יום שישי, 28 בפברואר 2014

אוגנדה - בין האגדות של אלרואי לבין ההיסטוריה הראויה לשמה של ישעיהו פרידמן

עניין אוגנדה העסיק כבר בזמן אמיתי - 1903 - את דעת הקהל היהודית. ציונים באוגנדה? לא יעלה על הדעת. ומה עם ארץ ישראל? מה, הרצל השתגע?

שאלות מצויינות. הרצל אכן לא השתגע. כפי שכתבו זאת עיתונאים ראויים לשמם בעיתון המגיד כבר ב-3 בספטמבר 1903, הקונגרס הששי בו הועלה הנושא וזכה בהמשך לתמיכת 62% מהצירים, היה לא ביטוי לזהות יהודית רופפת, אלא מהלך מדיני מבריק, או בלשון הימים ההם: "תכסיס". 

הרצל לא השתגע אלא עסק במדינאות. מטרתו בפרשה הזו היתה לחזק קשרים עם המעצמה העולמית החשובה ביותר באותם ימים, בריטניה.

אבל למרות שהדברים הובהרו כבר ב-1903 כאמור, והם שבו וזכו למחקרים ראויים לשמם, כמו מחקריו של ההיסטוריון הראוי לשמו ישעיהו פרידמן, מדהים להמשיך ולשמוע, גם בקרב אנשי מקצוע ועוד יותר מכך במוסדות האחראים לעיצוב התודעה הציבורית – ובראשם מוזיאון הרצל המחודש – את הטיעונים השטחיים והוולגריים המציגים את תכנית  אוגדנה כביטוי ל"טריטוריאליזם" שלקה בו הרצל, כפועל יוצא של היותו כביכול "יהודי מתבולל" כידוע. 

כך כתוב למשל במאמר מכובד בכתב עת מכובד, אולי כתב העת החשוב ביותר בתחומו היוצא בעברית, והנושא שם מחייב: עיונים בתקומת ישראל.

גור אלרואי, היסטוריון "ביקורתי" דגול, שהסביר שאין זה נכון לדבר על הגעתם של יהודים לארץ ישראל במונחי עליה חלילה, כי הם אפילו מהגרים לא היו אלא סתם אימיגרנטים, פירסם שם מאמר תחת הכותרת "ארץ לעם ולא עם לארץ – ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), התנועה הציונית וההגירה היהודית בראשית המאה ה-20", עיונים בתקומת ישראל - 14 [2004], עמ' 537-564.

להלן דבריו של אלרואי בענין הנדון כאן: "את תוכנית מזרח אפריקה [כלומר אוגנדה, א.מ] שהביא [הרצל] לדיון בקונגרס הציוני הששי, באוגוסט 1903, אין לראות אלא על רקע האירועים המסעירים של ראשית המאה ה-20. תוכנית זו נועדה בראש ובראשונה לספק פתרון מהיר ליהודים הנרדפים [...]", שם, עמ' 538. 

ובכן, כפי שהראה ישעיהו פרידמן לא "הארועים המסעירים" היו הרקע לתכנית אוגנדה אלא הצעת שר המושבות הבריטי. ההצעה הונחה בפני הרצל בדצמבר 1902, כלומר חמישה חודשים לפני הפוגרום. בהנחה שלא שר המושבות ולא הרצל ידעו על הפוגרום מראש, ובהנחה סבירה עוד יותר שלא הם יזמו אותו כדי לתרץ בקלות רבה יותר את סיסמת 'מקלט הלילה', הרי שהוא לא היה הגורם לתכנית הנדונה. 

זאת ועוד. פוגרומים היו עוד לפני 1903, והצעת אוגנדה כפי שעלתה בקונגרס הששי דיברה סך הכל על שיגורה של משלחת חקר לבדיקת האפשרות להתיישב בחבל ארץ זה. כך שבין הצעה זו, שהתקבלה כאמור ברוב של מעל ל62%, ובעידודו הנמרץ של הרב יעקב ריינס, לבין "פתרון מהיר" אין ולא כלום. מטרת המהלך כולו היה לחזק את הקשרים הפוליטיים בין התנועה הציונית לבין מי שנתפסה על ידה ובצדק כמעצמה החשובה ביותר שתוכל, אם וכאשר, לספק את "הצ'רטר" המפורסם, שקיבל צורה של ממש 14 שנים לאחר מכן בדמותה של הצהרת בלפור. 

באותה הזדמנות דן פרידמן בתיזות הרווחות באשר למהותה ולרקעה של פרשיית אוגנדה, ומתמיה העובדה שלמרות שדבריו של פרידמן פורסמו בעברית כבר ב-1994, ממשיכה החכמה המקובלת הזו הקושרת בין קישינב לאוגנדה לעשות נפשות. 

המינימום הנדרש בשיח מדעי ראוי לשמו, הוא שממחזרי החכמה יטענו טענות כנגד התיזה המבוססת של פרידמן ולהפריכה. ראו: ישעיהו פרידמן, "הרצל ופולמוס אוגנדה", עיונים בתקומת ישראל – כרך 4 [1994], עמ' 175-203. מאמר זה הופיע אחר כך כפרק בספר: ישעיהו פרידמן, גרמניה תורכיה והציונות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1996. 

"אשר למזרח אפריקה" כתב שם פרידמן, "היא שימשה לו תכסיס בלבד וקרש קפיצה מדיני לארץ ישראל" [מאמרו ב'עיונים', עמ' 178]. 

כאמור, תובנה זו עמדה כבר לנגד עיני עיתון 'המגיד', שבוע לאחר תום הקונגרס

נסיונות שעשיתי לקבל תשובה ברורה בסוגיית הרצל-אוגנדה מאנשי המקצוע האחראים על הפצת מורשת הרצל דרך מוזיאון הרצל המארח מדי שנה עשרות אלפי אזרחים ישראלים ותיירים, נתקלו בקיר אטום. 

באשר לפרידמן, הוא התעקש להמשיך ולפרסם את דבריו. אולי מהסיבה הפשוטה שאנשים נוטים שלא להתבלבל מעובדות, הוא כתב את עיקרי טיעונו בכותרת, למקרה שישנם אנשים הקוראים לפחות כותרות של מחקרים מדעיים: ישעיהו פרידמן, "אוגאנדה שימשה להרצל תכסיס לגיוס בריטניה לרעיון הציוני", האומה – 42 (159) [2005], עמ' 86-81.


יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מכתב גלוי לסטודנטית פלסטינית-ישראלית, או: 'זהות101'

'כולנו בני אדם' את אומרת, ואת צודקת כמובן. ומיד אחרי שאת אומרת שכולנו 'בני אדם' את תוהה ואולי אף מיצרה על כך שלמרות שכולנו 'בני אדם' אנחנו מדברים בינינו במונחים של ערבים או יהודים וכן הלאה. ובכן, קל מאד לומר 'כולנו בני אדם' ולחפש בכל דת ובכל תרבות את הערכים האוניברסאליים המבטאים את היותנו כולנו בנות ובנים של אלוהים. אבל בשלב הזה של חיינו הבוגרים, אין ברירה אלא להתמודד עם השאלה באופן רציני יותר מאשר לחזור ולומר 'כולנו בני אדם' ו'חבל שאין שלום'.

יום שישי, 7 בפברואר 2014

פינת האורח - נעמן כהן על מהאטמא גנדי ועקרון אי האלימות

סאטיאגרהא
סאטיאגרהא Satyagraha (בסנסקריט: "כוח האמת" או "לדבוק באמת") הוא עיקרון פילוסופי ופרקטיקה של התנגדות לא אלימה, שפותחה על ידי גנדי בהשפעת כתביו של לב טולסטוי ובבסיסה התנגדות לרוע ולדיכוי על ידי התנגדות בלתי אלימה המבוססת על האהימסה. גנדי פיתח את הסאטיאגרהא במהלך מאבקיו המוקדמים באימפריה הבריטית בדרום אפריקה ולאחר מכן גם במאבק על עצמאותה של הודו.