יום שישי, 24 באוגוסט 2018

האוניברסיטה המשודרת

במרוצת השנים הצטברו אצלי על המדף 44 ספרים מהסידרה המהוללת הזו, שראשיתה אי אז בשנות ה-70', ושלמעשה ממשיכה פרוייקט ותיק יותר, בן כ-500 שנה, מאז תקופת הרנסנס, בליבו הרעיון, הרצון, השאיפה, לקדם ידע רחב ובסיסי בכל תחום ותחום.

בעידן של 'פייק ניוז', של מאמרי המערכת של 'הארץ' מזה ושל קו המערכת של 'ישראל היום' מזה, של פסיבדו-היסטוריונים כמו פפה, חומסקי וחיות אחרות, האתוס הרנסנסי הזה נשמע כמעט כמו עיוות שכל שלא לומר דברים חמורים יותר.

ויש כמובן את התפוצצות הידע בלה בלה, עניין אובייקטיבי מצד אחד, נראטיבי (במובן המעופש של המלה המעופשת הזו) מצד אחר (שהרי כפי שכבר הצעתי לפני כמה שנים בספרי 'השקפה אופטימית' לא כל ידע מתיישן ויש דברים יסודיים שאפשר וצריך לדעת).

ואת כל זה הרי ידעו מייסדי 'האוניברסיטה המשודרת' ובכל זאת החליטו נוע לנוע, כי החלופה - פייק ניוז, הפצת שקרים באמצעות חצאי אמיתות ובורות עקרונית בשם 'נראטיב' התפוצצות הידע - גרועה בהרבה.

דבר אחד אי אפשר לקנות בשום חנות ספרים: זמן. הזמן נע בעיקביות קדימה, והוא למעשה המשאב המתכלה היחיד. אין שום דרך למחזר ולשחזר אותו, וכל שעה אבודה היא שעה אבודה. והזמן היא הסיבה ש-44 הספרים הללו, רובם ככולם זכו לעיון עם קנייתם אי אז לפני 10 ו20 ו30 ואולי אפילו כמעט 40 שנה, המשיכו לעמוד על המדף ולצבור אבק.

כנראה בשביל זה, גם בשביל זה, המציאו את הקייץ. אמנם כבר מזמן הפכתי את הקריאה לתחביב המרכזי שלי ולפני שנתיים המצאתי לעצמי דת חדשה לפיה עלי לקרוא לפחות ארבעה ספרים בחודש (והמעקב מלמד שאני עומד על ממוצע של 6.3), אבל בקייץ הזה החלטתי לתת תשומת לב מיוחדת ל-44 הספרים הללו.

איך? כפי שהם מסודרים על המדף. ומיותר לומר שהם ממש לא מסודרים. לא לפי תחום ולא לפי היקף ולא לפי מחבר ולא לפי א-ב אלא סתם כך, הם צמודים זה לזה כחבורת קופים ביער, או כקבוצת תפוחי אדמה בסופר, פשוט לפי עצם מהותם החיצונית: ספרים מסדרת האוניברסיטה המשודרת.

הטכניקה פשוטה למדי: הספר הראשון מצד שמאל היה הספר הראשון שאחזתי בידי. במקרה מדובר היה בספר מעניין במיוחד: 'טוב ורע בהגות היהודית' מאת שלום רוזנברג הגדול. אבל אין הנחות. מחשבת ישראל, ביולוגיה, פיסיקה גרעינית ותולדות האיסלאם. הכל חשוב באותה המידה. לצורך התרגיל כמובן.

כי מאז שרובם של הסיפרונים הללו הפכו לרכוש שעבר ממדף למדף, מעיר לעיר, מבית לבית ואיך שהוא תמיד ידעו לשמור על מקומם הראוי בחדר העבודה שלי, למדתי כמה דברים. גם לימדתי כמה דברים. אפילו הרשיתי לעצמי לתרום עוד כמה אלפי עמודים מודפסים, בערך 500 בצורה של כ-25 מאמרים אקדמיים ועוד בערך 2500 בצורה של עשרה ספרים.

ולכן, כפי שאמר הרקליטוס האפל אודות מספר הפעמים שאנו נכנסים לאותו הנהר (התשובה היא בין אחד לאפס), המפגש המחודש עם 44 ספרי האוניברסיטה המשודרת הוא ממקום אחר לחלוטין.

אין לי תשובה ברורה על השאלה מדוע בחרתי במקצוע ההיסטוריה. עצם ניסוח השאלה מוטעה ומוטה. כי לא בחרתי. המון מקריות היתה כאן, בכלל לגבי התחום ובפרט לגבי המסלול, כלומר 'הקריירה'. תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, שני ושלישי בחיפה, מזל גדול בהתקבלות לעבודה במוסדות אקדמיים, ורק מאז שפירסמתי את ספרי על יגאל אלון אני מרשה לעצמי לכנות עצמי 'היסטוריון'.

מצד שני אני זוכר את עצמי מאז גיל 15 מתעניין בהיסטוריה. גם כי גדלתי בישוב רווי היסטוריה כאובה, בחברה קיבוצית מאד מודעת לעברה, ועסוקה לפיכך בהקנייתו לדורות הבאים. זכורות לי התמונות בבית ההנצחה שלנו (במקומות אחרים מוסד כזה נקרא בפשטות 'בית העם' או 'בית התרבות'!!!): צלליתה של האנייה שבתאי לוז'ינסקי, חיוכו של שמוליק המא"ז במפגשו עם קצין בריטי, 'הקאמפ' הסמוך לישוב, ועוד ועוד.

ואחר כך, בשנות ה-20 לחיי, העמקתי את היכרותי עם העבר היהודי. שוב, כמו בשלב הראשון, בין גיל 15 לגיל 18, כמחנך בחינוך הבלתי פורמלי. באופן אינטואיטיבי הבנתי בשני השלבים הללו את מה שלימים אבין מקצועית ובאמצעות המון מלים: שלזהות האנושית יש תשתית מילולית ורעיונית הנשענת באופן חזק מאד על תודעת העבר ועל הבנתו. או בקיצור: יהודי תמיד מתייחס להיסטוריה.

השאלה היא כמובן איך. על בסיס ידע או על בסיס קלישאות שקורא אצל 'האנשים החושבים' או אצל הטוקבקיסטים למיניהם. מבחינתי היתה זו שאלה רטורית שיצרה מוטיבציה אדירה שרק הולכת ומתגברת משום מה (כי אני לא נהיה צעיר יותר!) לכסות כמה שיותר תחומי ידע הקשורים להיסטוריה האנושית בכלל וליהודית בפרט.

והשאר כמו שאומרים, היסטוריה... זכורה לי תקלה קטנה אחת בראשית לימודי באוניברסיטה הפתוחה. חשוב לי להדגיש שבניגוד למה שאדם נורמלי עושה - מברר מה אפשר כדאי וראוי ללמוד במוסד הנפלא הזה - אני הלכתי כמו שהלכתי באלף תחומים אחרים, בעיקבות הלב ובעיקר בעיקבות האינטואיציה.

הקורס הראשון שלמדתי היה 'מבוא לתולדות המזרח התיכון בעת החדשה' מאת חגי ארליך. תענוג גדול היה לי לרכוש לפני כמה חודשים  (לרכוש ולקרוא כמובן...) את ספרו החדש שמהווה למעשה המשך ישיר לקורס מופלא שכתב לפני כ-30 שנה.

אבל הקורס השני היה 'מבוא למאקרו כלכלה'... למה בחרתי בו? שוב. אינטואיציה ומבלי לדעת ביטוי להזדהות עם הפרוייקט הגדול של הרנסנס. כי מדריך וחבר קיבוץ וציוני ואזרח חייב לדעת כלכלה. אני עדיין מאמין בזה וגאה בידע הכלכלי שרכשתי (חבל שלא ציידתי עצמי ביותר סבלנות לשמוע את ההבלים של כלכלנים רשמיים ומקצועיים כמו השוטה הנקלה עומר מואב שממשיך להסביר לנו שחוקי הכלכלה הם חוקי טבע ושכפי שאי אפשר לדחוף מים במעלה הגבעה כך אי אפשר להתערב בחוקי ההיצע והביקוש. כנראה הוא לא שמע על המצאת המשאבה, אחת הטכנולוגיות הישנות ביותר הנמצאות איתנו כבר בערך 6000 שנה).

נשברתי אחרי רבע קורס. לא עזרה לי היכולת הסגפנית המוכחת שלי (פעם שאל אותי מישהו, אחרי שסיפרתי לו על כמה מהמנהגים שלי 'מתי אני שוכב על מיטת מסמרים'). היה זה הקורס היחיד מאז ומעולם שהתחלתי ולא סיימתי. אז לא ידעתי להגדיר מה בדיוק היתה הבעיה, אבל היום (כלומר כבר 20 שנים לפחות) אני כמובן יודע: התלישות. הניתוק המוחלט, מוחלט לגמרי, בין התיאוריה לבין המציאות. מדע שלם המבוסס על שני שקרים מצמררים: האחד - שבעולם יש מחסור (אין מחסור), השני - שיש דבר כזה 'הומו אקונומיקוס'. ושקרים נוספים כמו 'נגישות הידע הכלכלי' ושאר הבלים.

מה שמחזיר אותי ל-44 הספרונים... כל אחד ואחד מלאכת מחשבת. כן, פה ושם יש שגיאות הקלדה. לא נורא. גם הגרפיקה של שנות ה-70 פחות מוצלחת מזו של שנות ה-90. בסדר. אבל לא זה העניין. העניין הוא העניין. המפגש עם כל ספרון חיובי ומעניין, אבל אין שוויון ביניהם, אלא היררכייה ברורה.

בראש הרשימה כל מה שעוסק בדברים כפי שהיו, בתאור האפשרויות שעמדו בפני אנשים ומה הם בחרו בכל צומת. בקיצור: היסטוריה גם אם מכנים זאת בשמות אחרים. כמו למשל 'סגנונות בפרשנות ימי הביניים' או 'תפיסת הנס במקרא'. שלא לדבר על 'מיעוטים במזרח התיכון'. אבל אין ספר חשוב יותר מ'כיצד צמחה תרבות המערב' מאת שלמה נאמן הענק, ספרון שהוא למעשה תקציר ספרו הענק שעסק בנושא.

במקום השני עיון במבנה היקום והטבע. מתורת הרבייה ועד לפרקים נבחרים במבנה היקום. מרתק, למרות שבדרך כלל אני ממשיך לא להבין את הרוב כפי שלא הצלחתי להבין את הדברים כשקראתי אותם לראשונה אי אז.

במקום השלישי פילוסופיה. תמיד חשדתי במחשבה המופשטת לשמה. 'דרכי החירות' של סארטר נשמעים נהדר אם שוכחים שסארטר תמך בקומוניזם והזדהה עם דוקטרינות של טרור. 'טוב ורע בהגות היהודית'? נחמד מאד ואף מרתק. אבל החיים הם קצת יותר מאשר עיון בהתמודדותו של איוב עם צרות שנפלו על ראשו.

החיים, כך מסתבר גם מקריאה עליהם מכמה זוויות, הם מה שאנחנו עושים איתם בכל נקודת זמן. כן, נשמע כמו קלישאה אבל מה זה נכון ומדוייק.