היכן יש עוד אנשים כאלו? - סקירת ספרו של אורי הייטנר, יהודה הראל: ביוגרפיה, ראשון לציון: ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2019

'ואין כל חדש תחת השמש' כתוב במקרא, אבל כידוע המקרא מספר בהרחבה על תולדות מעשיהם של יחידים, כשעקרון הבחירה מרחף מעל. המסר ברור: בין שאין חדש תחת השמש ובין שיש חדש, למעשיהם ולמחדליהם של היחידים יש משקל רב. מכאן חשיבותן של ביוגרפיות. ערכהּ המוסף של הביוגרפיה – לצד תולדות המעשים, כלומר הסיפור – הוא במה שהיא יכולה לתרום לקריאת העתיד ולמאבק על עיצובו.

          הביוגרפיה שכתב אורי הייטנר על יהודה הראל מתארת אדם צנוע ואף ביישן, שנחישותו האידיאולוגית והערכית הביאה אותו למעורבות בשׁורה של הישגים מרשימים למדי: ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן, התמורה הדרמטית שעברה התנועה הקיבוצית, הניסיון להוביל פוליטיקה ישראלית מרכזית שהיא גם ימין וגם שמאל ולא ימין ולא שמאל, ובתוך כך הוא גם הקים משפחה, העמיק בלמידה והעשיר את ידיעותיו ואף תרם לכלכלת ישראל.

          יהיו שיחשדו מראש בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם השתתפו באותם  מאבקים פוליטיים לאורך השנים. אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית.

          הדברים אמורים באשר לספר העשיר הזה כולו. אומנם הגולן תופס בו מקום מרכזי, ובצדק, שכן פרס ישראל לחקלאות והתיישבות הוענק להראל, בשנת תשע"ח, בזכות תרומתו המיוחדת להתיישבות בגולן . אבל הייטנר עוסק בכל שלבי חייו: מהולדתו בברלין למשפחת אורבך בשנת 1934, מותו של אביו בשליחות ציונית באירופה, נישואי אימו לאריה הראל, שממנו קיבל את שמו הנוכחי, ולאורך מסלול חייו הסוער: גבעת ברנר, תל אביב, חולון, ארצות הברית, מנרה ולבסוף רמת הגולן. בכל שנותיו גילה הראל רוח ביקורתית, לא פעם מרדנית, שנבעה ללא ספק מתחושת ערך עצמי. תכונות אלו התבטאו עם השנים ברעיונותיו ובניסיונותיו לממשם.

          על כריכת הספר מופיעה טענה של ירון לונדון שהראל שייך לקבוצה לא גדולה של 'אנשים בדורנו שחוללו מהפכה של ממש'. לדעת לונדון 'הראל אחראי לשתיים: ההתיישבות בגולן והשינוי העמוק בתנועה הקיבוצית'. עם זאת, באופן פרדוקסלי לכאורה, ספרו של הייטנר נפתח דווקא בדברי שבח לתפארת הכישלון – בציטוט דבריו של הראל 'שגאוותו הגדולה ביותר היא על כך שהצליח להגשים חמישה אחוזים מן הפנטזיות שלו. כדי להצליח להגשים חמישה אחוזים היה עליו להיכשל ב-95 אחוזים' (עמ' 7). הפער הקיצוני הזה בין הצלחות לכישלונות קשור במידה רבה  ליחסו של הראל לפוליטיקה. הייטנר מיטיב לעמוד לאורך ספרו על הפרדוקס הזה: הינה לנו אדם שחולל תמורות פוליטיות משמעותיות אף שעד היום הוא סולד מהפוליטיקה הממסדית. על פי התמונה העולה מהספר, הראל הוא אנרכיסט.

          לא זה המקום לעמוד על שורשיה, התפתחותה ומהותה של הפוליטיקה המודרנית. בכל אופן לצורך ענייני כאן ניתן להנגיד בין שני סוגים שלה: הפוליטיקה הממסדית-הממלכתית וזו החברתית-הוולונטרית. הפוליטיקה הממסדית-הממלכתית אנונימית ולכן נשענת על סיסמאות וכוח, ואילו הפוליטיקה החברתית-הוולונטרית אינטימית ולכן נשענת על עשייה ודוגמה אישית. אין להכחיש את יתרון כוחה של הפוליטיקה הממסדית-הממלכתית: ברצותה היא עוקרת הרים, ברצותה היא מספחת שטחים, וברצותה היא נסוגה מהם.

          הייטנר מראה שהראל היה מהמחמירים שבאנשי המופת של הדוגמה האישית – הוא מעולם לא דרש מאחרים מה שלא דרש מעצמו. דפוס התנהגות ברור זה מרשים במיוחד אם מביאים בחשבון שהראל נולד בשנת 1934, אל תוך מציאות אידיאולוגית ואידיאליסטית. תכונותיו כנער סקרן ומעמיק בעל עקרונות של הגשמה עצמית הובילו אותו למסלול התנגשות עם כל מה שמאפיין את הפוליטיקה הממלכתית: כיבודים, יהירות, ריחוק והבטחות ללא כיסוי.

          האידיאליזם הנוקב הביא את הראל בשלב ראשון אל הקומוניזם. הוא העריץ ברית-המועצות ואת סטלין. הייטנר מצטט מפי חיים הנגבי, ידיד קרוב של הראל, רעיון שהעלה הראל בראשית  שנות החמישים: 'נכתוב לסטלין [...] ונציע עצמנו כמוצגים חיים למוזיאון חינוכי לבני נעורים במולדת הסוציאליזם. יבנו למעננו בית קפה בורגני, יעניקו לנו חליפות מחוייטות לפי מיטב אופנת המערב [...] יספקו לנו די מזון ושתייה [...] אנחנו נתנדב לבלות כך שתי משמרות ביממה ואפילו יותר. תלמידי בתי הספר בברית המועצות [... יווכחו] במו עיניהם באיזו אווירה מנוולת ומנוונת העבירו אנשים את חייהם בקפיטליזם' (עמ' 16-15). בעודם מעלים רעיונות מופלאים כאלו, הלכו הנגבי והראל 'לאספות בבית העם בתל אביב' מטעם תומכי הקומוניסטים וברית-המועצות והצטרפו 'לקריאות סט-לין סט-לין' (עמ' 16). ההערצה לברית-המועצות ולקומוניזם הייתה הצד האחר של היחס המבטל כלפי ניסיונה של תנועת העבודה הציונית לשלב לאומיות וסוציאליזם, ניסיון שבעיני אנשים הרואים הכול במונחים מוחלטים היה ראוי לכל בוז.

          אומנם בשנת 1954 הצטרף הראל כחבר לקיבוץ מנרה, אך הוא המשיך להזדהות עם מק"י ולא עם מפ"ם. באותה השנה הוביל יגאל אלון את הפילוג בתוך מפ"ם ה'היסטורית' – שנוסדה בינואר 1948 – וכחלק מהמאמץ לטפח סגל פעילים צעירים יזמה 'אחדות העבודה' סמינר חינוכי מעמיק, והראל היה אחד המשתתפים בו. במהלך הסמינר הוא 'חזר בתשובה' והצטרף לא רק בגופו אלא גם ברוחו ל'קיבוץ המאוחד'. לימים אפילו הנגבי, הגם שנשאר בשמאל הישראלי והיה ממקימי 'מצפן', הודה בכישלונה של ברית-המועצות ומתוך כך גם בכישלון הקומוניזם.

          מכל מקום הראל מעולם לא חדל להיות מתריס וביקורתי. כעבור כארבעים שנה הוא המיר את הסוציאליזם החלוצי בחלוציות של הפרטות קיבוציות עמוקות, ומאוחר יותר הנטייה למוחלטות, שעמדה ביסוד הערצתו להבטחה הקומוניסטית המוחלטת, מצאה לה יעד חדש בחזון מנוגד לכאורה לקומוניזם: הליברטריאניות. גישה זו נשענת על ביקורת המדינה הדמוקרטית-הפרלמנטרית, על שלל פשרותיה ועיוותיה הביורוקרטיים, שעל עצם קיומם אין ולא יכול להיות ויכוח. אלא שמה שעבור תומכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית הוא עניין קבוע שיש לשפרו, עבור הליברטריאנים הוא עניין מגונה שיש לחסלו. מכאן קצרה הדרך לזלזול הליברטריאני במוסדות המדינה, גינוי עקרון הפשרה הסוציאל-דמוקרטי ובעיקר הערצת היחיד הנמרץ, המוכשר והמצליח – שפשרותיה של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית ממומנות בעיקר על חשבונו כמובן. באחת, הקומוניזם בז לבורגנות בשם 'שמש העמים', ואילו הליברטריאניות בזה לה בשם 'מרד הנפילים'.

          אפשר כמובן לשפוט את חייו של הראל לאור נטייתו לאידיאולוגיות קיצוניות: פעם אל הקומוניזם ומאוחר יותר אל הליברטריאניות. אבל ספרו של הייטנר מציע את ההפך הגמור: הגם שיש חוט מקשר ברור למדי בין אופיו הפרוע של הראל בנעוריו (בין השאר הוא גנב ספרים וחיבל בציוד צבאי) לבין דבקותו בקומוניזם בצעירותו ובליברטריאניות בגיל מבוגר, בפועל הוא השקיע את רוב ימיו בגופי מעשים שהאפילו על הדיבורים.

          את נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו של הראל מציע הייטנר לראות בקיץ 1967, ובנקודה זו פותח הספר. במאי 1967 עוד הסביר הראל במאמר פרוגרמטי מקיף מדוע הדבר החשוב ביותר בימינו הוא 'הגשמת הציונות בדרך סוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים', כי אם לא כן 'יבוא הקץ על העם היהודי' (עמ' 12). אך חודשיים לאחר מכן, ביולי 1967, הוא שינה את תפיסתו והציב במוקד פועלו את ההתיישבות היהודית בגולן, מתוך תפיסה חברתית ומדינית גם יחד.

          לא בכדי עוסקים לפחות שבעה עשר מתוך שלושים פרקי הספר בסיפור של הראל והגולן, מראשית ההתיישבות בגולן ועד הניסיונות המדיניים לסגת מחבל ארץ זה תמורת הסכם שלום עם סוריה. כל פרק חשוב ומרתק כשלעצמו, אבל דומה שהפרקים הדרמטיים ביותר וכנראה הקריטיים ביותר מנקודת המבט של 'הסוף הטוב' (לפחות לפי שעה), דהיינו הריבונות הישראלית בגולן, הם אלו העוסקים בהתמודדויות של הראל עם שותפיו – או עם שותפיו לכאורה – למחנה הפוליטי הרחב: יצחק רבין ואהוד ברק.

          קדמו למאבקים אלו צעדים חשובים לא פחות. בשנת 1974, על רקע המשא ומתן להפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, יצא 'ועד יישובי רמת הגולן', שנוסד כבר בשנת 1969, בסיסמה המפורסמת פרי מוחו של הראל: 'הגולן חלק בלתי נפרד מישראל'. בשנת 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, ושר החוץ משה דיין הצהיר אז כי אין הבדל בין הגולן לסיני. תגובתם של הראל ושותפיו באה לידי ביטוי בפוליטיקה הממלכתית עם קבלת 'חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981'.

          הדרמה הגדולה ביותר בספר היא זו הקשורה למאבק שנאלצו הראל ושותפיו – הייטנר ביניהם – לנהל מול רבין, שמבחינות רבות הוא והראל שניהם 'מאותו הכפר', ולכן האכזבה מעמדתו של ראש הממשלה בקדנציה האחרונה שלו הייתה גדולה ומכאיבה. בשנת 1980, לאחר מותו של אלון, כשהוקם 'מחנה רבין', הצטרף הראל למחנה זה, לבקשתה של האלמנה רות , ושימש כיועצו ועוזרו של רבין. 'באותם ימים', כותב הייטנר, 'התחוורה ליהודה מלוא חשיבותה של העשייה הפוליטית, הקשורה ללא הפרד בעשייה החשובה באמת – העשייה ההתיישבותית. הוא האמין שאם יימצא לצידו של המנהיג, יוכל גם להשפיע עליו, ובאמצעותו על המפלגה והמדינה' (עמ' 157).

          במהלך מערכת הבחירות לכנסת בקיץ 1992 נאבקו ביניהם יושב ראש מפלגת 'העבודה' רבין וראש הממשלה המכהן יצחק שמיר מי יביע נאמנות רבה יותר לגולן ולהתיישבות. 'לא יעלה על הדעת', אמר רבין בקצרין העתיקה ב-10 ביוני 1992, 'שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את בטחון ישראל. לא די לשאת מלים על רמת הגולן: יש לממש אותן, בבנייה, בתעסוקה' (עמ' 158 ). ועוד אמר רבין באותו מעמד: 'ולכם המתיישבים, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא – כל הכבוד לכם!' (עמ' 203). ב-22 ביוני 1992, יום לפני הבחירות, נחת מסוק הבחירות של רבין באורטל, קיבוצו של הייטנר – למחווה אוהדת מזו לא יכלו אנשי הגולן לצפות.

          הראל, אנרכיסט ברוחו אך אדם מציאותי, לא מיהר להתלהב ממילים. בינואר 1991, כשנה וחצי לפני ביקורו הנזכר של רבין בקצרין, הצליחה ארצות-הברית לבנות קואליציה בין-לאומית רחבה כנגד סדאם חוסין. הקואליציה הזו כללה גם מדינות ערביות ובהן סוריה. להראל היה ברור כבר אז כי 'הצטרפות סוריה לא היתה בחינם, והיא תוביל ללחץ אמריקאי לנסיגה ישראלית מהגולן' (עמ' 203). על כן כבר בפברואר 1991 התחדשה פעילות 'ועד יישובי הגולן'. ואומנם לאחר כינוס ועידת מדריד, באוקטובר 1991, ולאחר ההצהרות הנלהבות של שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר בדבר 'סדר חדש במזרח התיכון', החלה חרושת שמועות והתעוררו חששות ממהלך לא צפוי, שהראל דימה לצוללת העולה לפתע אל פני המים, ובשלב זה כבר אין מה לעשות נגדה.

          בבחירות 1992 ניצחה מפלגת 'העבודה', ורבין חזר לשמש כראש ממשלת ישראל. חודשיים וחצי לאחר שנכנס לתפקידו 'נפוצו שמועות על שינוי בעמדתו ביחס לגולן, ועל משא ומתן מעשי המתנהל עם הסורים על נסיגה מהגולן' (עמ' 206 ). שמועות אלו הביאו לדרישת הוועד לפגישה עם רבין. הפגישה, שהתקיימה ב-6 בספטמבר 1992, הייתה מעמד קשה. רבין סירב לבקשת אנשי הוועד להתחייב בכל הנוגע לעתיד הגולן, אפילו לא על תקציבי פיתוח. כבר למוחרת פרסם הראל מאמר קשה נגד אפשרות הנסיגה מהגולן, והשווה בו את העתיד הצפוי אם כך יקרה, להווה של יוגוסלוויה באותו הזמן: מסמך הסכמה בלונדון מזה ותותחי הסרבים על הגבעות שסביב סרייבו מזה.

          בנובמבר 1992 חזר רבין לאורטל, אך הפעם לא התקבל בפרחים ובדגלונים של ערב בחירות אלא בשריקות בוז של מאות תושבי הגולן שבאו למחות. 'לדבריו של רבין', כותב הייטנר על הביקור הזה, הוא 'הגיע לאורטל כדי להביט בעיניהם של התושבים ולומר להם שלא שכח את ההבטחה שנתן לפני הבחירות, לומר להם ישירות את האמת – שהוא שינה את דעתו. פעמים אחדות הדגיש שהוא מוכן ל"נסיגה בגולן" ולא "מהגולן"' (עמ' 206).

          במאמר חריף מאותם ימים שכותרתו: 'איתך, יצחק רבין, או בלעדיך', לא הסתיר הראל את אהדתו לרבין: 'זמן רב התגעגענו לראש ממשלה כמוך', כתב, 'רצינו את יצחק רבין, בן למשפחת חלוצים, את רבין מהפלמ"ח ושחרור מעפילי עתלית, מהמלחמה הנואשת על ירושלים, משחרור הנגב, מפיקוד צפון וממלחמת ששת הימים. היום אין יותר פוליטיקאים מחומר כזה' (עמ' 213 ). אך בהמשך הדברים העלה שאלה נוקבת ופוגעת: 'האם כבר החלטת להפרד מיצחק רבין שהכרנו, ומהחברים בעמק ובהר שראו בך את שליחם, ולהחליפם ביוסי ביילין ובשריד?' (עמ' 213 ). היה זה עלבון קשה להאשים את רבין בהצטרפות לחסידיו המהוללים של יריבו המר שמעון פרס. את מאמרו סיים הראל בקביעה ברורה וחד-משמעית: 'אנחנו ממשיכים בדרך בה הלכנו, ואם נצטרך נמשיך גם בלעדיך' (עמ' 213).

          בכך לא תמה הדרמה: ביוני 1993 טבע רבין מטבע לשון פוליטית בישראל כאשר כינה בזלזול את מתנגדי הנסיגה פרופלורים. אך הללו לא רק המשיכו להסתובב אלא המריצו והגבירו את תנועתם. בינואר 1994 הצהיר סגן שר הביטחון בשם השר הממונה עליו – רבין – כי כל תוכנית נסיגה תובא למשאל עם. היה זה ניצחון משמעותי לאנשי הגולן, אך עבור הראל, שראה במדינה 'דבר רע, מכשיר כפייה' (עמ' 206 ), ושלא נתן אמון רב בפוליטיקאים, לא היה די בהצהרה זו; הוא ושותפיו רצו לעגנה בחוק.

          שוב הבין הראל שאין מפלט מהפוליטיקה הממסדית: ביוני 1994 הוא יזם את הקמת תנועת 'הדרך השלישית'. בין מקימיה היו גם אנשי הרעות, יפי הבלורית והתואר, חבריו לנשק של רבין מתקופת הפלמ"ח. הלחץ על רבין לא יכול היה להיות חזק וכואב יותר, אך הוא עמד על שלו: ב-3 באוקטובר 1994, אחרי תשעה עשר ימי שביתת רעב, שבה לקחו חלק גם הראל והייטנר, הביע רבין הערכה רבה לנחישותם של המתנגדים אך דבק בנכונותו לפינוי יישובים לטובת השלום עם סוריה. במאמר שפרסם באותו יום בתגובה על דבריו הברורים של רבין בעניין זה השווה הראל בין השלום שעליו דיבר רבין לשלום שחמישים ושש שנה קודם לכן דיבר עליו צ'מברליין. חלפו עוד חודשים ארוכים עד אשר ביולי 1995 הצביעו חברי הכנסת על אישור 'חוק שריון רמת הגולן', שהעמיד את חבל הארץ הזה במדרגה של ירושלים. אומנם ההצבעה הסתיימה בתיקו והחוק לא עבר, אך כדברי הייטנר, 'המסר היה ברור – אין בכנסת הנוכחית רוב לנסיגה מהגולן' (עמ' 230). הסוף ידוע: החוק במתכונתו המלאה, 'חוק יסוד: משאל עם', אושר בכנסת בשנת 2014. קדמה לאישור מסכת ייסורים, דמגוגיה וטענות שטחיות מצד מתנגדיו המעטים אך הקולניים של החוק, ביניהם ברק ואחרים. הייטנר מתאר את הדברים בספרו בפירוט רב.

          ספרו של הייטנר גדוש דוגמאות, אנקדוטות וסיפורים מאלפים, ועולה מהם תמונה ברורה של ההתחבטות של הראל בנוגע לפוליטיקה: למרות הכישלונות שבאו לצד ההצלחות, כל מה שעשה הראל בתחום החברתי-הוולונטרי – בקיבוץ, בתנועה, בכלכלה ובהגות – צבוע בצבעים חיוביים; היפוכו של דבר בממלכה העכורה של הפוליטיקה הממסדית: למרות ההצלחות המוכחות – 'חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981', 'חוק יסוד: משאל עם' וההכרה הרשמית של ארצות הברית בריבונות הישראלית בגולן – חווה הראל בתחום זה תערובת של כחש, צביעות ומניפולציות. כך לדוגמה ראש הממשלה בנימין נתניהו סבר שיוכל לגייס לצידו את הראל בתמורה לטיסה לביקור מיוחד בארצות-הברית.

          בסופו של חשבון הראל מכיר בחשיבותה של הפוליטיקה הממלכתית ובכוחה להכריע לא פעם בשאלות גורליות, והייטנר שותף להכרה זו. בשנת 1991 אמר הראל בריאיון: 'אני שייך לאסכולה הטוענת שמדינה זה דבר רע, מכשיר כפייה, מכשיר של ריכוזיות, כל הדברים הרעים' (עמ' 206). כפי שכותב הייטנר, קביעות קשות אלו הן 'עיקרי השקפתו האנרכיסטית' של הראל (עמ' 206 ). עם זאת באותו ריאיון הוסיף הראל כי 'בעולם שאנחנו נמצאים בו, בשלב זה, המדינה היא רע הכרחי. לולא המדינה לא היינו חיים פה היום' (עמ' 206 ). הראל צודק לא רק בטענה זו אלא גם בהערכתו שהמדינה היא 'שלב שיגיע לסיומו' אך 'לא בקדנציה שלנו' (עמ' 206). מאז שאמר הראל דברים אלו חלפו כמעט שלושים שנה. סופה של המדינה כמוסד עולמי עדיין אינו נראה באופק, והמאבק על דמותה נמשך בעוז ובחריפות, גם בישראל. על כן אחריותו של איש הציבור ובפרט אם הוא חתן פרס ישראל להתמקד פחות באוטופיות המדמיינות את סופה ה(לא)-מתקרב של המדינה, ויותר בדרכיה וביחסיה עם החברה ועם האזרחים.

          מאיר שלו כתב על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם.

yest Putin, yest Rossiya-nyet Putina, niet Rossii

א.

המהדורה העברית של הספר The New Tsar – The Rise and Reign of Vladimir Putin, אוחזת 564 עמודים, מהם 'רק' כ-470 עמודי טקסט. וכל עמוד – עמוד. גם בצפיפות המלים וגם בנפח המעשים. המחבר, סטיבן לי מאיירס, עיתונאי אמריקני שישב במוסקבה שנים רבות והצליח להשתלט גם על השפה הרוסית, הוסיף את המוטו הזה – דברים שכתב דוסטוייבסקי בספרו 'האחים קרמזוב' - בעמוד הראשון של הספר, לפני תוכן העניינים:

"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"

את התובנה הזו פרסם דוסטוייבסקי ב-1880. יעברו עוד יותר מ-35 שנים עד ששלטון הצאר יפנה מקומו לשלטון אחר שלמעשה היה עוד מאותו הדבר – צאר אדום תפס את מקומו של צאר לבן. עברו עוד 83 שנים, ובשנת 2000 תפס את מקומם של צארים קטנים, צאר גדול שהפעם הבין שאין סיבה להסתפק בצבע אחד – לבן או אדום – ובשלל צבעים ועל בסיס כל הפלטפורמות השיב את מוסד שלטון הצאר ברוסיה על כנו.

ספרו של מאיירס מתאר את דרכו של פוטין מחיים דלים בסנקט פטרבורג של אחרי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה' (מוכרת במחוזותינו כ'מלחמת העולם הכי שנייה'), שם נולד באוקטובר 1952, התפרחח כתלמיד ביסודי, השלים איך שהוא תיכון, למד קצת משפטים, שירת בקג"ב בין השאר בתפקיד זוטר בגרמניה המזרחית, השתלב בפוליטיקה בתפקידים אפורים, אפרוריות באמצעותה קנה לו שם של 'בלתי משוחד', שם שאיפשר לו לטפס אט אט בשרשרת המזון של הצאר הסמי-דמוקרט בוריס ילצין, וכשזה החליט שהוא כבר לא יכול עוד (יותר מסיבות בריאותיות ופחות מסיבות של חיבה לרוטציה החיונית כל כך לדמוקרטיות בריאות), הוא מינה בשנת 2000 את פוטין לתפקיד הצאר.

וכל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. והיא ממשיכה להכתב ממש ברגעים אלו, כי לפני שבוע התפטרה ממשלת מדבדב, האיש שלרגע היה נדמה שמינויו לנשיא ב-2008 פותחת אולי דף באמת חדש בהיסטוריה הפוליטית של רוסיה, כדי לאפשר לנשיא הצאר פוטין לשנות את החוקה כך שמעמדו כצאר ימשך כל עוד הוא בריא וחזק (והוא מאד בריא ומאד חזק).

במאמר ביקורת בעיתון לאנשים חושבים הושמץ ספרו של מאיירס בטענה שהוא לא יותר מאוסף של תוכן ויקיפדיה, כלומר יש בו המון עובדות ואף לא תובנה אחת. מאמר הביקורת הזה מעיד על לפחות שני דברים ברורים למדי: מי שכתבה אותו לא מכירה לא ויקיפדיה ובוודאי לא את הספר של מאיירס. אבל דבר אחד יש בטענה הזו: למי שאין זמן להשקיע בקריאת כ-470 עמודי טקסט ורוצה להכיר את שלשלת האירועים שהביאה את פוטין למעמד הבלתי מעורער של "הצאר החדש" (כפי שנקרא ספרו של מאיירס בעברית), יכול להרשות לעצמו להסתפק בקריאת הערך על פוטין בויקיפדיה.

ב.

ספרו של מאיירס בכל אופן הוא מופת לכתיבה היסטורית על שני מימדיה: התוכן האמפירי והתובנות הנגזרות ממנו. אם להעיז ולסכם במשפט אחד את הרעיון, הרי שהוא מופיע בציטוט המשמש למאמר זה ככותרת: 'פוטין הוא רוסיה, בלי פוטין אין רוסיה'.

ולא, לא מדובר בהשתלטות עויינת, ואלו החדשות הטובות מנקודת מבטו של כל מי שחרד – ובצדק חרד  - שמא התהליכים העוברים על רוסיה מתרחשים למשל גם בישראל. ועוד נגיע לעניין הזה ואז גם נסביר מדוע מדובר בחדשות טובות, כשברור לכל מי שגרם אחד של הגינות בליבו, שכל מה שקשור לפוטין הוא חדשות רעות.

ובכן, מתולדות חייו של פוטין עד למעמדו כצאר הבלתי מעורער עולה שפוטין הצליח שוב (עשו זאת לפניו לא מעט שליטים, מיקטרינה ועד ניקולאי, מסטאלין ועד ילצין) לרתום את הרוח הרוסית לעגלה שלו, ושוב לתת לרוסים – לרוב הגדול בכל אופן – את מה שהם ממשיכים לרצות מסיבות כאלו ואחרות כבר מאות שנים. הנה שוב הקטע מ'האחים קרמזוב', דוסטוייבסקי 1880:

"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"

ג.

ב-1988 ראה אור בעברית ספר בשם 'רומא השלישית' מאת פרופ' מיכאל אגורסקי. בכריכה האחורית שלו כתוב: "אגורסקי הוא אחד הסובייטולוגים הנודעים לא רק בארץ, אלא גם באנגליה ובארצות הברית, וספרו מהווה תרומה נכבדה להבנת התהליכים הדרמטיים העוברים על ברית המועצות כיום. מחבר הספר פירסם מחקר אקדמי ארוך ומפורט שהופיע בארה``ב ויצא לו מוניטין - ``הבולשביזם הלאומי בברית המועצות`` - בו הוא מתחקה על השורשים הלאומיים והציביליזטורים של המשטר הסובייטי. מטרת הספר לפתח כמה מרעיונותיו העיקריים הזוכים לאישור בתמורות המתחוללות בברית המועצות לנגד עינינו".

כן, גם את הספר הזה קראתי, אבל אז, ב-1994 לכל המאוחר. זכורה לי התובנה המרכזית הנגזרת מכותרת הספר. מי היא 'רומא הראשונה'? רומא. ומי היא 'רומא השנייה'? ביזנטיון. ומי היא אם כך 'רומא השלישית'? מוסקבה (או בכל אופן רוסיה). מדובר כמובן במיתוס לאומי מכונן, דומה למיתוסים אחרים כמו ה-manifest destiny  שהוביל חלוצים וחיילים להתפשטות ארה"ב מערבה, או למיתוס 'יוון הגדולה' שהביא את שליטי יוון בסוף מלחמת העולם הראשונה לרצות להרחיב את גבולות יוון אל מרחבי מערב אסיה, מאיזמיר מזרחה וצפונה.

אלא שבשונה ממיתוסים לאומיים אחרים, שכך או אחרת הפכו לסמלים או לנוסטלגיה, במקרה של רוסיה – כך טען אגורסקי באופן משכנע – מדובר במיתוס העומד בתשתית התפיסה העצמית של השליט הרוסי, לא משנה אם הוא צאר לבן, צאר אדום או צאר צבעוני כמו פוטין.

זכורה לי שיחת טלפון נרגשת עם המנטור שלי באותם ימים, השם והכתובת שמורים במערכת. אחרי שנתן לי להתלהב מעצמי במשך 17 שניות רצופות, הוא שחט אותי. את התיזה שלי ואת כל טיעוני תוך השמעת כינויים לא מחמיאים בלשון המעטה למיכאל אגורסקי וליתר ההיסטוריונים שמעיזים לשלב בניתוח שלהם סוגיות כמו תרבות, זהות ומיתוסים. שהרי לשיטתו של אותו מנטור, איש חכם מאד יש לומר, אבל אולי לא מספיק, האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים-כלכליים.

נו טוב. הספר של אגורסקי נמכר היום בכמה שקלים באתרים יד-שנייה ואפילו אצלי הוא כבר לא קיים כי עם השנים נאלצתי להפרד מסיבות לוגיסטיות (שם מכובס ל'מדפים') מהרבה מאד ספרים. הפיטפוט המעמדי של המנטור כבודו במקומו מונח, התיזה של אגורסקי, מגובה שוב פעם בספרו של מאיירס, משכנעת מעט יותר בלשון המעטה. ואם מישהו דואג שמא מאיירס החמיץ את חשיבות ההבט הכלכלי של המציאות האנושית, אז להרגיע. חלקים נכבדים בספר מתארים את הפעלולים והתעלולים והעניינים הכלכליים, בלעדיהם אין שום דרך לפרש את המציאות האנושית, בדיוק כפי שבלתי אפשרי לעשות זאת אם מתעלמים באופן דוגמטי וצר-אופק, מההיבטים התרבותיים.

ד.

מעניין לעניין בעניין דומה. ויהי בימי שפוט הפוטינים בעיצומה של הקדנציה השנייה שלו כנשיא (2008-2004), עמדה לי הזכות לקחת חלק בסדרה של מפגשי חשיבה ופולמוס בין היסטוריונים דגולים באמת, אחד מהם המנטור מהפרק הקודם, והשני מי שהיה בעצמו המנטור של המנטור שלי. לו הייתי אדם נאמן למנטורי יכול הייתי לכנות עצמי 'הנכד של המנטור הגדול'. אבל מה לעשות ואני אדם מוגבל (באמת) מהרבה בחינות (באמת) ולא התקיים בי הפסוק 'עשה לך רב והסתלק מן הספק'. מה לעשות ודווקא מה שלמדתי מהמנטור של הפרק הקודם, חיזק אצלי את ההבנה שהמציאות, ראבאק, מורכבת, תמיד ולנצח וזה מה יש.

בכל אופן, בימי שפוט השפוטים (העם הרוסי אם זה לא ברור), בעיצומה של הקדנציה השנייה של פוטין, אי אז ב-2006 או 2007, כשחבית נפט נסקה מ-60 ל-100 דולר, ורוסיה תפסה מקום כמפיקת נפט בכירה מאד (אולי אפילו בין שלושת הראשונות אבל אני לא סגור על זה ובכל מקרה לא זו הנקודה ואף לא הפואנטה), וכולם דיברו על 'הנס הכלכלי' שהוביל פוטין, הבון-טון בחוגו של המנטור הגדול היה משהו בסגנון של 'כשחוטבים עצים ניתזים שבבים'.

את העצים חטב מחיר הנפט. פוטין – כך מספר מאיירס – אירגן בחוכמה קרנות אדירות של רזרבות דולריות, גם כדי לרצות את העם הרוסי (אני בעד, שלא תבינו לא נכון, אבל שוב, לא זו לא הנקודה וגם לא הפואנטה), וגם כדי לקנות (בכסף) כל התנגדות וביקורת על שיטתו.

את השבבים הסבירו אנשי חוגו של המנטור הגדול בטענה השגורה בפיהם: פיתוח ושגשוג מצדיקים הכל. פוטין גיבור לא משנה מה הוא עושה לדמוקרטיה הרוסית שאולי בכל זאת מנסה לקום, מה הוא עושה למערכת המשפט, למערכת המפלגתית, לעיתונות, ליחסי החוץ.

מנטור א' דחה את התרבות בשם הכלכלה., מנטור ב' דחה את הפוליטיקה בשם הכלכלה. שתי רגליים טוב ארבע רגליים רע כבר אמרנו? אז הנה. שוב. המשל של ג'ורג' אורוול יאה נאה וטוב לכל סוג של דוגמטיקה, לא משנה איזה צבע היא לובשת איזה כובע היא חובשת ואילו מלמולים היא מקשקשת.

טוב, ההמשך ידוע. מחיר הנפט צנח ואיתה הכלכלה של רוסיה. כי כלכלה מתועשת – כך לימד אותנו כבר אדם סמית קשישא – מבוססת על ארגון העבודה ולא על משאבי טבע.

ה.

ובחזרה לעתיד, או ליתר דיוק לשאלה עד כמה סיפורה של רוסיה בכלל וסיפורו של פוטין בפרט הוא בבחינת תמרור אזהרה לעם היושב בציון ולדמוקרטיה החבוטה והחבולה אך הבכל-זאת ולמרות הכל עדיין נושמת שלו.

בפרק האחרון של המאמר הזה, מופיעות פסקאות הלקוחות ישירות מספרו של מאיירס. לצורך הנוחות, ובמאמץ קטנטן (קונטרול H וכן הלאה), החלפתי את המלה 'פוטין' במלה 'ביבין', והקורא הסקרן מוזמן לבחון עד כמה הפיסקאות המצמררות יש לומר של מאיירס (זה שההיא מהאנשים החושבים אמרה עליו שהוא רק מספר ולא מסביר שום דבר), הולמות את המקרה של ראש המדינה שהמצאתי לצורך התרגיל, אדם מדומיין בשם 'ביבין'.

אבל אולי הקורא החרוץ כבר התעייף, ובכל מקרה עמדתי לעשות זאת, אז מדוע לא כבר כאן? התשובה שלי – אופטימיסט, טיפש הנותן אמון בבני אדם גם כשחלק מהם לפחות עומלים נמרצות לחרבן לו את החיים – היא חד משמעית לא. אין סימטריה בין פוטין לביבין, האיש המדומיין, לפחות נכון לעכשיו.

והסיבה היא לא שביבין לא רוצה היה להיות פוטין, מה גם שכפי שניתן לראות מתרגיל הקונטרול+H לפחות בכמה היבטים ביבין מזמן הגיע לדרגתו של פוטין ואף עבר אותו. הסיבה שאין נכון לעכשיו סימטריה היא שהעם היושב בציון עדיין לא הגיע למצב אותו תאר דוסטוייבסקי, והנה זה שוב:

"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"

הישראלי הפשוט קודם כל כמעט אף פעם לא רואה עצמו כ'פשוט'. איך אמר ז'בו? 'כל ממזר כאן הוא מלך', ואם לא מלך אז לפחות אח. אח יקר אפילו. הנפש הישראלית גם לא מותשת מעמל ומיגון. מיגון בוודאי שלא בהנתן העובדה המקוממת את האנשים החושבים ואת היובל נוח הררים לפיה הישראלים הם מן העמים המאושרים ביותר בעולם. ומותשת מעמל? נו באמת. חצי מהישראלים לכל היותר הולכים לעבודה, בוודאי שהם לא הולכים לעבוד. הלאה. הישראלי בהחלט מרגיש עוולות אבל הן לא מתמידות ולא תמידיות והוא בוודאי לא מרגיש חוטא לא כיחיד ולא כציבור. מכאן שהנפש הישראלית איננה כנועה והיא בוודאי שאיננה זקוקה לנחמה בדמות דבר קדושה ועוד פחות מכך בדמותו של איש קדוש. ואם דוד ביטן ועוד כמה ביבינים משתחווים להוד מעלתו המלך נתנביבי הראשון היחיד והאחרון, זה בוודאי לא מייצג לא רק את לא כל הישראלים אלא אפילו לא את רוב משלשלי 'מחל'.

כל זה נכון לעכשיו. כי בדבר אחד צדקו שני המנטורים הנזכרים, הם ואגורסקי ומאיירס וכל מי שיודע קצת היסטוריה: הכל אפשרי במסגרת המגבלות האנושיות, הכל פתוח במסגרת גבולות המציאות, הכל הפיך במסגרת האפשרי ואפשרי לא מעט. הרוסי יכול להפוך לישראלי פוחח חצוף ואנרכיסט, והישראלי יכול להפוך לאדם בעל נפש כנועה מותשת מעמל ויגון הזקוקה כל כך, הצריכה כל כך, לנחמה רבה בדמותו של דבר קדושה ואיש קדוש כמו המלך נתנביבי היחיד.

ו.

ותודה לסטיבן מאיירס:

"הוא העניק חנינות כשם שהעניק חוזים לטייקונים שבהם בטח [...] פוטין עשה את שעשה לבדו, מפני שבני אדם 'בטחו' בו שישלוט, שיהיה המנהיג העליון, הצאר בדמוקרטיה מדומה. לא נותר עוד איש – מהרוסי הפשוט עד אחרוני האפרטצ'יקים שהיו מעורבים בשיטה הפוליטית והכלכלית שהוא יצר – שיכול או רצה לקבל עליו את האחריות לחולל תמורה". (448)

"עקשנותו של פוטין התגלתה כגורם מאחד המגייס התנגדות בן לאומית. רוסיה סולקה ממועדון שמונה המדינות העשירות בעולם שעמדו להתכנס לפסגה השנתית שלהן בקיץ 2014 בסוצ'י המשוקמת. יומיים לאחר הסיפוח החמירה ארצות הברית את העיצומים והאיחוד האירופי החרה החזיק אחריה [...] אלא שהתברר שהעיצומים החדשים אינם משפיעים יותר מאלו שנגזרו על עוזרים ובעלי ברית מהחוג החיצוני של פוטין. למעשה הם לא השפיעו כלל. אפילו קרובי ידידיו ויועציו של פוטין לא יכולו להזיזו מעמדתו הנוקשה. כל קרבנות העיצומים – הבכירים והזוטרים, החברים הקרובים והמכרים הרחוקים, בעלי ההשפעה והמקורבים בעיני עצמם – כולם חבו לו את מקומם במערכת. הם היו עתה האליטה החדשה של עידן פוטין שהתקיימו מעל לחוק והיו נתונים לחסדיו ולהגנתו של אדם אחד. כוחם ועושרם נבעו מכוחו, והם היו נאמנים לו ללא סייג"  (464)

"אך הוא לא יכול לעשות את כל אלה, כשם שלא יכול להודות במגרעות אחרות של נשיאותו, בפשעים סנסציוניים אחרים או בשחיתות שהבטיחה שיטת הנאמנויות שהוא יצר. פוטין עיצב את עצמו כסמל רוסיה החוזרת לתחייה, וכדי לשמור את הרעיון הזה אסור היה לו להודות ולו בטעות אחת. רק בפולחן אישיות אין הפרדה בין המנהיג למדינה [...] yest Putin, yest Rossiya-nyet Putina, niet Rossii" (469, 528)

"בעיני פוטין, האישי נעשה מדיניות [...] במשך ארבע עשרה שנות שלטון הוא התמקד בשיקום מקומה של רוסיה בין המעצמות בעולם על ידי שילובה בכלכלה הגלובלית, ניצול המוסדות הפיננסים של השוק החופשי – בנקים, שוקי מניות ובתי מסחר – לטובת הטייקונים הקרובים אליו כמובן, אך גם לטובת הציבור הרוסי בכללו. עתה הוא עתיד לחזק את כוחה של רוסיה עם או בלי הכרה מהמערב, הוא מתנער מהערכים 'האוניברסלים' שלו, מהדמוקרטיה ומשלטון החוק הזרים לרוסיה, ערכים שנועדו לא לשלב את רוסיה אלא לשעבד אותה. המדינה היתה ל'בת ערובה בידי התעתועים הפסיכוסומטיים של מנהיגה' כתב הסופר ולדימיר סורוקין לאחר הסיפוח [של חצי האי קרים]. 'כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה. אם הוא פרנואיד, מדינה כולה חייבת לפחוד מפני אויבים ומרגלים [...]". (471)

ערוץ הספורט - תקשורת ראויה לשמה. לא רק מודי בראון ושי האוזמן ועוד כמה פרשנים טובים, אלא היוזמה שלהם לשדר 'סרט ערבי' בכל ערב שבת. מאמר שכתבתי לפני 15 שנה על הסרט ששודר היום, שדה החלומות

"שדה החלומות" – על בייסבול וחלומות על בניין חברה

בקרב מדפי הספרים המרובים שאני מגדל בביתי, מוצא מקום של כבוד גם מדף צנוע של סרטים. יתרונו של הספר על הסרט ברור: הוא לא רק עשיר יותר, אלא ניתן לדפדף בו בקלות. יתרונו של הסרט הוא ברב-חושיותו. בנוסף, דווקא המגבלה הידועה שלו – פשטותו וזרימתו הלינארית – היא גם יתרונו: סרט, כל סרט, מספר סיפור, דבר שאפילו ספר לא תמיד יודע או רוצה לעשות, בכלל, ובפרט אם מדובר בספר עיון, ספר היסטוריה, אנציקלופדיה וכיו"ב חברים השוהים דרך קבע, הושט היד וגע בם, על קירות ביתי.

מדי פעם, מסיבות של חסכון בממון ובמקום, אני נוקט בכלל 'ישן מפני חדש תוציאו'. אני נותן ספר במתנה לשכן, מפנה כתבי עת ישנים לספריה ציבורית, ומקליט על אחד מהסרטים הישנים סרט אחר. אך כשם שישנם ספרים קדושים, כאלו שזכו למעמד של "המועמדים הראשונים להילקח לאי בודד" [או לנסיעה ברכבת], כך ישנם סרטים שאינני מהין לשלוח ידי אליהם. "שדה החלומות", סרט כבן 15 שנה, הוא אחד מהם.

הסרט הזה בו מככב קווין קוסטנר, לדעתי אחד השחקנים והבמאים המוכשרים ביותר בהוליווד, מבטא את האידאליזם שלו באופן ישיר ותמים, המעורר כמובן ביקורת והסתייגות. אני אוהב את האידאליזם הזה, השואב רבות מ'החלום האמריקני', והבא לידי ביטוי בסרטים רבים אחרים שלו, כגון פנדנגו, רובין הוד, עולם המים ופוסטמן. בדברים שלהלן ברצוני לעמוד על כמה ממרכיביו של 'החלום האמריקני', לתהות עד כמה יש לקולנוע סיכוי לתרום למימושו, ולהציע את המסקנה לפיה מיתוסים מצולמים ומסופרים אמנם חשובים ביותר במאמץ הסיזיפי-משהו לבנייתה של חברה הוגנת, אך ללא מעשים של ממש בשדה החברתי, עשוי המאמץ הזה להוותר בשדה "החלומות" בלבד.

על 'החלום האמריקני'

לפחות שני פנים יש לחלום האמריקני: האחד - המוסר האישי, ההגינות, המאמץ, ההישג, היושר. השני – הסולידריות בחברה, הנותנת כבוד לכל פרט שבה, שמצידו מרגיש אחריות ומחויבות לערכיה, נכון לשתף פעולה. שני פנים אלו – האינדיבידואליזם והסולידריות - אינם בהכרח מנוגדים זה לזה, אך מתקיים ביניהם מתח ידוע.

שורשיו של החלום הזה נטועים באמריקה של המאה ה-18, עת 95% מאוכלוסיתה הלבנה היתה חקלאית. החקלאות חייבה את האכר האמריקני להיות אינדיבידואליסט וסולידרי לשכנו, כפי שהדת הפרוטסטנית הנחתה אותו להיות כזה. תחת האתוס האמריקני המוכר, "עבוד קשה, היה טוב, עזור לשכנך", אמורה היתה להיבנות חברת חקלאים ואומנים החיים איש תחת גפנו במרחק סביר - לא קרוב ולא רחוק מדי - אחד מהשני, ומקיימים שלטון עצמי-פדרלי עם מינימום כפייה חיצונית ומקסימום משמעת פנימית.

אלא שככל שהלכה אמריקה והתפשטה מערבה, הלך ונשחק האופי החקלאי ופינה מקומו לאמריקה העירונית. עם זאת, החלום האמריקני בדבר האינדיבידואליזם הסולידרי, נותר בעינו. את המצווה "לעבוד קשה, להיות טוב ולעזור לשכן" אפשר לקיים הרי גם בעיר הגדולה ולא רק במערב התיכון, האזור ששמר על מובהקותו החקלאית עד היום. ובכן, כיצד להסביר שבפועל צמחה באמריקה חברה מתועשת שכללה גם ניכור, חמס, גזל, המוניות, ניהיליזם וכיו"ב? יהיו שיאמרו, שבמציאות קפיטליסטית נגזר על 'החלום האמריקני' להפוך – כמו האלהים עצמו – לעוד סחורה בשוק. אחרים סבורים ש'החלום האמריקני' קיים למרות המציאות האמריקנית, והוא מנסה לחתור תחתיה במגמת תיקון.

כמעט מיותר לציין שמה שנכון לאמריקה, המתועשת והדינמית שבמדינות העולם, נכון באופן כזה או אחר למקומות אחרים, כמו ישראל למשל, בהם מנסים אנשים לבנות 'חברה חופשית' המבוססת הן על אינדיבידואליזם והן על סולידריות. ובנין חברה לא יכול ללא מיתוסים השבים ומכוננים עצמם באמצעות סיפורים פשוטים וסמלים ברורים. במקרה של אמריקה, אחד הסמלים הבולטים בתרבות הפופולרית הוא הבייסבול, סביבו נתוו סיפורים רבים.

על הבייסבול

  

כמו במשחקי כדור אחרים, הבייסבול מתאפיין בחד פעמיות של כל מהלך. אלא שבשונה ממשחקי כדור אחרים, המתאפיינים בתנועה מתמדת המופרעת רק כשהכדור יוצא מגבולות המגרש, הדינמיות של הבייסבול היא סטטית. משחק זה מתאפיין בחזרה אינסופית כמעט על אותן פעולות (של ה'זורק', של ה'חובט' ושל ה'תפסן' בעיקר). למשחק אין מסגרת זמן מוגדרת מראש. זהו משחק חדגוני, ויהיו שיאמרו משעמם עד בלי די.

אלא שבעובדה הוא יותר מפופולרי. מעמדו הוא של סמל. הסיבה היא כנראה, שהמשחק משקף את ערכיו העמוקים של 'החלום האמריקני'. מה הרי מתרחש בו? ברוב מהלכיו עומדים זה מול זה שני אינדיבידואלים - הזורק והחובט. במצב בסיסי זה מקופלת למעשה רוח ההגינות, הספורטיביות, המאמץ וההישג. עם זאת, שני האינדיבידואלים הללו, הם חלק מקבוצה. והצלחתה של זו תלויה בהחלטה של "אוסף" האינדיבידואלים שבה, הפועלים כל אחד לטובתה.  על כל אחד מהם, ועל כולם יחד, "לעבוד קשה, להיות טוב ולעזור לשכן".

הבייסבול כסמל לחלום האמריקני מופיע בעוד הרבה סרטים. למשל בסרט "החברה הטובים" מואשמים שני נחתים בהרג חברם. עורך דינם (טום קרוז) משחק בייסבול, ו.."מיטיב לחשוב עם מחבט בייסבול ביד..".  גם ב"סימטת האשליות" ניק נולטה הוא שחקן בייסבול לשעבר, שערכי ההגינות הספורטיבית מביאים אותו לוותר על קריירה מבטיחה, על מנת לטפל בקולגה שלו שספג ממנו, בעת משחק, חבטה הרסנית של כדור בראשו. הסרט  מפגיש את שני הגיבורים הפרטיים של המשחק הכלל אמריקני הזה, שעוזר לעשות מ'אמריקה של השוק', חברה אנושית. ניק נולטה היה הזורק, וחברו - שנושא שם כינוי סמלי בפני עצמו - "הרואה", היה החובט. לכאורה עוסק הסרט 'סמטת האשליות' בשוליים של אמריקה. למעשה הוא קורא לאמריקה לחזור אל "השוליים", כלומר לחזור אל עצמיותה המאוזנת וההגונה יותר.

"שדה החלומות"

את האידאליזם התמים שלו מנסה קוסטנר להציע באמצעים סוריאליסטיים. הסכנה הגלומה במהלך כזה ברורה: סוריאליזם, מעצם טיבו והגדרתו, פועל אמנם ביחס למציאות, אך מחוצה לה. וחזונו של "שדה החלומות", כמו 'סמטת האשליות', הוא להשיב את ה'חלום האמריקני' למרכזה של המציאות האמריקנית.

כמו כל סיפור טוב, משלב הסרט שלוש תנועות קויות ברורות: תנועת ההתלבטות הפנימית של הגיבור המסתיימת בהכרעה ברורה; תנועתו של הגיבור במרחב מאיווה החקלאית שבמערב התיכון אל בוסטון המתועשת והמנוכרת שבמזרח, ובחזרה; ותנועה בזמן בין ההווה הראציונליסטי מדי לבין העבר מלא ההשראה, תנועה שרומזת כמובן אל עבר העתיד.

ההתלבטות של קוסטנר היא האם להרוס את החווה שלו ולממשה לכדי מזומנים החסרים למשפחתו. כחלק מהתלבטותו הוא מחליט לשים פעמיו מזרחה, שם מתגורר בבדידות מי שהיה פעם גיבור בייסבול.  עכשיו הוא סופר אלמוני. קוסטנר מוצא הקבלה בין הסיבות להרס  אצטדיון בייסבול מפורסם בניו יורק  לבין הסיבות המביאות אותו עצמו לסף ההחלטה להרוס את החווה ולנָדלֶ"ן אותה.   הפחד של קוסטנר הוא ש"היעילות", "הרווחיות", ו"עקרונות השוק",  יביאו לקצם לא רק חלומות עבר המגולמים בסרט בדמותם של גיבורי בייסבול זכורים לטוב, אלא בעיקר את חלומות העתיד לחברה מתוקנת והגונה יותר.

לאחר דין ודברים קולני ואלים, מצליח קוסטנר לשכנע את הסופר האלמוני, גיבור העבר, לצאת עימו למסע חזרה, אל המערב התיכון, לא לפני שהם מבקרים באיצטדיון העירוני וצופים יחד, מצויידים בלחמניה וכוס שתיה, במשחק בייסבול. המסע של קוסטנר והסופר ברחבי ארה"ב, לחפש שחקני עבר שנעלמו הוא סמל למסע של אמריקה של המזרח לחיפוש אחר עצמה. אמריקה של פעם - או כפי שמגדיר אותה הסופר: "מה שהיינו ומה שנוכל להיות" - נמצאת במערב התיכון. שדות התירס, הכבישים הפתוחים, הטרמפיסטים, האבק, האור, המרחבים, הכנסת האורחים.

ברקע מרחפת אחריותו של קוסטנר למשפחתו הממשית: מה עליו לעשות על מנת למנוע ממנה התרוששות? אלא שהדילמה הפרטית הזו, היא למעשה דילמה כללית, לא רק של אמריקה, אלא של ציויליזציית השוק המודרנית בכללותה: איפה לשים את הגבול? מה חשוב ממה? כיצד ניתן לאזן בין אינדיבידואליזם לסולידריות? כיצד ניתן להמנע מהפיכת האינדיבידואליזם לאגואיזם? מה הדרך לתרגם ראציונליזם לא רק למונחי 'שוק' אלא קודם כל למונחי 'חברה'?

ילדתו של קוסטנר היא הסוללת את הדרך לפתרון. שדה התירס לא יהפוך לפרוייקט נדל"ן, אלא ל"שדה חלומות", בדמותו של מגרש בייסבול סוריאליסטי שיפעל ערב ערב בחצר האחורית של המשפחה. אם ירצו העוברים ושבים לבוא ולהציץ, הם מוזמנים כמובן, תמורת 20 דולר לכרטיס.

בפתרון הזה יש קודם כל מעין העתקה של התפקיד שממלאים בחיים העירוניים איצטדיוני הבייסבול האדירים. הבייסבול, שאר ענפי הספורט והקולנוע כמובן, משמשים קודם כל כפסק זמן עבור האמריקני העירוני הנתון במרוץ היעילות-הרווחיות-השוק. אך לפתרון שהציעה הילדה יש ערך מוסף: כאשר 'שדה החלומות' נמצא אצלך בחצר האחורית, יש סיכוי לקשר חברתי מוצק וממשי יותר, בינך לבין בני ביתך, ובינך לבין שכניך הקרובים והרחוקים. יתרון נוסף של  שדה החלומות שבחצרו של קוסטנר, הוא בכך שעל המגרש הסוריאליסטי שלו משחקים גיבורי העבר.

האם שם קוסטנר גבולות ברורים בין הריאליה לסור-ריאליה? לא ברור. מחד גיסא, כאשר אחד משחקני העבר חוצה את גבולות המגרש כדי להציל את הילדה שנפלה בשיאו של הויכוח המשפחתי אם למכור או לא למכור את השדה (כמה סמלי - בויכוח בין המבוגרים על עתיד המשפחה, הילדים הם אלו שנופלים), הוא הופך מייד להיות מה שהיה לימים: רופא. אין לו דרך חזרה. מאידך גיסא, רומז קוסטנר שהקשר בין העולם הריאלי לעולם הדמיון בכל זאת יתכן, אם כי  רק מהיציע: הצופים הם בני העולם הממשי; השחקנים חיים בגבולות 'שדה החלומות'. הקשר כמובן מצוי בראש. קשר נוסף בין העולמות, חשוב לא פחות, מתאפשר באמצעות משחק ה-'catch'. לכאורה  משחק מסירות שכלום לא קורה בו: זוהי אינטראקציה א-תחרותית, חדגונית, בו אין יתרון של ממש למקצוען על החובבן, למבוגר על הצעיר, לאתלט על שמוט הכרס, לגבר על האשה, ללבן על השחור. כל מה שמתרחש הוא זריקתו של כדור מצד לצד, ותפיסתו, וחוזר חלילה.

הכדור הלבן הקטן והנוקשה אפוא, הוא המאפשר את הקשר בין המציאותי למדומיין. בסצינת הסיום עומדים קוסטנר והאבא שלו אחד מול השני ומשחקים במסירות. מרחק הזמן לא פוגע בקשר הבין דורי בכלל, ובין אב לבנו בפרט. כמו רבים כמותם לא ידעו השניים לטפח בזמנם יחסי קרבה של ממש, אולי גם בעטיה של מציאות דורסנית שהגיון "יעילותה" לא עוצר בהרס איצטדיונים, הפרטת שדות תירס ושחיקת הסולידריות החברתית, אלא מאיים לחדור אל לב לבו של המרקם החברתי הבסיסי ביותר: הזולת. כך או אחרת, תמיד יש מקום לתיקון, גם אם הבן הוא כבר אבא מודאג וטרוד בעצמו, והאב כבר מזמן הפך לישות סוריאליסטית. כדור המשחק מחבר בין השניים, כי הם רוצים בכך.

בין אמריקה לישראל – שדה החלומות שלנו

אם כך, אמריקנים רבים עסוקים – בסרטים וגם במציאות -  בחיפוש אחר הבית. בית במובן של home ולא במובן של house. הילד חולם לשחק עם אביו בפארק שליד הבית. ואם לאבא אין זמן כי יש  לו קריירה, כל שנותר לו הוא להתנחם בחלום. הוא הולך לקולנוע. וכך, מהווה כיום הקולנוע האמריקני את מה שסימל וממשיך לסמל הבייסבול: חווייה וירטואלית מחוץ לזמן ולמרחב, המעלה באוב שוב ושוב, את "מה שהיינו, ומה שנוכל להיות".

ובישראל? אומה שנבנתה מראשיתה כחברה שהתכוונה – והצליחה במידה ידועה – להיות סולידרית אם לא למעלה מכך, יודעת שאין די במיתוסים ובסמלים. אם יש היבט עומק מדאיג בעוצמת האמריקניזציה של החברה הישראלית, הרי שהוא הגעגוע הסנטימנטלי, הסמלי, המיתי במידה מרובה, אחר מושג חלקי, ולכן שקרי של "חופש", "כמו באמריקה". במלים אחרות, לא מיסחור חיינו הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הוא הבעיה המרכזית של האמריקניזציה שעוברת ההוויה הישראלית, אלא ההנחה שבבריחה מהכלכלה, מהחברה ומהתרבות טמון האושר והחופש.

לעתים אני משתעשע ברעיון, שבמקום להתנגד לו בשם ערכים לאומיים, יש דווקא לתפוס את שור האמריקניזציה בקרניו, ולהפנימו. "אמריקניזציה"? בבקשה. לא רק – או בעיקר לא - מקדונלדס ורייטינג, אלא "עבוד קשה, היה טוב, עזור לשכנך". הנמשל כמו בכל הזמנות אחרת, לא דומה למשל: "לעבוד קשה", לא רק לפרנסה אלא לבניית חברה. "להיות טוב" פירושו בשדה הפוליטי ולא רק הביתי. "עזור לשכנך", בכל המימדים של יחסי שכנות, מהפרטי ועד ללאומי.

ואת החשוב מכל נוכל אנו הישראלים, אם רק נזכור את העבר הלא רחוק שלנו, לספר לכל אחד, גם לקוסטנר: ללא מעשים של ממש אין סיכוי למיתוסים המשוחזרים בקולנוע, בספורט ובספרות אלא להיוותר בחלל הוירטואלי של התודעה, יציעי האצטדיון וכורסאות הקולנוע. אמנם יש חשיבות עצומה למיתוסים המעצבים – לאורם אנו טווים את חלומותינו על מה ברצוננו להיות – אך נסיוננו הישובי והישראלי מלמד שחברה נבנית בעיקר מזיקות גומלין אנושיות, יום-יומיות, מתמידות. משחק המסירות מסמל בדיוק את זה.