתשואות הנכונות במקומות הנכונים. והאמנים הפלסטיים שעושים מיצגים ומיצבים נגד האלימות והכיבוש וכן הלאה.

ועיתון אחד כנגד כולם. 'העיתון לאנשים חושבים', שהפך למשל ושנינה בקרב מבקריו, אך שממשיך לשאת בגאון את הכינוי הזה, ומבחינות רבות בצדק, בדין וביושר. כי מבחינות רבות אכן מדובר בעיתון רציני לאנשים שדורשים מעצמם קצת יותר בבואם ללמוד על המציאות כפי שמשתקפת בוואטסאפ. ולכן תופעת גדעון-לוי כל כך משמעותית וכל כך בעייתית בלשון המעטה. כי עם כל הכבוד לסקירות החכמות בתחומי הספרות, הבריאות, הספורט, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המסעדנות והחינוך, ואפילו הכלכלה, שאפשר למצוא בעיתון הזה, מה לעשות ושאלת חיינו כאן היתה מאז 1878 ומשיכה להיות על עצם זכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מארץ-ישראל. או בקיצור: השאלה המדינית-בטחונית. ועל השאלה הזו גדעון לוי ודומיו (וקודמיו) משיבים תשובה שלילית או לכל הפחות חסרת אמינות.

שוב, בשונה מתעמולת הסרק הכוזבת והמעצבנת של לורד האו-האו - שבלי להיות מומחה לתולדות מלחמת העולם השנייה אני מרשה לעצמי להניח שהנזק שלה למאמץ המלחמתי היה זניח אם בכלל -  ההקפדה של גדעון-לוי (ושותפיו לתופעה בעיתונו ובקהילת הטרוניה הרחבה, ובעיקר בעיקר במערכת הפוליטית) להמשיך ולעסוק בסכסוך היהודי-ערבי כאילו שיש רק צד אחד שכולו צודק (ומסכן וגזול ושדוד ומנושל ופליט) וצד שני שכולו אשם (ואלים ומתנשא ומנשל ומטהר-אתנית ומנצל), ניזקה לסיכוי לפתור את הסכסוך הזה, או לפחות להרגיע אותו, עצום.

ומדוע? בדיוק. בשל הפוליטיקה, או הפוליטיקאים שהיא מעודדת ושהם רוכבים עליה, על תופעת גדעון-לוי, וניזונים מצדקנותה החד-צדדית והעיוורת למציאות. הוזכר כאן כבר הקשר בין גדעון לוי האיש לשמעון פרס המועמד לראשות הממשלה ב-1981. שמעון פרס גידל כמה וכמה תלמידים הראויים להכלל בתוך הקבוצה הזו שזכתה כאן לכותרת 'תופעת גדעון-לוי'. הבולט בהם הוא כמובן יוסי ביילין. הוא ופרס כאמור לעיל הביאו עלינו את 'אוסלו'. לא מדובר ב'פשעים' במובן שהימין נוהג לדבר עליהם, אלא בפוליטיקה הנסתרת שהתקיימה בין יצחק רבין לשמעון פרס כבר מימי הממשלה הראשונה בה כיהנו יחדיו בתפקידים הבכירים ביותר, בין השנים 1977-1974.

הציבור בוודאי שכח, כי למי יש כוח לזכור כשבכל דקה יש 'מבזק' המספר לנו על רקע מוזיקה דרמטית על 'מה שקורה עכשיו'. טוב, בשביל זה יש היסטוריונים. זה תפקידם העיקרי. להזכיר ולתת הקשר. ובכן ב-1975, בזמן שרבין עמל להגיע ל'הסכם ביניים' עם מצרים, הסכם שסלל את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד שלוש שנים מאוחר יותר, חתר שר הבטחון שלו, שמעון פרס, כנגד מדיניות ראש הממשלה שלו, תוך שהוא (פרס) עושה שימוש בעיתונות החושבת של אותה תקופה – בראשה 'הארץ' ו'דבר' – על מנת להראות לציבור הישראלי את איוולת דרכו המדינית-בטחונית (של רבין) הזהירה מדי לטעמו של שר הבטחון.

נשמע מוכר? בדיוק. בדיוק אותו הדבר התרחש 17-18 שנים מאוחר יותר. בעוד ראש הממשלה יצחק רבין עמל על קידומו של הסכם מסגרת זהיר ומתון בין ישראל לבין נציגים פלסטינים מתונים, חתר סגן שר החוץ הישראלי, יוסי ביילין, תחת התהליך שניהל ראש הממשלה שלו באמצעות אליקים רובינשטיין, נציגו בוושינגטון, ובאוסלו – בצוותא עם אידיוטים שימושיים דוברי נורבגית – הבטיח את שובו של יאסר ערפאת לא 'רק' לזירה המדינית (שם נחשב סוס מת לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין), אלא ממש ממש למוקטעה ברמאללה.

השאר כידוע היסטוריה. היה זה קלינטון שאמר שרצח רבין הסיג את תהליך הפיוס הישראלי-ערבי או היהודי-פלסטיני לפחות דור אחד לאחור (זהו איננו ציטוט מדוייק!). אכן כן. רבין, בדיוק חודש לפני שנרצח, התכוון לעצור את טירוף אוסלו שכפו עליו הצמד ביילין-פרס, בעידודה של 'העיתונות החושבת'. הנה מה שאמר בנאומו בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ועכשיו תבדקו את ההפרש בין דברי רבין ב-1995 (שכן, כמובן, הם אינם קדושים ואני משוכנע שרבין עצמו היה מציע במצבים שונים מפות קצת אחרות, ובכל זאת), לבין גדעון-לוי-יוסי-ביילין-שריד ושות', ובעיית האמינות המדינית של מי שמזוהה עם 'השמאל' בישראל ולקח עליו מונופול, תתברר מאליה.

האירוניה שהאנשים הטובים ברובם, המתנהלים על פי עקרונות 'תופעת גדעון-לוי', מכתירים עצמם כ'מחנה השלום', שהרי המשמעות המעשית של התופעה היא חיזוק אויבי התהליך המדיני: פעם אחת בצד הפלסטיני - זאת על ידי הערצה עיוורת של חמאס ולפני זה של פת"ח\אש"ף; ופעם שנייה כאמור על ידי חיסול-דה-פקטו של חלופה שמאלית-ישראלית ראוייה ואמינה.
זה יכול היה להיות מצחיק אילולא העובדה שהבדיחה היא עלינו ואותי היא לא מצחיקה. מה עושים? עושים. הרבה מאד אבנים שזרקו חכמים גדולים שהם למעשה טיפשים מטופשים להרבה מאד בארות (ומנהרות), חייבות להיות מוצאות משם על ידי חכמים גדולים פחות, אך אמינים יותר. זה לא יהיה פשוט, אף פעם לא מאוחר להתחיל.

על שקרים וגיבורים – שתי התבוננויות לכבוד 'הימים הנוראים' של הלאומיות היהודית בימינו

ב-1923 ישב היטלר וכתב את ספרו הידוע 'מיין קאמפף'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בגרמניה שהפכה מדמוקרטיה מבולבלת למדינת טרור-טוטאליטרית. זמן קצר לאחר מכן, אמר היטלר לשותפו ולידידו הטוב אותו זמן, הרמן ראושנינג, את הדברים הבאים: "יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו, החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש במושג הגזע...במושג האומה נשאה צרפת את המהפכה הגדולה שלה אל מעבר לגבולותיה. במושג הגזע יגשים הנאציזם את המהפכה שלו עד שישליט את הסדר החדש שלו בעולם... מהפכה זו תהיה היפוכה הגמור של המהפכה הצרפתית הגדולה, ושום אלוה יהודי לא יציל את הדמוקראטיות מפניה". במלים אחרות, היטלר ידע שלתורת הגזע אין שחר. אבל הוא גם ידע שבמציאות של בורות והתלהמות קל למכור לציבור מרקחת פסיבדו-מדעית ולהפוך אותה לנקודת משען למנוף פוליטי. כל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. בשורה התחתונה מה שעולה מדברי היטלר היא שהמטרה היא הרס הדמוקרטיה. היהודים? תרוץ. ומאין לנו הדברים הללו של היטלר? למרבה הפלא והצער, הם הופיעו בדפוס כבר ב-1939, עוד לפני 'הפתרון הסופי' ועוד לפני שהמלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם. כתב אותם אותו הרמן ראושנינג בספר שנקרא 'שיחות עם היטלר' (הקטע המסויים הזה מופיע בעמ' 201).  ראושנינג כאמור היה ידיד של היטלר, שכמו 'הפיהרר' ומליוני גרמנים שהעריצו אותו ונתנו לו את תמיכתם בקלפי, נמאס לו מהדמוקרטיה על כל עיוותיה וצרותיה, השחיתות, הכיסא ולוגיה וכן הלאה. אלא שאחרי שהיטלר עלה לשלטון, ראושנינג היה מהבודדים שהבינו מה התחליף שמציע היטלר לעיוותי הדמוקרטיה: מדינת טרור-טוטאליטרית. ב-1935 ברח ראושנינג מגרמניה ובהמשך הגיע לארה"ב. ב-1939 הוא פרסם את שיחותיו עם היטלר. מעניין שכבר ב-1941 הספר תורגם לעברית. מעניין לא פחות שמעטים הישראלים ששמעו עליו. שהרי נוח יותר לחשוב שהיטלר היה "מטורף ששנא יהודים", בדרך לניתוקה של השואה מההיסטוריה האנושית והפיכתה לארוע שהתרחש ב'פלנטה אחרת' (שמצווה ידועה היא לקיים ביקור שנתי אליה בכיתה י"א).

ומהדה-היסטוריזציה של היטלר והשואה להתבוננות אקטואלית יותר: לא מזמן פורסם בעיתונות הישראלית והעולמית כי שלטון חמאס בעזה הוציא ספר לימוד היסטוריה חדש, שתפקידו על פי דברים שאמרו בכירים בחמאס הוא "להבטיח שהדורות הבאים ידבקו בזכויותינו הלאומיות". כפי שנכתב ב-YNET, מהספר הצנוע בן 50 העמודים בסך הכל, ילמד הצעיר הפלסטיני שהתורה והתלמוד של היהודים "מפוברקים". עוד ילמד כי "הציונות היא תנועה גזענית שמטרותיה הן לגרש את הערבים מכל האזור שבין הנילוס באפריקה לפרת ולחידקל בעיראק". מסר לימודי חשוב נוסף הוא ש"היהודים והתנועה הציונית אינם קשורים לישראל, משום שבני ישראל הושמדו" .במלים אחרות, היטלר מת. אך ההיטלריזם הרעיוני – שקרים בשרות החינוך – חי וקיים. אבל גם ראושנינג זכה לגלגול נשמות. הנה מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס, קרא באופן פומבי ללמד את נושא השואה בבתי הספר הפלסטיניים, זאת כי לדעתו "למידת השואה מעידה על כיבוד האמת, ואילו ההתעלמות ממנה הורסת את הערכים שבהם מתפאר האדם. זה הדבר הנכון. גם אם מותחים עלינו ביקורת בגלל משהו, אין זה אומר שעלינו להימנע או להתעלם ממנו. הכחשת השואה היא טעות היסטורית והיא אינה מקובלת מבחינה מוסרית".

ומה לכל זה ול"גיבורים"? נו, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה. גבורתו של ראושנינג היתה  ביכולת הלא-פשוטה והנדירה במקומותינו להודות בטעות ולעשות זאת באופן פומבי, ובכתב. אבל גבורתו של ראושנינג מתגמדת לעומת זו של מוחמד אל דג'אני אל דאודי, שעל סמך ערכיו ומחויבותו לאמת, ייסד את תנועת "אל-וסטיה פי פלסטין" ('תנועת האמצע'), שלפי האתר ממר"י,  היא "תנועה אסלאמית פלסטינית הקוראת למו"מ לשלום עם ישראל ולהקמת מדינה עצמאית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, לא צבאית, המספקת רווחה כלכלית ומאמצת ערכים ליברליים דוגמת שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי [שכן] ערכים אלה מעוגנים במקורות האסלאמיים. ואצלנו? ישפוט הקורא עד כמה האנשים החושבים הפזורים ברחבי ארצנו במערכות העיתונים, במפלגות השונות, באוניברסיטאות ובמכללות, המאמינים גם הם בסובלנות, דמוקרטיה, רווחה כלכלית, שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי, אכן מחוייבים לאמת כמו ראושנינג ואל-דאודי.

מה היא לדעתי הוראה משמעותית (וגם מה היא לא)

מאמר שלי שראה אור בכתב העת של מופת

מכתב גלוי לסטודנטית פלסטינית-ישראלית, או: 'זהות101'

'כולנו בני אדם' את אומרת, ואת צודקת כמובן. ומיד אחרי שאת אומרת שכולנו 'בני אדם' את תוהה ואולי אף מיצרה על כך שלמרות שכולנו 'בני אדם' אנחנו מדברים בינינו במונחים של ערבים או יהודים וכן הלאה. ובכן, קל מאד לומר 'כולנו בני אדם' ולחפש בכל דת ובכל תרבות את הערכים האוניברסאליים המבטאים את היותנו כולנו בנות ובנים של אלוהים. אבל בשלב הזה של חיינו הבוגרים, אין ברירה אלא להתמודד עם השאלה באופן רציני יותר מאשר לחזור ולומר 'כולנו בני אדם' ו'חבל שאין שלום'.

למה בנק קואופרטיבי?

בעצם, למה בנק בכלל? התשובה על השאלה השנייה פשוטה והיא תוביל גם לתשובה לא כל כך פשוטה על השאלה הראשונה.

על ההשלכות השונות של טענת התלות

קודם כל חשוב להבהיר.
המלה 'תלות' סובלת מיחסי ציבור גרועים, ובצדק. מי מאתנו רוצה להיות 'תלוי' במישהו אחר? מי מאתנו רואה במלה 'תלותי' מחמאה גדולה?
ולכן חשוב להבהיר למה הכוונה.
הכוונה היא 'מטריאלית' לחלוטין. כלומר ברמת התשתיות של החיים. כלומר בעובדה. העובדה היא שכל מה שעשיתי אתמול, כל מה שעשיתי עד עכשיו וכל מה שאעשה ביתרת חיי, לא יכול היה להתקיים מחוץ למערכת אותה מפעילים אנשים שהם לא אני [הזולת].
הייתי אומר שזה כולל את המחשבות אבל זה כמובן מוגזם ומיותר לנסות להוכיח. אם כי ברור שאם המחשבות מבוטאות באמצעות מלים ושפה, הרי ברור שללא קיומה של שפה מוסכמת על הזולת לא יכול הייתי לבטא את היחודיות שבי.
אבל אני בכוונה 'בורח' מהזירה הזו, של המחשבות והרגשות, ולו מהטעם הפשוט שכל אחד יסכים אתי שיש פער ידוע ובלתי ניתן לגישור בין הרגשות והמחשבות 'ההיוליות', לבין ביטוין במלים, בשפה, בכל שפה. ולכן ברור כי במובן מסויים יש בי ייחודיות שאיננה תלויה ואיננה קשורה בהכרח לזולת, אלא היא ענין מהותי-פנימי בלתי ניתן לתאור. אלא דרך התווך של השפה, וחזרנו לנקודת המוצא.
אבל מהזירה המטריאלית אי אפשר לברוח. ומיותר לדון בשאלה מה חשוב ומה פחות חשוב. אין צורך לשלוף את מאסלו בכל הזדמנות, לא כי הוא אמר דברים לא-סבירים אודות פירמידת הצרכים, אלא פשוט כי אפשר לנהל ויכוח על עצם התפיסה הפירמידלית-הלינארית שלו: קודם לחם, אחר כך יוגורט, אחר כך טישרט, אחר כך מברשת שיניים ואז מילון אבן שושן ובסוף אתרים-לא עלינו באינטרנט.
אני בכוונה לא מדביק הפנייה לתיאורית מאסלו כי עד כדי כך אני משוכנע שכולם שמעו עליה ואם לא אז בוודאי הבינו אותה מהדיון הקצר במשפט הקודם.
אם לסכם את הטיעון עד כאן, ולמעשה אני עדין בשלב המבוא שלו, אומר כי במושג 'תלות' אין כוונתי אלא לתאור מצב. לא שיפוטיות יש כאן, ולא עמדה ערכית, ולא הקדמה לטענה חסרת שחר לפיה עלינו 'להשתחרר' מהתלות הזו, או לטענה פוליטית סבירה-לכאורה לפיה לא מדובר ב'סתם' תלות, אלא בתלות ממש קונקרטית בתאגידים למיניהם, בין אם מדובר בתעשיית התקשורת, ובין אם מדובר במדינה.
לא. לא כי לא יכול להיות ממש בטענות הפוליטיות הללו, אלא כי לא עליהן אני מדבר ולא אליהן אני רומז.
הדיון שלי הוא במובן מסויים מופשט לחלוטין. קצת מוזר אולי כשזה בא מצידו של היסטוריון, כלומר מצד מי שמקצועו מחייב אותו לעסוק במוחשי, בקונקרטי, בחד פעמי.
הכל נכון - לגבי עבודת ההיסטוריון - אבל אני מנסה ללכת אל מעבר להיסטוריה, אל מעבר למקצוע, אל מעבר לתביעה לדון בדברים קונקרטיים בהקשרם הרלבנטי, ובמלה אחת אני 'מתפלסף'. מתפלסף - או אם לנקוט במונח המקצועי: אני לש אפשרויות היסטוריוסופיות. אפשרויות היוצאות מההבנה ההיסטורית שהתגבשה אצלי בשנים שאני עוסק במקצוע, הן כחוקר ועוד יותר כמורה, אבל חותרות לתובנות בסיסיות על מצבו של האדם.
ועל טיב מצבו של האדם בימינו כבר אמרתי מה שאמרתי ברשומה הקודמת, וזה חוזר על עצמו ויחזור על עצמו לאורך כל הדרך: החיים הטובים.
ואת זה צריך להסביר בקצת יותר מלים, אבל לא ביותר מדי. מלים, ארבע במספר, שיכולות - ואכן שימשו - מוקד להתייחסות למחקרים היסטוריים מקצועיים, אבל שכאן מובאות כנקודות ייחוס לדיון באפשרויות ההיסטוריוסופיות.
ארבע המלים הן: כאב, פחד, מחסור, מוות.
קל לראות עד כמה המלים הללו, כל אחת לחוד והקומבינציות שלהן, מהוות ישויות היסטוריות ברורות.
כאב= מלחמות.
פחד=פוגרומים.
מחסור=עידן הקרח הקטן.
מוות=הדבר השחור.
שוב אני חוסך לעצמי קפיצות לויקיפדיה בה יקבל הקורא חומר קריאה אינסופי בכמותו על כל אחת מהדוגמאות ההיסטוריות הללו. והקורא בוודאי יודע שאלו רק דוגמאות. כי כאב אפשר לחוש גם משפעת. פחד מזאבים. מחסור מבצורת או מאניה שלא הגיעה בזמן או לא הגיעה בכלל בגלל סערה או טעות בניווט, ומוות תודה לאל יש בשפע בכל הצורות ובכל הצבעים.
וכל אחת מהדוגמאות תוביל לדוגמאות אחרות שכל כולן ללא יוצא מהכלל ניתנות לדיון היסטוריוגרפי מוקפד, מבוסס על מקורות כאלו ואחרים, דיון היוצר קורפוס של מחקרים כתובים, ספרים, מאמרים ומה שביניהם, ואלו יכולים להפוך לתרבות פופולרית יותר, ממאמרים מדעיים בעיתונות, עבור ברומנים היסטוריים וגמור בסרטים.
את כל זה עושים ברגע זה עשרות או אולי מאות אלפי אנשים. אני אחד מהם. גאה להיות אחד מהם.
אבל כאן אני מדלג אל מעבר למלאכה האינסופית והמרתקת הזו, של חקר וסיפור תולדות הכאב, הפחד המחסור והמוות, כדי להשתמש ברביעיה הזו כבסיס מוצק להסביר מה זה 'החיים הטובים'.
ובכן, לא יפתיע אותי אם הקורא הסביר כבר הבין לבד. החיים הטובים הם חיים נטולי כאב, פחד, מחסור ו....מוות.
כן, גם על הדבר הרביעי עובדים ממש ברגעים אלו, וזה שאני לא מחזיק מהמאמץ הזה, על שני צדדיו [תכף אסביר] לא משנה את העובדה הזו, כלומר את משמעותה. המאמץ [הלא-מוצלח ואולי מיותר] לבטל את המוות הוא פועל יוצא ישיר והגיוני של המאמץ [המאד מוצלח] לבטל את הכאב, הפחד והמחסור.
שתי הערות על פרויקט ביטול המוות: א. ככל הנראה הוא לא אפשרי. ב. לדעתי הוא מיותר ואולי אף מסוכן. הוא לא אפשרי כי סופו של כל אורגניזם טבעי למות. הוא מיותר כי אולי לחיות לנצח זה מתיש, הוא מסוכן כי אם ברור שהיותו של גוף האדם אורגניזם טבעי הוא הוא המכשול העומד בפני חיי הנצח, הרי שההתמקדות במאמץ לברוח מהמוות תייצר בהכרח את המחשבה ואת הטכנולוגיה הנגזרת ממנה, שיש לבטל עד כמה שניתן את המימדים האורגניים-טבעיים של האדם. ומכאן למפלצות טכנוביולוגיות המרחק קצר. ואני דוחה על הסף את הטענה שעולה למשל ב'שם הורד' לפיה גם משקפיים [טכנולוגיה] הם התערבות באורגניזם הביולוגי [העין] ולפיכך אדם המרכיב משקפיים הוא ישות 'טכנוביולוגית'. אסתפק בלומר דבר פשוט ודבר פילוסופי כנגד הטענה הזו. הדבר הפשוט: השכל הישר יודע להבדיל בין איש ממושקף לרובוט בעל רקמות אנושיות. הדבר הפילוסופי: יש נקודה בה השינוי הכמותי הופך לשינוי איכותי. אני בעד לשמור על הגבול הזה. לא אכפת לי אם ירחיבו לי את הזכרון באופן מלאכותי. מאד אכפת לי אם אנשים יתחילו להנדס טכנוביולוגית את הילדים שלהם שעדיין לא נולדו. וכן, אני בעד שהמחקר הגנטי יתרום למניעת מחלות כמו אלצהיימר או טייזקס. כפי שאמרתי, יש גבול ואם הגבול לא ברור יש לדון בו. ציבורית.
עד כאן בעניני המוות.
נשאיר את המוות מקדימה, ונחזור לשלישיה המגדירה את החיים הטובים.
בקיצור אומר, שהמצב ההיסטורי של 'התלות הקיומית המוחלטת של כל אחד מאיתנו בזולתו', משפט המפתח ברשומה הקודמת, נוצר בדיוק באותו הזמן ובאותן הנסיבות וכפועל יוצא של המאמץ האנושי להתגבר על הכאב, הפחד והמחסור.
לכאורה יכול הייתי לומר את כל זה בקיצור, באמצעות המושג הידוע 'המהפכה התעשייתית'. אלא שאני חושד שאנשים יבינו את המהפכה התעשייתית כהמשך של המאמץ האנושי המאד מאד ישן, בן מאות אלפי השנים, לעשות שימוש בשכל על מנת לשפר את מה שמארקס כינה 'תהליכי היצור'. הואיל ואני 'מודרניסט' בהשקפתי, כלומר מאלו הסבורים שהעת החדשה, או 'המודרנית', מבטאת שינוי דרמטי מהתקופות שקדמו לה, אינני לוקח את הסיכון בלנקוט מונחים שיש בהם מן ההמשכיות. ותעשייה - כך יטען הלא-מודרניסט [שהוא לאו דווקא פוסט או אנטי מודרניסט] - היא מכונות, ומכונות כמו בורג השאיבה של המצרים יש כבר אלפי שנים. והפירמידות. ולוח השנה. והמתמטיקה. והאסטרונומיה. שלא לדבר על השפה. כל אלו יצירות אדירות [ואכן הן אדירות] שקדמו לתקופתנו שהיא אולי 'חדשה' [מאתיים שנה בערך] אך היא פסיקון ביחס לתולדות האנושות [שני מליוני שנים בערך], קל וחומר ביחס לתולדות הבריאה כולה [20 מיליארדי שנים בערך].
לא.
עם כל הכבוד לאסטרונומים הקדמונים ועם כל ההערצה למערכת החוקים של חמורבי או למיתוסים השוויוניים ברוחם של המקרא העברי, אין בכל אלו אלא משום הישגים אנושיים כבירים שפועלים על יסוד התודעה שכאב, פחד ומחסור [ומוות כמובן] הן בבחינת מצב צבירה טבעי, בלתי ניתן לשינוי, שכל שנותר הוא למשמע אותו. מכאן המיתוסים, מכאן הדתות קטנות כגדולות.
במאתיים השנים האחרונות אנו עדים למשהו אחר לגמרי, והדברים ידועים. בחלקים הולכים וגדלים של האנושות האנשים אינם יודעים מחסור מהו, אינם סובלים כמעט מכאב, והפחד הגדול שלהם הוא מחייזרים, מטאוריטים שאולי יתנגשו בכדור הארץ או מגורמים פוליטיים שרוצים להרוס את העולם שלהם, או לכל הפחות מדברים כאילו זה מה שהם רוצים לעשות.
זהו מצב ללא תקדים.
והוא נוצר כאמור במקביל לתוצאה שלו, התלות ההיא של כל פרט בזולת. ובמקביל לעוד דברים חסרי תקדים: הדמוקרטיה ההמונית, הגלובליזציה [שלא התחילה כדעה רווחת חסרת שחר עם נפילת הגוש הקומוניסטי בדיוק לפני 20 שנה אלא ימיה כימי העת החדשה, קרי 300-200 שנה], האינדיבידואליזם, הסובלנות התרבותית [לפחות ברמת ההצהרה] וכן הלאה.
לפני הרבה שנים כתבתי מאמר שאני מאד אוהב. כותרתו היא בערך זו: 'מדוע חינוך לדמוקרטיה חייב להתבסס על מימד עומק היסטורי'. טענתי בו כי הן הדמוקרטיה המוכרת לנו היום [על כל הפרוצדורות והמרכיבים שלה: בחירות, חוקות וכו'], והן החקר ההיסטורי המוכר לנו היום [ההיסטוריוגרפי, המקצועי, מבוסס המקורות, השואף לאוביקטיביות והמסוגל להפיק נראטיב ביקורתי] נולדו באותן נסיבות, והשתיים - הדמוקרטיה וההיסטוריוגרפיה - זקוקות זו לזו, ולכן יש לשמור על שתיהן בקפדנות. הנה המאמר.
כל זה כדי לומר כי אנו אכן חיים למיטב הבנתי [שהיא כמובן לא רק הבנתי אלא הבנתם של גדולים וחכמים ממני] במציאות חיים חסרת תקדים. ואם אלו היו החדשות לא הייתי טורח לספר אודותיהן, אבל אני טורח כי למיטב הבנתי הבעיה הגדולה של תקופתנו, היא שאנו חיים אוביקטיבית במציאות אחת, ודנים בה סוביקטיביות בכלים ממציאות אחרת.
קראתי לדבר הזה פעם 'פרדוקס האדם המודרני', ובקיצור הוא נראה כך: בעוד שמבחינה אוביקטיבית כל אחד מאיתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט - לא 'סתם' אלא כחלק מהמאמץ המאד מוצלח ל'חיים טובים' [כאמור: נטולי כאב, פחד ומחסור] - הנה מבחינה סוביקטיבית רבים מאתנו, שלא לומר כמעט כולנו, מתנהגים כאילו הם ואפסם עוד. כלומר הפרדוקס בנוי ממציאות מחוברתת לחלוטין הנשענת על תשתית רוחנית אגואיסטית לחלוטין.
וברור שלא היינו מגיעים לאן שהגענו - והגענו כאמור רחוק בפרויקט 'החיים הטובים' - אילו באמת 'הלחלוטין' הזה היה עד כדי כך.
ואולי הוא באמת כך, אבל מספיק שפרומיל אחד או אפילו פחות מזה, יבינו את המציאות המורכבת הזו כדי לנהל אותה בהתאם, ואילו האחרים ימשיכו לחשוב על עצמם ועל סביבתם במונחים מהעת העתיקה או מימי הביניים. אבל אז המחיר יהיה - והוא הווה! - שאת 'ההמונים המרוצים' הללו [המושג לקוח מהגותו של חוזה אורטגה אי גאסט ואף פעם אי אפשר להגזים בקריאה ללכת ולקרוא את מרד ההמונים!!] יהיה צורך לנהל במניפולציות רדודות מהסוג המוכר כ'תרבות הרייטינג'.
תרשו לי רגע להתעכב על מהותן של המניפולציות הרדודות, ועוד רגע אני מסיים את הרשומה הזו: שימו לב למאפיינים של תוכניות כמו 'מי רוצה להיות מליונר', 'הישרדות', 'הבלוק', 'האח הגדול' וכו'. ניחשתם נכונה. הן מנסות להחזיר אותנו למצב הטרום-מודרני, של, הפלא ופלא, כאב, פחד ומחסור. הכל וירטואלי גם כשזה אמיתי [כי החבר'ה בהישרדות באמת מזיעים שם בקריביים והחבר'ה באח הגדול באמת סגורים בחדר, והמליונר החדש באמת מקבל מליון שקל שמטרתו לבטל את המחסור].
אני מקווה שדברי ברורים גם אם לא בהכרח מוסכמים.
ובכל מקרה לא דברי אודות 'האדם המרוצה' והדרך לנהל או 'להכיל' אותו היה המוקד בפיסקאות האחרונות, אלא 'פרדוקס האדם המודרני'.
'הפרדוקס' לא מענין לכשעצמו כמצב מוזר [כמו בפרדוקס השקרנים או אכילס והצב או זנון והחץ וכל פרדוקס פילוסופי אחר שנועד ליצור חומר מרתק למחשבה], אלא כתאור תמציתי של האיום האסטרטגי הגדול ביותר על פרויקט החיים הטובים.
ברשותכם אסכם את האיום הזה: ככל שיהיו - וישנם! - יותר ויותר אנשים אשר נהנים מחיים-טובים, יתכן מצב ובו יותר ויותר אנשים לוקחים את חייהם הטובים כמובנים מאליהם, ואז הם הולכים ומתרחקים הן מהבנת הכלים והמערכות [הציבוריות בהכרח] שאיפשרו להם את החיים הטובים, והן מההגנה על המערכות הללו, תחזוקתן ושיפורן.
במלים אחרות, האיום האסטרטגי הוא כזה: ככל שפרויקט החיים הטובים מצליח יותר - והוא לא מפסיק לעשות כן - כך הולכים ומתקצרים ימיו, הולך עתידו ועומד בסכנה גדלה ומתגברת.
הפתרון?
כבר כתבתי את זה במניפסט, ואשוב על הדברים במלים אחרות [או זהות, אני לא בודק]: על מנת להמשיך ולקיים את חייו הטובים של כל פרט, על כל פרט לעשות מאמץ שיטתי מחוייב ומלומד ומורכב להגן על המערכות הציבוריות.
פעם קראו לזה סוציאליזם אבל מסכן הסוציאליזם עבר התעללות המסכן, מימין, משמאל, מלמטה, מלמעלה, התעללות חומה, התעללות שחורה, התעללות לבנה וגרוע מכולן: ההתעללות האדומה.
עד כאן להפעם.