מכתב ליצחק הרצוג - או מדוע 'העבודה' שוקעת בסקרים

מכתב זה נכתב כתגובה לבקשה שהגיעה לכאורה מלשכתו של הרצוג לסייע למפלגה לחשוב מדוע בסקר האחרון שהתפרסם ב'הארץ' עומדת 'העבודה' על 13 מנדטים בלבד "לו הבחירות היו מתקיימות היום". מסתבר שהיתה זו יוזמה של מבקרי הרצוג בעבודה. אבל לי זה לא שינה הרבה, כי הבעיה בהחלט קיימת. הנה הדברים שכתבתי ללשכת ח"כ הרצוג. תגובת לשכתו היתה "לא אנחנו שלחנו את המכתב". הייתי שמח לתגובה עניינית, אבל זה מה יש. ומי יודע, אולי היא עוד תגיע. הנה בכל אופן הסקר, הוא מה-9 לחודש, ולא, אני לא מתייחס ברצינות לסקרים המתקיימים במרחק של שנת אור מהבחירות הקרובות (גם אם הן יוקדמו ל-2014 עדיין מדובר בשנת אור). ובכל זאת, לא אני קובע את הכללים:

שלום לח"כ יצחק הרצוג

שמי אודי מנור, חבר מפלגה כבר כמה שנים, חבר עין השופט, מרצה במכללת אורנים ומחברם של כמה ספרים היסטוריים שהחשוב בהם לענייננו הוא 'לעשות שלום עם הפלסטינים' (הוצאת כרמל, 2012) העוסק בסיפור השכוח והמושכח של 'אגודות הכפרים' וכיצד 'מחנה השלום' הישראלי פעל כבר אז לחיזוק מעמדם של אנשי אש"ף על חשבון פלסטינים תומכי תהליך קמפ-דיוויד שאנשי 'אגודות הכפרים' היו הבולטים והאמיצים ביניהם.

הנה עובדה המופיעה בספר: ב-14 בנובמבר 1982 - למרות 'סברה ושתילה' על ההיסטריה חסרת האחריות שהיא עוררה אצל 'מחנה השלום' על """ארבע מאות אלף""" מפגיניו; ולמרות שחודשיים קודם לכן גורש ערפאת בבושת פנים מביירות לגלות נשכחת ; ולמרות כיבוש לבנון והרג רב של פלסטינים חפים משפע על ידי צה"ל - ובכן למרות כל נתוני הפתיחה הגרועים הללו, ב-14 בנובמבר 1982 התכנסו כ-3000 פלסטינים בבית ספר בחברון, ותחת שלט ענק בו היה כתוב 'כן לשלום, כן למשא ומתן', הכריזו על הקמת 'התנועה הדמוקרטית לשלום'. מנהיגי התנועה קראו לפלסטינים ללכת בנתיב של קמפ-דיוויד ולעמוד על זכויותיהם של הפלסטינים על בסיס הכרה בעם היהודי ונכונות לפשרת אמת עימו. למחרת הופיעה בעיתון לאנשים חושבים2, הלא הוא 'דבר', מאמר מעת גדעון לוי2, הלא הוא דני רובינשטיין איש 'מחנה השלום', תחת הכותרת 'יום עצוב ומדכא בחברון' (מצ"ב). אכן "עצב ודכאון" יש בעובדה שיש פלסטינים המוכנים להכיר בעם היהודי ולהגיע עימו לפשרה ולשלום, והרי מדובר ב'קוויזלינגים' שכן לכל ידוע שהנציג האותנטי של הפלסטינים הוא אש"ף. לימים הפך רובינשטיין למעריץ של חמאס כמובן.

המציאות משתנה, ההגיון הפנימי המוצק של הרובינשטיינים\לוים קצת פחות. הם אף פעם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. בכלל ובפרט אם את המציאות מנהיגים אנשי 'הימין', והרי איש שמאל ראוי לשמו אמור להתנגד לכל מה שאומר איש ימין, גם אם הוא יאמר שמחר יום ששי.

מדוע אני מאריך בציון הביוגרפי הזה ומטריח אותך בשיעור היסטוריה? מכיוון שלמיטב הכרתי, ההבנה ההיסטורית של הסכסוך היא תנאי להתייחסות רצינית ואחראית אליו, והתייחסות רצינית ואחראית לסכסוך היא תנאי לקבלת אמון מהעם.

אם ההגיון הזה סביר בעיניך, הרי שהעובדה ש'העבודה' גם בראשותו של מנהיג מתון ולא "צעקני" כמו יחימוביץ, שדלתות כל העולם פתוחות לפניו, מנהיג המשדר בגרות, בשלות, רצינות ואחריות, זוכה בסקרים ל-13 מנדטים מלמדת שככל הנראה למרות הדימוי הרציני והאחראי הזה, יש כאן בעייה קשה של אמינות. לא צריך ללכת רחוק וממילא לציבור יש זכרון קצר. אבל את קוצר הזכרון משלימים בימינו הפרופסורים גוגל, יוטיוב ופייסבוק.

הללו מלמדים אותנו למשל על דברים שאמרת בועידה האורווליאנית שהתקיימה ממש לפני שבועיים בעיר הלבנה. פרצופה האמיתי של הועידה הזו נחשף כמו במקרים אחרים ביחס ל'אחר'. האופן בו התקבל נפתלי בנט, שר נבחר בממשלת ישראל הריבונית, על ידי אבירי הנאורות, השלום, הסובלנות, הדמוקרטיה והחשיבה כמובן ('עיתון לאנשים חושבים' כבר אמרנו?), מעידה עליהם יותר מכל פמפלט, יותר מכל גילוי דעת, יותר מכל מאמר מערכת, יותר מכל ועידת שלום נוצצת.

כשם שאני מצאתי את נאומך (הרהוט יש לומר) בועידת השלום של העיתון לאנשים חושבים, כך מסוגלים לעשות זאת אנשים שיותר משיקשיבו לדברים שאמרת (ברהיטות כאמור) יזכרו את תמונת יו"ר האופוזיציה תחת הסמליל של 'הארץ', שלמרבה הצער – ולא מהיום – הפך לסמל אי האמינות, אי הרצינות, עליבות הנפש וההפקרות המוסרית בתחום האקוטי ביותר בישראל: יחסי יהודים-ערבים. תעשה את החשבון בעצמך מה משמעות הופעתך תחת הבאנר של האנשים הנקלים הללו שחשפו את ערוותם כאמור באופן בו קיבלו  את בנט.

אני בכל אופן לא מאמין גדול במוסכמה המהוללת לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מלים'. אני מנסה לעמוד במדרגה של 'האנשים החושבים' ולכן הקשבתי לדבריך, והניתוח שלהלן מבוסס על הקשבה זו, ומסקנתו למרבה הצער היא שבעיית האמינות המשודרת מעצם תמונתו של יו"ר האופוזיציה תחת הכותרת של 'הארץ', מקבלת חיזוק מדבריו. להלן כמה דוגמאות שאספתי תוך כדי צפייה בדברים:

מילא דברי החנופה ל'הארץ' – מותר להודות לבעלי השמחה, אך באותה הזדמנות כדאי היה לומר מילה או שתיים על בגידת העיתון הזה בתפקידה המוצהר של העיתונות: זכות הציבור לדעת, כלומר לקבל תמונה מקיפה ומורכבת. אם 'ישראל היום' איננו עושה זאת, אין מה לבוא בטענות שהרי הוא לא זה המצהיר בכל הזדמנות שהוא 'עיתון לאנשים חושבים'. ולכן היומרה מחייבת, ולא רק האצילות. ואתה בחרת להחניף לאצולת העיתון ובכך כבר הפסדת כמה נקודות.

הצהרתך שאתה היית מכה את חמאס בראש ורץ לדבר עם אבו-מאזן מרשימה כמובן. אבל השאלה המתבקשת על מה בדיוק. אבו-מאזן הרי כבול באידיאולוגיה של פת"ח, המכתיבה לו התעקשות חסרת פשרות על כל האינטרסים של הפלסטינים כפי שהם מוגדרים על ידי פת"ח: זכות השיבה, ירושלים המזרחית, פינוי כל ההתנחלוית ומעל לכל אי-הכרה בעצם קיומו של עם יהודי וכמובן אי הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. גישה זו מובילה בהכרח לחינוך שבליבו הסתה בלתי פוסקת כנגד 'הכיבוש' או 'הישות הציונית', הסתה שאפילו זו המתקיימת בעיתונות הפלסטינית מחווירה לידה. אבו-מאזן הוא שותף לישראל רק במישור חשוב אחד – התנגדותו לטרור. לשם כך אין צורך לרוץ למוקטעה. לשם כך אין צורך בהצהרות בומבסטיות שאמנם מתקבלות במחיאות כפיים אצל באי ועידת המלחמה של העיתון המהולל. המשמעות המעשית של שיתוף האינטרסים בין ישראל לרש"פ בראשותו של אבו-מאזן מתקיימת כבר כמה וכמה שנים. העובדה היא שהגדה בדרך כלל שקטה, והמעצרים שמבצע צה"ל בכל שבוע ברחבי הגדה, של פעילי חמאס או ארגונים אחרים, מעידה שהשקט בגדה קיים לא כי אבו-מאזן מחנך לשלום אלא כי האינטרס של הרש"פ היא לשמור על כוחה, והאינטרס הזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי למנוע טרור מתאבדים. זה לא תהליך מדיני, וכל הכרזה על 'ריצה למוקטעה' פירושה איבוד נקודות בדעת הקהל. 13 מנדטים בסקרים כבר אמרנו? אמרנו.

קשה להניח שיש הרבה ישראלים – להוציא את הצדיקים שהתכנסו באולם וביטאו בעניין שלהלן שמחה גדולה – שיתנו לך או למפלגה שלנו נקודות זכות רבות מדי על קריאתך 'להשלים כבר עם טורקיה'. מנקודת מבט מוסרית מדובר בחרפה. אם אתה סבור שיש דבר כזה 'כבוד לאומי' או לפחות צדק אלמנטרי, הרי שכל דיבור על פיוס עם טורקיה עומד בניגוד גמור אליו. אם מדובר באינטרסים בטחוניים וכלכליים, ניחא. אבל במסגרת של נאום בן 10 דקות, שהתיזה היסודית בו מבחינה בין 'טובים' ל'רעים', קשה להבין איך אפשר להכריז על טורקיה כעל חלק מה'טובים', כשהנשיא שלה מתחרה רק בהיטלר בהכרזות האנטישמיות שלו, ושכל הפרשייה הזו שהביאה לקלקול היחסים משמעותה היתה אחת ויחידה: פריצת מה שמכונה 'המצור הימי על עזה' לטובת.... 'הרעים'! שלא לדבר על כל מה שהתרחש על המאווי-מרמרה נגד חיילי צה"ל שנקטו בפעולת שיטור תקנית וחוקית ונתקלו ב'לוחמי השלום' הטורקים ובלהקת המעודדות שלה במערב המלוקק.

הלאה. קרוב לוודאי שציטוטו של פרס כעד מומחה אודות פרטנרים לשלום, גם היא הביאה את באי הכנס להתמוגגות שאין כמותה, ולתוצאה הפוכה בקרב מאות אלפי הישראלים המשתייכים ל'קולות הצפים'. פרס הרי מוסיף חטא על פשע. מילא היה אדריכל אוסלו שחתר תחת מדיניותו הרשמית של ראש ממשלתו. כל זה היה בעבר הרחוק, לפני יותר מ-20 שנה. אלא שהיום הוא עושה זאת מהבית הממלכתי ביותר, האחרון שנשאר לנו, בית הנשיא. עם ישראל הלך לקלפי והכריע שמי שינהל את מדינתו הוא נתניהו והקואליציה שהצליח להקים. אלו כללי הדמוקרטיה. וכשעם ישראל רואה שמי שאמור לסמל את האחדות, פועל באופן שיטתי כנגד ממשלות ישראל הנבחרות - פעם על מנת להדיח את יואב גלנט ולחבל בפעולתו של שר הבטחון ברק, ופעם נגד ראש הממשלה הנוכחי שאולי ניהל כדבריך את התהליך המדיני באופן לא מספיק ראוי – הוא (לפחות הקולות הצפים שבו) מביע חוסר אמון כלפי מי שממשיך לראות בו את 'אביר השלום' ועד מומחה לענייני פרטנרים.

הלאה. כשאתה מדבר בהתלהבות ראוייה לציון כנגד הגזענות, הטיפשות והאלימות שיש בשני הצדדים, אתה שוב אומר דברים נעימים לאוזן הקהל הקדוש של ועידת השלום המופלאה הזו, אבל אני נוטה להעריך שהציבור הרחב שבע עד די מהנסיונות ליצור סימטריה בין 'הרשעים' שלנו ל'רשעים' שלהם; בין הרוצחים (והם ישנם!) 'שלנו' לאלו 'שלהם'; בין הסתה אצל דב ליאור לבין הסתה באתרי חמאס או ברדיו של הרש"פ. אין ולא היתה מעולם סימטריה בין העמים. זו האמת והציבור אוהב או לפחות מעדיף אמת. ומנהיגות נמדדת ביכולת לומר את האמת. צדקת הדרך היא הנכס היסודי ביותר שיש לנו, ואף פעם לא מיותר להזכיר את דבריו של אלתרמן בנושא. אין לי ספק שמקורותיך בבית הרצוג השורשיים הם הבסיס להכרת צידקת הדרך שלנו. אבל החנופה הזו ל'אנשים החושבים' כוללת את מס השפתיים של הסימטריה, וכל נקודה שתרוויח אצלם, עולה לך בחצי מנדט. לפחות.

ויש עוד מרכיבים חשובים בנאום שלך, שפעולתם דומה. למשל הטענה שאיום חמאס איננו אסטרטגי. הוא כן. או דבריך על 'המערכת הפוליטית המרוסקת' של אבו-מאזן המעלה עוד תהיות לגבי משמעותה המעשית – להבדיל מההצהרתית – של 'הריצה למוקטעה'. או דברי ההזהרה שאותי כבר מצחיקים שכן אני קורא אותם בתוקף מקצועי כהיסטוריון, על 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה. כמה פעמים אפשר לשמוע את תחזית הזגגים הזו? ואפילו אם אתה צודק, ואכן 'חלון ההזדמנויות' וכן הלאה, כמה דקות קודם לכן אמרת שיש 'ציבור עצום שרוצה שלום' אבל הוא 'מפחד'. והחיפזון מהשטן, ולכן גם מנקודת המבט הזו – הקריאה 'מהר מהר פן נאחר!!' – מזכה במחיאות כפיים של צחי הלבב החושבים אך עולה מן הסתם במנדט או חמישה-עשר.

מכתב זה ממוען גם למחוז הקיבוצים במפלגה, שבדיוק לפני שנה השקיע מאמץ נרחב ומעורר הערכה לכשעצמו (שכן האם במחוז אחר מתקיימת בכלל פעילות רעיונית? מסופקתני), במרכזו מאמציו של שאול אריאלי לספר לעם ישראל שאין שום חשיבות לשטחים, וכי טילים אפשר לירות גם מהמפרץ הפרסי. כמה מנדטים היה שווה לדעתך המסר הזה לפני 'צוק איתן'? כמה הוא שווה היום? נכון, שמעתי בנאומך דברים ברורים על נחיצות האחיזה בבקעה, אלא שדברים אלו לא רק שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות המינימום של האיש שאתה רוצה לרוץ ולקדם עימו 'תהליך מדיני', אלא שהם אינם ברורים מספיק: האם מדובר בצה"ל שיושב בבקעה? מה רוחבה? מה מעמדה הריבוני?

מטרת הניתוח לעיל היתה להציע הסבר המערב מעט היסטוריה וקצת אקטואליה לעובדת מעמדנו בסקרים. אתה שואל מן הסתם מה אני מציע. קודם כל, להקפיד לומר את האמת. ללא כחל ושרק. לדייק. אבו-מאזן איננו שותף לתהליך מדיני ואין באופק שותף כזה. אבו-מאזן הוא שותף סביר לטובת המשך שמירה על בטחונם של יהודים ופלסטינים בחלק המזרחי של א"י. את הסיכוי לשמור על חייהם ושלומם של פלסטינים ויהודים החיים באזור עזה איבדנו לפני תשע שנים ומי יודע, אולי 'צוק איתן' ישיב מעט הגינות ותנאים של חיבה ליהודים ולפלסטינים משני צידי גדר הרצועה. מתוך אותו הגיון, יש להקפיד ולומר שהקואליציה 'השפויה' יחסית שישראל נמצאת בה באזור, גם היא על תנאי, גם היא קוניונקטורלית, גם היא מבוססת על שיתוף אינטרסים בין המשטרים הדכאניים של סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות. לא יותר ולא פחות.

לסיכום, שידור מתמיד של קור רוח מדיני ודייקנות עובדתית (הפוך לחלוטין מדרכו של העיתון הנזכר) הוא תנאי לשיקומה של האמינות שפעם היתה שם נרדף למפלגות תנועת העבודה: מפא"י, אחדות העבודה ופועלי ציון. את "הסטייה של מפ"ם" כפי שהגדירה יגאל אלון הצליח 'המערך' (הזוגי ואחר כך המשולש) לקבור למשך שנים ארוכות של בניין אומה רב-צדדי ורב-תחומי: בבטחון, במעמד המדיני של ישראל, בכלכלה, בחברה, בקליטה, בחינוך וכן הלאה. אחרי המהפך של 1977 חזרה הסטייה הזו וזחלה מן המנהרות ההיסטוריות שלה ואחרי 1981 הרימה ראש ושבה וכבשה את המחנה הציוני-השמאלי. את נצחונו של רבין ב-1992 יש לראות כשיבה רגעית של 'העבודה' לעצמה: אמינות אמינות אמינות. דרכו של רבין (ושל אלון ושל אשכול) היא תשובת העבר לשאלת העתיד.

מדוע 'תופעת גדעון לוי' גרועה מלורד האו-האו

קודם כל, מי זה 'לורד האו-האו'? אינטלקטואל אנגלי שבזמן מלחמת העולם השנייה ישב בגרמניה ושידר תעמולה פרו-נאצית באנגלית, לאנגליה. אני משוכנע שאין צורך להסביר מדוע ההשוואה לתופעת גדעון לוי מובנת מאליה. אז זהו, שהיא לא. משני הצדדים שלה, הענייני-היסטורי והאנלוגי-אקטואלי.

מהצד הענייני-ההיסטורי: גדעון לוי לא נאצי ובכל מקרה הוא לא מואשם כמו ויליאם ג'ויס (שמו האמיתי של 'לורד האו-האו') במסירת סודות לאויב, הפעולה שהביאה בסופו של דבר לתלייתו של האו-האו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

מהצד האנלוגי: הלורד האו-האו ודומיו (הברון מוסלי למשל), כלומר הפשיסטים בבריטניה, היו אז והם ממשיכים להיות בשולי-השוליים של החברה והפוליטיקה בבריטניה. גדעון לוי לעומת זאת צמח מתוך המחנה החברתי-הפוליטי החשוב ביותר של ישראל, זה שלמעשה הקים וקיים אותה עד 1977: תנועת העבודה.

כן כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, גדעון לוי שימש בין השאר כיועץ או עוזר בכיר של שמעון פרס, בתקופת הבחירות החשובות ביותר לדעתי בתולדות המדינה, אלו של 1981 (מדוע הכי חשובות? כי ב-1977 יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד. ב-1981 האווירה היתה של 'מתקנים את התקלה'. זו היתה הפעם היחידה בה התייצבו באופן מובהק שני מחנות פוליטיים זה מול זה, כמו במערכת דו-מפלגתית. בגין ניצח את פרס 48-47. כל השאר כמו שאומרים: היסטוריה).

ומכאן לתשובה על השאלה שבכותרת: בעוד הלורד האו-האו ודומיו לכל היותר עיצבנו את המיינסטרים הבריטי (וחשפו את ערוותו בכל הנוגע לכבוד שהם רחשו וממשיכים לרחוש לחופש הביטוי, אבל זה עניין שולי כרגע), הנה אי אפשר להגזים בחשיבותה של תופעת-גדעון-לוי: המאסת 'השמאל' על המיינסטרים הישראלי.

במלים אחרות: בעוד הלורד האו-האו איננו מבטא אלא שולי-שוליים של הימין הבריטי הסהרורי, הנה תופעת-גדעון-לוי אחראית להחלשותו של השמאל הישראלי ומעצם כך לחיזוקו של הימין.

כתבתי כמה פעמים 'תופעת-גדעון-לוי' והגיע הזמן להסביר למה הכוונה. אך קודם לכן יש לומר דבר אחד שלי הוא ברור אך הוא שנוי מאד במחלוקת: המיינסטרים הישראלי – אצל יהודים וערבים גם יחד – מתאפיין בהטייה ברורה לכיוון הערכים הקלאסיים של השמאל-הציוני (לא, לא אמרתי שהערבים בישראל ציונים. הציבור מתבקש לקרוא מה כתוב ולא מה שהוא חושב שכתוב): בתחום החברתי-כלכלי: מעורבות של המדינה בכלכלה לטובת משק יצרני, שוויון הזדמנויות, צמיחה ותעסוקה מלאה. בתחום המדיני: מתינות, נכונות לשלום-אמת המבוסס על הכרה ופשרה, זהירות בשימוש בכוח אך נכונות מלאה ומוכנות לעשות שימוש כזה למטרות המדיניות הנזכרות.

זהו להבנתי 'שמאל'. וסיכוייו להצליח להוביל את תפיסתו האחראית והשקולה, הוא זקוק לאמון הציבור (או לפחות 51% ממנו, אלו כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית). וכדי לעשות זאת הוא חייב להציע דרכים מתונות ואחראיות. הוא חייב לשדר אמינות. את זה הצליחו לעשות בן-גוריון ושותפיו-יריביו לצמרת מפא"י מ-1933 ועד 1977. את זה הצליח לעשות רבין ב-1992. במידה מסויימת גם אהוד ברק ב-1999.

אבל רבין וברק הם 'סטיית התקן' בתהליך הפוליטי ההפוך לזה שקידמו בין 1933 ל-1977 מפא"י ושותפותיה (מפ"ם, אחדות העבודה וגורמים פרוגרסיביים במרכז הציוני ובציונות הדתית!). כי מאז 1975 (בעיצומה של ממשלת רבין הראשונה), ויהיו שיאמרו מאז 1967 (מאז משה דיין הפך להיות קיסר השטחים. מי החליף אותו ב-1974? נכון. שמעון פרס), ובוודאי אחרי 'המהפך' של 1977, הלכה והתחזקה 'תופעת גדעון-לוי', במרכזה הצגת חלופות מדיניות תלושות מהמציאות, בשיאן 'הסכם אוסלו' עליו חתומים כידוע שמעון פרס ויוסי ביילין.

במלים אחרות ובקיצור: תופעת-גדעון-לוי מתאפיינת בשיח פוליטי חסר אמינות. הציבור הישראלי שכאמור ברובו מתון מדינית-בטחונית וסוציאל-דמוקרט כלכלית-חברתית, איננו מוכן למסור את הגה השלטון או אפילו חלקים ממנו, לאנשים שמשדרים חוסר אמינות. הלורד האו-האו שידר בסך הכל תעמולה מרגיזה. גדעון-לוי ושות' משדרים חוסר אמינות.

מי הם שותפיו של גדעון-לוי לתופעה? לא לפי סדר החשיבות, ניתן למצוא אותם באקדמיה, בתרבות, בספרות, בקולנוע, בקרב סלבריטאים, וכן הלאה. כל מה שאלחנן יקירה היטיב להגדיר כ'קהילת הטרוניה'. אלו שנקודת המוצא שלהם שישראל היא לא רק הבעיה של המזרח התיכון ושלכן יש לבטלה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, אלא שהיא קודם כל צרה חברתית לרוב יושביה (בפריפריה, בישובים הערביים כמובן, בשכונות, בקרב עדות המזרח, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, ילדים, הסביבה ומי ומה לא) ובושה וחרפה מעצם קיומה הגרוטסקי (חנוך לוין כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: חנוך לוין, שאת הביקורת שלו כינה גדעון קרסל במלים 'שמאל-בואש').

כדאי לשים לב להבדל המהותי בין מה שייצג לורד האו-האו לבין מה שמייצגת תופעת גדעון-לוי. לורד האו-האו הגיע משום מקום והלך לשום מקום. לעומת זאת, אצלנו מדובר באנשי אקדמיה שעצם הזכרת האוניברסיטה ממנה הם משדרים לעולם את מרכולתם, היא המסר: ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (בן-גוריון!); שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב; אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. רשימה חלקית.

אחר כך באים האמנים הדגולים שלנו, המשוררים והסופרים, לא כולם חלילה, ברור, גם באקדמיה הרוב הוא הגון ורציני. אבל התופעה עושה רעש הרבה יותר ממשקלה ולכן חשיבותה. אז האמנים שמגנים את האלימות והכיבוש וההתנחלויות ואת חומת ההפרדה ומצטרפים לחרמות וכן הלאה. והקולנוענים הזריזים שיודעים – כמו לא מעט אקדמאים מהשורה השנייה – שאם אומרים את המלים הנכונות ומצלמים את הכפרים מהזוויות הנכונות, זוכים לתשואות הנכונות במקומות הנכונים. והאמנים הפלסטיים שעושים מיצגים ומיצבים נגד האלימות והכיבוש וכן הלאה.

ועיתון אחד כנגד כולם. 'העיתון לאנשים חושבים', שהפך למשל ושנינה בקרב מבקריו, אך שממשיך לשאת בגאון את הכינוי הזה, ומבחינות רבות בצדק, בדין וביושר. כי מבחינות רבות אכן מדובר בעיתון רציני לאנשים שדורשים מעצמם קצת יותר בבואם ללמוד על המציאות כפי שמשתקפת בוואטסאפ. ולכן תופעת גדעון-לוי כל כך משמעותית וכל כך בעייתית בלשון המעטה. כי עם כל הכבוד לסקירות החכמות בתחומי הספרות, הבריאות, הספורט, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המסעדנות והחינוך, ואפילו הכלכלה, שאפשר למצוא בעיתון הזה, מה לעשות ושאלת חיינו כאן היתה מאז 1878 ומשיכה להיות על עצם זכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מארץ-ישראל. או בקיצור: השאלה המדינית-בטחונית. ועל השאלה הזו גדעון לוי ודומיו (וקודמיו) משיבים תשובה שלילית או לכל הפחות חסרת אמינות.

שוב, בשונה מתעמולת הסרק הכוזבת והמעצבנת של לורד האו-האו - שבלי להיות מומחה לתולדות מלחמת העולם השנייה אני מרשה לעצמי להניח שהנזק שלה למאמץ המלחמתי היה זניח אם בכלל -  ההקפדה של גדעון-לוי (ושותפיו לתופעה בעיתונו ובקהילת הטרוניה הרחבה, ובעיקר בעיקר במערכת הפוליטית) להמשיך ולעסוק בסכסוך היהודי-ערבי כאילו שיש רק צד אחד שכולו צודק (ומסכן וגזול ושדוד ומנושל ופליט) וצד שני שכולו אשם (ואלים ומתנשא ומנשל ומטהר-אתנית ומנצל), ניזקה לסיכוי לפתור את הסכסוך הזה, או לפחות להרגיע אותו, עצום.

ומדוע? בדיוק. בשל הפוליטיקה, או הפוליטיקאים שהיא מעודדת ושהם רוכבים עליה, על תופעת גדעון-לוי, וניזונים מצדקנותה החד-צדדית והעיוורת למציאות. הוזכר כאן כבר הקשר בין גדעון לוי האיש לשמעון פרס המועמד לראשות הממשלה ב-1981. שמעון פרס גידל כמה וכמה תלמידים הראויים להכלל בתוך הקבוצה הזו שזכתה כאן לכותרת 'תופעת גדעון-לוי'. הבולט בהם הוא כמובן יוסי ביילין. הוא ופרס כאמור לעיל הביאו עלינו את 'אוסלו'. לא מדובר ב'פשעים' במובן שהימין נוהג לדבר עליהם, אלא בפוליטיקה הנסתרת שהתקיימה בין יצחק רבין לשמעון פרס כבר מימי הממשלה הראשונה בה כיהנו יחדיו בתפקידים הבכירים ביותר, בין השנים 1977-1974.

הציבור בוודאי שכח, כי למי יש כוח לזכור כשבכל דקה יש 'מבזק' המספר לנו על רקע מוזיקה דרמטית על 'מה שקורה עכשיו'. טוב, בשביל זה יש היסטוריונים. זה תפקידם העיקרי. להזכיר ולתת הקשר. ובכן ב-1975, בזמן שרבין עמל להגיע ל'הסכם ביניים' עם מצרים, הסכם שסלל את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד שלוש שנים מאוחר יותר, חתר שר הבטחון שלו, שמעון פרס, כנגד מדיניות ראש הממשלה שלו, תוך שהוא (פרס) עושה שימוש בעיתונות החושבת של אותה תקופה – בראשה 'הארץ' ו'דבר' – על מנת להראות לציבור הישראלי את איוולת דרכו המדינית-בטחונית (של רבין) הזהירה מדי לטעמו של שר הבטחון.

נשמע מוכר? בדיוק. בדיוק אותו הדבר התרחש 17-18 שנים מאוחר יותר. בעוד ראש הממשלה יצחק רבין עמל על קידומו של הסכם מסגרת זהיר ומתון בין ישראל לבין נציגים פלסטינים מתונים, חתר סגן שר החוץ הישראלי, יוסי ביילין, תחת התהליך שניהל ראש הממשלה שלו באמצעות אליקים רובינשטיין, נציגו בוושינגטון, ובאוסלו – בצוותא עם אידיוטים שימושיים דוברי נורבגית – הבטיח את שובו של יאסר ערפאת לא 'רק' לזירה המדינית (שם נחשב סוס מת לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין), אלא ממש ממש למוקטעה ברמאללה.

השאר כידוע היסטוריה. היה זה קלינטון שאמר שרצח רבין הסיג את תהליך הפיוס הישראלי-ערבי או היהודי-פלסטיני לפחות דור אחד לאחור (זהו איננו ציטוט מדוייק!). אכן כן. רבין, בדיוק חודש לפני שנרצח, התכוון לעצור את טירוף אוסלו שכפו עליו הצמד ביילין-פרס, בעידודה של 'העיתונות החושבת'. הנה מה שאמר בנאומו בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ועכשיו תבדקו את ההפרש בין דברי רבין ב-1995 (שכן, כמובן, הם אינם קדושים ואני משוכנע שרבין עצמו היה מציע במצבים שונים מפות קצת אחרות, ובכל זאת), לבין גדעון-לוי-יוסי-ביילין-שריד ושות', ובעיית האמינות המדינית של מי שמזוהה עם 'השמאל' בישראל ולקח עליו מונופול, תתברר מאליה.

האירוניה שהאנשים הטובים ברובם, המתנהלים על פי עקרונות 'תופעת גדעון-לוי', מכתירים עצמם כ'מחנה השלום', שהרי המשמעות המעשית של התופעה היא חיזוק אויבי התהליך המדיני: פעם אחת בצד הפלסטיני - זאת על ידי הערצה עיוורת של חמאס ולפני זה של פת"ח\אש"ף; ופעם שנייה כאמור על ידי חיסול-דה-פקטו של חלופה שמאלית-ישראלית ראוייה ואמינה.
זה יכול היה להיות מצחיק אילולא העובדה שהבדיחה היא עלינו ואותי היא לא מצחיקה. מה עושים? עושים. הרבה מאד אבנים שזרקו חכמים גדולים שהם למעשה טיפשים מטופשים להרבה מאד בארות (ומנהרות), חייבות להיות מוצאות משם על ידי חכמים גדולים פחות, אך אמינים יותר. זה לא יהיה פשוט, אף פעם לא מאוחר להתחיל.

על שקרים וגיבורים – שתי התבוננויות לכבוד 'הימים הנוראים' של הלאומיות היהודית בימינו

ב-1923 ישב היטלר וכתב את ספרו הידוע 'מיין קאמפף'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בגרמניה שהפכה מדמוקרטיה מבולבלת למדינת טרור-טוטאליטרית. זמן קצר לאחר מכן, אמר היטלר לשותפו ולידידו הטוב אותו זמן, הרמן ראושנינג, את הדברים הבאים: "יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו, החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש במושג הגזע...במושג האומה נשאה צרפת את המהפכה הגדולה שלה אל מעבר לגבולותיה. במושג הגזע יגשים הנאציזם את המהפכה שלו עד שישליט את הסדר החדש שלו בעולם... מהפכה זו תהיה היפוכה הגמור של המהפכה הצרפתית הגדולה, ושום אלוה יהודי לא יציל את הדמוקראטיות מפניה". במלים אחרות, היטלר ידע שלתורת הגזע אין שחר. אבל הוא גם ידע שבמציאות של בורות והתלהמות קל למכור לציבור מרקחת פסיבדו-מדעית ולהפוך אותה לנקודת משען למנוף פוליטי. כל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. בשורה התחתונה מה שעולה מדברי היטלר היא שהמטרה היא הרס הדמוקרטיה. היהודים? תרוץ. ומאין לנו הדברים הללו של היטלר? למרבה הפלא והצער, הם הופיעו בדפוס כבר ב-1939, עוד לפני 'הפתרון הסופי' ועוד לפני שהמלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם. כתב אותם אותו הרמן ראושנינג בספר שנקרא 'שיחות עם היטלר' (הקטע המסויים הזה מופיע בעמ' 201).  ראושנינג כאמור היה ידיד של היטלר, שכמו 'הפיהרר' ומליוני גרמנים שהעריצו אותו ונתנו לו את תמיכתם בקלפי, נמאס לו מהדמוקרטיה על כל עיוותיה וצרותיה, השחיתות, הכיסא ולוגיה וכן הלאה. אלא שאחרי שהיטלר עלה לשלטון, ראושנינג היה מהבודדים שהבינו מה התחליף שמציע היטלר לעיוותי הדמוקרטיה: מדינת טרור-טוטאליטרית. ב-1935 ברח ראושנינג מגרמניה ובהמשך הגיע לארה"ב. ב-1939 הוא פרסם את שיחותיו עם היטלר. מעניין שכבר ב-1941 הספר תורגם לעברית. מעניין לא פחות שמעטים הישראלים ששמעו עליו. שהרי נוח יותר לחשוב שהיטלר היה "מטורף ששנא יהודים", בדרך לניתוקה של השואה מההיסטוריה האנושית והפיכתה לארוע שהתרחש ב'פלנטה אחרת' (שמצווה ידועה היא לקיים ביקור שנתי אליה בכיתה י"א).

ומהדה-היסטוריזציה של היטלר והשואה להתבוננות אקטואלית יותר: לא מזמן פורסם בעיתונות הישראלית והעולמית כי שלטון חמאס בעזה הוציא ספר לימוד היסטוריה חדש, שתפקידו על פי דברים שאמרו בכירים בחמאס הוא "להבטיח שהדורות הבאים ידבקו בזכויותינו הלאומיות". כפי שנכתב ב-YNET, מהספר הצנוע בן 50 העמודים בסך הכל, ילמד הצעיר הפלסטיני שהתורה והתלמוד של היהודים "מפוברקים". עוד ילמד כי "הציונות היא תנועה גזענית שמטרותיה הן לגרש את הערבים מכל האזור שבין הנילוס באפריקה לפרת ולחידקל בעיראק". מסר לימודי חשוב נוסף הוא ש"היהודים והתנועה הציונית אינם קשורים לישראל, משום שבני ישראל הושמדו" .במלים אחרות, היטלר מת. אך ההיטלריזם הרעיוני – שקרים בשרות החינוך – חי וקיים. אבל גם ראושנינג זכה לגלגול נשמות. הנה מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס, קרא באופן פומבי ללמד את נושא השואה בבתי הספר הפלסטיניים, זאת כי לדעתו "למידת השואה מעידה על כיבוד האמת, ואילו ההתעלמות ממנה הורסת את הערכים שבהם מתפאר האדם. זה הדבר הנכון. גם אם מותחים עלינו ביקורת בגלל משהו, אין זה אומר שעלינו להימנע או להתעלם ממנו. הכחשת השואה היא טעות היסטורית והיא אינה מקובלת מבחינה מוסרית".

ומה לכל זה ול"גיבורים"? נו, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה. גבורתו של ראושנינג היתה  ביכולת הלא-פשוטה והנדירה במקומותינו להודות בטעות ולעשות זאת באופן פומבי, ובכתב. אבל גבורתו של ראושנינג מתגמדת לעומת זו של מוחמד אל דג'אני אל דאודי, שעל סמך ערכיו ומחויבותו לאמת, ייסד את תנועת "אל-וסטיה פי פלסטין" ('תנועת האמצע'), שלפי האתר ממר"י,  היא "תנועה אסלאמית פלסטינית הקוראת למו"מ לשלום עם ישראל ולהקמת מדינה עצמאית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, לא צבאית, המספקת רווחה כלכלית ומאמצת ערכים ליברליים דוגמת שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי [שכן] ערכים אלה מעוגנים במקורות האסלאמיים. ואצלנו? ישפוט הקורא עד כמה האנשים החושבים הפזורים ברחבי ארצנו במערכות העיתונים, במפלגות השונות, באוניברסיטאות ובמכללות, המאמינים גם הם בסובלנות, דמוקרטיה, רווחה כלכלית, שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי, אכן מחוייבים לאמת כמו ראושנינג ואל-דאודי.

עוד יום של חול (עוד יום של פער בין עיתון לאנשים חושבים לבין המציאות)

מה כתוב בעיתון לאנשים חושבים? שישראל בבידוד בינלאומי בלה בלה בלה וכן הלאה.

מה המציאות? הנה קטע קטן שלה. שימו לב אם אין לכם זמן, לעלייה בתמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקנית בשנים האחרונות, למרות המלאכה החרוצה של מקהלת צדיקוב מרחוב שוקן, נציגיה עלי אדמות ושלוחותיה באקדמיה העולמית והישראלית.

ומכיוון שכולנו בעד עיתונות ראויה לשמה, הנה ביטוי לעיתונות כזו. 

לא, לא 'הארץ'. זה כאמור לא עיתון אלא פמפלט.

עוד מכתב גלוי לחברים ולחברות ב'מחנה השלום'

ככל שמתקרב והולך לו אפריל הדרמטי, הולכת ומתחזקת התכונה בשני צידיו של המטבע המדיני הישראלי התלוש .

כמו לפני 40 שנה, גם היום המטבע הזה נראה די דומה: מצידו האחד יהודים שמשוכנעים ש'אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים', שמבחינתם כל 'ויתור' משמעותו 'חולשה', כל צעד מדיני פירושו התבזות. 

מצידו השני 'מחנה השלום' כפי שהוא מוכר בעיני עצמו וכפי שלמרבה הצער הוא ידוע גם בציבור.

אני מתקשה להבין מה הבעיה....(בהמשך לפרשת אדם ורטה)

מה הבעיה להבין שאין סתירה בין צמדי המשפטים הללו:
א. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות כל צבאות העולם מאז בריאת האדם
ב. חיילי צה"ל אחראים מיום הקמתו למעשים לא מוסריים בעליל

שעתו היפה של שר החינוך – או ליתר דיוק זו יכולה היתה להיות

תזמון. לא פעם זה כל העניין. תזמון. שר החינוך לא יכול היה לבקש יותר מזה. בדיוק שבוע לאחר שיצא בהכרזות על מהפכה בחינוך, על כוונתו להעלות את ישראל כיתה, על רצונו להנהיג בישראל למידה משמעותית ורלוונטית, בדיוק כשכל המערכת החלה לבעבע ולהגיב בספקנות, בדיוק ברגע הנכון פרצה לשיח הציבורי פרשת אדם ורטה.

שר החינוך לא החמיץ את הרגע. 'קרפה-דיאם' לחש בו הקול, והוא אחז בהזדמנות כמוצא שלל רב. למידה משמעותית ורלוונטית? אדם ורטה. מורים בעלי רוחב יריעה והשכלה גבוהה? אדם ורטה. גבר במערכת 'נשית' מעט יותר מדי? אדם ורטה. גבר המלמד מדעי הרוח? אדם ורטה. חילוני המתמחה ואפילו קצת מאוהב במחשבת ישראל? אדם ורטה. ולא, אדם ורטה הוא לא חינוך מיוחד; ולא חינוך אנתרופוסופי; ולא חינוך דמוקרטי; ולא חינוך בלתי פורמלי; ולא מוצנח מ'פיקוד צפון' או מ'טייסת 141'. אדם ורטה הוא מהאנשים שאיתם אכן אפשר להעלות את ישראל כיתה, כי אדם ורטה הוא הנושא בעול של מימוש סיסמת 'הלמידה המשמעותית' הלכה למעשה.

פינת אורח - והפעם מתארח בבלוג פרופ' שלמה אבינרי

טוב, לא באמת. הוא בסך הכל דיבר אתמול ברדיו על שלושה נושאים יקרים ללבי:

עד הדקה ה-21:35 על זהותו היהודית של קארל מארקס ומה בעצם יש להבין בנושא האמנסיפציה במאה ה-19
מהדקה ה-22 הוא מדבר על התהליך המדיני, ומציע לנו להבדיל בין משאת הנפש שלנו לבין המציאות (כתבתי על זה ספר) (והנה מאמר שהוא פירסם בעיתון של 'מחנה השלום' בנושא)
בחלק האחרון מדבר על כל מיני עניינים אקטואליים כמו רוסיה, הקהיליה האירופית ועל מדעי הרוח.

משמר העמק לא תיפול - אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים) של 1948

"משמר העמק לא תיפול!" – כותרתו הרועמת של ספרו החדש של חברנו עמירם אזוב, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללה וחוקר ותיק בענף היסטוריה של צה"ל, מעוררת סקרנות בלשון המעטה. בכלל – כי מי ומה היא אותה 'משמר העמק' ומי בכלל רצה בנפילתה – ובפרט כשבכריכה האחורית אנו למדים על המחבר כי הוא "חבר קיבוץ משמר העמק", ומכאן, לפחות על פי התורה הקדושה של 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', הספר החדש הזה מקומו על מדף "הנרטיבים". במלים אחרות, על פי החוכמה המקובלת במחוזותינו, הרוצה ללמוד פרק על "נקודת המפנה בתש"ח (1948)" כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר, ראוי שירחיק עצמו ממנו.

אלא שלפחות עמירם אזוב כמו גם כותב שורות אלו ממאנים להשתכנע שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים. אדרבא, הם סבורים את ההפך הגמור: לא רק שסובייקטיביות איננה שוללת בהכרח אובייקטיביות, אלא שלא פעם – והמקרה הנדון הוא ביטוי מובהק לכך – הסובייקטיביות היא יתרון דווקא, באשר היא מאפשרת לבעל הדברים להבחין בדקויות שזר לא יבינן.

לעשות שלום עם הפלסטינים - שתי ביקורות רציניות ותגובות שלי

ביוני 2012 ראה אור ספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.

מאז זכה הספר לכמה התייחסויות בעל פה:

ד"ר הלל כהן תקף אותו במפגש במכון 'ממרי' בירושלים
פרופ' משה יצחקי חילץ מהספר תובנות מרתקות במפגש-השקה במכללת אורנים
פרופ' מוטי גולני והדוקטוראנט וגד'י ג'בארין ביקרו אותו במפגש ב'קרון הספרים'
פרופ' אסעד גאנם והעיתונאי שלומי אלדר חלקו עליו במפגש במועצה האזורית מגידו

40 שנה למלחמת יום כיפור - הצעה לסדר: על מה יש לשים את הדגש בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!)

ואחרי ששקע במקצת האבק שהתרומם לנוכח מבול הכתבות, הסרטים, המאמרים, ההתכנסויות, ההרצאות, המפגשים והשיחות על הכתבות הסרטים המאמרים הכנסים וההרצאות על 40 שנה למלחמת יום כיפור, הנה נסיון קטן ואולי לא-לא-חשוב לעשות סדר ולהציע הצעה לסדר.

הנסיון לעשות סדר כוונתו להבחין בין ז'אנרים שונים בז'אנר-העל שנקרא 'מלחמת יום כיפור'. מן הסתם הרשימה שאציע איננה מלאה אבל היא ללא ספק סוג של נקודת מוצא. מילות הקוד הן: 'הקרבות'; 'המחדל'; 'הקונספציה'; 'האמצעים המיוחדים'; 'העורף'; 'הגבורה'; 'עמק הבכא'; 'העיניים של המדינה'; 'תפקוד הממשלה'; 'מלחמות הגנרלים'; 'הרכבת האווירית'; 'הצליחה'; 'אפריקה'; 'הקילומטר ה-101'; 'היהירות-השאננות-הזחיחות'; 'שיקום הגאווה שהוביל לתהליך המדיני'.

רשימה חלקית מן הסתם שאפשר לכנס אותה לשלושה ענפים מרכזיים: ההיבט הפסיכולוגי-חברתי (האחראי על פי החוכמה המקובלת ל'קונספציה', ל'מחדל' ול'החמצת הצעות השלום'); ההיבט הצבאי; וההיבט המדיני. קל לראות שהנושא החשוב היחיד בכל הסיפור הזה – הסיפור הפוליטי – נעדר כמעט לחלוטין. ולא בכדי. החברה הישראלית כמו חברות דמוקרטיות אחרות, ממעיטה בדיון פוליטי ראוי לשמו משתי סיבות לפחות: האחת סובייקטיבית – פוליטיקה נתפסת כעניין 'מסריח' שאדם המכבד את עצמו לא עוסק בה. השנייה אובייקטיבית – פוליטיקה היא אכן תחום העיסוק האנושי המסובך והקשה ביותר לפיענוח (הרבה יותר קל להבין את תורת הקוורקים, מה היא מחלת הסרטן או כיצד משגרים טיל לירח. אפילו יחסי גברים ונשים קלים יותר להבנה יחסית לפוליטיקה).

התוצאה נראתה לנגד עינינו מבעד לענני האבק שהתרוממו במסגרת ארועי '40 שנה למלחמת יום הכיפורים'. סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד. והשכול והאלמנות והיתומים והשכול. והטראומה והאופוריה שקדמה לטראומה והמחדל שהביאה האופוריה שהביאה להתעלמות מ'הצעות השלום של סאדאת' וכן הלאה וכן הלאה. אכן כן. נושאים חשובים. חברה חופשית חייבת לכבד את זכרון חלליה וגיבוריה. אכן כן. המלחמה הארורה ההיא, בשל אופן פריצתה בעיקר, זימנה אינספור ארועי גבורה שתמיד מתלווים להם סיפורי שכול ואובדן ומוות. שהרי כבר אמר מי שאמר, שכאשר מבצע צבאי מתנהל למופת על פי התכנון המקורי והמדוקדק, לא רק שאף אחד לא ידע עליו (חוץ מאלו שביצעוהו) אלא שלא יתלווה אליו שום צל"ש שכן לא נוצרה שום הפתעה שלא הביאה לשום תקלה שלשם פתרונה הדחוף צריך היה בגבורה שבדרך כלל מסתיימת בצל"ש ובהעלאת דרגה לאחר המוות ההירואי.

אפשר להפליג ולהפליג בדיון על מה שחסר אפילו במה שיש. למשל העובדה שמעטים שמים אליה לב, שמספר הקרבנות הישראלים במלחמה הארורה הזו היה יחסית דומה למספר הקרבנות במלחמה המפוארת שקדמה לה (כ-100 ביום). מבחינה זו יש לברך על התחזקותם הצנועה בינתיים של הקולות המציינים את העובדה שמבחינה צבאית מדובר בנצחון ישראלי חד משמעי. בכלל ובפרט לאופן בו החלה המלחמה. אפשר כאמור להפליג ולהפליג בכל הנושאים הללו, אבל כל מילה נוספת שתושקע בתת-הז'אנרים של הדיון במלחמה הזו, באה על חשבון המאמץ המוזנח לנסות ולפענח את הפוליטיקה שקדמה לה.

קוי יסוד לדיון הפוליטי החסר: א - ישראל נכנסה למלחמת ששת הימים מכיוון שעשר שנים קודם לכן היא נסוגה מסיני ללא הסכם מדיני; ב- זו בדיוק הסיבה שאחרי מלחמת ששת הימים קיבלה ממשלת ישראל החלטה, שהנסיגה הבאה תהיה רק על בסיס הסכם מדיני שבליבו הכרה ערבית בעצם קיומה של מדינת ישראל. לא 'קיבוש' ולא 'איטנכלויוט' ולא שום דבר מהדברים המשמשים את הכסילים המכנים עצמם כבר כמה עשרות שנים בשם המתנשא והיהיר 'מחנה השלום' (איך אומרים 'מחנה השלום' בשבדית? מישהו יודע?); ג – סאדאת לא הציע שום דבר מהסוג המופיע בסעיף הקודם. בין אם מסיבות של חולשה פנימית בין אם מסיבות אחרות, סאדאת לא הציע הצעת שלום מהסוג שממשלת ישראל סברה שהיא תנאי לתהליך מדיני ראוי לשמו. נקודה. ד – לנוכח הקפאון המדיני, ברור היה (כמו באלפי מקרים בהיסטוריה) שפריצתו תבוא באמצעים צבאיים. ה – המוכנות של צה"ל לאפשרות של 'אופציה צבאית' מצד הערבים, נשענה (ולא מאז 1968 אלא מאז 1948) על צבא מילואים. ו – הואיל וצבא מילואים יקר מאד גם כלכלית וגם חברתית (וגם פוליטית), שאלת גיוסו הפכה להיות שאלה ממשלתית מרכזית. ז  - על רקע הבעיה הזו, פותחו 'האמצעים המיוחדים' שמטרתם היתה לאפשר לממשלה להכריע את הכף: לגייס או לא לגייס מילואים. ח – גיוס של מילואים 48 שעות לפני 6 באוקטובר, היה משנה את דפוסי המלחמה ואולי מונע אותה לחלוטין.

עד כאן רקע לדיון הפוליטי החסר. לפני שנאמר עליו מילה קטנה אחת, ובמסגרת חובת הביקורת העצמית, יש להציב עוד שתי חלופות לכל הרקע הזה. האחת היא משהו בסגנון הזה: הואיל וציונות היא קולוניאליזם ושלוחה של האימפריאליזם, כל מה שמעניין את הממשלות הציוניות מאז ומעולם הוא התפשטות. הצלחת הציונים ביוני 67' לממש את היצר שלהם, הביא אותם לזחיחות השחצנית שממילא אפיינה אותם גם באופן בו התייחסו לעדות המזרח, לנשים, לילדים וללהט"בים. העונש על החטא היה 'הקונספציה' שהביאה ל'מחדל' וכל השאר היסטוריה (המתממשת על פי פרדיגמה אנטי-ציונית זו עד עצם היום הזה: סרבנות השלום של ברק-אולמרט-נתניהו). השנייה היא משהו בסגנון הזה: כל הערבים אותו הדבר. נגזר עלינו 'לאכול חרב' עד קץ הימים. האלימות הערבית המתבססת על שנאת האסלאם את היהדות (ואת כל מי שאיננו מוסלמי על פי מתכונת כזו או אחרת) באה לידי ביטוי כבר מהפוגרום בפורים ביפו ב-1908. ההתנפלות הזו של ערבים על יהודים ביום חגם (פורים 1908, כיפורים 1973) מלמדת על שנאת העומק הבלתי ניתנת למיגור. מש"ל.

המשותף לשתי החלופות הללו, שיהיו מי שירצו לכנותן בשמות הלא מדוייקים 'פוסט-ציונות' ו'אולטרא-ציונות', הן סלידתן מדיון פוליטי. כי דיון פוליטי בנוי על חלופות ממשיות הנתונות למימוש ברגעים היסטוריים קונקרטיים. ושתי החלופות הללו הרי נמצאות מעבר להיסטוריה, בממלכה הבטוחה והנעימה של המיתוס וההפשטה, שהתוצר הפסיכולוגי הישיר שלהן היא תחושת צדקנות וקתרזיס המאפיינת כידוע פוסט ואולטרא ציונים גם יחד, כל אחד בדרכו כמובן. במלים אחרות, אין הרבה הבדל בין הצדקנות השטחית של הכתבים המדיניים של העיתון לאנשים חושבים, לבין הצדקנות הלא פחות שטחית של יריביהם המתרוצצים בגבעות השומרון. אכן כן, קואליצייה משונה יש כאן, והיא לא חד פעמית והיא לא הראשונה מסוגה בהיסטוריה.

ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר סוף סוף לחזור לדיון הפוליטי החסר. השאלה היחידה שיש לשאול – ולי אין עליה תשובה מספקת ועדיין לא שמעתי תשובה מספקת אבל העובדה שבזמן נתון אין תשובה מספקת איננה מבטלת את האפשרות שתשובה מספקת כזו אף אם תתמהמה בוא תבוא – היא מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. 'האמצעים המיוחדים' יש לשוב ולהדגיש, היו 'שובר השוויון' באמצעותו אמורה היתה הממשלה – שעל פי כל העדויות אכן התלבטה קשות אם כן אם לאו – לגייס את המילואים 48 שעות ולחסוך ים של דמעות ודם. הנה השאלה שיש לשוב ולשנן ב-40 השנים הקרובות: מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. בז'רגון של שלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, השאלה הזו יכולה גם היא להשמע כך: מי נתן את ההוראה. כאמור, ההוראה שלא-להפעיל-את-האמצעים-המיוחדים.

בניגוד גמור לפסיבדו-היסטוריון יגאל קיפניס, חביבו של 'מחנה השלום' הפוסט-ציוני (במובן שתואר לעיל על הזחיחות האימפריאליסטית הציונית ששילמה על חטא היוהרה בעונש המחדל והחידלון של קו בר לב), ומי שמפיץ את "העובדה" לפיה 'האמצעים המיוחדים' הופעלו גם הופעלו (וזהו שקר גמור!),  ההיסטוריון אורי בר-יוסף, למיטב ידיעתי ההיסטוריון הרציני ביותר שחקר את 'המחדל' ו'הקונספציה', הציע הסבר לפיו 'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו כי מי שאמור היה לתת את ההוראה להפעילם, אלי זעירא, ראש אמ"ן, לקה בסוג של שיגעון פסיכוטי. עם כל הכבוד, זהו לא הסבר פוליטי. הוא בהחלט יתכן אבל הוא לא משכנע. הנה כיוון אחר, משכנע וללא ספק פורה יותר: אלי זעירא היה בין השאר ראש לשכתו של משה דיין, כלומר איש אמונו; משה דיין היה ידוע בתפיסותיו המדיניות השונות מאלו של יתר עמיתיו לצמרת המדינה: יגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר; בהנחה שאת התפיסות המדיניות יש לממש באמצעים פוליטיים (הכוללים כפי שהסביר לנו החבר קלאוזביץ לפני 200 שנה גם את האמצעים המלחמתיים), הרי שאת שורשי הסיפור של אוקטובר 1973, יש לחפש במחלוקת המדינית בצמרת של מדינת ישראל.

אלו שיעורי הבית ל-40 השנים הבאות. בקיצור, השאלה היא 'מי נתן את ההוראה' שלא-להפעיל את 'האמצעים המיוחדים'. האם העיסוק בשאלה זו חייב לבטל את העיסוק בשכול, בגבורה, בעורף, בהפתעה, בחידלון, בנצחון וכן הלאה? אדרבא: פיענוח החידה הפוליטית תעניק לכל אלו פשר חדש ומשמעותי שלא 'רק' יכבד את הנופלים אלא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שכמו כל דמוקרטיה חופשית אחרת, מתנהלת באופן פוליטי. סיכויי התחזקותה של הדמוקרטיה הישראלית (כמו של כל דמוקרטיה אחרת) עוברים בשדה הלא-חרוש והמאד-לא-מעובד של השיח הפוליטי. לא בשמים היא. לא בשמים של הצדקנות וההלקאה העצמית (איך אומרים 'צדקנות והלקאה עצמית' בשבדית?) ולא בשמים של 'הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב'.

שלום עם הפלסטינים - ערב עיון בקרון הספרים

ביום שני האחרון, 18 בחודש, בשעה 20.00, התאספו להם כ-40 אנשים בחדר קטנטן, צפוף אך מלא השראה בהיותו אכסניה לאלפים רבים של ספרים יד שניה, כל אחד יותר מזמין ומהפנט ממשנהו. מסוג המקומות שכדאי להגיע אליהם בלי אמצעי תשלום או עם רבים מאד.

מדובר בחנות יד שניה הנקראת 'קרון הספרים', הממוקמת בקומת המרתף של 'יד לבנים' של קרית טבעון, ברח' המגדל 2. מן הסתם יש להם אתר, גוגל איט. אבי וגלעד מנהלים את המקום והם אנשים נעימים חכמים וטובים.

מדי פעם הם גם מארגנים ערבי עיון לכבוד ספר כזה או יצירה אחרת, והמתכונת היא זו המוכרת ברחבי ארצנו רעבת-העיון: גיבור השמחה מציג את התיזה, היצירה, החיבור, הספר, ואנשים טובים שהסכימו לכך מראש, מגיבים, מעירים, מתבוננים, ואחר כך הציבור שהגיע שואל מעיר מתרגש או מתייבש.

ובכן, שלשום בערב, על חשבון השער המדהים של לוגסי בדקה ה-99, התאספו להם כ-40 אנשים רעבי-עיון בקרון הספרים. חלק מהם סטודנטים שלי לשעבר, חלק לשהווה, אחרים תושבי טבעון והסביבה שלא הכרתי, אחרים אנשים שהכרתי מזמן ושהפכו לתושבי טבעון, חלקם צעירים מאד, חלקם מבוגרים מאד, עוד חלק מיואשים מאד, אחרים מלאי תקווה. כולם מסבירי פנים וסקרנים.

את התוצאה תוכלו לשמוע כאן, בקובץ MP3 שמשקלו כ90 מגאבייט, שאני ממליץ כבעל נסיון להוריד לאיזה שהוא נגן, ובפעם הבאה שאתם נוסעים לפחות שעה וחצי, או שוחים שעה וחצי, או רצים שעה וחצי, או טסים לפחות שעה וחצי, תקשיבו לו. כי כפי שבוודאי הבנתם, אורכו בדיוק שעה וחצי (ועוד 28 שניות).
אשמח מאד לשאלות.

המון דברים עלו שם הן על ידי גלעד שהנחה את הערב, הן על ידי, הן על ידי שותפי לפאנל, הפרופ' מוטי גולני מאונ' חיפה שעליו אינני צריך לומר ולו מילה אחת של מידע למשתמש, והדוקטוראנט וג'די ג'בארין מאונ' תל אביב, תושב אום-אל-פחם, איש חינוך נמרץ, משכיל, רהוט, חכם ואפילו חבר, והן על ידי אנשים מהקהל הצנוע וחודר הראות.

שאלות כמו מדוע הרוב תמיד מנסה לנהל את המיעוט, ועל איזה בסיס מוסרי. שאלות כמו מה היה תפקיד ההתנחלויות במניעת התהליך המדיני, שאלות כמו כיצד ניתן אם בכלל (ואפשר כמובן! וצריך!) לפרש את התהליך המדיני מ1992 ועד היום לאור מה שכתוב בספר, שאלות כמו מה יהיה, ועוד ועוד, כל אלו לא קיבלו תשובה ולו ראשונית... אפשר להבין זאת. בסך הכל 90 דקות, בלי זמן פציעות, משחק גומלין. אבל בשביל זה יש לנו את הפטנט הזה. בלוג. תשאלו, תגיבו, אשמח להמשיך את הדיון.

תבלו.

תכנית השלום של מוסטפא אחמייס

בספרו אודות תנועת 'פתח' שראה אור ב-1970 הביא אהוד יערי סיפור מענין אודות יוזמת שלום של מוסטפא אחמייס, אחד מראשוני המחבלים שפעלו נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. חשיבותו היא בכך שעם כל ההסתייגויות המתבקשות, הוא מביא עמדה פלסטינית 'אותנטית ולאומית' המבוססת על הכרה בישראל ופשרה עימה. אחמייס, בשיבתו בכלא הישראלי, ניסח הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הציגה בפני הגורמים הישראליים, מתוך כוונה גם לקדם הסכם אפשרי וגם לשפר את תנאי מאסרו. בסופו של דבר, להוציא מסמך היסטורי מרתק המאפשר לקבל עוד מושג על רעיונות שהתרוצצו בקרב הפלסטינים, מאומה לא יצא מאומה ממכתבו של אחמייס, והוא נשפט באוקטובר 1967 למאסר עולם. יערי העריך כי "כאשר מוסטפא אחמייס הגיע למסקנה, כי יש לחתור הקמת מדינה פלשתינאית [כך] בסיוע ישראל, כבר ניהלו ארגוני החבלה מסע תעמולה קוצף נגד פתרון זה. לא היה כל טעם לשחרר מנהיג מחבלים בדרגתו כדי לשגרו בשליחות שנידונה מראש לכשלון... [ממילא] משקלה של 'חזית השחרור הפלשתינאית' בתוך תנועת המחבלים לא היה גדול".[1] 

מה הציע אחמייס? בשורה התחתונה לא הרבה. מכתבו התאפיין ברוח טובה וברצון טוב, בהדגשת המכנים המשותפים ליהודים ולערבים, ולאמונה כי שלום בין העמים לא רק יתכן, אלא שהוא אינטרס משותף גם להם וגם לעולם כולו. במישור המעשי ציין אחמייס שלושה מרכיבים ברורים: האחד – הכרה הדדית בזכויות המשותפות של שני העמים על הארץ ולזכותם לחיים של צדק, שוויון וחופש ללא אפליה. השני – זכות העם הפלסטיני להקים ממשלה משלו. השלישי – השלטת ממשלה פלסטינית זו על הגדה המערבית. כיאה למסמכים חזוניים-פוליטיים, גם זה של אחמייס נשען על פרספקטיבה היסטורית, עולמית, אזורית ומקומית. דבריו נפתחו בטענה לפי "שני העמים, היהודי והערבי, הגישו בעבר – וממשיכים להושיט בהווה – שירותים אנושיים ומדעיים גדולים לעולם כולו". המכתב המשיך בציון התלאות שעברו היהודים מידיו של היטלר, והשווה אותן לאלו שסובלים כיום "אנו" – כלומר הפלסטינים – "מידי אחינו (הערבים) ואחרים. אין אנו מוכנים לשלם את מחיר פשעיו של היטלר, לא לממשלת ישראל ולא לאחינו הערביים. אנו סובלים כיום מאותן רדיפות ובאותו גורל שהיו נחלתו של העם היהודי".[2]

השוואה מעניינת אחרת, וחסרת שחר פחות, ערך אחמייס בין העבר האפריקני הקרוב לעתיד הפלסטיני. הוא העלה על נס את תרומתה של ישראל לפיתוחם של "עמי אפריקה הגרים ביערות, אשר שמענו כי הם אוכלי אדם", שלמרות שכל מה שעמד לרשותם הוא "החץ והקשת" הם הצליחו להשיג מהעולם "את עצמאותם ומקומם בין העמים", ומישראל התפתחות "בתחומי הכלכלה והמדע" שכללה גם "חינוך לרבים מבני אפריקה... עזרה כספית, מומחים ומהנדסים". ומכאן, "על ישראל לעזור לנו, הפלשתינאים, אנו, בני ההיסטוריה האחת, המסורת והמנהגים הזהים, כדי שנוכל לחיות כמעט בבית אחד".

אחמייס ציין את הצהרת בלפור, אך לא באופן בו היא נזכרת בדרך כלל אצל הפלסטינים – כבסיס לגזילה המדינית הגדולה או כסתירה להבטחות שקיבל חוסיין ממקמהון – אלא באופן הגון ומדוייק: הן המרכיב המבטיח "בית לאומי ליהודים בפלשתינה", והן את זה המבטיח "זכויות... וחירויות מלאות לתושבי פלשתינה הלא-יהודים". מההווה ומהעבר הקרוב עבר אחמייס לעבר הרחוק, ועל בסיס הטענה כי מוצאם של שני העמים זהה, "חצי האי ערב", וכי הם בנים ל"ישמעאל ויצחק", הוא תהה מהיכן השנאה ההדדית. תשובתו היתה כי מקורה חברתי וחברתי בלבד – "בית הספר ובית הכנסת" – ושם גם פתרונה: "עלינו לתקן את המעוות", זאת באמצעות "תכניות חינוך והשכלה בשירות עמינו, כדי להצילם מהשנאה הארורה... בעוד מועד ובטרם נחמיץ את ההזדמנות". אמחייס הזהיר כי אם לא יעלו העמים על מסלול של הכרה הדדית ושלום, הם ימצאו עצמם – למרות התבוסה בצד הערבי – בהתנגשות אלימה מחודשת, שבפעם הבאה תהיה חמורה בהרבה. "הפתרון הנכון אינו רחוק" הדגיש אחמייס, והוא כאמור מתן אפשרות לפלסטינים להקים להם "ממשלה פלשתינאית". תוצאת הדבר תהיה ש"העם הערבי יעמוד על כוונתה הטובה של ישראל, בכך שמילאה את חובתה האנושית והושיטה ידה לעם הפלשתינאי שהוא בעל הזכות והבעיה בארץ ישראל".[3] 

אחמייס צפה כי אם לא תוכר "ממשלה פלשתינאית" על ידי ישראל, תזכה זו ליחס שלילי ביותר מצד דעת הקהל העולמית, "העם הערבי ושאר העמים המוסלמים". אלו גם לא יהססו ללחוץ על המערב באמצעות חרם סחורות ונפט. לעומת זאת, אם ישמעו על ההסכם הזה, "יחדלו העמים הערביים להיות צמאי מלחמה", זאת בזכות כך שההסכם המיוחל "לא נכפה על איש, אלא בא מכוח המציאות, ההגיון וההיסטוריה". חשוב מכך, צעד כזה יגרום ל"התנדפותה" של דעה רווחת אצל הערבים "כי שאיפות ישראל וממשלתה משתרעות מהנילוס עד הפרת". "מתן הזכויות לפלשתינאים" יהווה ראייה באשר "לכוונותיה הכנות של ישראל לחיות בשלום עם שכניה הערביים ללא כל כוונות התפשטות".[4]

מטיעוניו ההיסטוריים והפוליטיים עבר אחמייס לדבר על מניעיו כחבר בתנועתו. על רקע העבר הציוני, דיבר אחמייס על עצמו ועל עמיתיו במונחים של "מורד שהתגייס ל'הגנה', ל'שטרן' [ו]לאצ"ל...". ומכאן, "אני ושכמותי איננו פושעים", אלא אנשים "המגינים על זכויותינו". אחמייס שהיה נתון בעיצומו של הליך משפטי,  טען כי אם הוא "פושע ויש לתבוע אותו לדין... אזי [יש] לתת נימוק מצדיק ועילה חזקה לאומה הערבית ולעם הפלשתינאי להושיבכם אתם בתא הנאשמים כפושעים".[5] 

אחמייס השווה בין החייל הערבי הנלחם בישראל, נופל בשבי ומשוחרר, לבין המקרה שלו בו הוא נתפס משום מה כ"פושע". צידוקו המרכזי הוא היסטורי ומציאותי גם יחד. "האדמה שאנו יושבים עליה" כתב אחמייס, "היא רכושם של שני הצדדים. זוהי עובדה... אם לא נסכים לכך כי אז עלינו לומר גם שאמריקה שייכת לאינדיאנים ויש להחזירה להם. להחזיר את ארצות ערב לידי תורכיה... להחזיר את אנדלוזיה לשלטון הערבים... אם נסכים להגיון זה, אזי חייבים גם הערבים וגם הישראלים לחזור... יחדיו לחצי האי ערב ושם לחיות יחדיו ולבוא לידי הבנה. פירושו של דבר יהיה לדון את עצמנו לשיבה לחיים הפרימיטיביים, למגורים באוהל, למרעה צאן ובקר, לנטישת תרבות המאה העשרים, ששני העמים כה תרמו לכינונה במשך הדורות".[6] הארץ הזו "קדושה" ויש לה "חשיבות איסטראטגית וכלכלית עצומה, צומת של שלוש יבשות ומאגר לא אכזב של 'זהב שחור'. על יתרונות עשירים אלה מתמודדים שני המחנות – הסוציאליסטי והקפיטליסטי... כיצד נרחיק את המלחמה הקרה – והחמה – העולמית, הצפויה בכל שעה, לאחר שהבקיעה סין דרכה בין הטילים, האטום והמימן? דרקון זה ישרוף את כל מה שיימצא על דרכו. סין קמה על רגליה והחלה לצעוד לקראת הגשמת מטרותיה התעשייתיות ולשם התפשטות. כיצד נוכל לעמוד מולה בהיותנו מסוכסכים?"[7]

 מסקנתו של אחמייס ברורה ועל רקע כל מה שהציג עד כאן הוא ביקש "להגיש הצעה קונסטרוקטיבית למען האינטרסים המשותפים": להפגש עם מנהיגי 'חזית שחרור פלשתינה', "בקפריסין או ביריחו", על מנת להציג בפניהם את "הצעתה החדשה של ישראל בדבר ייסוד ממשלה פלשתינאית". אחמייס ביקש כי אם תאושר הצעתו, הענין "יישמר בסוד... כדי שנוכל להניח יחדיו את היסודות להסכם...". אחמייס היה סמוך ובטוח כי בידיו היכולת "לגשר בין ההשקפות השונות ולסלק את המכשולים...". אחמייס הגדיר עצמו "כמנהיג פוליטי" ולא כלוחם שחרור, ותאר את תפקידו "כאחראי מבחינה מדינית לבית לחם ולחברון". בכך מצטרפת עדותו העצמית לעקרון המנחה את הדיון בספר זה, לפיו מבחנה העליון של תמונת מצב מסויימת היא קודם כל מדינית-פוליטית. השאלה היא לא האם פוליטיקה, אלא לאיזו מטרה ובאילו דרכים. באשר לאחמייס, רק לאחר שדן בכל מה שתואר כאן ובדברים נוספים, התפנה למסור דין וחשבון על מוצאו, וגם את זה עשה על מנת לחזק את אמינותו. "ידועים אבותי" הוא כתב לקראת סיום מכתבו, "בני משפחתי, ואבי בעצמו ידוע כאחד ממנהיגיה הראשונים והדגולים של פלשתינה... אבי היה אהוב על כל הנציבים העליונים ועל כל אדם בפלשתינה בשל אומץ ליבו, נדיבותו, הלאומניות הכנה שלו וגישתו המציאותית והאובייקטיבית. הוא אפילו הציל פעם ממוות את הרברט סמואל בעת אחד מביקוריו וזכה באות האבירות מספר אחד".[8]

 כל כמה שמכתבו של אחמייס עלול להתפס כקוריוז מעניין ותו לאו, הוא מבטא הלך רוח נוסף שהתקיים בגדה. בלי כל ספק הוא ביטא שאיפה כנה לשלום, עניין חשוב לכשעצמו אך שאין לקבלו כפשוטו אלא יש ולהוסיף ולשאול לגביו 'באילו תנאים' ו'כיצד' הוא יושג. אחמייס לא היה בודד ביוזמות השלום הללו. כך למשל סיפר מוסא עלמי, מיודעו של בן-גוריון משנות ה-30', על עוד פגישה שקיימו השניים בלונדון שלושים שנים ושלוש מלחמות מאוחר יותר. בקיץ 68' הציע דב"ג לעלמי להוביל מהלך במסגרתו ידונו הפלסטינים עם ישראל על הסכם שלום אשר ישיב את שטחי יו"ש לפלסטינים למעט ירושלים. עלמי השיב בשלילה אך הוסיף שכאשר סיפר על סירובו לאנואר אלח'טיב, אישיות פלסטינית ותיקה וידועה במתינותה המדינית, הוא כעס עליו מאד, וטען "כי ההיסטוריה היא שתשפוט אותו ואת סרובו", שכן לדעת אל'חטיב "היתה כאן הזדמנות היסטורית שאסור היה לסרב לה". ב-19 בינואר 1970 שב עלמי ליריחו. הוא התבקש על ידי אנואר נוסייבה ואלח'טיב לעמוד בראש הנהגה מתונה אולם הוא סרב ואמר כי "שיבתו איננה פוליטית", והוא שב לגדה רק כדי לנהל את חוות הנסיונות החקלאית שהקים וניהל ליד יריחו.[9] 

דברים אלו עולים בקנה אחד עם נסיונותיו של ג'עברי לקדם יוזמה מדינית. ניתן לפטור יוזמות אלו במשיכת כתפיים משכנעת, המתבססת על הטענה כי כל עוד לא היתה לפלסטינים נציגות מוכרת ורשמית, לא היה בכל היוזמות הללו יותר מאשר גחמות שנועדו אם לצורך מניפולציה, או במקרה הטוב ביטוי לרצון טוב. בנוסף, פנייתם של פלסטינים לגורמים משניים – יהיו אלו קציני השב"כ שחקרו את אחמייס או ראש הממשלה המהולל לשעבר של מדינת ישראל – העידה מראש על הסיכוי למימוש ולקידום יוזמה כלשהיא. השאלה בכל אופן נותרה בעינה: מה הצעדים שנקטה ממשלת ישראל, או גורמים מרכזיים בה, לנוכח האפשרויות, קלושות ככל שהיו. כפי שראינו שאלה זו העסיקה את ממשלת ישראל בין שתי המלחמות הדרמטיות שהשפיעו השפעה דרמטית על גורל החברה בישראל ובאזור.  

---

[1] יערי, עמ' 113.

[2] שם, עמ' 108.

[3] שם, עמ' 109.

[4] שם, עמ' 110.

[5] שם, עמ' 111-110.

[6] שם, עמ' 111.

[7] שם, עמ' 112-111.

[8] שם, עמ' 113.

[9] מסמך ביוגרפי על אנואר אלח'טיב, 1 בספטמבר, 1978. 

הכל הפיך - למרות מה שאומרים ימנים-ימניים ושמאלנים-ימניים

אודי מנור כתב ספר על פרשייה הסטורית מלפני שלושים שנה, שבמהלכה חתר השמאל כנגד כמה פעילים נמרצים ששאפו לעשות שלום עם אגודות הכפרים, ארגון אוטנטי שצמח מקרב הפלסטינים. בריאיון אתו הוא מסביר למה הפרשייה הזאת עדיין רלוונטית ולמה שלום עכשיו והשמאל היוני מחזקים רק את מי שלא רוצים שלום מקרב הפלסטינים

ראיון לאורית פראג, הזמן הירוק, 25-9-2012 (גירסא שונה במעט מזו שהתפרסמה בדפוס)

פעם, לפני יותר משלושים שנה התקיימה שיחה בין יאסר ערפאת מנהיג אש"ף לחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה. בורגיבה הציע לעראפת באותה שיחה, להכריז בפומבי על הסכמה להצעת החלוקה של האו"ם משנת 1947. "כך תהפוך את עצמך ממהפכן למדינאי וגם תעמיד את ישראל במצב קשה ביותר" יעץ לו. עראפת סרב, הוא אמר שאינו יכול לחרוג מעקרונות האמנה הפלסטינית, שבמהותה איננה מכירה בישראל ובורגיבה ענה לו: "כאן תמונה הטרגדיה שלכם". אודי מנור, מביא את הסיפור הזה, בספרו החדש, "לעשות שלום עם הפלסטינים", שיצא לאור בהוצאת כרמל, כדי להדגים מיהו עראפת, אותו זה, ששר הביטחון דיין, בחר לנהל מולו את המדיניות בשטחים כעשור לאחר שנכבשו, ואותו זה שפרס וביילין בחרו מאוחר יותר כפרטנר להסכם אוסלו. הספר הוא סקירת פרשייה ייחודית, סקירה מרובת פרטים ואירועים, שמדגימה אפשרות אחרת, להתקרב ולחזק גורמים אחרים מקרב הפלסטינים, גורמים, שכן שאפו לכונן פה יחסי שלום והכרה הדדית.  

מדובר במנחם מילסון, קצין צנחנים בעברו וחוקר ספרות ערבית במקצועו, שהחליט לצאת מהאקדמיה ולהתערב במציאות עצמה. ב-1976 הוא התמנה ל"יועץ לענייני ערבים" של מתאם הפעולות בשטחים. סגנו ושותפו היה יגאל כרמון, קצין מודיעין בעברו ולימים יועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, בממשלות של יצחק שמיר ושל יצחק רבין. מילסון שב לאוניברסיטה ב-1978, אך בשלהי 1981 הוא מונה ע"י שר הבטחון אריק שרו לתפקיד ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית. מנובמבר 1981 הוא וכרמון פעלו לסייע לכמה מנהיגים פלסטיניים שעמדו בראש "אגודת הכפרים" להתבסס בגדה המערבית כגורם פוליטי חלופי לאש"ף. אנשי האגודות, בניגוד לעראפת, כן הכירו במדינת ישראל וביקשו דרך לחיים משותפים בין הים ומדינת ירדן. כפי שראו זאת כרמון ומילסון, תמיכה בהם הייתה אינטרס של ישראל כפי שהאינטרסים הללו הוגדרו בהסכמי קמפ-דיוויד.

מנור כתב ספר הסטוריה אבל מלכתחילה, הוא מצהיר כי ברור לו שהספר נכתב לשם דיון עכשווי בסוגיות שעל הפרק. הוא אומר כי כתיבה הגונה תצהיר כבר בתחילת הספר על מסקנת המחקר. ומסקנת המחקר שלו היא, כמו של שני גיבורי הספר הישראליים, שהוזכרו כאן, מילסון וכרמון, שהסכם שלום בין ישראל ובין הפלסטינים ייתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה אמיתית ונכונות לפשרה.

למעשה כותב מנור את הספר כהסטוריון, אבל אומר דרכו שיש לו עמדה פוליטית ברורה במובן הזה שהוא רוצה לדעת מה כן אפשר לעשות. הספר שלו בא להתמודד ולהתווכח עם הגישה שתבע מירון בנבנישתי למשל, לפני שנים רבות והצטרפו אליו רבים, האחרון שבהם נחום ברנע באחד מהטורים שלו בידיעות אחרונות, שהמצב שנוצר בשטחים הוא בלתי הפיך. האי-הפיכות היא עמדה א-הסטורית, טוען מנור וא-פוליטית במובן הזה שהיא מוציאה את האפשרות לפעול תוך ניתוח והבנה של מה שכן ניתן לעשות.

פעולתם של מילסון וכרמון עמדה בניגוד בולט ל"מדיניות האי-התערבות" של דיין בשטחים, מדיניות, שכפי שמנור מראה, התערבה בהחלט בכל מה שהתרחש וטירפדה בשיתוף פעולה והסכמה נדירה עם התקשורת השמאלנית ביותר את פעולותיהם שוחרות השלום של מילסון וכרמון.

סיקור הפרשייה הזאת, שהחלה בסוף שנות השבעים והמשיכה עד שנות השמונים הראשונות, מראה, איך מה שמנור מכנה, הכוחות הרביזיוניסטים בשמאל, מתחברים לגורמים שנחשבים יונים צחורות ביותר, כמו ויקטור שם-טוב ממפם, שלום עכשיו לדורותיו ואפילו עמוס עוז, באמונה כי דווקא עראפת, הוא הפרטנר למשא ומתן.

"שלום אמיתי יהיה פה רק עם פלסטינים שרוצים בכך" אמר יגאל כרמון, בכנס שנערך בממרי, לכבוד השקת הספר, "עם מי שרוצים בשלום ובשיתוף פעולה עם הישראליים ולא עם אלו שרוצים להחזיר את פלסטין האבודה בדרכים פרגמטיות. הספר שכתב מנור הוא תיאור מפורט ומדוקדק על האופן שבו השמאל עצמו טירפד את ניסיונות הבנייה והחיזוק שעשו מילסון וכרמון ועוד כמה ספורים וכל זאת כדי לחזק את אש"ף ואת עראפת."

אודי מנור, 52, בן קיבוץ ניצנים וחבר עין השופט. נשוי לניבה והם הורים לשלושה. שניהם היו ממקימי קיבוץ תמוז ועזבו אותו בשנת 2006. מנור, בעל תואר דוקטור להסטוריה, מלמד הסטוריה, תקשורת ואזרחות במכללת אורנים וציונות במכינות קדם צבאיות בחנתון ובמבוא חמה, פרסם עד היום עשרות מאמרים אקדמיים בהסטוריה וחמישה ספרים, אחד מהם בספרדית, ושניים מהם על עיתונים יידיים שפעלו בארצות הברית בשנים הראשונות של המאה העשרים.  

בנוסף לפרסומים הללו מנור הוא פובלציסט, שמבטא עמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות ומפרסם מאמרי דעה במספר עיתונים בנושאים פוליטיים. הוא תומך גלוי בשלי יחימוביץ, וסובר כי יחימוביץ, בלא שדיבר איתה על הנושאים המדיניים, מציגה שמאל שלא הולך בדיוק בעקבות של שלום עכשיו. "היא לא מדברת במושגים של תמיד הפלסטינים צודקים ותמיד המתנחלים טועים, אלא מכריזה שיש פה שמאל אחר, והמציאות קצת יותר מורכבת. היא יצרה בחכמה ומתוך הכרה בשיח העיתונאי, ספק גם בימין וגם בשמאל. ואנשים שואלים: 'רגע, אולי ההתנחלויות אינן שורש העניין', ואולי המצב הפיך."

 ביניים: קוויזלינגים

מיהן אגודות הכפרים? בראשן עמדו שלושה פלסטינים מוסטפה דודין, ריאד אלחט'יב שנפטרו כבר ומוחמד נאצר יבד"ל. "איש מאד נעים ונחמד", אומר מנור. במוצהר זאת הייתה התארגנות שבאה לשפר את תנאי החיים בכפרים הפלסטיניים, שם חיים מרבית התושבים. הכפרים בשטחי יהודה ושומרון, עשר שנים לאחר הכיבוש הישראלי, היו מוזנחים; ללא תשתיות, ללא דרכי חיבור ביניהם, וללא מוסדות הכרחיים כמו קופת חולים ובתי ספר. מוחמד נאצר למשל, מהנדס חשמל במקצועו, דאג לחבר שישים כפרים לרשת החשמל. ואולם מאחורי הכוונות הגלויות, המטרה של מוסטפה דדין הייתה פוליטית במפורש, מסביר מנור, הואיל והחוק בשטחים הכבושים לא מאפשר התארגנות פוליטית, וברמה המעשית, אש"ף השית פוליטיקה באמצעות טרור, שלא התירה פעולות בכיוונים אחרים מהמדיניות שלהם, הגה דודין דרך להתארגנות, שתהיה לגיטימית על פי החוק ירדני. וכך השתמשו בבסיס החוק העותומני שיצר כבר בסוף המאה ה-19 התארגנות משפטית, הדומה למעין קואופרטיבים או למועצות מקומיות. הכוונה הייתה להתחזק ולעבור מהפאזה הכלכלית לפאזה המדינית. בשנת 1982, לאחר מלחמת לבנון, הם ביקשו במפורש, "עכשיו כשאש"ף הוכה בלבנון וכשהוכח שוב שעראפת מוביל את הפלסטינים למבוי סתום, אנחנו רוצים שיכירו בנו בתור גורם משמעותי".

סקירתו של מנור על "הוויכוח בישראל על הגדה המערבית" כפי שמציינת כותרת המשנה של הספר, מראה איך ניסה קומץ ישראלים, לחזק את הפעולות של דודין אלחט'יב ונאצר ואיך טורפדו כל הישגיהם, גם על ידי הפעולות של שר הבטחון "הלא מתערב" דיין ואיך הוצגו פעולותיהם על ידי עיתונאים שדיווחו על המתרחש בשטחים, דני רובינשטיין ויהודה ליטני.

יגאל כרמון. יליד 1946, תא"ל בדימוס, היה קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל ויועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, הקים את מכון ממרי העולמי שמרכזו בוושינגטון די. סי. שבארצות הברית ויש לו סניפים בירושלים, בברלין, בלונדון ובטוקיו. מכהן היום כנשיא מכון ממרי

"היינו חוג קטן של לוחמים כנגד כל העולם" אומר כרמון, "לפעמים קשה להאמין כמה מעטים ונגד כמה רבים. כמעט כולם היו נגדנו. גדולי תומכינו היו אנשי החוג הקיבוצי של הדרך לשלום: יונה אייזנברג מגן שמואל, עזרא דלומי מראש הנקרה, חנוך בארי מהזורע, דודיק שושני מלהב, יעקב יוניש מבית השיטה וחני לוי מכברי. כאשר אני אומר שנלחמנו מול כל העולם, חשוב להדגיש שאנחנו לא פעלנו מול המדיניות המוצהרת של ישראל אלא מול הפרקטיקה בשטח, שהייתה המדיניות של משה דיין, אשר בכללותה הייתה מנוגדת למדיניות של הממשלה וחתרה תחתיה. אמנם מדיניות דיין לא הייתה עקבית, דיין עצמו חרג ממנה, כזה היה האיש. למשל, הממשלה במוצהר רצתה שלום עם ירדן אבל דיין עשה הכל כדי להרחיק את ירדן ולקדם את החוגים הלאומנים תומכי אשף שהתנגדו לירדן וייצגו את בחירתה בשטח. מתנגדינו מכל הסוגים ובעיקר העיתונאים שרובם ככולם הוקסמו מדיין, מאישיותו וממדיניותו וזאת ללא הצדקה אם יורשה לי לומר על האיש שהוביל את ישראל לאסונות לא מעטים, מתנגדינו אלו, לא הודו מעולם שהם מייצגים תפיסה פוליטית שונה. הייתה להם כמובן זכות להאמין במדיניות אחרת, אבל יחד עם זה, חובה מוסרית להודות בכך. אנו, לעומת זאת, את העמדה הפוליטית שלנו חשפנו בראש חוצות. אי אפשר היה לחשוף אותה יותר ממה שעשינו – עמדה פוליטית מוחלטת שתאמה את המדיניות של הממשלה ולכן גם לא סילקו אותנו למרות שנהגנו בחוצפה נגד הממונים עלינו, מתוך הבנה וציטוט של עמדותיה המוצהרות של הממשלה אותם לקחנו במלוא הרצינות ולפעמים אפילו בתמימות."

לעומת דברי כרמון, נכתב בכרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, (הערך נכתב על-ידי העיתונאי דני רובינשטיין שהיה בתקופה הנדונה 'כתב שטחים'), כי אגודות הכפרים משכו אליהן גורמים שוליים בציבור הפלשתיני בשטחים. רבים ראו בהם אסופות של בריונים ומושחתים, שנעשו משתפי פעולה עם השלטון הישראלי". הספר של מנור, בא להזים את הדברים האלה, לספר את הסיפור של אגודות הכפרים באופן מפורט ומזווית ראייה אחרת לגמרי.

ש. אודי מנור, יש בספר גילוי מיוחד?

"הגילוי הוא עצם הכתיבה על הנושא. רבים שכחו את 'אגודות הכפרים' ואלו שזוכרים מכירים את הנושא בצורה מעוותת, חלקית או בסטראוטיפ, כשאגודות הכפרים היו קוויזלינגים. (שמו של יונסון קְווִיזלינג, פוליטיקאי וקצין נורבגי, שכיהן כראש ממשלת נורבגיה במלה"ע השניה ושיתף פעולה עם הנאצים, הפך לשם נרדף לבוגד בשפות רבות, א.פ.), אני מספר את הסיפור מזווית שלא מחלקת את הפוליטיקה בצורה דיכוטומית לשמאל ולימין, אלא מראה אותה באופן המורכב והאמיתי שלה. למשל, עצם חטאו של מנחם מילסון בעייני עיתונאים ואנשי השמאל היה הקשר שלו והגיבוי שקיבל משרון. עוד נאמר שאגודות הכפרים הם מעשה מלאכותי שעשה הימין באמצעות מילסון, שזאת התזה הרווחת. אבל האמת היא שהיוזמה לאגודות החלה בשנת 1975 בתקופת ממשלת רבין הראשונה והאישור לאגודות ניתן על ידי וייצמן בממשלת בגין הראשונה, אנחנו רואים ששרון בכלל לא צד בעניין. לא ב-75 ולא ב-78. הקמת האגודות באה מיוזמה פלסטנית, מי שהביא את הפניה הוא אותו מוסטפה דודין שמופיע בספר בתור גיבור די מרכזי. זאת דוגמה מצוינת לעובדת יסוד, שאמורה לגרום לאדם שיש לו דעה ברורה, להגיד, רגע, זה לא כל-כך פשוט."

ש. ההתרשמות הראשונית שלי היא שאני קוראת בספר על החמצה הסטורית איומה.

"אני לא טוען שזאת החמצה הסטורית. אם זאת התחושה, שעולה מהספר, זה אומר שהוא מעורר מחשבה ומשכנע, אבל אני עצמי לא סובר כך ולא כותב כך, ייתכן שגם אם לא היו עומדים בדרכם של מילסון וכרמון, והיו נותנים לאגודות הכפרים לשגשג ולתפוס את המנהיגות בשטחים, לא היה ברור שהיה שלום. יש כל כך הרבה גורמים אחרים שמעורבים בסיפור הזה."

ש. אחת הביקורות לספר שלך, שנאמרה על-ידי הלל כהן, היא שלאגודות הכפרים ממילא לא היה כח פוליטי וחברתי לדון בסוגיות הליבה מול הישראלים.

"הלל כהן תמיד יהיה צודק אבל זהו צדק עקר. הוא מציג תמונה פסימית, הצד היהודי עסוק בהתנחלויות ומשועבד להתנחלויות ואין עם מי לדבר. ואפילו שהגרעין הקשה של המתנחלים הוא קטן, והיתר גרים שם מבחינות כלכליות, גם אז המיעוט האלה מנהלים את המדינה. ולא משנה, אני את והוא לא נצליח להזיז אותם מעמדתם. ולגבי הצד השני, הפלסטינים, עוד יותר קל להוכיח שאין עם מי לדבר, אז הצד היהודי תקוע, הצד הערבי תקוע ובחרנו בנקודה פסימית שהיא לפי דעתי א-פוליטית וא-הסטורית. מנקודת המבט שלו קל ביותר לבקר כל מהלך כזה כי הוא לא יצליח מראש.

ולכן בהקשר לשאלה הקודמת שלך, גם לא תצליחי למלט ממני את המלים, החמצה הסטורית. המצב היה ועודו מורכב מאד, כמו שתמיד זה המצב בחיים האמיתיים. כמו כל תיאוריה מקיפה, ציונות דתית, פמיניזם או סוציאליזם. יש תיאוריה ויש את המפגש שלה עם המציאות. המפגש עם המציאות יוצר מחשבה וחיכוכים ואז האדם שמזוהה עם האידיאולוגיה צריך לשאול את עצמו האם הוא מחויב יותר לאידיאולוגיה או לחיכוכים שהיא עושה עם המציאות."

ביניים: לא קולוניאליזם אלא פוליטיקה

הטענה שעולה מהספר היא כי לישראל היה אינטרס לתמוך באגודות תמיכה שהייתה מייצבת את האגודות, שהיו מתפתחות לאלטרנטיבה לאש"ף. נוכחותן היתה יכולה לאפשר ליצור בן ברית פוליטי לעשיית הסכם שלום.

"ישראל חתומה על הסכמי קמפ דיוויד, 1978, שמתבססים עקרונית על החלטה 242 כלומר, על זכויות  שני העמים ועל נסיגה. הסכם קמפ דיוויד הוא ביטוי של העיקרון המרכזי ב- 242 ("שטחים תמורת שלום"). הבעיה היתה אבל שבאותה שעה כל העולם ראה באש"ף את הנציג הלגיטימי של הפלסטינים, ואש"ף בעקרונות המהותיים שלו, בלי שום קשר להתנחלויות, פוסל על הסף הכרה בישראל כלומר פוסל על הסף גם את 242 וגם את הסכמי קמפ-דיוויד. וזהו מילכוד. אמנם חברי בשמאל, אומרים שזה טיעון של הימין, וזה נכון, אבל מה לעשות וזו עובדה שאש"ף התנגד לקמפ דיוויד ושלל את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד לפני הכיבוש וכמובן לפני הקמת ההתנחלות הראשונה. מהצד היהודי הבעיה היתה לא פחות חמורה. שכן אם אני מנחם בגין, אני מאושר מהמצב הזה, כי אני חתמתי על הפרק הפלסטיני בהסכם קמפ-דיוויד,  רק כי סובבו לי את היד. אחרת איך אבוא למרכז הליכוד, ולהגיד שאני, תלמידו של ז'בוטינסקי מכיר בזכויות העם הפלסטיני בארץ ישראל? והנה הפלסטינים עצמם מצילים אותי, כי אש"ף לא רוצה שלום ואז אני, מנחם בגין, פטור. זה גם חוט שני שעובר בספר שיש כל הזמן קואליציה, בין אש"ף, גוש אמונים והשמאל הרדיקלי.

הביקורת של הלל כהן סוברת שהשמאל התנגד לחיזוק אגודות הכפרים כי ראה בהתערבות כזאת, סוג של קולוניאליזם.

"זה לא קולניאליזם אלא פוליטיקה. דני רובינשטיין יגיד כל הערבים תמיד צודקים והרב לווינגר יגיד כל הערבים תמיד טועים. זאת וזאת זאת גישה פשטנית. אנשים זה כל מיני דברים וגם הפלסטינים הם כל מיני דברים. יש פלסטינים שיוצאים וצועקים 'שהיד שהיד', ויש פלסטינים – וזאת התרומה הגדולה של הלל כהן עצמו, שיש לי אליו הערכה עצומה, שהוא מוכיח, שמהיום הראשון היו פלסטינים שהיו בעד הציונות, ולא חשוב כרגע, למה ומאילו סיבות. הפלסטינים הם עם ובו גישות שונות ומנוגדות, ובמצב בו ישראל היא הגורם השולט בשטח, על ממשלתה לקחת את  האחריות ליצור תנאים שיאפשרו לפלסטינים שלא הולכים בדרכו של אש"ף, לבטא את עצמם.

אז נשאלת השאלה באמת, אם אין פה פשוט סוג של הגדרה, ואולי זה באמת יחס קולוניאלי.

"לא. זה לא קולוניאליזם. זאת שאלה של אחריות מוסרית. אנחנו יודעים היטב שאש"ף הפעיל טרור ומי שדיבר אחרת מהמדיניות שלו, דמו היה בראשו. אז תגידי לי מה זה קולניאליזם, להמשיך ולאפשר לאש"ף להשליט את הטרור שלו? או הפוך, לדכא את גורמי אש"ף, לדכא דיכוי פוליטי."

הטענה שלך העיקרית היא שאש"ף הוא לא בן ברית.

"כי אש"ף עצמו אומר את זה. אני מציע גם לסטודנטים וגם לילדים שלי, לקחת אנשים ברצינות. אנשים שמובילים את אש"ף חושבים שיהודים זה לא עם אלא דת ולדתות לא מגיע מדינות, ושהציונות היא השתלטות בדרך של טיהור אתני. יש גם יהודים שחושבים כך. בנוסף, אש"ף הרי אמרו אמרו במפורש שהם מתנגדים לכל התפיסה של קמפ דיוויד, כי יש בה בגידה בשלושת "הלאווים של חארטום" (ספטמבר 1967): לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום. אש"ף דוחה את קמפ דיוויד על כרעיו ועל קרביו, לכן מי שאומר שאש"ף הוא הפרטנר או שאינו נותן כבוד לאש"ף או שנסתתרה עליו דעתו. אולי הוא עיוור מתוך אידיאולוגיה, ואולי הוא סבור שהואיל ואש"ף הוא נציג אז אין ברירה אלא לדבר איתו. אבל יש כאן פרדוקס, כי "הנציג" (שאת "נציגותו" כפי שאנשיו עצמם מעידים השיג באלימות!!) לא מכיר בך ולא מעוניין בכל הסכם המבוסס על הכרה ופשרה.

לעין בלתי מזויינת נראה שכל הספר שלך עוסק במבדיל בין שתי גישות יוניות בסך הכל. השאלה היא עד כמה זה רלוונטי בעצם.

"הערך הוא בהבדל בין מי שחשים באיזה מקום שכל הציונות נולדה בחטא, ובין אלו שלא. אני כרגע לא מדבר על ויכוח עם מי שרואים בשטחים פעולה משיחית. בין שני הקצוות, בין שתי הגישות, לימין כבר אמרנו, מבחינתו לא משנה בכלל מיהו הפרטנר, אש"ף, אגודות הכפרים, לא איכפת להם כי הימין לא מוכן להחזיר שטחים. מול הימין יש את השמאל. וזה לא השמאל של ימינו שמרגיש במיוחד בעשר השנים האחרונות קטן, עלוב ובלי אופק. תחזרי שלושים שנה אחורה, השמאל מנהל את המדינה. רוב הציבור נמצא בין הימין ובין השמאל ועל השמאל להציג עמדה אחראית. מאז שנת 1937 השמאל צידד בחלוקה, והיום אנחנו ממשיכים להגיד חלוקה, אבל אני רק מוסיף דבר אחד בעניין הזה, שחייב להיות פרטנר בצד השני, שמוכן לדבר על כך וכמו שאנחנו מוותרים על "ארץ אבותינו השלימה" גם הם מוותרים על "פלסטין השלמה".

למה השמאל היוני מעדיף את אש"ף?

"ההסבר הכי פשוט הוא פורמליסטי. אתה לא מדבר עם כל העם, אתה מדבר עם הנציגות שלו. על זה אפשר להוסיף את ההתייפייפות המאד מפורסמת ששלום עושים עם אויבים. זה נכון ששלום עושים עם אויבים אבל כשהאויב עושה אתך שלום הוא עדיין לא בן ברית אבל הוא מפסיק להיות אויב. הסבר אחר הוא תועלתני. אצטט את ביילין, שאמר לגבי תהליך אוסלו, שהבחירה באש"ף הייתה העדפתו מול החמאס. במלים אחרות, ביילין אומר שנכון שאש"ף הוא ארגון איום ונורא אבל האלטרנטיבה של אש"ף היא איומה ונוראה עוד יותר. מאה אחוז. הסבר סביר. אלא שהוא לא עומד במבחן הסטורי, שכן בסיפור של אוסלו האלטרנטיבה לא הייתה אש"ף מול החמאס אלא אש"ף פנים מול אש"ף חוץ. את זה ראו מדינאים ישראלים ופלסטינים בזמן אמיתי (93-92). את זה ראו אפילו כמה עיתונאים. אחרי שני ההסברים האלה שהם הסברים פשוטים. אני עובר להסברים מורכבים יותר.

קחי לדוגמא חבר קיבוץ שקם כל בוקר ואומר 'איזה יופי זה קיבוץ, המצאה מופלאה, חבל שהוא יושב על אדמות פלסטיניות. מתחת לרגליו שלו, נישלו מפה אנשים, שאולי לא היו סוציאליסטים כמוהו, אולי לא עשו מפעל מוצלח שכזה, אבל היו בני אדם והם גורשו מפה'. זאת גישה שמביאה לדיסוננס קשה. ההתחבטות הפנימית שבין תחושת הצדק היהודית והחשד הנורא שמדינת ישראל נולדה בחטא, לא נותנת מנוח להרבה אנשים. אין לי חלק ונחלה בהסבר הזה ואני דוחה אותו, אבל מודע לקיומו. אני לא מרגיש כך.

ההסבר הרביעי הוא פוליטי, שיכול להיות קשור לשלושה האחרים ואת ההסבר הזה אני רוצה להציג באמצעות שאלה. למה ברור לנו שיש רביזיוניסטים בימין ואנחנו לא מכירים בכך שיכולים להיות רביזיוניסטים בתוך השמאל? אם התשובה על כך חיובית, הרי שהמסקנה היא שפרס ושריד למשל, הם רביזיוניסטים. רביזיוניסט הוא אחד שדוחה גם את חלוקת הארץ וגם את זכות הערבים להגדרה עצמית בחלק מפלסטין על בסיס התפיסה שפלסטינים לא יקבלו לעולם ריבונות יהודית על חלק מהארץ שבין המדבר לים.

אבל איך אתה יכול להגיד שאנשים כמו יוסי שריד מתנגדים לכך?

"יוסי שריד, כבר נמצא מעבר לשאלה של חלוקת הארץ. היום גם נתניהו מקבל את חלוקת הארץ, לפחות ברמה המוצהרת, כפי שהתבטא בנאום בר-אילן. השאלה של הריבונות היהודית גם היא לא עומדת לוויכוח. לכן שתי השאלות כפי שנוסחו בעבר כבר לא קונקרטיות. מה שנותר בימינו היא השאלה של הסיכוי להגיע לשלום עם הערבים, כלומר איך עושים שלום עם הנהגה פלסטינית המוכנה להכיר בשגיאות העבר ולהכיר בזכותם של יהודים על חלק מהארץ הזו, הכרה שמשמעותה היא לקיחת אחריות על תחייה לאומית פלסטינית, שהיא במלים אחרות ריבונות לאומית ראויה לשמה. כשבוחנים במבחן התוצאה רואים שיוסי שריד באופן שיטתי תמיד בוחר במה שפוגע בסיכוי לתהליך מדיני במובן המתואר, למרות שהוא מדבר בעד תהליך מדיני. מעניין שגם ערפאת הקפיד להסביר לכל מי שרצה לשמוע שיש הבדל עצום בין 'הסכם מדיני' לבין 'תהליך מדיני'. הקורא מוזמן לבדוק בזכרונו מי חתום על ההבחנה הזו במה שמכונה משום מה 'שמאל ישראלי'.

אחד המשפטים המקוממים אצלך בספר נמצא בהקדמה. אתה כותב: "תהא זאת טעות – והיא אמנם רווחת -  להעמיד את הסרבנות הפלסטינית כשוות משקל וערך למפעל ההתנחלויות. בתים אפשר לפנות, לפרק, להרוס או למסור. תפיסת עולם, או 'נראטיב', ניתן לשנות רק מבפנים, מתוך הכרעה מוסרית מלווה בצעדים מוחשיים בשדה הפוליטי". אתה באמת חושב שמול מפעל ההתנחלות הגדול אפשר עוד היום לעשות משהו?

"ממש לא מזמן, בשנת 2006 היו בחירות ומי שניצח בבחירות האלו היה אולמרט שרץ תחת הסיסמה – 'התכנסות'. מה המשמעות שלה? להוריד 30,000 מתנחלים ממקומם ולכנס גושי התיישבות, מהסוג שברק מדבר עליהם. מסתבר שהטראומה של ההתנתקות ב-2005 לא הייתה כל כך גדולה. פתרונות יש. רק שאז, כלומר במהלך כהונתו של אולמרט, הפרקליטות עשתה לאולמרט מה שיגאל עמיר עשהלרבין, רק בלי כדורים – כלומר חיסול ממוקד של ראש ממשלה מכהן. הפרקליטות חיסלה אותו. לא עם כדור. זה לא מנומס, לא הורגים אנשים, לעומת זאת למצוא ראש ממשלה, שידוע בנהנתנות שלו, ולהשתמש בה נגד התהליך החשוב שכמעט הביא להשלמתו.

"ההתנחלויות הן בעיה מבחינה חינוכית ומוסרית ופוליטית. הן גורמות לבעיות עצומות, אבל המצב הפיך.  רק לאחרונה קראתי מאמר מפורט של אהוד יערי שאומר שכן אפשרי לעשות עם אבו-מאזן הסכמים ארוכי טווח. אבל סוג ההתבכיינות, נוסח נחום ברנע ונוסח מירון בנבנישתי, אחד שעסוק בעצמו ואחד שעסוק בגעגועים למנדט – לא מעניינים אותי. אין לדבר הזה שום תובנה פוליטית ופרוגרסיבית."

מה דעתך על הסכם אוסלו?

"ממה שאני למדתי ועל פי מה שחקרתי מתוך החומרים שעומדים לרשותנו, התמונה שעולה היא די ברורה. היו שני מסלולים. מסלול אחד היה המשך של ועידת מדריד. ומי שפתח את המסלול השני הנסתר זה פרס וביילין בניגוד לעמדת ראש הממשלה. העובדה שרבין התנגד למסלול שלהם הודלפה לאחר כמה שנים באמצעות מסמך חסוי מאד, שהתפרסם במעריב בשנת 2003, אפשר לנחש שזה היה אחד מאנשי רבין שרצה להראות שלרבין היו הסתייגויות קשות ממסלול אוסלו, כי הפרטנר שמסלול אוסלו הלך עליו היה עראפת ומה שרבין כינה אש"ף חוץ. כזכור, לאחר מדריד המשיכה לעבוד משלחת שכללה ירדנים ופלסטינים. היה זה בהמשך להגיון שהוביל את ממשלת ישראל מאז 1967 ועד למהפך של 1977 שהעדיף זיקה לפתרון יחד עם ירדן. ב-1974 רבין אמר: 'בין המדבר לים יש מקום רק לשתי מדינות', ומכאן שברור לגמרי שפתרון השאלה הפלסטינית היא במסגרת של ירדן, איך בדיוק זאת שאלה אחרת. אבל ההיגיון הזה הוביל את האופציה המדינית הירדנית-פלסטינית. מול הדבר הזה, התארגן באוסלו מסלול נגדי. תשאלי למה, אני לא יכול לתת תשובה. אולי אנחנו חוזרים לרביזיוניזם, אני לא יודע. ביילין הסביר יותר מאוחר שבוושינגטון ממילא לא היה סיכוי, אלא שהפלסטינים עצמם העידו על כך שבמהלך התהליך המדיני הם קיבלו עצות ממשרד החוץ איך לחבל בשיחות בוושינגטון. אז הנה שאלה לביילין: אם השיחות בוושינגטון היו לחלוטין חסרות טעם אז למה צריך היה לחבל בהן? לימים אמר אבו מאזן על הסכמי אוסלו שמהצד הישראלי מדובר בעיסקה מאד גרועה, שכן ישראל נתנה שטחים וקיבלה כלום. מדוע זה רביזיוניזם? כי אם אתה דואג לשתול ולחזק את עראפת בשטחים, המשמעות היא אחת ויחידה: הוא ישתמש בשטחים כבסיס להמשך הטרור. נקודה."

אז מה יהיה?

תשובה: אני לא באמת יודע. אף אחד לא באמת יודע. אני רק יודע ששלום או לפחות הסכם ביניים לטווח בינוני הוא אפשרי. אני גם יודע שתנאי להסכם כזה הוא כתובת בצד השני. למיטב הבנתי יש ברמאללה איש אחד שמוכן לצעוד צעד משמעותי בכיוון. על סמך מה אני אומר זאת? על סמך האויבים שיש לו בצד הפלסטיני ובצד הישראליגם יחד. גם אם אני טועה אני לא רואה מה יש לנו – או לפלסטינים המעונינים כמוך וכמוני בתקופה משמעותית של שקט – להפסיד.