יום רביעי, 27 בינואר 2021

האם נקודת מפנה בתולדות המאה ה-21? על גבלס, פוריסון, בכרי וטינופות 'יוצרים בחילה' על רקע יום השואה הבינלאומי

 הרבע הראשון של המאה ה-21 יזכר בעתיד כתקופה מעניינת במיוחד. בתקופה הזו הפך כל מכשיר טלפון למכשיר טלוויזיה פרטי, אנשים יכלו להשתתף בכנסים בינלאומיים מהמיטה הפרטית שלהם, הכדורגל הגיע לשיאי ביצוע חסרי תקדים, הומצאו אינספור שיטות לחסכון במים, באנרגיה ובחומרים, וזוהי כמובן רשימה חלקית.

אבל מהצד השני, רבע המאה הזו תזכר ללא ספק כתקופה בה הטכניקות ששימשו מאה שנה קודם לכן את הגרועים שבמנהיגי העולם, הפכו להיות הכלי המרכזי בידי אלו המציגים את עצמם כפרוגרסיבים וכנאורים ביותר.

היה זה גבלס כזכור, שר התעמולה של הנאצים, שאמר שכל מה שיש לעשות כדי להפוך את השקר לאמת, הוא לחזור עליו שלוש פעמים. רק סטאלין הצליח להתחרות בנאצים ביכולת שלו להפוך שקר לאמת, אבל הוא רק התחרה, כי נצחונם של הנאצים באלכימיה הפנטסטית הזו - הפיכת שקר לאמת - היה מוחלט. 

הנצחון הזה התחיל לפני מלחמת העולם השנייה והוא נמשך עד עצם היום הזה. ב-1938 טען היטלר שחיים וייצמן, נשיא התנועה הציונית, הוא שהכריז מלחמה על גרמניה ולכן מוצדקת מדיניותו נגד היהודים. אחרי המלחמה יצאו ניאו-נאצים מהחורים, והתחילו להפיץ את השקר לפיו לא היתה השמדה המונית וכי אושויץ היה בסך הכל מחנה עבודה שאמנם לא היו בו תנאים טובים אבל מה לעשות, ככה זה במלחמה. 

מכחישי השואה הבינו מהר מאד שהדרך האמינה ביותר להפיץ את השקר, היא לעטוף אותו בעטיפה של אמת. גדול מכחישי השואה, רובר פוריסון, התגאה בכך שהוא מחזיק בארכיון שלו מסמכים בהיקף של 200 ק"ג המוכיחים את טענתו שהשמדת יהודים לא היתה ולא נבראה וכי כל מטרתה הוא לאפשר ליהודים להשיג כסף מהגרמנים ומדינה מהפלסטינים. 200 ק"ג נייר פירושם קרוב ל-100 אלף מסמכים. 

אבל את הטכניקה של פוריסון, לאסוף מאה אלף מסמכים כדי להנציח שקר אחד, אימצו במאה ה-21 גם אנשים המסתובבים בעולם עם הילה של מלאכי נאורות וצדק מעל לראשם.

לפני שבועיים פסק בית משפט בישראל שהסרט ג'נין ג'נין, אסור להקרנה בישראל, וכי הבמאי שלו, מוחמד בכרי, חייב לשלם 175 אלף שקל פיצויים לתובע. הסרט נוצר בשנת 2002 בעקבות פעולת צה"ל בעיר ג'נין ובגדה המערבית כולה. היה זה לאחר שמחבל פלסטיני רצח כמה עשרות ישראלים במהלכו של סדר פסח שקיימו במלון בעיר נתניה, עוד שיא של פעולות דומות שנעשו בניצוחו של איש השלום הידוע יאסר ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. 

כזכור, למחרת הפיגוע, התייצבו ביחידות צה"ל יותר חיילי מילואים מכפי שהצבא יכול היה לקלוט. הקונצנזוס הלאומי כנגד הטרור הפלסטיני היה בשיאו. צה"ל, בניגוד גמור לכל צבא מערבי אחר - על צבא רוסי או סיני ובוודאי ערבי אין שום טעם לדבר - עשה כל שביכולתו על מנת להמנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. המחבלים הפלסטינים כמובן ידעו את זה ולכן, כפי שהם עושים עד היום בעזה ובלבנון, הם מצאו מסתור בתוך בתים פרטיים, תוך שהם מכריחים את בעלי הבית לספק להם את כל צרכיהם.

התוצאה היתה שהמבצע הצבאי נמשך 43 יום, ובמהלכו נהרגו 29 חיילים שכאמור, אילו מדובר היה בצבא ארה"ב, המבצע היה מסתיים אחרי כמה שעות, חצי עיר היתה מושמדת והאבדות היו מסתכמות בכמה פצועים אמריקנים.

אלו היו העובדות, אבל מוחמד בכרי לא התרשם מהעובדות והחליט כמו גבלס ליצור סרט בו יחזור יותר משלוש פעמים על שקר עד שיהפוך לאמת. את 200 הק"ג של פוריסון הוא המיר בכמה עשרות אלפי פריימים, השפה הדומיננטית של המאה ה-21. הרי היום כמעט אף אחד לא קורא ספרים, כולם רואים דוקו.

כידוע סרטו של בכרי הוא שקר אחד גדול. בעוד רוב אזרחי ישראל חרקו שיניים והמשיכו הלאה, החליט אחד מקציני צה"ל שלקח חלק בקרב בג'נין ואיבד כמה מחבריו, לתבוע את עלבונם בבית המשפט. אחרי שנים ארוכות של דיונים, החליט בית המשפט שאסור להקרין את הסרט המתועב וכי הבמאי חייב לפצות את התובע ולשלם גם הוצאות משפט.

מעניין לעניין באותו עניין. בשנת 2014 שוב מצאה עצמה ישראל במצב של אין ברירה זאת לאחר הסלמה בטרור של חמאס נגד ישובי הדרום בישראל. במבצע שמאותן סיבות של הקפדה על חיי אדם חפים מפשע, נמשך במקום חצי שעה 50 יום ועלה בחייהם של 68 ישראלים. לו מדובר היה בצבא רוסיה, לא היה נהרג חייל רוסי אחד ואילו תושבי עזה היו סופרים קרוב לוודאי עשרות אלפי הרוגים.

אבל כל זה לא הפריע לחייל ישראלי מנוול אחד להגיש תלונה נגד חבריו. כדי להבטיח שהתלונה תקבל משקל גדול יותר, הוא נקט בגישה פוריסונית, וחילק אותה ל-14 חלקים. אמנם תקציב לסרט לא היה לו, אבל עמדו לרשותו המשאבים של ארגון אנטי-ישראלי מתועב במיוחד, בשם 'שוברים שתיקה', שעצם שמו מעיד על אימוץ שיטתו של גבלס: חזור על שקר כמה פעמים והוא יהפוך לאמת.

הארגון המתועב הזה, מפיץ בעולם שקרים לפיהם בישראל בכלל ובצה"ל בפרט שומרים על שתיקה בכל הקשור לפשעי מלחמה, ולכן הם, נאורים ופרוגרסיבים, לקחו על עצמם את התפקיד של חשיפת האמת.

האמת הפוכה לחלוטין. צה"ל מקיים באופן שיטתי וסדיר תחקירים על כל ארוע מבצעי, בוודאי על ארועים בקנה מידה כמו מבצע צבאי שנמשך 50 יום. בנוסף, צה"ל כמו כל גורם ציבורי בישראל חשוף לביקורת של מוסדות המדינה, של התקשורת ושל האקדמיה.

את כל זה הכנופייה המנוולת של 'שוברים שתיקה' יודעת היטב ולכן היא מציגה את השקרים שלה במסגרות בינלאומיות בכלל ובפרט בקרב הקהילה האירופית מוכת מחלת הפוסט-קולוניאליזם שמתייחסת בהערצה לכנופיית עלובי הנפש הזו. כאשר הוקראה העדות המפוצלת ל-14 חלקים א-לה-פוריסון בפני הפרלמנט האירופי, היא זכתה לתשואות צ'מברלייניות טיפוסיות. 

אלא שהחיילים שהואשמו על ידי חברם, שבינתיים הצטרף לאוכלי המילקי בשני שקל בגרמניה, גם הם שברו שתיקה, ודרשו וקיבלו חקירה, שהעלתה - כמה מפתיע - שמדובר כמובן בשקר גמור, ועכשיו הם תובעים את המנוול בסכום של 2.6 מליון שקל.

האם 'היציאה מהארון' של מי שתבע את מוחמד בכרי המנוול, או את עלוב הנפש מ'יוצרים בחילה' היא שלב ראשון בתיקון הנחוץ כל כך? אולי. אני לא באמת משלה את עצמי אלא ממשיך להחזיק בתקווה. כי הרושם העולה כרגע, הוא שימי הביניים מתעקשים להשאר איתנו. 

אצל הנאצים הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס המבנים המודרניים-ליברלים, בראשם המערכת הפוליטית של הפרדת רשויות, ריבוי מפלגות וההבנה שתפקיד המדינה הוא לשרת את האזרח ולא להפך. אצל יורשיהם, הניאו-נאצים מכל הצבעים והמגדרים (סביבה-נאצים, צימחו-נאצים, טיבעו-נאצים, פמי-נאצים, ילדיתימנונאצים, רשימה חלקית), שלמרבה המזל אין לרשותם כוח של מדינה, צבא וגסטפו, אלא חופש הביטוי המשמש להפצת שקרים וחצאי-אמיתות הגרועים משקרים, הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס התפיסה שאדם נשפט רק ואך ורק על פי מעשיו, וגם אז על פי חוק, בהליך שקוף והגון, ולא בשל היותו תעשיין, אוכל בשר, שותה חלב, גבר, אשכנזי, רשימה חלקית.

בימי הביניים מספיק שיהודי היה יהודי כדי שיהיה חשוד בעיני הנוצרים או המוסלמים. נשים חריגות-לכאורה נחשדו מראש שהן מכשפות. חובת ההוכחה היתה כמובן על היהודי או על האישה-הלכאורה-חריגה, ועצם זה שהועלה חשד, זו כבר היתה הוכחה לאשמה.

היום אותה טכניקה מיושמת על ידי אנשים המסתובבים בציבור כמלאכי הצדק, התיקון והפרוגרסיה. מבחינתם אשכנזי הוא אשם מעצם היותו אשכנזי, קיבוצניק אשם מעצם היותו קיבוצניק, גבר אשם מעצם היותו גבר, פלסטיני מראש מסכן כי הוא מיעוט ואצלנו בקיסריה 'כולנו חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים' ויהודי מראש פשיסט, וכן הלאה וכן הלאה. 

היטיב לסכם זאת ג'ורג' אורוול, בספרו הפוליטי המדוייק ביותר - 'חוות החיות' - בו שם ללעג את כל אלו המחלקים בשם 'הקידמה' ו'השוויון' את העולם ל'טובים' ("ארבע רגליים") או 'רעים' ("שתי רגליים"), ועוברים ממלים גדולות של הצלת העולם, לרדיפה אלימה.

אם לחזור לסיפורם של החיילים שתבעו את 'חברם' - אין לדעת כמובן מה יפסוק בית המשפט, אבל אם נוסיף לשני המקרים הללו את המאמץ השיטתי שנעשה כבר שנים על ידי עורכי דין יהודים בשם נפגעי הטרור כנגד הרשויות הרשמיות שמעודדות טרור, כמו למשל הרשות הפלסטינית, יש מקום לאופטימיות. 

מי יודע, אולי בראייה לאחור יסתבר שבתחילת שנות ה-20' של המאה ה-21', התעשת המוסר הציבורי, והוא החל לקרוא לאמת, אמת, ואילו לשקר, שקר. לא פחות חשוב: אולי יסתבר שממש בימים אלו, אלו הקוראים לאמת שקר ולשקר אמת, הפסיקו לצעוד בראש חוצות כ'מתקני עולם', ויגלו לפתע את רגש הבושה.


 

 

יום שלישי, 26 בינואר 2021

כיצד אני תופס את הקשר בין יהדות לציונות

א. שאלה קצרה ותשובה קצרה

 על שאלת הקשר הזה יש לי קודם כל תשובה קצרה: הציונות היא הכלי היעיל ביותר במציאות המודרנית להבטחת המשך קיומו ואף שגשוגו של העם היהודי ושל שכלול תרבותו - היהדות.

ב. שאלות רבות ומתרבות על התשובה הקצרה 

הגדרה קצרה זו מזמינה כמובן תהיות כמו למשל מדוע לראות בציונות רק, או 'רק', כלי? מה מיוחד כל כך במציאות המודרנית שדרשה 'כלי' כזה? מה כל כך חשוב בהמשך קיומו של עם כזה או אחר? מה זה 'שגשוג', כיצד הוא נמדד ולמה הוא חשוב? ומה היא תרבות, ואיפה 'הדת' שהרי מדברים על 'יהדות' ו'היהדות' כידוע, כלומר 'כידוע', היא דת, ומדוע יש לשכלל אותה בין כך ובין כך, וכמובן, בין אם היא דת או תרבות או 'ציוויליזציה' כפי שהציע למשל שמואל נוח אייזנשטאדט, מה היא בכלל מבחינה מעשית, רעיונית ומוסרית.

כל התהיות הללו מזמינות מצידן תהיות נוספות, וכמובן שאין לדבר סוף. אבל לא רק שהאינסופיות הזו איננה אמורה לייאש, אלא שהיא לב ליבו של העניין, כי מדובר בתהליך בירור שהתחיל מזמן וסביר שימשך עוד יותר הרבה זמן.

ג. גישתי היסודית לכל דיון בשאלות הללו

כך או כך, אני לכשעצמי - והגם שלכשעצמי מה אני - אוחז בתשובות על כל אחת מהתהיות הללו, ועימן אני מגיע לכל דיון אמיתי וכנה המתנהל בנושאים הללו, מתוך נכונות להציגן בגאווה, להעמידן במבחן הביקורת, לקבל תשובות של אחרים ואף לאמצן כתחליף לתשובותי שלי.

כך או כך, על האופן בו גיבשתי את התשובות שכאמור אני מוכן לוותר על כל אחת מהן, אינני מוכן לוותר. במלים אחרות, המתודה חשובה לי לא פחות מתוצריה.

ד. על המתודה

'החינוך מתחיל בשאלה' אמר נדמה לי ס. יזהר וכך או אחרת הוא צודק. אבל לא רק החינוך אלא התודעה האנושית בכלל. ולא רק התודעה אלא הקיום האנושי. אמור לי מה היתה התשובה ואנסה לנחש מה היתה השאלה. אמור לי מה היתה השאלה ואציע לך לגביה לפחות שתי תשובות. 

או בקיצור: בראשית היתה השאלה.

השאלה במקרה שלנו, כלומר שאלת הקשר בין יהדות לציונות, נובעת משתי שאלות לפחות: 

השאלה העכשווית שהיא שילוב של זוויות פוליטית-חברתית-אקטואלית-חינוכית;

והשאלה המתמידה שהיא שילוב של היסטוריה, פילוסופיה, אמונה וערכים מופשטים, מה שנקרא עקרונות.

ה. הפוגת קרוצ'ה, לא חובה - אפשר לעבור לסעיף ז'

היסטוריון מאד אהוב עלי, בנדטו קרוצ'ה, אמר פעם שכל היסטוריון וכל דיון היסטורי אינם עוסקים בעבר, אלא בהווה. במלים אחרות, לו קרוצ'ה היה לוקח חלק בדיון הזה הוא היה מבטל את ההבחנה הזו שבין 'עכשווי' ל'מתמיד', כי לשיטתו הכל הוא 'עכשווי'. 

קרוצ'ה, כמו כל אדם חכם, גם צודק וגם טועה. הוא צודק כי הוא צודק. אנחנו חיים תמיד כאן ועכשיו. לא יתכן אחרת. הוא טועה, כי כאשר מנסחים את השאלות באופן 'עכשווי', הן אכן מקבלות מיניה וביה אופי פוליטי-חברתי-אקטואלי-חינוכי; היפוכו של דבר כאשר נגשים לשאלה מנקודת המבט 'המתמידה'. היא לא מחייבת לא פוליטיקה, לא עמדה חברתית, לא עמדה אקטואלית ולא תכנית חינוכית. היא לא סותרת את כל אלו, אבל היא לא נמדדת במונחיהם.

ו. כיצד אני מיישם את ההבדל המתודי בין שתי הגישות ומדוע בהמשך אנקוט במתודה 'המתמשכת'

כאשר אני ניגש לדון בשאלת הקשר בין יהדות לציונות מנקודת מבט פוליטית, אני לוקח בחשבון קודם כל את הבורות העמוקה הקיימת בכל סוגי הציבוריות היהודית והישראלית, ומתוך ידיעה שאין לי לא זמן לא כלים ובעיקר לא סיכוי לשנות את נקודת המוצא הזו, התודעה שלי מכוונת לניסוחים מועילים עבור המחנה שלי, שבמקרה של המחנה שלי, המחנה החילוני-שמאלני-ליברלי-חופשי או כל כינוי אחר (גם 'קיבוצניק' זה טוב), נמצא בתחום זה במגננה קשה שלא לומר בתבוסה מוחלטת.

המסקנה שאני משמיע במקרים כאלו יכולה להשמע בערך כך: 'אין ולא היה מוסר יהודי אחד ויחיד'; 'השימוש במלה 'דת' החל אצל יהודים במאה ה-19 ובהוראה הפוכה בתכלית להוראתו המקורית בספר אסתר למשל, שם הוא מופיע לראשונה'; 'תרי"ג מצוות הוא מדרש חביב שיהודים שקנאו בקתולים על הקתכיזם שלהם הפכו אותו לחזות הכל באופן מנוגד בתכלית לרוח היהדות החדשה שחז"ל בראו יש מאין כמעט כפי שהם עצמם מעידים במסכת חגיגה במשנה (פרק ח' למי שרוצה לבדוק)'; 'החרדים לשיטתם שלהם אינם יהודים כלל וכלל. לשיטתי כציוני הרואה בכל יהודי חלק מהעם היהודי הם יהודים כמובן, אבל בניגוד גמור למה שרוב הציבור היהודי הבור ועם הארץ בנושא תולדות החרדים חושב, לא רק שהם לא משמרים את היהדות של פעם, אלא כאמור הם מציגים עמדה המנוגדת לה בתכלית הניגוד (הרחבות בהזדמנות אחרת)'.

אבל כאן, הואיל ואני מאמץ את הגישה המתמידה, דברי ישמעו אחרת לגמרי, הגם שכל מה שכתבתי בפיסקה האחרונה הוא אמת לאמיתה שמעטים מכירים ומבינים.

ז. אז כיצד אני תופס את הקשר בין יהדות לציונות מנקודת המבט המתמידה, או במלה מוכרת יותר: ההיסטוריה

לפני שאני יהודי וציוני, יהודי מארץ ישראל, בן ניצנים ותושב חיפה, אני הומו-סאפיינס. ככזה, חלים עלי הפרמטרים ההופכים את היצור הזה ל'מין' במובן הביולוגי המקובל (ספישיז). 

הומו-סאפיינס הוא יצור חברתי המפעיל כלפי זולתו שלוש אסטרטגיות במינונים שונים: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

הומו-סאפיינס הוא ייצור ביולוגי שבדיוק כמו כל עמיתיו בעולם החי והצומח שואף להתקיים, שואף להתרבות והוא עושה זאת באמצעות האסטרטגיות הנזכרות ביחס למציאות טבעית קונקרטית.

כל אלו שורשי כהומו-סאפיינס. שורשים אלו אחראים לתופעות היסטוריות מרובות, כמו למשל התפתחותם של מבנים חברתיים, של שפה, של אדריכלות, של שיטות ייצור מזון, וכמובן של תרבות, ככל הנראה גולת הכותרת המבחינה בין ההומו-סאפיינס לכל שאר היצורים המנהלים צורה כזו או אחרת של חילוף חומרים בין לידה למוות.

התרבות הידועה בהיסטוריה כתרבות 'היהודית' ואשר ידעה בעבר שמות אחרים כידוע, כמו עברים, ואולי ח'פירו, ובני ישראל, ואולי כנענים, היא אחת התרבויות שהתפתחו בנסיבות המתוארות לעיל.

האדם הספציפי הידוע בציבור כאהוד מנור ושבמדינת ישראל הוא רשום בכתובת מסויימת, ולשמו צמוד מספר מזהה מסויים וכן הלאה, הוא צאצא אחד מיני רבים של סדרה ארוכה של הומו-סאפיינס שאחזו כל אחד בזמנו, בדרכו ומסיבותיו בתפיסות העולם היהודיות.

בדיוק כמו קודמי וכמו זולתי, זכיתי לכלים המאפשרים לי נגישות רבה לביטויים טקסטואליים בעיקר המציגים את התפיסות הנכללות תחת הכותרת 'יהדות', כולל כאלו - כמו הברית החדשה, ספר הזוהר או כתבי יוסף חיים ברנר - שהתקיים או ממשיך להתקיים ויכוח לגבי הכללתם תחת הכותרת הזו. כידוע, הויכוח על הגבול מלמד לא פעם על התוכן של מה שהגבול מנסה להגביל.

ח. ואחרי כל אלו, הנה שוב, המסקנה שלי אודות הקשר בין יהדות לציונות

מצוייד בכלים הטקסטואליים הללו, הקשר בין היהדות לציונות מתבהר לי באופן הבא: 'יהדות' עבורי היא מכלול של טקסטים, לא פעם סותרים זה את זה, המתייחסים באופן שיטתי כזה או אחר (לפעמים באמצעות אגדות, לפעמים באמצעות אמירות) לשאלה המוסרית הכרוכה בחייו של ההומו-סאפיינס.

התשובה היהודית להבנתי היא זו: החיים הם מתנה, על האדם לעשות בה שימוש מושכל, עליו לכבד גם את הטבע וגם את זולתו, עליו להגן על היקר לו גם אם הדבר מצדיק אלימות, אך לראות באלימות תמיד רע הכרחי. צעד ראשון בהגנה על היקר לו הוא הגנה על משפחתו הקרובה ועל משפחתו הרחבה של משפחתו הקרובה, או בקיצור על עמו. היהודי על פי היהדות רואה עצמו חלק מאנושות, אבל - במונחים ששימשו אותנו לעיל (ע"ע 'שלוש אסטרטגיות') -  היהודי יודע שבני תרבויות אחרות מייחסים ערך שונה למושגים כמו אלימות, שיתוף פעולה או תחרות. חלקם - כמה תרבויות קרובות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את האלימות, וחלקם - כמה תרבויות קרובות פחות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את התחרות בגרסתא הפרוטו-אלימה ולא פעם האלימה ביותר.

תפיסות יהודיות אלו נשמרו על ידי יהודים במאות השנים שקדמו לתקופתנו, ועם הופעתה של זו, על ההבטחות המקויימות שלה בצד הקיומי (טכנולוגיה, מזון, בריאות, בטחון) ועל ההבטחות הלא תמיד מקויימות שלה בצד החברתי (שוויון ערך האדם, חופש הביטוי, הזכות לקחת חלק בעיצוב השלטון), הפכה הדרך היהודית לשמור על היהדות לבלתי מעשית.

על רקע ההבנה אודות אי-מעשיותה של הדרך הישנה, הלכו וצמחו דרכים אחרות, שאחת מהן היתה הציונות. דרכים אחרות היו כידוע הסתגרות-מחודשת תוך הפיכת החיים היהודיים לקומדיה-טראגית, או התבטלות עצמית שהפכה עם הזמן לטרגדיה אלימה. בין לבין צמחו דרכים שהתשלום על יעילותן היה וממשיך להיות גבוה (כי יהודי רפורמי בארה"ב, הגם שהוא יספר לעצמו ולאחרים שהוא ממשיך את מורשת גלות בבל, הוא לכל היותר קריקטורה של יהודי ושל יהדות ויש לומר זאת בפה מלא).

הציונות הצליחה לשלב את גרעיני האמת של הדרך החרדית - עקשנות לשמור על הזהות - של הדרך הקומוניסטית - תיקון עולם כאן ועכשיו - של הדרך הרפורמית - האומץ לתקן את היהדות מיסודותיה התיאולוגייים - ואפילו את הפרקטיקה היהודית הניכרת ביותר מאז המאה ה-19: הגירה - היא הפכה לאנרגייה של בנייה ויצירה.

ט. מה נותר לנו לעשות

ברל כצנלסון כבר אמר מה שאמר בנאומו על קבר ביאליק, 'אבל יחיד' שמו של הטקסט. ברל דיבר שם, ואז, 1934, על חיוניותה של הבנייה הרוחנית. 

אלון אמר כשלושים שנה לאחר מכן, שני דברים רלבנטיים לשאלת שעורי הבית: האחד - שחוסן לאומי הוא קודם כל חוסן חברתי, וחוסן חברתי הוא גם כלכלי וגם תודעתי. השני - שדמוקרטיה ראויה לשמה היא כזו הנותנת מענה משולש: גם לזכויות הפוליטיות, גם לזכויות החברתיות, וגם לזכויות התרבותיות.

ואם לצרף את ברל לאלון, אז הנה משימת דורנו, בקיצור: הבנייה הרוחנית שלנו חייבת להיות חברתית, פוליטית, תרבותית, דמוקרטית. או בסדר הפוך: עליה לתדלק גם מערכת ממלכתית מתפקדת, בליבה הפרדת רשויות ולא החרבת רשויות; גם מערכת חינוכית רב-גילאית ועל (ולא אל) מתמטית (כי 8200 שווה 10); גם ציבור היודע לשאול שאלות לא בסגנון של שירות לקוחות אלא של הומו-פוליטיקוס אחראי וחקרן; וגם חברה הרואה ביחיד וברבים יותר מאשר שני מושגים בתורת הלשון, שניים שהם אחד.

והנה עברתי מ'המתמיד' ל'עכשווי', אבל באופן הנכון, הראוי, המושכל.



יום חמישי, 14 בינואר 2021

אהוד מנור, 'אנושיות' ופסוק חביב בברית החדשה, רומים א', 17

א.

 ננסי פלוסי ציטטה משירו של אהוד מנור, 'אין לי ארץ אחרת'. התרגשות גדולה אחזה בציבור הישראלי כולל אלו הנושאים כמוני את השם המפורש, אהוד מנור.

'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת' וכן הלאה. נו, האם לא ברור לכל בר דעת שתומכי טראמפ שרים בדיוק את אותו השיר רק שמבחינתם מי שמבעיר את האדמה האמריקנית הם הפסיכופטים-הפוליטיים הידועים בציבור בשם פרוגרסיבים?

לא, אינני רלטיביסט. אבל גם לא פנדמנטליסט. מלים מופשטות בכלל וכשחתומים עליהם משוררים בפרט, הם בדיוק מה שזה, מלים מופשטות, מלים שמנסות לגעת ואף פעם לא מסוגלות לגעת בהעדר תוכן והקשר.

כן, במקרה של הפסיכופטים-הפוליטיים תומכי טראמפ, אלו שעלו על הקונגרס, ועם כל הכבוד לטיעון האלמותי של ג'פרסון, לפיו 'עץ החירות מושקה בדמם של מהפכנים', ובכן כן, במקרה הזה אני עם ננסי פלוסי. אבל לא בכל מקרה ושיר, בדיוק כמו תמונה, לא שווה אלף מלים. רק אלף מלים שוות אלף מלים, וגם אז רק ואך ורק אם הן נשענות על הקשר, על תוכן, על עובדות.

ב.

חבר טוב שלי נוטה לעשות שימוש קבוע בביטוי 'החיה הכהניסטית'. הוא לא יחיד בעניין זה. יהושע פורת ז"ל למשל, אחד מגדולי ההיסטוריונים שהסתובבו כאן, במהלך ספר מדוקדק ועמוס פרטים, הנענה באופן מוחלט לכותרתו - 'במבחן המעשה הפוליטי' - ושנושאו הוא מיתוס 'האחדות הערבית' והשימושים שנעשו בו על ידי ציונים, בריטים ובעיקר ערבים, לא שומר על הקו הענייני והמדוייק בכל פעם שהוא מגיע לנאצים. לפתע הופכים אלו 'לחיה הנאצית', ל'חיה ההיטלראית' וכיו"ב דימויים זאולוגיים א-היסטוריים, א-פוליטיים, מוסרניים ולכן ריקים מתוכן.

בדיוק אותו התוכן בלעדיו שירים כמו זה ששימש את ננסי אתמול או את תומכי טראמפ שלשום ומחרתיים לא אומרים כלום.

מה עניין 'חיות' לתופעות אנושיות כמו כהנא או היטלר?? כלום ושום דבר. חיות לא כותבות היסטוריה ולא מתקוטטות על נראטיבים ואין להן מוסר-עתידי ממנו אמורים להגזר תכניות בהווה ואין להן תודעת עבר המשמשת לבחינת ההווה בדרכם לעתיד. 

כל מה שלא מתקיים בחיות, מתקיים בבני אדם, ואנושיותם היא בדיוק במישור הזה, של החיבור בין תודעת עבר, הבנה מורכבת ורב מערכתית של ההווה, שימוש בטיעונים מוסריים כדי לתכנן את העתיד ולהפוך את כל זה לכלים פוליטיים שנועדו להבטיח את העתיד הזה.

ועכשיו קחו את כל מה שלא מתקיים בחיות וכן מתקיים בבני אדם, והנה אתם מקבלים את עמוד השדרה של הציונות, של חמאס, של מהטמה גנדי, של פרנקו, של רוזוולט, של מפאי, של הנאצים וכן הלאה.

לא, אינני רלטיביסט. העובדה שאני מעדיף את האידיאולוגיה הציונית של מפאי על פני האידיאולוגיה הנאצית - שתי אידיאולוגיות המתמודדות עם אותה שאלה, השאלה היהודית - גם היא חלק מאנושיותי, ולהפך. 

ג.

בשעות הפנאי, ובמקום דואולינגו, כלומר כשאני נתקע בלי ספר, אני קורא באופן שיטתי את הברית החדשה. בהזדמנות מבטיח כמה תובנות על היצירה העלובה והמביכה הזו (נכון לעכשיו, אני אחרי הסינופטיים ובתחילת מעשי השליחים), אבל לא מבטיח לקיים.

בכל אופן, אולי עד לשלב הזה כבר פתחתם את אל הרומים פרק א' פסוק 17. 'צדיק באמונתו יחיה' כתוב שם, מבלי לשכוח להזכיר שהצירוף הזה מופיע בתורת היהודים. הוא אכן מופיע ולא רק שם אלא מאוחר יותר ישמש הביטוי המפורסם הזה כנקודת הסיום לדיון החזלי אודות תרי"ג מצוות, זה המופיע בבבלי מכות דף א' עמוד ב', אותו מדרש שמערכת החינוך שלנו מקפידה להסתיר כדי שחס וחלילה יהודוני זמננו לא יגלו שהמספר הזה, 613, הוא מדרש מתמטי בסגנון בבא-בובה.

אבל לא זו הנקודה, אלא ננסי, אהוד, החבר עלום השם וכל-חיתו-יער שלו, והנה מצטרפת למסיבה הברית החדשה. כי מה זה 'צדיק באמונתו יחיה' אם לא פלורליזם101 כלומר מבוא לחופש המצפון?

לא על פי הברית החדשה. 'צדיק' על פי שאול התרסי באיגרתו אל הרומים, הוא זה שמקיים את הצדק האלוקי (את תכניו כמובן קובע פאולוס אלא מי, שולמית אלוני?). ורק אז הוא יחיה.

ד.

ובחזרה לאהוד מנור.

הפלא ופלא, על פי הויקיפדיה, אהוד מנור כתב את השיר הזה בזמן מלחמת ההתשה כחלק מהגל החנוכלוויני המגוחך שלימים הפך לפרדיגמה של לא מעט מלומדים דה-מיקולו, לפיה ממשלת ישראל של גולדה לא עשתה כלום למען השלום. 

הפלא ופלא, בדיוק אותו שיר ששימש את השמאל החנכולוויני המגוחך והנקלה, שימש מאוחר יותר את הימין בימי ההתנתקות אם אני לא טועה ואם אני טועה זה לא משנה כי הטיעון ברור.

מש"ל.

יום שני, 11 בינואר 2021

דברים שכתב אלי שאלתיאל על מהלכים של פנחס רוטנברג בשדה החלומות של השלום היהודי-ערבי

 עיון מהורהר בדברים שכתב אלי שאלתיאל בעמ' 250 בחלק הראשון של הביוגרפיה המרתקת והמעולה שהוא כתב על פנחס רוטנברג, ההוא של החשמל. קודם שאלתיאל על מה רצה רוטנברג ואחר כך מה חושב שאלתיאל על רוטנברג ואחר כך אני: 

"ההיסטוריון המנתח את ערכה וחשיבותה של הצעת רוטנברג ומבקש לאתר את יסודות החידוש שבה מגיע למסקנה, כי מבחינת עיקריה המעשיים לא היה בה שום תפנית דרמטית. סעיפים שונים במסמך שהגיש [מאי 1930] כבר נכללו בדרך זו או אחרת ביוזמות שונות שהילכו באותם ימים בקרב מחפשי הפתרון לשאלת ארץ-ישראל. גם הרמזים על משטר של 'פאריטי' [חצי-חצי] לא היו בבחינת חידוש במכלול ההצעות לפתרון בעיית ארץ-ישראל. כסר ג'ון שאקבורו [איש משרד המושבות] גם אנו מוצאים את עיקר קסמה בכך שבאה מצידו של נציג מוסמך של הישוב היהודי בארץ ישראל [רוטנברג היה אז יו"ר הועד הלאומי]. העקרון המונחה ביסודה - שיהודים וערבים חייבים יחדיו לחתור למשטר של הסכמה בארץ ישראל - הוא שגיבש את הנכונות לברר את סיכויי הגשמתה של היוזמה במשרדי הממשלה בלונדון. כמו כן אין לזלזל בגורם ה'מומנטום' שהיה בהצעה ובאפשרות, שראשית הגשמתה תאיץ תהליך מקיף וגדול יותר".

עד כאן הדברים אודות תכנית רוטנברג, שהניחה שכמה שיותר עובדות בשטח (פיתוח כלכלי לטובת תושבי הארץ כולם) וכמה שפחות מלים באוויר (מה שידוע בציבור בשם 'פוליטיקה', תחום עיסוק שרוטנברג תיעב כל עוד לא הוא הפוליטיקאי היחיד שעל פיו ישק דבר או יעוף כדור) יעשו את ההבדל. ומכאן דעתו של שאלתיאל, כהיסטוריון:

"סעיפי ההצעה ושיטות הוצאתה אל הפועל מעידים על עולמו של מגישה ועל תפישותיו, שבכמה מהן כבר נתקלנו בחיבור זה. כמה מיסודותיה של הסטת הפתרון מן התחום הלאומי לעבר המוצא הכלכלי-חברתי עולים בקנה אחד עם עקרונות החשיבה הסוציאליסטית, שרוטנברג היה אמון עליהם מנעוריו. אין זה אך מקרה, דומה, כי האמונה בכוחם של הפיתוח הכלכלי והרווחה כמזור לעימות בין שני העמים היתה גם הכוח המניע של חסידי רעיון הארגון המשותף בשנות העשרים. כמוהו כסוציאליסטים רבים לפניו ואחריו, לא השכיל רוטנברג לאבחן את עוצמתה של הבעיה הלאומית. הוא הוסיף יסוד עצמאי ומודגש לשיטת השגתה של התכלית הרצויה - את האמונה בכוחו מחולל הפלאות של השוחד, אך דומה כי גם אמונה זו ביכולת השלמונים ראשיתה בהנחה שהיסוד הלאומי בעמדת הערבים היא אך כסות שאין קושי רב לסלקה. רוטנברג חש שהוא פועל כריאליסטן מובהק, אך הבטחון כי יעלה בידו לקנות את הסכמת הערבים שולל ממנו את הזכות להימנות על קהל זה [...] אי הבנתו של רוטנברג את מהותה של הסוגיה הלאומית לא תצטמצם ביחסו כלפי תביעות ערביי ארץ ישראל בלבד. מגבלה זו איפיינה ותאפיין גם את גישתו כלפי התנועה הלאומית של העם היהודי - הציונות. גם בעניין זה נהג רוטנברג כסוציאליסט קוסמופוליטי מן הדור הישן, שהתקשה לעכל את תמורות הזמן".

 נראה לי די ברור כל המהלך. לא רק בזכות תרומתו העצומה לבניין הארץ יש לסלוח לרוטנברג, אלא בעיקר כי הוא חי אז ולא היום. המדהים הוא שעד לרגע זה ישנם לא מעט אנשים המשוכנעים שמה שרוטנברג וסוציאליסטים אחרים מסוגו חשבו והציעו לפני כמאה שנה, ממשיך להיות נכון גם היום.

הכרתי פעם איש יקר שהלך לעולמו די מזמן. בניק שילה שמו. בין השאר שימש כיועץ של רבין לענייני ערבים. לא זוכר מדוע ומתי אבל נפגשנו פעם בימי אוסלו העליזים, והוא אמר לי בגילוי לב כואב, שההשקעה העצומה והמוצדקת גם לדעתו של ממשלת רבין במה שמכונה 'המגזר הערבי' (שהרי מדובר באזרחי ישראל) לא תשנה במאומה את הלך הרוחות ברחוב הערבי כלפי העניין עצמו, והעניין עצמו הוא לא מדרכות ותשתיות ואזורי תעשייה ושוויון תקציבי אלא העניין עצמו הוא העניין הגדול עצמו: עצם קיומה של מדינת ישראל כפועל יוצא של הציונות.

מה שמזמין מבט נוסף על דבריו של שאלתיאל, דווקא בפיסקה הראשונה. כמה כואבת העובדה, וזו עובדה, ש"שאלת" ארץ ישראל או "בעיית" ארץ ישראל הן "שאלות" או "בעיות" של הצד היהודי והצד היהודי בלבד, ונכון, גם בריטים לא מעטים עסקו בנושא באמת ובתמים, שאקבורו הנזכר ועוד ועוד, חלקם, ברגע מסויים אולי אפילו רובם, מתוך אהדה כנה לשאיפות הציוניות. אבל הבריטים חזרו לעצמם, ויתרו על האימפריה, ורובם כבר לא כועסים על היהודים שהכשילו להם את המנדט ועשו להם בושות (הידעתם למשל - ואת זה למדתי מאביבה חלמיש - שחיילי הצי שמחו על שמעפילי אקסודוס למשל השליכו עליהם קופסאות שימורים כי הקצבת המזון שלהם היתה דלה, פועל יוצא של התרוששות האימפריה? אכן מדהים).

כי עצם העובדה ש"השאלה" או "הבעיה" בארץ ישראל היא של היהודים ושל היהודים בלבד, כלומר הם יצרו אותה ולכן עליהם לענות עליה, היא דכאון אחד גדול, עוד לפני שניגשים לגברת היסטוריה, מתבוננים לה בעיניים וזוכרים שכל הצעה יהודית שלא היוותה ויתור גמור ומוחלט על השאיפות הציוניות (עלייה חופשית והתיישבות חופשית לפחות בחלק של ארץ ישראל) לא עלתה כלל לדיון אצל הערבים.

חלפו עברו מאה שנה ויותר. הים אותו הים אבל מפה לשם למדנו פתאום שהנוסחה המוזנחת על ידי השמאל הציוני - שלום תמורת שלום - לא רק נכונה מוסרית אלא אפשרית מבחינה מדינית, כפי שמלמדים המקרים של האמירויות, סודאן ומרוקו, ותודה לטראמפ ולראש הממשלה נתניהו, כן, מה לעשות, תודה לשניהם.

ומכיוון שחלפו עברו מאה שנה, ועל "השאלה" או "הבעיה" של ארץ ישראל, כלומר על הסכסוך, לקחו אחריות באופן פעיל ויצירתי כולם חוץ מהערבים (כמה דיו שפכו יהודים כמו רוטנברג, וייצמן, בן גוריון, שרת, ז'בוטינסקי, קפלנסקי וכן הלאה על רעיונות לריבוע המעגל, כמה. וגם הבריטים, מיכלית של דיו אם לא יותר), והואיל וכל רעיון שלא ביטל את השאיפות הציוניות לא זכה כלל להתייחסות על ידי ההנהגה הערבית ומעצבי דעת הציבור הערבי, המסקנה המתבקשת פשוטה ביותר. אם אכן "שאלת" או "בעית" ארץ ישראל היא זבש"ם של אחרים, בכלל ושל יהודים בפרט, והואיל ובין 'הבכלל' לבין 'היהודים בפרט' יהודים הם אלו החיים עם הבעיה ועם השאלה ועם הפתרונות החלקיים, אז המסקנה היא שאם זו זבשנ"ו, אז זו זבשנ"ו.

שערוריה חינוכית היא העובדה ש99.99% מהישראלים - ערבים ויהודים גם יחד - לא יודעים לא מכירים לא שמעו ולא ידעו מילה וחצי מלה על שלל התכניות, המשאים והמתנים, ישיבות הממשלה הבריטית עד אין קץ, המהלכים מכאן ומשם ואחורה וקדימה ומה לא, כדי למצוא דרך לתת מענה "לשאלה ולבעיה", שהן, השתיים, הגיע הזמן להבין, שאלה ערבית ובעיה ערבית.

 כי אם הדבר תלוי ביהודים אין כאן לא שאלה ולא בעיה, אלא רק תשובה ופתרונות. למה בדיוק? לעלייה ולהתיישבות. כי עלייה והתיישבות הן אכן בעיות הדורשות פתרון (הפרחת השממה) והן מעלות שאלות לא פשוטות (איך מפזרים אוכלוסין, איך מפתחים תעשייה, איך שומרים על שער רבית סביר, איך שומרים על הפרדת רשויות, או בקיצור, כפי שדן בן אמוץ סיכם זאת: איך עושים מה).

אבל אם "השאלה" או "הבעיה" נובעות מעצם רצונם של בני אדם (בהנחה המקובלת עלי שיהודים הם בני אדם) לחיות, לבנות, לעשות, ליצור, אז אין כאן לא בעיה ולא שאלה אלא זבש"ה. ואם הויכוח נפסק במקסימום של 30% יהודים בארץ ישראל שבשום אופן אפילו לא שעל אחד שלה בריבונות יהודית, אז אין טעם לנהל ויכוח, ואת מה שעשו קודמינו, כולל רוטנברג - לבנות את הארץ, אבל את כל הארץ - אין סיבה שלא להמשיך.

ושלום? תמורת שלום ותמורת שלום בלבד.

יום ראשון, 10 בינואר 2021

איך הצלחתי לחסוך מעצמי כמעט 800 עמודים - או: מדוע אין שום סיבה לקרוא את הביוגרפיה שכתב גולני על וייצמן

 

לפני כמה חודשים ראתה אור יצירה עבת כרס שיודעי דבר חיכו לה כבר שנים. פרופ' מוטי גולני, איש יקר, נעים, אהוב וחכם, עמל שנים רבות על ביוגרפיה עדכנית על חיים וייצמן. כאחד מחובבי הז'אנר בכל מובניו - ביוגרפיה, וייצמן, היסטוריה, ציונות, פוליטיקה, סכסוך - חיכיתי גם אני בקוצר רוח להופעת הספר. 

כותרת הפוסט הזה לא מותירה מקום לפרשנות. אמנם את ההקדמה אהבתי מאד, אבל תחת הרושם הרע שהותיר דיווח של חבר יקר אודות מאמר שפורסם בהשארץ אודות הספר של גולני - לפי המאמר שלא קראתי גולני עסק לא מעט בפרשיות האהבים והבוגדנות של וייצמן - ניגשתי לספר בכבדהו וחשדהו.

נשברתי אחרי שני העמודים הראשונים. לגולני חשוב היה להצביע על 'יופיה הקורן' של איזו גברת שוייצמן והיא ניהלו איזו שהיא פרשיית אהבים, זאת לאחר שאותה גברת לא יכלה להתגבר על סקרנותה, והצטרפה לקבוצת אנשים שהלכו לשמוע את דבריו של וייצמן בשבח הציונות מתוך כוונה ברורה לזכות בתמיכתם בכלל ובתרומותיהם בפרט. לגולני חשוב היה להזכיר את 'יופיה הקורן' כאמור, אבל מלה אחת הוא לא כתב על המלים שאמר וייצמן, הגם שגולני הקפיד לציין שוייצמן דיבר באנגלית עשירה, אמנם במבטא זר.

אחר כך אספתי את עצמי, וננזפתי על ידי עצמי, ומסקנתי היתה שאין סיבה להעביר את הספר הלאה, אלא ראוי לשמור אותו על המדף, מתוך תקווה שבכל זאת ארצה לצלוח את כמעט 800 עמודיו, משימה שממילא כבר עשיתי לא פעם ולא פעמיים, משימה שיש בה יופי וקסם לכשעצמם. כך למשל היה עם ספרים כמו 'חץ בערפל' (900 עמודי טקסט ועוד 300 עמודים של הערות שוליים), כך היה גם עם הספר על הרצל שכתבו אדם רז ויגאל וגנר, ובשני המקרים היה שווה כל רגע, כי מדובר ביצירות מופת, לא פחות.

מכיוון שאינני יכול שלא לקרוא, ומכיוון שגזרתי על עצמי לפני כמה שנים מכסת קריאה מינימלית של ארבעה ספרים בחודש, ואני שמח לדווח לחובבי ז'אנר השוטר-הפנימי שבדיוק כמוהם אני כמובן עומד הרבה מעל לממוצע (שנת 2020 היתה איכשהוא ומשום מה שנה דלה יחסית, והממוצע החודשי עמד על 5.2, לעומת 2019 שזכתה ל-6.7 ספרים בחודש), ומכיוון שאני בענייני היסטוריה של הסכסוך לאחרונה (אני מלמד קורס בספרדית בנושא, ועל פי המנהלים נרשמו לקורס 1500 איש, לך תבין), נטלתי בידי ספר שכבר יושב אצלי על המדף כמה שנים, 'במבחן המעשה הפוליטי' שמו, כתב אותו יהושע פורת המנוח, להערכתי ולא רק להערכתי מגדולי ההיסטוריונים שפעלו כאן. 

הספר עוסק ביחס בין רעיון 'האחדות הערבית', לבין אפשרות הפיכתו בין השאר לפתרון לשאלת ארץ ישראל והציונות, וכיצד יחס זה נתפס על ידי הבריטים ומה הם עשו איתו. מסגרת הספר היא 1945-1930, ולמרות שהוא מקיף בסף הכל מעט יותר מ-300 עמודים, הוא קשה מאד לקריאה כי הוא עמוס בפרטים, כפי שרק היסטוריונים גדולים כמו פורת יודעים שצריך.

ובחזרה לגולני ולוייצמן. דרך פורת כמובן. כי פורת מביא בין השאר את תולדותיה של 'תכנית פילבי', שממש בימים אלו מלאו 80 שנה להצגתה בפני אחד מגיבוריה, המלך אבן-סעוד, מלכה של סעודיה. פורת הקדיש לפרשה בערך 25 עמודים מפרכים. אין טעם להכנס כאן לפרטי העניין, רק נגיד את המינימום ההכרחי: עבור פורת הצגת 'תכנית פילבי' הכרחית כי היא עוד דוגמא למאמץ לרבע את מעגל הסכסוך הבלתי-פתיר (והוא בלתי פתיר, הגיע הזמן להבין זאת, ולא שאין מה לעשות, יש ויש, אבל את הצירוף 'פתרון הסכסוך' אין טעם לומר עוד ואדרבא, השימוש בו יכול לשמש כנייר לקמוס לבחינת רצינותם של אנשים הנוקטים בו, כלומר אי-רצינותם במקרה הטוב).

איך? 'פשוט'. הואיל ומטרת העל של הציונות היא עלייה והתיישבות ( ולא 'מדינה' שהיא בסופו של יום רק הכלי שבתנאים שנוצרו אי אפשר בלעדיו לממש את מטרות העל הללו), והואיל והערבים בארץ ישראל לא רוצים להיות מיעוט אבל אפילו לא מוכנים שיהודים יהיו מיעוט של 40%, אזי ריבוע המעגל יכול להתממש אם מתייחסים לארץ ישראל כאל חלק מפדרציה ערבית גדולה, במסגרתה חיים מליוני ערבים, ואז 'המיעוט' הערבי בארץ ישראל הופך להיות 'רוב', ואילו היהודים שהם מיעוט במסגרת הפדרציה הערבית ממשיכים להיות רוב באזור המחייה שלהם.

'תכנית פילבי' היתה ביטוי אחד מני כמה לרעיון הזה, ובמסגרתה נועד למלך סעודיה תפקיד מרכזי. מכאן והלאה פרטים פרטים פרטים פרטים פרטים שמות שמות שמות שמות שמות תאריכים תאריכים תאריכים תאריכים הוא אמר וזה אמר והוא הבין וזה הסתיר וזה גילה וזה שרק וזה צייץ וזה הזכיר וזה שכח וכן הלאה, היסטוריה פוליטית במיטבה, כמו שפורת יודע להציג.

ואיך סיכם את העניין גולני. איך באמת. הכנתי את עצמי למסע ארוך. הנחתי שאם פורת כתב על פילבי 25 עמודים בערך בספר שלא וייצמן הוא מרכזו אלא הבעיה אותה ניגש וייצמן לקדם - שאלת היהודים (ולא משיכתו ליופי קורן כזה או אחר) - הרי שבספר המקיף 800 עמודים וכל כולו וייצמן, פרשת פילבי תתפוס על פי הגיון מתמטי בערך 90 עמודים, ואם לא 90 אז 9 ואם לא 9 אז לפחות שלושה עמודים. 

הרי לימדו אותנו בבתי הספר להיסטוריה, שהם חלק מבתי הספר למדע הידועים בציבור בשם 'אוניברסיטה' שהם מוסדות למחקר, שככל שעובר הזמן יש יותר פרספקטיבה וכן הלאה, כך שאפשר להעמיד באור חדש תובנות וטעויות שעשו גם חוקרים גדולים (פורת, שכחתי לציין, פרסם את הספר שלו ב-1985, ממש באלף הקודם וחמור מכך - במאה הקודמת, המאה שקדמה לטראמפ, נתניהו, יאיר וביבי, ארדוגן, פפה, גידון לוי וכמה בתי ספר להיסטוריה ברחבי העולם הנאור של המאה ה-21).

שורה אחת כתב גולני על תכנית פילבי. שורה אחת. שאר הדברים המופיעים בעמוד בו מופיעה אותה שורה אחת, שמלת המפתח בה היא 'האימפריאליסטים' (הריבוי הוא כי לצידו של וייצמן נזכר צ'רצ'יל), מתייחסים למזג האוויר, לדוכני המזון בלונדון של מלחמת העולם השנייה, ושאר ירקות. 'אימפריאליסטים'. נובו-היסטוריה של המאה ה-21.

אבל יש גם הערת שוליים. וכאחד שלמד ממקס וובר, באתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, או ממסורת ומשבר ליעקב כ"ץ, ומעוד כמה ספרים, שלא פעם הערות השוליים חשובות לא פחות מהטקסט ואם לא יותר חשובות עשוי להיות בהן עניין, ניגשתי לעיין בהערת השוליים שצירף גולני לספרו. הפלא ופלא, הוא מפנה שם את הקורא ל'במבחן המעשה הפוליטי' לפורת. שמחתי. ואז כמעט התחלתי לבכות, טוב, ברור שאני מגזים. כי אם הייתי מרשה לעצמי לבכות לנוכח הנובו-היסטוריוגרפיה של המאה ה-21, מילא הייתי מתייבש ומת, לא רק את השכונה הייתי מציף, אלא את כל האגן המזרחי של הים התיכון. ומה אשמים תושבי בת ים ואשדוד.

"סקירה מקיפה ויסודית" כתוב בהערה 46 בעמ' 928, ההערה המתייחסת לשורה ההיא אודות 'תכנית פילבי' אם שכחתם, "על תכנית הפדרציה הערבית של פילבי בראשות אבן סעוד ומגעיו עם בריטים, ערבים וציונים, ראו... "[וכאן באה הפנייה לספרו של פורת]. עד כאן יופי טופי. ועכשיו הייתם אמורים להיות נרעשים כמוני לו קראתם את הפרק הרלבנטי בספרו של פורת, ואיך שהוא יש לי הרגשה שלא הספקתם. אז בלי הנרעשות המצופה, הנה הדברים: 

"פורת נפל בפח של 'מסה ומעש' [האוטוביוגרפיה שכתב וייצמן שראתה אור כבר ב-1949], ששם מסר וייצמן מידע חלקי, מניפולטיבי ולעתים שגוי על מקומו בפרשה. יאמר לשבחו של פורת שהוא חש שהמקור הזה מקשה עליו, דוגמה טובה להכרח להמנע מהאוטוביוגרפיה הזו". סוף ציטוט. 

פורת לא נפל בשום פח. אדרבא, הוא ניער את כל הפחים, את כל הקופסאות, את כל המקורות ואת כל התעודות הכרוכות בפרשה הלא פשוטה הזו, ממנה עולה תמונה, סליחה על המלה שבמאה ה-21 הולכים לזרוק לצינוק, מורכבת. לא יותר מהפוליטיקה כמובן, הרבה פחות מהבעיה (היהודית קודם כל) שהפוליטיקה הזו, של וייצמן בין השאר, באה להציע לה תשובות כמו למשל 'תכנית פילבי' (שללא ספק היתה בלתי אפשרית אבל לא פחות מכל שאר התכניות שאמרו לרבע את מעגל הסכסוך שכאמור אין לו פתרון כל עוד הערבים בכללותם ממשיכים לאחוז בעמדותיהם הלגיטימיות לכשעצמן). 

אכן כן, את מלת הגנאי 'אימפריאליסטים' לא תמצאו אצל פורת, שאמנם נוקט פעמיים בצירוף המגוחך 'החיה הנאצית' (כי מה אשמות החיות שאני לא מכיר אחת שנקטה פעולה שיטתית של השמדת עם וטינוף התודעה שזה הנזק המשני הלא פחות חשוב שאחראים עליו הנאצים, כי טינוף התודעה זה כנראה נשמת האף של המאה ה-21, נכון לעכשיו).

פורת לא נפל בפח כי הוא עשה את מה שמצופה מהיסטוריון. לחקור, לבדוק, להעמיד דברים בהקשרם ובשפת ליבם, דברים שוייצמן אכן 'נכשל' בהם באוטוביוגרפיה שלו, שהיא אכן חשודה, אבל גולני בוודאי יודע שוייצמן לא היה היסטוריון אלא מדינאי ולכן אופק המחשבה שלו נמצא במקום אחר. 

וכבר אמרו חז"ל, הפוסל במומו פוסל, ובמקומות רבים הם נהגו לומר 'התקיים בו הפסוק'. בדיוק. בגולני מתקיים הפסוק בו פסל את מומו של פורת שלא היה ולא נברא (המום אם זה לא ברור), ומכאן למסקנה המתבקשת: 

"גולני נפל בפח של 'מסה ומעש', כי גם הוא מסר על וייצמן מידע חלקי, מניפולטיבי ולעתים שגוי על מקומו בהיסטוריה. יאמר לגנותו של גולני שהוא לא חש שהשימוש שלו במקור כמו פורת לא מקשה עליו, דוגמה טובה להכרח להמנע מהביוגרפיה הזו". סוף ציטוט.