שתי כותרות בטמקא שמסכמות הכל - והאידיוטים השימושיים של חמאס לא נמצאים "רק" בקאקדמיות במערב, אלא גם (יהיו שיגידו קודם כל) ברחוב קפלן

כותרת אחת - זכות הצעקה לעזתי מעזה (יש לשער שיעשו לו 'ביטול' בהארווארד פינת סמינר הקיבוצים)

כותרת שניה - זכות הצעקה לשדרותי משדרות (ביביסט מן הסתם, לכן פסול לעדות)

 DO THE MATH

ניר-עוז ואושוויץ - האם מדובר בהיינו הך או לפחות באותו הדבר, והאם לא הגיע הזמן שנסייע לילדינו להעביר את נכדינו למקום בטוח באמת? - תשובה ציונית אני מקווה הולמת לדברים שכתב לי חבר

 אולי אני טועה, אולי אני עושה רציונליזציות, אולי אני משקר לעצמי, אולי אני בן של בת יענה וכד', אבל אני איתן בדעתי המשוחדת, הרציונליסטית, המוטעית, השקרית, זו שהיא תוצר של היות בן של בת יענה, שההשוואה בין ה-7 באוקטובר לשואה מופרזת בלשון המעטה.

גם כמותית (מה לעשות ושואת יהודי אירופה היא כזו קודם כל בשל השיעור העצום והרציף והכללי של השמדת יהודים במשך שנים על גבי שנים, 40-44) וגם מהותית (תוך יממה התארגנו היהודים דרך הצבא שלהם ואחרי כמה חודשים הותירו את הנאצים של עזה חסרי אונים ומפורקים). 

אדרבא, לא רק שאני משוכנע שההשוואה לא מחזיקה מים, אלא שאני משוכנע שהנראטיב הזה מזיק, והוא מהווה את הנחמה-פורתא של חמאס ושותפיהם, כאן שם ובכל מקום, בעיקר כאן, כלומר בקרב ערביי ישראל שרוצים בכל זאת להיות חלק, והם נוהגים כאן אוטובוסים ומנהלים מחלקות בבתי חולים, ובונים בניינים וכן הלאה, אבל הם מבולבלים ולא מבינים איך היהודים תופסים את עצמם, ושלכן השוואות כאלו אולי דוחפות אותם לזרועות עזמי בשארה פינת איימן עודה לוכסן הפלג הצפוני. 

ובאשר לילדים שמחפשים לנכדים מקום בברלין: שיבושם להם. באמת. רק ברכה והצלחה ובריאות ואריכות ימים. אני לא מאמין ביהודיות של 'אין ברירה', 'שותפות גורל', 'משימת חיינו' וכן הלאה. אני סתם יהודי שנהנה להיות יהודי בערך כפי שאני משער שיפני נהנה להיות יפני.

כי מה לעשות והציונות, אחרי שהגדירה יעדים וכלים ויצאה לדרכה, הקפידה לומר מהרגע הראשון שהיא מיועדת לאלו שרוצים בה, ולאלו שאין להם ברירה, ורק ביקשה שאלו שלא רוצים בה ולא זקוקים לה, שפשוט לא יפריעו.

ועד כדי כך הצליחה הציונות, שבנות ובנים ונכדים ונכדות של יהודים שפעם נאלצו להיות ציונים כי לא היתה להם ברירה, עכשיו נמצאים במצב של יש-ברירה, ועקרון העל הציוני הזה, בלעדיו היא לא יכולה להיות לא יהודית ולא דמוקרטית, ממשיך להיות נכון והפעם משחק לידיהם. לא רוצים? לא צריך. הכל טוב! באמת. 

נפגש בדרכים, ואם אפשר לא לבלבל לי את המוח כשניפגש בחופשה בכרתים על הכותרת האחרונה בטמקא ומה יהיה עם ביבי, אז תודה מראש. אם להתנתק, אז להתנתק! ובאותו עניין: איף יו העב טו שוט, שוט. הדרך לנתב"ג פתוחה. יש מספיק טיסות. הכל טוב. אין צורך לבקש ממני - כחבר או כהיסטוריון - ברכת דרך להחלטה הכל כך לגיטימית הזו, לרצות להפסיק להיות יהודי, ציוני, ישראלי.

חג שמח.

סתם כי בא לי לשתף - תשובה ציונית (יהודית-דמוקרטית) הולמת לעוד אזרח יקר שמשוכנע שרק לגורמים ידועים יש מונופול על הדמוקרטיה

 כשאני קורא טיעון הנשען על אגדות, בכלל ובפרט שמי שכותב אותו מצהיר על עצמו שהוא איננו מאמין בנסים (גם אני לא, לפחות בנושא הזה יש בינינו הסכמה כמו בנושא חשיבותה ועדיפותה ועליונותה של הדמוקרטיה), אני נתקע.

למה הכוונה? לאותו טיעון המופיע די בהתחלה, הקובע כאקסיומה מה היא דמוקרטיה נכונה, כאילו שמדובר באיזה שהוא חוק פיזיקלי מהסוג המוכר בעולם תלת-מימדי, כמו למשל חוקי התנועה של ניוטון.

ואחרי שאתה תוקע (אפילו לא זורק, תוקע) את החץ במקום, אתה מסמן סביבו עיגולים ואז רץ לחלק לחבר'ה ציונים על דמוקרטיה טובה יותר או פחות…

למה הדבר דומה? ללימודי הכלכלה הנשענים על שני שקרים - א. שבעולם יש מחסור (אין). ב. שהאדם הוא רציונלי בהתנהגותו הכלכלית (הוא לא). ומשם נודדים 'הכלכלנים' ומייצרים לנו בין השאר את הגאונים שמנהלים עבורנו את בנק ישראל ומוסדות חיוניים אחרים, ולא 'רק' כאן אלא בכל מקום.

אתה עושה דבר דומה: כאמור, מחליט באופן שרירותי מה היא דמוקרטיה, ומשם הולך ומנתח ניתוחים, שכל כמה שיהיו אינטליגנטים, ואת זה אי אפשר לקחת ממך, הם חייבים להיות מוטים במקרה המינימלי, מוטעים במקרה השכיח וחסרי שחר מפעם לפעם.

ואז אתה מגיע לטיעון הזה, ואני מצטט: "למזלנו, עד עתה, במשך 75 שנים, במקריות בלתי ניתנת להסבר (אינני מאמין בניסים ולכן מבחינתי זה אינו נס), נשמרה במידה רבה עצמאות הרשות השופטת, וזו היתה הסיבה היחידה שמנעה את הכפפתה לממשלה ולהטמעת שלוש הרשויות, הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת לרשות אחת ובכך להשליט במדינת ישראל באופן מוחלט משטר דיקטטורי."

פשוט מדהים. הנה המציאות הנמשכת כבר 75 שנה, 75 שנה!! ענד קאונטינג, לא מסתדרת עם התיאוריה המופלאה, ואז, בדיוק כמו אצל כלכלנים או אצל כל סוג אחר של פנדמנטליסטים (סימנם איננו זקן או בנדנה ירוקה אלא המאמץ העליון לנזוף במציאות על שאיננה מעיזה להתיישר עם התיאוריה), אתה נוזף כאמור במציאות, ופוטר אותה בעונש קל: היא, המציאות, עניין של מזל.

על האפשרות שהדמוקרטיה בישראל נמשכת 75 שנה (מאז הקמת המדינה, ועוד לפחות 51 שנים אם מתחילים את המניין בקונגרס הציוני הראשון, ואם זה לא טוב לך אז עוד 28 שנה מאז תחילת המנדט) - וזאת במציאות חיצונית הזויה (פלסטינים, איראנים וחולירות אחרות) - כי אולי ההגדרה שלך לדמוקרטיה היא הבעיה ולא המציאות, אינך מסוגל לחשוב כנראה, כי התיאוריה כאמור מבחינתך בכל אופן, חזקה מכל מציאות.

הטייק שלי לדמוקרטיה בכלל ולזו הנהוגה (בהצלחה מדהימה ולא מקרית בכלל) בישראל בפרט, הוא זה: דמוקרטיה היא שיטה הקובעת כללים לניהול אי הסכמות, שנועדה לאפשר לאנשים הלוקחים בה חלק לקדם את מטרותיהם המוצהרות.

כלומר בעוד שאתה לוקח את הדמוקרטיה כמעין כוח עליון שממנו נמדדת המציאות, אני לוקח את המציאות כנקודת מוצא ממנה אפשר להתקדם ביחס למטרות הנגזרות מהמציאות ומכוונות לשנותה, ואז אני מברך על כך שקבוצת בני האדם המסויימת אליה אני שייך, בחרה וממשיכה לבחור לנהל את אי ההסכמות שבתוכה באופן דמוקרטי, שהיא כאמור שיטה לניהול אי הסכמות, המתבססת על הסכמת כל הלא-מסכימים, שאין ברירה אלא לקבל הדדית מציאות של אי ההסכמות (בשתי מלים: יהודית-דמוקרטית, במלה אחת - ציונות).

וחלק מאי-ההסכמות הוא ביחס לשאלה לאיזה גורם שלטוני-ממלכתי (כנסת, ממשלה, בתי משפט) יש עדיפות ולגבי אילו שאלות.

אהרון ברק חושב למשל שזכותו של שופט לנהל קרב של מחלקה בחאן-יונס, כי 'הכל שפיט'. גרשון הכהן לעומת זאת סבור שענייני מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה וצבא בכלל אמורים להיות מנוהלים על ידי אנשי מקצוע, חיילים במלה אחת, האמורים לממש יעדים שנקבעו להם על ידי הדרג המדיני שנבחר על ידי הציבור בבחירות חשאיות, נקיות ובמועדן.

אתה משוכנע מן הסתם ש'דמוקרטיה' נכונה יותר היא זו בה השופט העליון (תרתי משמע ופשוטו כמשמעו) מנהל את הצבא, את הכלכלה, את עיריית רחובות ואת בית הספר היסודי באילת, כי הכל שפיט.

אני משוכנע שהדמוקרטיה היא מעשה מרכבה הדורש הרבה מאד שכל ישר, שפירושו כמה שפחות משפט, כי משפט מעצם טיבו הוא שחור-לבן, והעולם, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני כי אתה חי בעולם לפחות 20 שנה (כי אתה יודע לכתוב ברמה גבוהה ומזה אני מסיק שאתה לפחות בן 20, ואם אני טועה ואתה בן 13, אז בסדר, גם בין גיל 9 לגיל 13 יש מספיק זמן כדי ללמוד שרוב ענייני החיים אינם שחור-לבן) איננו שחור לבן.

ולכן מבחינתי כל מה שקשור להפרדת הרשויות ולקביעת היחסים ביניהן, פתוח, כמו כל נושא ציבורי אחר, למשא ומתן, חופשי, מכבד, הדדי, כזה שאיננו מניח מראש את עליונותם העילאית של יצורים נישאים כמו השופט אהרון ברק או ברק מבריק אחר שגם הוא קובע מהקומה ה30 במגדלי עזריאלי מי דמוקרט ומי פשיסט.

ולכן, העובדה שהדמוקרטיה היהודית (הציונות במלה אחת) מתקיימת לא רע ומשיגה הישגים מרשימים כבר לפחות 103 שנים (75 שנות עצמאות ועוד 28 שנות מנדט), היא מבחינתי, ואני היסטוריון, עוסק בזה לפרנסתי כבר בערך 30 שנה, לא "נס" ולא מקרה ולא "מזל" אלא תופעה העולה בקנה אחד עם המציאות ועם האופן בו רוב האנשים המזהים עצמם כיהודים בוחרים להתנהל בה, לשפרה, לתקנה, לכוונה לצרכיהם וכן הלאה.

יגאל אלון - הפודקאסט

 עשרה פרקים של כחצי שעה כל אחד.

לא לבעלי לב חלש, כלומר לא לכאלו שלא סובלים את הנטייה שלי לומר את מה שאני חושב על כאלו שמתהדרים בנוצות של חוקרים כשלמעשה הם תורמים את שלהם.ן לקבורת מורשת פוליטית שאי אפשר להגזים בחשיבותה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר.

מי שלעומת זאת רוצה להכיר טיפה טוב יותר את דרכו הציבורית של יגאל אלון, ולא, לא כי הוא בראד פיט או ג'וקוביץ', אלא כי הוא היה מעורב בתחנות משמעותיות מאד בהיסטוריה של מדינת ישראל, ומכאן חשיבותו, מוזמן.

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udimanor4/episodes/--1-e2i8ojl

סוף סוף הבנתי מה היחס בין מדע המדינה להיסטוריה: מדעני המדינה הם למעשה כל הפעילים הפוליטיים. ההיסטוריונים הם אלו שכותבים על מה שמדעני המדינה ניסו לעשות

 

כי על הנייר מדובר בשתי מחלקות שכנות, שההבדל ביניהן, בוודאי אצל המשובחים שבמדענים משני הסוגים, זניח.

תחשבו למשל על שלמה אבינרי עליו השלום. או על שלמה אהרונסון. מדעני מדינה? היסטוריונים? ממש היינו הך.

או על הגדול מכולם, מכס וובר. גם היסטוריון, גם מדען מדינה, גם חוקר דתות, גם כלכלן, וגם נחמד. בונוס.

אבל אם ניקח את הצירוף 'מדע המדינה' ונמקם אותו ביחס למדעים שימושיים, התמונה מעט אחרת, שלא לומר שונה מאד.

למה הכוונה במדע שימושי? נו, ברור. יש לי חום? אני לוקח אקמול. מה בדיוק עושה האקמול לטובת הורדת חום? אני לא באמת יודע וכרגע זה לא באמת מעניין אותי, אבל לקיחת אקמול לטובת הורדת חום זו פעולה של מדע שימושי.

המדע השימושי נשען כמובן על מדע תיאורטי. שגם על זה כבר היה לחז"ל משפט מתאים, 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (שאמנם מעט סותר את 'הקדימו נעשה לנשמע' המפורסם, אבל נניח לזה כרגע).

ואחרי שהבנו את משל האקמול והחום, אפשר לעבור הלאה לענייני מדינה חשובים באמת.

המלחמה בעזה למשל, החטופים, האיום בגבול הצפון, הבעיה האיראנית, 40 המיליציות שאיראן מממנת לטובת כלומר לרעת האזור (רע או טוב בעיני המתבונן כמובן. טוב עבור ציוני היא מדינת ישראל משגשגת, מופת לאזור ומנהיגת העולם החופשי. טוב עבור איראן הוא כל מה שכתוב במשפט הקודם, אבל הפוך).

כיצד בא לידי ביטוי מדע המדינה השימושי בנושאים המוזכרים?

הנה ההגיון. הציבור מתבקש לשוות לנגד עיניו את משל החום והאקמול.

ובכן. אם נפגין בקפלן ונחסום את נתיבי איילון (ואחר כך נייבב על אלימות כמובן) - שזה האקמול - אז החטופים יחזרו, המלחמה תגמר ועל הדרך נביא לסוף שלטונו של נתניהו - שזה החום.

וזו הנקודה כמובן לעבור להיסטוריה, כלומר למעשיו של ההיסטוריון המתבונן בעינים כלות ובלב שבור על מדעני המדינה שלנו, תולש את שערותיו המרובות, ורוצה לצעוק עד לשמים, אבל יודע שצעקות לא נעימות לאוזן השכנים, ושבשמים יש רק תנועות אוויר ולחות שמוכרים בשם העממי 'עננים'.

אכן אקמול מסייע בהורדת החום. אכן נסיעה ברכבת מסייעת בקיצור מרחקים. אכן מלחמה שיטתית ואמיצה מקטינה את יכולת ארגוני הרשע כמו זה הידוע בשם 'חמאס' לבצע מעשי רצח וזוועות שמטרתן המדינית ידועה וברורה כי מנהיגי הארגונים הללו לא הסתירו ולא מסתירים אותה לרגע. אכן שמירה על יחסים סבירים עם ארה"ב חשובה כדי לאפשר לישראל להתמודד עם האתגרים שלה.

כל אלו ביטויים של מדע-מדינה שהיסטוריון יביט עליהם לאחור ויגיד שהם מבוססים על הגיון מוצק.

היפוכו של דבר לגבי הביטויים האחרים של מדע-המדינה השימושי, הנשען אמנם על עקרון העל של המדע - 'חוק המכה והתגובה' - אך שבדיוק על פי עקרונות המדע הללו, המייצרים מיניה וביה מבחן ברור שמאפשר לומר 'טעות' או 'הצלחה', 'אמת' או 'שקר' ואפילו 'טוב' או 'רע', נכשל כשלון מוחלט.

כי ההפגנות, עוד לפני שהן, בקצוות שלהן, בקצוות, ברור, מבוא לעבריינות על החוק ואלימות101, הן קודם כל תורמות תרומה ישירה וברורה וחד משמעית לשימור המצב אותן הן רוצות לשנות.

בסוף, כן, בסוף, תגמר המלחמה, יוחזרו החטופים כך או אחרת, וביום בהיר אחד גם נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה.

ואז מדעני המדינה שלנו יגידו 'הנה, בזכותנו, הנה, אנחנו הבאנו את כל הטוב הזה, עובדה'. בדיוק כמו המלך ששולט על כוכבית B612, זו שגילה המדען האסטרונום התורכי (פעם עם, פעם בלי תרבוש), עליו דיווח ההיסטוריון הנסיך הקטן, שבכל בוקר פוקד המלך של כוכבית B612 על השמש לזרוח, ועובדה, היא זורחת, מש"ל.

רק חבל שהבדיחה הזו, "המחאה", היא על חשבוננו. מילא על חשבוננו, על חשבון חטופינו ובטחוננו ולא פחות - ואולי הרבה יותר חשוב (כי החטופים זה טווח קצר, הבטחון הוא רק כלי) - על חשבון עתידנו כחברה ראויה לשמה.

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udi-manor/episodes/--e2i2sk1

עוד סיפור לא קשור לכלום - וכמו עוד סיפורים שלא קשורים לכלום, אולי כן: על מצנח תפוס, נחיתת חירום, וחוויית 'הכל בראש' מרתקת במיוחד

 א. סולו ליד וינגייט

כן, לא ב-F35 ואפילו לא על פוגה או פייפר, אלא רק על ממ"ג, מצנח-ממונע-גלגלי, מה שמוכר גם בשם 'בק-איי', כן, אותו כלי טיס ששימש ביום ההוא שאין צורך להזכיר את שמו. 

(אבל גם חשמל שימש אותם, וגם חלבונים, וגם ג'ינס, וגם טלפונים, וגם פלדה בשלל צורות, וגם מחשבים, וגם מים, ולכן אפשר לעשות את אותה הנחה גם לממ"ג - כמו כל דומיו שנזכרו, מים, חלבונים, ג'ינס וכן הלאה, גם כאן מדובר בכלי, ומי שקובע מה עושים בכלי הוא האדם, ולא הכלי הוא הדבר המרושע, או הצדיק, אלא האדם).

ספטמבר 2020, על שדה שלפים, דרומית לוינגייט, מתכונן - בהפתעה כמובן - לסולו. הנפה, הרצה, המראה, הכל בסדר. הכל בסדר? ממש לא. הממ"ג מושך ימינה, אבל חזק. הרגל השמאלית לוחצת, אבל עמוק לוחצת, הממ"ג בנסיקה, ובקשר אני שומע התראה על 'מצנח תפוס'. מסתכל ימינה ולמעלה, רואה את הקצה משוך למטה, אני בבעיה. 

לו הייתי מסתכל מעט אחורה, הייתי רואה את מיתר הברקס מלופף על הרגלית של מושב המדריך, אבל לו הייתי מסתכל אחורה, אולי גם הייתי אם לא רוטשילד, אז לפחות אותה סבתא על גלגלים, שאם היו מחברים לה מצנח ומנוע ארבע פעימות, היתה הופכת גם היא לממ"ג.

אז בקשר אומרים לי שאני בחירום, וכדאי שאנחת. הרגל השמאלית ממשיכה להחזיק את הכלי באזימוט הרצוי, ואני מושך מצערת לאחור, ומתחיל בהנמכה מבוקרת. המדריך, השם והכתובת שמורים במערכת אבל כולם מכירים את האיש והקרחת ושיא הגובה בגינס (ובג'ינס), משדר הוראות שהחשובה בהן היא זו: 'כשאומר לך אתה מוריד את המתגים של המגנטוס'.

אני מתיישר (רגל שמאל, רגל שמאל, רגל שמאל), ניוטון עושה את שלו (הנמכה, הנמכה, הנמכה) ואז איש הש"ב (ההוא מהפיסקה הקודמת), אומר לי בקולו הרגוע (רגוע תמיד, גם כשהוא כבר מיואש - ועל כך בפרק הבא): 'תוריד מתגים'.

אני מוריד. המדחף נעצר, הממ"ג נוחת ברכות על השדה דרומית לוינגייט. אחלה סולו ראשון שבעולם.

ב. כשלון מקראמה על שני ממ"גים בבוקר אחד, לא כולל מיתר קרוע וכמעט 'איסוף' של קרונית אחת תמימה

עדיין 2020. כבר אחרי סולו, ותיאוריה, וחידודי-חידודים של הבנת מז"א, ווינדי וכל זה. גילוי נאות: כבר 30 שנה על BMW אספנות (כן, בסדר, ב-2020 רק 26, אבל מי חוץ מהחת"ם סופר). וכבר יותר מ-20 שנה רץ בינוני למרחקים בינוניים (עד 10 ק"מ, לפעמים טיפה יותר, שלושה חצאי מרתון, שתי ברכיים בריאות, אחד אלוהינו - שעון גרמין).

ולכן יודע מהזה מז"א, יודע שדני רופ ובני מינו הם כל דבר חוץ מחזאים, ושלכן אם אני רוצה להגיע יבש על האופנוע, או לא להסתבך ברוחות אף קשות מדי בסיום ריצה בטיילת של חיפה, עלי להבין לעומק מהזה מז"א.

אז סולו? צ'ק. תיאוריה? צ'ק. טאצ'נגואוז? צ'ק (ביידיש זה נשמע טוב יותר: גאוועלעך). חירום? הצחקתם אותו (כלומר אותי): עיין פרק א'. יותר חירום מזה לא יכול להיות.

מה נשאר? המקראמה. מיתרים אדומים, מיתרים כחולים, ולפני זה הברקס במשולש ישר זווית ומשוך בחבל ולא לשכוח את הראצ'טים ולעקוב אחרי פיתולים כי אחד מותר אבל יותר מאחד לא רצוי, וקוצים וענפים וכמובן לא לשכוח גם לפרוס כך שהמבקרים במנחת יוכלו להכנס ולצאת בקלות, גם לא לעצבן את ג'ינג'י (אפילו טום קרוז לא הצליח בכך, אז מי אני שאקווה למשהו בתחום זה), וגם לוודא שבהנפה לא אקח אתי קצה גגון של נגרר או אחד מענפי האקליפטוס.

המקראמה הרג אותי. לחברים ולמשפחה הסברתי שהממ"ג הוא יצור מוזר, יחיד במינו, מהסוג שרואים רק בסרטים מצויירים או בסרטים המשלבים אנימציה ממוחשבת מסובכת במיוחד: ברגע מסויים הוא בקושי מסגרת מתכת שחיברו לה בזנב מנוע. ברגע אחר הוא לגמרי כלי טיס. 

עובדה: ממריא, נוסק, פונה, מנמיך, נוחת. אבל בין שני הרגעים הללו, עליו להפוך מסתם מסגרת לכלי טיס, והנס הזה מתרחש תוך כדי תנועה, כשהאוויר שזורם בתוך תעלות המצנח-כנף שלו, הופך סמרטוט רצפה גדול (ויקר), או אוהל צבעוני חביב שיכול לשמש למסיבות חוף בטנטורה, לכנף.

וכל זה תלוי בכל האמור לעיל, ובעיקר במקראמה. שזה שם הקוד שנתן הסוכן הראשי, ש"ב, לפעולה הנדרשת להפוך מסגרת מתכת למטוס, ממש כמו אלוהים שברא עולם שלם יש מאין.

ובאותו הבוקר, עדיין ב-2020, הרגשתי שאני לא בש"ב, ובוודאי לא אלוהים, ואחרי שאחד הותיקים שם במנחת הראה לי שמצנח שניסיתי שוב למאקרם בכלל יש לו מיתר קרוע, וזה אסור, ואחרי שקיבלתי אישור מש"ב לעבור לממ"ג אחר, השמור רק לבעליו, שריחם וקיווה שבכל זאת אצליח, ואחרי שגם עם המאקרמה השני הסתבכתי, נשברתי.

פרשתי. לא בשבילי, עם כל הכבוד לאותה נחיתת חירום אמיתית, מיוחדת במינה, ההיא בוינגייט.

ג. בחזרה לזירת הפשע - 2024: ברקאי או אייר-וולף? או - ראיון עם דמבו, הפילון המעופף

מי לא זוכר את דמבו, הפילון המעופף שבלי נוצה בקצה החדק, לא היה מסוגל להפוך עצמו, כמו אותו ממ"ג, מסתם פיל (לבן, אפור, לא משנה) לכלי טיס.

משהו דומה קרה גם לי. משום מה החלטתי לחזור לנסות לטוס. כשנפרדתי מהש"ב בדמעות (בטלפון) אי אז ב-2020, הוא שאל אותי שאלה נוקבת: "אז איך ואיפה תטוס?". כי הוא ידע, כמו שצדיק יודע נפש בהמתו, שאני אוהב לטוס. שכחתי לספר, הייתי בקורס 96, הודחתי על ידי דוקטור אוליבר, סעיף גב.

בפעם הראשונה בחיי אני כותב את הפשע החמור שביצעתי בלילה שלפני שיחת ההדחה הרשמית: ביקשתי לשמור במשמרת הכי דפוקה (בין 3:00 ל-4:00) כדי שאוכל לפרוץ למשרד של מפקד הקורס. כן, כן, מה שאתם שומעים. מקווה שיש על זה חוק התיישנות. בכל אופן, פרצתי למשרד, פרצתי את ארון התיקים, חיפשתי ומצאתי את התיק שלי, וראיתי במו עיני את הציון "8" בסעיף המתייחס לסיכוי לסיים מגמת קרב.

אחרי ההדחה עוד הספקתי לשלוח לרמטכ"ל ולמח"א, לכל אחד בנפרד, מכתב תחנונים בו נשבעתי שאין לי כאבי גב (כי כמעט אין לי , בוודאי לא יותר מאלו שיש לכל אדם כמעט, האבולוציה וזה, הומו-ארקטוס וכן הלאה), ושאני מוכן מראש לחתום 20 שנה קבע, ולהיות קלוק או טייס תובלה, רק שיחזירו אותי כי בגיל 4 החלטתי שאהיה טייס.

תאמינו או לא, אבל זו אמת: גם רפול וגם בודינגר ענו לי. כל אחד לחוד. שניהם בדקו ושניהם מצאו שאין מצב, שמצבי הבריאותי אוסר על חיל האוויר להנות מהמוטיבציה הגבוהה שלי. ומאז אני נוהג לומר, שאולי עולם ההיסטוריונים הרוויח היסטוריון ציוני, אבל חיל האוויר ללא ספק הפסיד טייס נחוש. אמא שלי ז"ל בכל אופן שמחה מאד. "מספיקה לי ציפור אחת". (do the math)

אז בש"ב ידעו את כל זה גם בלי כל הפרטים וכל הפשעים, כי כשמישהו אוהב לטוס רואים לו את זה בפנים. אבל אחרי שהש"ב שאל אותי "אז איך ואיפה תטוס?", עניתי לו את התשובה שאתה הוא פותח כל שיעור: "לא חייבים לטוס".

לא חייבים, אבל רוצים. וכך ב-2024, ממש לא מזמן, כשראיתי בדרכי דרומה ממ"ג מרחף באזור חוות רונית, נשברתי. הרמתי טלפון לש"ב, וחזרתי לנסות לטוס.

חרבנה כזו לא חוויתי הרבה זמן. כל הנמכה לקראת נחיתה נראתה גרועה מקודמתה, עד כמה שמתמטית הדבר בלתי אפשרי. בש"ב ניסו כהנמן+ וכהנמן-, כלומר תשבחות ונזיפות. כלום. נאדה, גארנישט ושום דבר. גרף שיפור שטוח כמו דלת של מחסן.

אבל משהו, משהו בנשמה, או במה שמכונה 'ראש', דיבר אחרת. נכשלתי? הולך סביב. מנסה שוב. "תהיה דינמי" אומר-מפציר-נוזף-מדרבן הש"ב, ואני בשלי. מדי פעם שולח רגליים כמו שצריך, מדי פעם בקושי מגרד 5 מעלות, פעם על המסלול, פעם על השפם של ג'ינג'י, זה לא זה.

ואחרי כמה וכמה - נדמה לי 6 - שעות טיסה, הבנתי, או אולי 'הבנתי', שהשינוי הגדול הוא המעבר מאייר-וולף לברקאי. ספוילר: אין לי מניות או אחוזים לא כאן ולא שם. בסך הכל מספר לכם - עוד ספוילר: יש האפי-ענד, חזרתי לטוס ובגדול - איך חזרתי לטוס, ובגדול.

אז הבנתי, או 'הבנתי', שכל הבעיות נובעות מהמעבר מכלי לכלי. ובלילה חלמתי על דמבו, הפילון המעופף, שלא מסוגל היה לזנק אל עבר התהום ללא נוצה בקצה החדק.

"את האימון הבא עושים על האייר-וולף" הודעתי לש"ב, והוא 'זרם' ואף הוסיף כדרכו למנף כל דבר כמו שרק אנשים שיודעים למנף כל דבר ממנפים כל דבר: "ברור, כי זה הכלי שתעשה עליו ליסינג".

הוא כבר ראה שאני הולך על ליסינג... אני בסך הכל רציתי לבדוק האם אני מסוגל לעשות פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שאוכל לבחון בסבלנות את המיתרים והחופה, כך שיהיה לי מספיק זמן לפני נקודת ביטול המראה, לסחוט בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, לדחוף רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ושוב לקוות שג'ינגי' לא שם לב שאני מפרפר לתושבי פורת את האוזן אלא חותך ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.

וזה בדיוק מה שהיה: פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שבחנתי בסבלנות את המיתרים והחופה, והרבה לפני נקודת ביטול המראה, סחטתי בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, דחפתי רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ופניתי באלגנטיות ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.

אני מרשה לעצמי לספר לעצמי שעל ההמראות האלו אפילו ג'ינג'י מחא כפיים.

ומאז - אמנם רק שעתיים בסך הכל, אבל עם כמעט 20 גאוועלעכס - הכל היסטוריה.

לא חייבים לטוס. אבל יש מעט דברים שעושים לי את זה כמו לטוס.

ד. אז מה כהנמן היה אומר

אם הבנתי נכון את מה שכתבו בקבוצה חביבה אחת על מורשת כהנמן כפי שבאה לידי ביטוי בהקשר של הכשרת מדריכי טיס בחיל האוויר, אז כהנמן למעשה אומר שאין שום קשר מוכח בין גישת המדריך (חיובית-משבחת או שלילית-גוערת) לבין ביצועי החניך, כי הנטייה היא אל עבר הממוצע, וזה נכון ברוב, אם לא כל תחומי החיים.

נדמה לי שבמקרה שלי, גם במקרה שלי, כהנמן צדק. אבל לא כי העניין הוא איך להחמיא או לנזוף בחניך, אלא כי העניין המכריע הוא עד כמה החניך מוכן לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב ושוב ושוב. עד שזה מצליח. בהנחה שיש לו את הכישורים הבסיסיים. 

וכולנו הרי יודעים שמה שאומרים לכולנו במיונים לחיל האוויר נכון, שגם סבתא, עם או בלי גלגלים, יכולה ללמוד להמריא ולנחות, וכי הבעיה של חיל האוויר בבואו למיין ולסנן, היא לא היכולת העקרונית של סבא להצליח להמריא ולנחות, אלא עד כמה מהר הוא יעשה זאת, ומה הוא עוד יצליח ללמוד לעשות עם כלי טיס בין ההמראה לנחיתה, לא כולל טק"א, ורטיגו, בעיות גב ושאר ירקות.

אז כהנמן הוא לא העניין כאן, אלא התירגול, והנכונות לטעות, והיכולת להפוך את הטעות, כל טעות, לעוד שיעור. או במלים אחרות: לא הכל בראש. גם בראש. לא רק בראש. אם בכלל, הכל בתירגול. 

וכן, התירגול מבוסס על תירגולת, והתירגולת נמצאת בראש. אבל היא לא נולדת שם, היא מלמדת את הראש מי היא ומה היא רוצה. כי ככה זה אצלנו, בעלי המוח הגמיש.

ואת זה לא באמת הבנתי ב-2020, עם כל הכבוד לנחיתת החירום המרהיבה (באמת) בשדה השלף דרומית לוינגייט.

ואת זה, נדמה לי, הצלחתי סוף סוף להבין ב-2024. עם תוספת קטנה של תסמונת דמבו, הפיל המעופף והנוצה. כי על השאלה מה ההבדל לכל הרוחות בין ברקאי לאייר-וולף, אפשר לענות בדיוק כמו על השאלה מדוע דמבו הצליח לעשות אוירובטיקה רק כשנוצה תקועה לו בחדק.

ומעניין מה כהנמן היה אומר על דמבו. נשאיר משהו לפעם הבאה.

מסע קצר בזמן - פנינה שרביט ואהוד יערי מסבירים בשלהי 2013 כמה דברים לגבי הסיכויים המדיניים של ענייני ישראל-פלסטין

 האיכות לא משהו, כי הדברים הוקלטו מאחד מכסאות האולם ביד יצחק בן צבי. אבל אפשר ושווה להאזין. בכל אופן, להלן סוג של תקציר מנהלים (פרקים א+ב) ובסופו הגיגים שלי (פרק ג). ואפשר להסתפק בקטע הזה שמסכם הכל.

א. פנינה שרביט

ראשונה לשאת דברים היתה פנינה שרביט, מומחית למשפט בינלאומי, וגם קצינה בדרגת אל"מ, אחת שמבינה.

באופן מתון, זהיר, שקול ומנומק היא הסבירה שאין הרבה ממש בטענה החביבה עלי, אותה הציג אדמונד לוי בדו"ח המפורסם הנושא את שמו, לפיה איו"ש ('הגדה המערבית') איננה שטח כבוש.

למעשה היא אמרה שיש בסיס לטענה שמדובר בשטח כבוש.

מצד שלישי היא הקדימה ואמרה מדוע למימד המשפטי יש מעמד נמוך יותר ממימדי עשייה אחרים, המתכנסים תחת המונחים 'פוליטיקה ומדינאות' (הכוללים כידוע גם שימוש בכוח).

בנוסף הסבירה שביט מדוע ההכרזות של הפלסטינים על עצמם כעל מדינה (לראשונה הם צייצו את זה ב-1988) לא מחזיקות מים, מסיבות ידועות (ונסתפק באי קיום התנאי של יכולת משילות. והרי במקרה של הפלסטינים זה לגמרי אוקסימורון). אבל הפלסטינים קיבלו מעמד מטעם עצרת האו"ם של 'מדינה משקיפה' וזו הסיבה שההתאחדות הכדורגל הפלסטינית למשל מצליחה לקרקס את נבחרת ישראל בכדורגל.

ולבסוף, היא ציינה מפורשות את היותם של קוי 49 (ה4 ביוני 67, הקו הירוק בפי הגיאוגרפים, הקו הקדוש בפי 'מחנה השלום עכשיו מצדה אחר כך) כלום ושום דבר מבחינה משפטית, עוד לפני העובדה שהחלטת מוע"ב 242 (22.11.1967) מדברת על נסיגה "משטחים" ובעיקר על זכותה של כל מדינה ל"גבולות מוכרים ובטוחים".

מה שמותיר את העניינים הללו פתוחים למדי. זאת עוד לפני שניגשים לבחון מקרוב טיעונים משפטיים אחרים. מה שמוביל לעניין האחרון עליו הצביעה שרביט: הסכנה שבית המשפט הבינלאומי שהוקם ב-2000 והחל לפעול ב-2002, יזמן לחקירות על פשעי מלחמה עבריינים מ"שני הצדדים", אבל שכל עוד חל 'עקרון המשלימות', כלומר אמון של בית המשפט הבינלאומי במערכת המקומית של הקפדה על חוק בינלאומי (פרקליטות צבאית, משטרה צבאית וכן הלאה, וכמובן בג"צ), אין סיבה שבית המשפט הבינלאומי ימהר לשלוח לכאן חוקרים. אין לי ספק שיריב לוין יודע את כל זה.

ב. אהוד יערי

את יערי אין צורך להציג כמובן. אבל יש צורך להזכיר שכבר כשהיה בן 25, וזה היה ב-1970, התפרסם אחד מספריו החשובים ביותר, ואולי החשוב ביותר, בוודאי בהקשרו של העניין הנדון כאן, "פתח". בספר הזה מציג יערי, איש אמת עוד לפני שהוא משעשע, איש שלום ואולי אפילו בחור נחמד, מה זה 'הארגון לשחרור פלסטין', זה שהיווה וממשיך להוות את ליבתו של הארגון המפורסם יותר, הנושא את אותן ראשי תיבות בעברית: אש"ף.

יערי מסביר בהרצאה הזו מ-2013, שלפלסטינים אין שום כוונה להגיע להסכם מדיני. נקודה. 

בתחילת דבריו, אחרי שסיפר כמה אנקדוטות משעשעות (בזמן שמנחם בגין הרצה לפני סאדאת ב-1978 באיסמעליה בזמן שהמזגן לא פעל, מדוע מבחינה משפטית ישראל איננה כובשת או משהו דומה, ביקש ממנו נשיא מצרים לפתוח את החלון כי חם לו. משעשע ובעצם מצמרר אם חושבים על זה ברצינות), ניגש (דקות 43-41) לצטט דברים מפיו של אחד, אחמד חאלדי, אינטלקטואל פלסטיני בולט, שחי בלונדון ("עם חברה יהודיה"), וששימש יועץ בכיר גם של ערפאת וגם של אבו מאזן.

חאלדי סיכם את העמדה הפלסטינית במלים האלו:

The concept of palestinian satethood is nothing but a punitive construct divised by the worse enemies of the palestininan people, the US ans Israel, in order to constrain the territorial palestinian demands and their moral claims, namly the right of return

או בעברית: "הרעיון של מדינה פלסטינית (בקווי 67) איננו אלא מקל חובלים, שעוצב בידי הגרועים שבאויבי העם הפלסטיני, ארה"ב וישראל, להכות בו את הדרישות המוסריות והטריטוריאליות של הפלסטינים".

יערי, שבתוקף מקצועו (עיתונאי ראוי לשמו), ניהל שיחות עם כל מי שהיה מוכן לשוחח, בוודאי עם החבר חאלדי שהוכיח שלפחות בדבר אחד חנוך לוין צדק - היאוש בלונדון הרבה יותר נוח - שאל כמובן 'אז מה לא ברור לנו'?

שעל כך ענה לו חאלדי: כן, הפלסטינים "נלחמים לעצמאות", אלא שעצמאות איננה מלה נרדפת ל"ריבונות".

כדי להסיר כל ספק יערי הזכיר בסוף ההרצאה (דקה 56) דברים שאמרה נסארין, כלתו האהובה של אבו מאזן, המתגוררת בירדן (גם שם, בהנתן אמצעים סבירים וידועים, מתקיים הפסוק הנזכר של חנוך לוין): "תדאג שהנכדים האהובים שלך, לא יצטרכו לחיות עם הכתם, שסבא שלהם הפקיר את הפליטים".

"I rest my case"

אז זה אבו מאזן, "הפרטנר", שהיה כבר פרטנר ב-2013, יש אנשים המשוכנעים שגם אחרי ה-7 באוקטובר הוא 'הפרטנר'.

מה כן הציע יערי? את מה שהציע אלון הרבה לפני כן: הסדר ביניים שיסיים את "הכיבוש", יחזיר לשליטה פלסטינית "85 אחוז מהשטח" (כי פחות מזה "העולם" לא יקבל).

ג. הגיגים - ושוב תודה ליגאל אלון (אלא למי, לאלו שממשיכים להשכיח בכוח את מורשתו?)

מקצוע ההיסטוריה מזמן את הרגעים האלה. הקושי העצום לוותר על מעקב שיטתי יותר או פחות אחר כותרות העיתונים והחדשות המתפרצות, מקבל פיצוי עצום לא פחות, בדמותה של חוויית הפרספקטיבה, שהיא כנראה המקבילה של תחושת ה-"אהה!!" עליה מדברים פסיכולוגים בבואם להצביע על אסימון שנפל.

2013 היתה קצת יותר מ-8 להתנתקות. כבר אז מוזכר נתניהו כראש ממשלה. יש דברים שלא משתנים. כבר אז הלעג לתביעה של נתניהו, שאין צודקת ממנה, לדרוש מהפלסטינים הכרה בישראל כבמדינה לאום יהודית, כי אחרת המשמעות היסודית היא עמדה המצדיקה טרור, כלומר 'התנגדות', כי אם אין מדינת לאום יהודית כי אין עם יהודי הרי שהאנשים שיושבים כאן בבארי ובמטולה, הם פולשים, ואז אפשר להצדיק את המלחמה נגדם, של"חלש" מותר לנהל בכל צורה. תשאלו את החברים במערב. זו הרי בדיוק תפיסת עולמם.

2013 היתה בדיוק 20 שנה לאוסלו, ולכן מספיק רחוק אבל מספיק שקוף כדי לראות מה הסיפור, כי ערפאת כבר היה בעולם הבא 9 שנים, ואבו-מאזן, שאמרו עליו שהוא ואולמרט היו בערך כמו ארואסטי וברקוביץ, מלמיליאן ואוחנה, פיפן וג'ורדן, ואולי דווקא מקס ומוריץ (אבל לא דץ ודצה וגם לא השמן והרזה), המשיך לחמוק ממתן תשובות ראויות לשמן להצעות הזויות שהגיש לו אולמרט באמת ובתמים מתוך מחשבה שהנה הנה הנה בא השלום, אם רק 'נעיז' כי 'המעז מנצח' (ובכל אופן המעז איננו כבש אלא אם הוא מחליט להפוך מעז לכבש).

וב-2013 כפי שהראתה זאת שרביט, הצל הבינלאומי המשפטי הכבד החל לתפוס תאוצה, והנה אנחנו עומדים היום בתוך שיפא, שאין צורך לומר לא רק מה היו עושים הרוסים אילו מדובר היה במעוז אפגני, דאע"שי או אוקראיני (היו משטחים אותו מהאוויר לפני שבועיים שלא לומר שלושה חודשים). ובאותו אופן אנו עומדים בפאתי רפיח, מחכים שהרמדאן יגמר וחיזבאללה יסלים או לא יסלים, כי מה שקובע הוא לא שיקום הדרום או הצפון, אלא השיקולים האסטרטגיים של ארה"ב בטייוואן, והבחירות בנובמבר.

לא מלחמת חרבות ברזל יש כאן אלא מלחמת תרבות זבל. כמעט אותן אותיות, אבל רק כמעט. 

ולכן לפרספקטיבה מהסוג הזה, 2013, לא ממש מזמן אבל מספיק מזמן כדי שנבין לכל הרוחות היכן אנו נמצאים, חשובה פי כמה מעוד מאמר דרמטי כזה או אחר, של פרשן אחר או כזה, שמשדר 'בין השורות' 'ידיעות סמויות מהשטח', שיש לו ואין לנו, ושלכן כדאי שנקשיב לו.

אם יש מישהו שכדאי שנקשיב לו, זה לא לכוכב התורן העובד באופן גלוי או סמוי במחלקת הקליק-בייט של טמקא, אלא לאחד כמו אהוד יערי, שכמו עיתונאי ראוי לשמו אחר, ההוא עם הזקן והאם תרצו, הקפיד להכיר היטב את הזירה אותה סיקר, כדי שלא לאפשר לאף אחד לעבוד עליו. או על קוראיו.

אבל ב-2013 הסכמי אברהם והתזוזות המעניינות והחשובות בעולם הערבי, היו מעבר לכל אופק, להוציא את אלו שראו את כל הסכסוך במונחים של מסך של חול שיום אחד תנשב רוח ותעיף אותו לכל הרוחות.

ולכן, והנה עוד פעם פרספקטיבה, הפעם משנות ה-50', השנים בהן נוסד פת"ח והתארגן על עצמו ערפאת, זו שהוצגה במסך של חול, ספרו הנשכח והמושכח (על ידי הליצנים מהאקדמיה של 'מחנה השלום', אחת מהן אפילו כלת פרס ישראל), כבר אז, לאמור - את מה שאמר אהוד יערי בסוף ההרצאה שלו - הסכמי ביניים ולא יותר מזה. ככל הנראה אף פעם, או לפחות בעתיד הנראה לעין. בוודאי לעין בת ימינו.

מחשבים מסלול מחדש - והפעם: לא 'גיוס החרדים לצה"ל' אלא 'שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה'

 א. תקציר מנהלים

במקום לדבר על 'שירות בצה"ל' יש לדבר על 'הגנה על בטחון המדינה'. המשמעות המעשית ברורה: הגנה על בטחון המדינה, מחייבת כמובן לאחוז בנשק ו'לעלות על מדים', אבל רוב המגינים על המדינה, גם אם אוחזים בנשק ולבושים במדים, עושים פעולות שלא מחייבות לא נשק ולא מדים. למשל 8200 אם לחשוב על דוגמא מוכרת. זאת ועוד: כמעט כל הפעולות הכרוכות בעיסוק הנוגע לבטחון המדינה (נהיגה במשאית, הפעלת צמ"ה, ריתוך, תחזוקה, לוגיסטיקה ומיחשוב אם להזכיר כמה) מאפשרות למי שעסק בהן כחלק מהגנת המדינה, להמשיך ולעסוק בהן בהמשך חייו, לפרנסתו האישית והמשפחתית ולתפארת כלכלת ישראל. 

המסקנה ברורה: שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.

ב. לאכול ענבים או לריב עם השומרים? - יהיו שיגידו גם וגם, ובימינו זו בהחלט אפשרות

לכולנו מוכרת האימרה העממית התוהה 'האם באת לאכול ענבים או לריב עם השומרים'. המסר שלה ברור ומי שהמציא אותה הניח שמדובר בשאלה רטורית, כי בתקופה בה 'הומצאה' אמרת הכנף הזו - ממש ממש מזמן - השכל הישר גזר שלא רק שלא כדאי לריב עם השומרים (כי אין בג"צ ואין בצל"ם), אלא שבהנתן איום קבוע של מחסור, מובן מאליו שיש לאכול ענבים.

אבל אנחנו חיים היום, בעידן השפע, שמאפשר כידוע לאנשים לומר את כל מה שהם רוצים, מבלי שהם נדרשים לשלם מחיר על אמירות, כי השגרה זורמת בכוח המכונה התעשייתית, והדברים ידועים. 

כך, מצד אחד יכול רב חרדי להסביר מדוע מי שמאמין אמונה תמימה באלוהינו מלך העולם, לא זקוק לצבא, ולהפך, מבלי שהטיעון התיאולוגי המעגלי שלו, יועמד במבחן פשוט מאד: שירותי הבריאות להם נזקקים גם אלו שעל פי התיאולוגיה המשונה הזו, המעגלית, לא משרתים בצבא כי הם חוסים תחת ההשגחה הפרטית של אלוהינו מלך העולם.

מדוע מדובר בטיעון מעגלי? כי 'עובדה': אנחנו מתפללים ולומדים תורה והמדינה עומדת ומצליחה להתמודד עם אויביה בהצלחה. תקלות? יש ויש, אבל גם הן חלק מהאופן בו מדבר הקב"ה עם עמו, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה: "ויען אלוהים את איוב מתוך הסערה". 

סערה, למשל זו של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם אויבינו יביסונו והחורבן יבוא אפילו לפתחי הישיבות במאה השערים, גם אז התיאולוגיה מסודרת ומבהירה הכל: לא התפללנו בכוונה מלאה, לא הקפדנו על קלה כחמורה, התרשלנו בתלמודנו, מש"ל.

אבל דיבור חסר אחריות אפשרי גם מצד אלו שתובעים גיוס חרדי מלא "עכשיו". בוודאי "עכשיו". הכל "עכשיו". שלום "עכשיו" ושחרור החטופים "עכשיו" ואתה-אשם-אתה-תתפטר "עכשיו" והכל "עכשיו" כי עובדה, וולט מביאים את הפיצה "עכשיו", וכשאני מזמין חופשת קניות בורשה אני מקבל את הכרטיסים בטלפון "עכשיו", ואם בא לי פסטה "עכשיו" אז אני מדליק אש "עכשיו" ומוציא שקית ספגטי "עכשיו" והנה תוך 8 דקות יש לי בולונזי "עכשיו".

אז למה לא גיוס חרדים "עכשיו"? וגם כאן אותה תיאולוגיה מרגיעה: אם לא הצלחנו לגייס את כל החרדים "עכשיו" זה כי כל מי שלא חושב כמונו על כל סוגי מרכיבי ופרטי ה"עכשיו", לא חושב כמונו "עכשיו", והרי "מלים מייצרות מציאות", "עכשיו" אם שכחנו.

למרבה המזל, רוב האנשים, חרדים ולא-חרדים, יודעים שחוכמת האנושות הישנה אודות הזיקה בין הענבים לשומרים ממשיכה להיות נכונה גם בעידן השפע, ויהיו שיגידו - אני למשל - עוד יותר מאשר בעת העתיקה, כי כדי שנמשיך להנות מהשפע "עכשיו", חייבים להכניס למערכת (כלומר לראש) מרכיב חזק ומתוחזק של ריסון עצמי, ראש גדול, התחשבות בזולת, הבנה מערכתית או בקיצור מה שיגאל אלון כינה "כלים שלובים". 

כן, מה לעשות, תמיד אכניס את אלון, גם כי מה לעשות האיש ידע על מה הוא מדבר, וגם כי כלת פרס ישראל וכנופיית תלמידיה ממשיכים לחשוב ולומר שאין למורשתו שום חשיבות. איך השטות הזו באה לידי ביטוי ב-7 באוקטובר כבר ראינו. אז הנה, שוב, יגאל אלון, כלים שלובים, חוסן לאומי. 

ובכן, ובקיצור, מי שרוצה להקפיד 'לריב עם השומרים', יעשה הכל כדי לא לקדם את שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה', והדרך הבטוחה להבטיח שתכניתו תעלה יפה (מבחינתו צרת האופק והטהרנית), היא להמשיך לדבר על 'גיוס החרדים לצה"ל'.

ג. אז איך זה אמור להראות

לא, אינני מומחה לא לבטחון ולא לצה"ל ואין לפני את המספרים והנתונים והצרכים וכל מה שזקוק לו האדם בבואו לנסח תכניות מעשיות.

אבל שכל ישר יש לי, למרות כל מה שעברתי בשנים האחרונות, ואולי עוד יותר בדיוק בזכות כך. אז תודה לטינופות שחיזקו אצלי את בטחוני בשכל הישר.

והשכל הישר שלי, כמו של כל מי שרוצה לאכול כאן ענבים, יודע את כל מה שכתבתי בתקציר המנהלים, והנה זה שוב, כי אני ממהר וגם הקורא היחיד שלי והשכן שלו, אז למה לא להעתיק ולהדביק:

רוב המגינים על המדינה, גם אם אוחזים בנשק ולבושים במדים, עושים פעולות שלא מחייבות לא נשק ולא מדים. למשל 8200 אם לחשוב על דוגמא מוכרת. זאת ועוד: כמעט כל הפעולות הכרוכות בעיסוק הנוגע לבטחון המדינה (נהיגה במשאית, הפעלת צמ"ה, ריתוך, תחזוקה, לוגיסטיקה ומיחשוב אם להזכיר כמה) מאפשרות למי שעסק בהן כחלק מהגנת המדינה, להמשיך ולעסוק בהן בהמשך חייו, לפרנסתו האישית והמשפחתית ולתפארת כלכלת ישראל. 

אז איך זה אמור להראות? הנה נסיון לנסח זאת בשפה משפטית:

הואיל והחרדים הם קבוצה ייחודית שחשוב לה לשמור על סגנון חיים ידוע ומסויים;

והואיל והשקפת עולמם כוללת גם את המרכיב הלאומי, אמנם בניסוח ובדגשים משלהם;

והואיל והחרדים מודעים לביקורת הציבורית עליהם בתחום 'השותפות בנשיאה בנטל';

והואיל והחרדים גם הם ברובם ספגו זעזוע תודעתי ואפילו אמוני בעקבות ארועי 'שמחת תורה תשפ"ד' (מוכר בכינויו הכללי 'השבת השחורה' או 'השביעי באוקטובר' או 'הטבח בישובי מערב הנגב'), מה שהביא אותם, או את רובם, או לפחות חלק משמעותי מתוכם, להביע רצון לשנות את מעמדם הציבורי ולגלות שותפות של ממש עם זולתם;

והואיל והחרדים, בדיוק כמו הלא-חרדים, יודעים ששירות במקצועות בטחוניים לפרק זמן ידוע משמש כבסיס מעולה להשתלבות בשוק העבודה האזרחי, כמו גם חשיפה למיומנויות חיוניות בעולם מתועש;

המסקנה הברורה העולה מכך (כן, שוב העתק-הדבק), היא ששילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.

ד.ומה אם לא? ומה אם בג"צ וכן הלאה? ויאיר לפיד וכו'? ואחים לנשק וגו'?

אז לא. אז נהיה באותו המצב. אבל לפחות נדע מי רצה לאכול ענבים ומי רצה לריב עם השומרים.

לא קשור לכלום ואולי בעצם כן - 30 שנה לנסיעה הראשונה באופנוע השביעי שלי, היחיד והמיוחד, BMW R-60, מודל 1972, יחד נסענו כ-280 אלף ק"מ ענד קאונטינג: או - זן ואמנות האמון, סיפור שלא נגמר (מבחינתי)

 א.  מה פתאום אופנוע

על השאלה 'מה פתאום אופנוע' אין לי תשובה טובה. 'זה לא מסוכן??' הטיחו בי לא פעם. 'כן, זה מסוכן' רציתי לענות לא פעם, אבל שתקתי. כי כל השיחה הזו היא לופ אבסורדי... כן, זה מסוכן. אז אם זה מסוכן ואתה יודע שזה מסוכן, אז למה אתה עושה את זה. כי גם לחיות זה מסוכן, עובדה, כולם מתים מתי שהוא. וגם, לעלות על הכביש זה מסוכן, ולטייל בנחל דרגות, ולחיות ברדיוס של פחות מ-50 ק"מ מקהילות ערביות שמנהיגיהן מטיפים לשנאת יהודים זה מסוכן. וללכת לים זה מסוכן. וסלמנולה.

ולכן גם על שאלות משנה כמו 'תגיד, אתה לא מפחד?' נמנעתי מלענות. כי ברור שאני מפחד. עובדה שב-300 אלף ק"מ על אופנוע היו לי שתי החלקות, בראשונה קרעתי זוג מכנסיים שמאד אהבתי, פצעתי מעיל טוב שהפך למעיל עבודה, ובשנייה שברתי עצם בריח קטנה אחת, שלא מפריעה לי לעמוד על הראש 5 וגם 6 ואפילו 7 דקות, כן, עכשיו אם ממש בא לכם לראות ואתם לא מאמינים. 

אז אם לא הייתי מפחד כנראה שלא הייתי יושב עכשיו וכותב את הדברים האלו על האופנוע הנזכר, השביעי, אחרי סוזוקי400, BMW R50, מוטוגוצי שקיבלתי בהשאלה מאח שלי ועוד שלושה BSA, שניים 1942 ועוד אחד 1956. אבל זה לא סוד, כך אני מקווה, שכולנו מפחדים, כי לפחד (כמו לנשום, להביט וללכת ועוד כמה פעולות דומות) זה לחיות. ומכאן שהשאלה היא לא האם אני מפחד אלא מה אני עושה עם הפחד. אלמנטרי ווטסון.

ב. מה הקשר לאמון

רוב האנשים ראויים לאמון. על הטעות הזו אני ממשיך לשלם כבר מאז שעמדתי על דעתי, או לפחות מימי הנעורים שלי, ובוודאי מאז שהשתחררתי וגם בלי רופא רשמתי לעצמי ביקור אולי לא חודשי ובכל זאת בשדה התעופה. 

את האופנוע הזה קניתי בטלפון. היה לי ברור שאם אומרים לי שהוא פיקס, ובהנתן שזה BMW, הרי שאין לי מה לבדוק. הצטדייתי ב-12 אלף שקל במזומן (1994 אם זה לא ברור וזה ברור כי זה כתוב בכותרת) ועליתי על אוטובוס לקרית שמונה. בכיכר שם הפנימית פגשתי את שכחתי-את-שמו שהבטיח לי בטלפון שהכל פיקס. הואיל וזה היה האופנוע השביעי, ומכיוון שהיה בדיוק לפני 30 שנה, 17 במרץ, הגעתי לקריה עם הציוד של האופנוע ה-6, סוזוקי400 חביב אך נטול נשמה.

ציוד? מעיל כמובן, וצעיף שאמא סרגה לי עוד כשהייתי בתיכון, וסווטשרט נוסף למקרה שיהיה קר, והכי חשוב, ערדליים מגומי שנועדו להבטיח שהנעלים ישארו יבשות למקרה של גשם. גשם לא ירד, אבל הערדליים שימשוני היטב, כי אחרי 10 ק"מ נסיעה ראיתי נתזי שמן על המכנסים. עליתי על הערדליים והמשכתי לרמות את עצמי - הפטנט הידוע של אלו שנותנים אמון - שהכל בסדר.

ליד צומת מגידו (הייתי בדרך לבית שמש), הערדליים היו מכוסות בשמן. אחר כך הסתבר שמכסה ראש המנוע לא היה סגור כמו שצריך, וכשהשארתי את האופנוע אצל גדליה, עוד אחד שתמיד נתתי בו אמון הגם שלא פעם בלי שום בסיס - לפני 7 שנים תיקנתי בעצמי באמצעות באנד שעולה 5 ש"ח תקלה בקרבורטור שהוא לא הצליח לתקן מה שלא הפריע לו לקחת ממני 1000 ש"ח - הסתבר שגם הגיר לא תקין, אבל הצדיק מקרית שמונה שהבטיח לי שהכל פיקס, הביא לי גיר חלופי, שעד היום משרת את האופנוע (ומקפיד להותיר אחריו טיפטופי שמן גיר).

גדליה מתל אביב, המוסכניק האגדי, שכשפעם בזמן הסדיר עברתי אצלו לרחרח בזנב של אפשרות לעלות על BMW כלשהו, גירש אותי ואחרי שנים יסביר לי שהוא לא מוכן למכור אופנוע למישהו שעדיין לא מוכן, תיקן את מכסה המנוע, החליף את הגיר, עשה כמה כיוונים ויאללה. לדרך.

ג. מעניין לעניין באותו עניין - האמון העיוור מוכיח את עצמו

אז נכון, אחד אחר היה חוזר לההוא מקרית שמונה ועושה לו עניינים. כן, דיברתי אתו בטלפון וכן, הוא הביא לי כאמור גיר שהיה לו, וכן, הוא הסכים לקחת על עצמו חצי ממחיר התיקון, אבל ברור שהוא עקץ אותי. אז מה. כי בתחילתו של דבר מדובר ב-BMW, ועוד יותר טוב, דגם R60 מהסידרה האגדית של שנות ה-60, 70 ואפילו 80, מה שהטייסים היו קוראים במקרה של מיראז'3, עוד כלי אגדי, או פיג'ו404, "סטיק ומצערת".

כלומר מינימום פיצ'רז, מקסימום אמינות. כן, ברור, גם אופנוע מושלם כמו R60 יכול להתקלקל, עובדה, זוכרים את הערדליים מהפרק הקודם, אבל בתחילתו של דבר - תחילה שיכולה להפוך לסוף (התקלה) - מדובר בBMW R60. ומאז התיקון ההוא, קרוב לאפס תקלות, כן, כן, על אותו המנוע, אותן בוכנות, אותם צילינדרים. שסתומים נאלצתי להחליף אחרי התאונה שגבתה ממני עצם בריח קטנה. 

"אז איפה אתה מתחזק" שואלים אותי, ואני תמיד עונה תשובה נבוכה: "האמת שאין כל כך מה לתחזק. אני מחליף מדי פעם מצתים ומסנני דלק. יש לי מסנן אוויר ממתכת שרק מזרימים דרכו אוויר בלחץ, וצמיגים זה צמיגים, ורק החשמל זה בלגן אז אני עושה מעקפים מסביב ומחבר כל רכיב חשוב ישירות למצבר, דרך המפסק כמובן, כי הכי חשוב זה אור בלם אחורי וצופר".

או משהו כזה. ובכל אופן, תודה למהנדסים של BMW, ותודה למהנדסים בכלל. להבנתי המוגבלת בבני אדם (נותן אמון סדרתי לצורך ושלא לצורך, כי הרי לא כולם ראויים לאמון, ואפילו 1% של טינופות, וכנראה יש טיפה יותר מ-1%, אבל גם אם זה 'רק' 1% של טינופות, חוק המספרים הגדולים מייצר מ-1% קרוב ל-100 אלף חארות רק בישראל), ובכן, להבנתי המוגבלת בבני אדם, מהנדסים, כל סוגי המהנדסים, ובמקרה הזה מהנדסי רכב, פועלים מתוך מחוייבות עמוקה לאמת העיוורת, והתוצאה היא מטוסים כמו מיראז'3 (או פאנטום F4 או בואינג 707), מכוניות כמו טויוטה (וגם פיג'ו אבל התלת ספרתיים, ה3008 למשל זה זבל צרוף) ואופנועים כמו האולד-פייט'פול, וערי פייט'פול שלי.

ד. מסקנות נרכשות - או: מדוע יש לי בקבוק מים בארגז

כן, ברור, תגידו כי ישראל וחם וזה. אבל לא. מדובר בבקבוק מים שאמנם אפשר לשתות אותם אבל תפקידם אחר לגמרי. כי מה אתה עושה, שואלים אותי, אם יש פנצ'ר. ובכן, יש לי פנימית חלופית, משאבה, שני מוטות פלדה שטוחים וארוכים יחסית, מפתח שבדי גדול למדי, וכמה מטרים של חבל חזק. ובקבוק מים.

מה הקשר מים? ובכן סיפור. אמנם לא על האופנוע הזה, אבל בכל זאת, כאמור, הוא ירש את המעיל והצעיף והערדליים והסווטשירט הנזכרים. ובכן סיפור: אני בדרכי מסמינר אפעל לבית שמש, ממהר להגיע הביתה, כדי להספיק לראות את הילד. בסיבובים קצת אחרי כפר אוריה יוצא האוויר. לא נעים לבלום אופנוע שאחד מגלגליו מתפנצ'ר, אבל הפיזיקה עובדת ויש לתת בה אמון, כי האינרציה (החוק השני של ניוטון אם אני זוכר טוב ואם לא אז לא) מושכת את האופנוע לכיוון הנסיעה, למרות שאין אוויר בגלגל, ואם אתה יושב טוב ומהודק, תנחת בשלום.

וכך היה. ועכשיו ניגשים להחליף פנימית. כמו בגלגל של אופניים אבל עם צמיג של מכונית. ותפקיד המפתח השבדי הגדול הוא לפתוח את הבורג הראשי, אחד למעשה, שמחזיק את כל הגלגל. וזה BMW ולכן אין שרשרת, יש דרייב-שאפט, נדמה לי גל-ארכובה בעברית ואם אני טועה אז אני טועה. בכל אופן, הפרדת הגלגל מהאופנוע זה באמת עניין של כמה דקות. אבל לפתוח את הצמיג עניין קשה בהרבה. מה עושים? קופצים. והנה מתקיים בי הפסוק, 'מי שלא קופץ' וגו', כל אחד עם הצבע שלו.

עד שהצמיג מרפה מאחיזתו בחישוק, ואז יש להשחיל את היד ולאחוז בפנימית ולגרום לה להיות חיצונית. גם זה עניין פשוט יחסית. ואז ניגשים לפנימית החלופית, מנערים אותה מהטלק שיש עליה, מנפחים אותה קצת במשאבה, אבל ממש קצת, רק שהדפנות שלה יפרדו זה מזה, וקדימה, לתוך הצמיג. 

כן, בוודאי, לפני זה לחפש את המסמר, ולדאוג דאגה עמוקה אם לא הוא לא נמצא. מצאתי. באמצעות טסטר דחפתי אותו החוצה וזרקתי עמוק לשיחים. שלום ולא להתראות. ועכשיו אפשר לדחוף את הפנימית לצמיג, והצעד הראשון הוא כמובן השחלת פיית הניפוח לחור שבחישוק והידוקה באמצעות אומים מיוחדים שנועדו לכך.

עד כאן חתיכת-עוגה. באמת קלי קלות, מעט מאד שריטות, מעט מאד דם על הידים. כי עכשיו מגיעה הבעיה. איך להחזיר את הצמיג למקום. זוכרים את שני מוטות הפלדה? הנה תורם לתרום למאמץ. והמאמץ, אוי, המאמץ. לך דחוף גומי יבש על חישוק קשוח. זיעה, עוד זיעה, דופק ועוד דופק, ועצבים. וקופצים וקופצים וכלום לא קורה. ומה יהיה אם לא אספיק לראות את הילד, תכננו אפילו לשחק על הדשא מאחור בכדור. והעצבים והקללות והתסכול.

פירסיג קשישא כינה את הרגע הזה 'מוקש תושייה'. וככל שתתעצבן יותר תחשוב פחות. וככל שתקלל יותר תרגיש טוב יותר עם עצמך מבחינת 'דפוק וזרוק מזרחית לכפר אוריה', אבל את הבעיה לא תפתור. ואז אתה נזכר בפנצ'רמאכער בכניסה לבית שמש. איך הוא לוקח בשלב הזה מברשת מהדלי הקטן עם המים והסבון, ומורח על החישוק ויופי טופי הצמיג מחליק על החישוק.

אז סבון אין, אבל גם מים אין. אבל יש. כאלו שסוננו מארוחת הצהריים והם מאוחסנים במקום חשוב מאד בגופנו, בשלפוחית. כן, תשאלו את החבר'ה מחולית, כל נוזל הוא נוזל הוא נוזל, ושתן ימלא את תפקיד המים המסובנים של מוטי הפאנצ'רמאכער מבית שמש בלי שום בעיה.

וכך היה. אחרי עוד 3 דקות התחלתי במלאכת הפימפום, לא לפני שהחזרתי את הגלגל למקום. אחרי עוד 10 דקות כבר הייתי בדרך, כשהתחנה הראשונה היא תחנת הדלק שם בצומת הרטוב, למלא אוויר בלחץ הנכון. 

ומאז יש לי בקבוק מים בארגז. והחבלים? למדתי עם הזמן שיותר פשוט לעשות את כל המהלך הזה כשמרימים את זנב האופנוע באוויר. איך? מחפשים נגיד עץ שיש לו שני ענפים בצורה של V, קושרים את החבלים כך שאפשר להרים קצת את האופנוע, רצוי להוריד אוויר מהגלגל הקדמי כי ככה מרוויחים עוד כמה סנטימטר אבל זה לא הכרחי כי כמו כל דבר אחר בחיים, יש כאן טרייד-אוף: יותר סנטימטרים של הזנב באוויר=יותר קל להחליף צמיג (כי פנצ'רים מאז לא היו לי טפו טפו 555, אבל מדי פעם יש להחליף צמיגים)=אבל אחר כך יש למלא אוויר גם בקדמי.

וכן, הספקתי לשחק עם הילד על הדשא מאחור. ואם לא ביום ההוא, ביום אחר, בהרבה ימים אחרים. 

ה. פתקים על האופנוע

כשאופנוע מזוהה עם בעליו כי האופנוע כבר מספיק מוכר, אפשר להשאיר עליו מכתבים ופתקים ואפילו מתנות. נחמד, תודו. רוב הפתקים היו תחת הכותרת 'אתה מוכר?', ואז מספר טלפון. 

לא, מעולם לא התפתיתי לבחון את ההצעות האלו. כי ידעתי שלא מדובר במשחק מקדים אלא בעניין אמיתי לגמרי. כי לא פעם, וגם לא עשרים, ניהלתי את השיחה הבאה, אם ברמזורים ואם במקומות בטוחים יותר: 'מוכר?'. 'לא'. 'למה אתה לא מוכר?'. 'בדיוק מהסיבה שאתה רוצה לקנות'. חיוך, מבט מלא משמעות, אור ירוק, צפצוף מאחור, נוסעים.

ל'הפגנה הגדולה' של 2002 נדמה לי, עליתי עם האופנוע. אחרי ששמענו את כל הנאומים המשמימים, ואין נאומים יותר משמימים מאלו של הפגנות שכל כולן צדקנות וחד-צדדיות (ולכן אני כבר לא הולך להפגנות כי אני סבור שהפגנות הן ההפך מהדבר האמיתי, כי את הדברים האמיתיים לא מפגינים אלא בונים אבל אולי גם בכך אני טועה), חזרתי לאופנוע.

עמד לידו בחור חביב, כשעל פניו מבט עלוב, כל כולו עצב נוגה ואבלות. חשבתי בגלל ההפגנה המקבילה, של החרדים, שהיתה גדולה בערך פי 3 מזו שלנו. שאלתי אותו אח שלי מה קרה (תרגמתי ללשון ימינו, אז, לפני 20 שנה, לא כולם היו אחים, והאחים והאחיות היה שם של להקה). 'זה היה האופנוע שלי'.

כן, שכחתי לציין שאני יד 11 על האופנוע הזה. על החישוק הקדמי וגם על בלוק המנוע אפשר לראות את הספרות 11.71 מה שמלמד על כך שהוא 'שנת 72' איך שנהוג לומר זאת בקהילה, אבל ברשיון כתוב שהוא עלה על הכביש ב-1979. אצלי הוא כאמור, אני מניח שזה כבר ברור, מאז ה-17 במרץ 1994, ובין לבין, כלומר ב-15 שנה, הוא הספיק להחליף עשרה בעלים. מבהיל ממש. אם מדובר בפיג'ו 3008 או ברנו-מגאן או בזבל אירופאי דומה אחר. אבל זה BMW כאמור, סיי נואו מור.

ובכן האיש העצוב מחכה שנמשיך את סיפורו. 'זה היה האופנוע שלי' הוא אומר בקול מעוך. ואני: 'אז מדוע מכרת אותו', כמעט הוספתי - בוודאי חשבתי - גם על ראבאק וגם על חתיכת אידיוט, כלומר אמרתי 'אז מדוע מכרת אותו' כשחשבתי 'אז ראבאק מדוע מכרת אותו חתיכת אידיוט'. והוא: 'כי התחתנתי'. כן, כן, האשה אשמה. או אני או הוא. וכן הלאה. אז תודה לך גם על זה אשתי היקרה שמכירה אותי עוד לפני שהיה לי רשיון אופנוע אפילו. אבל נכון שעד החתונה כבר הספקתי לעבור את שלושת ה-BSA (שאגב, יוצרו במפעל ההוא של הפיקי פאקינג בליינדרז כי ה-B סטנדס-פור 'ברמינגהם', מה שמלמד שניתן לכתת חרבות לאופנועים, ולהפך, או בעצם לעשות גם וגם).

ועוד סיפור דומה: אני יוצא מהים, הולך לאופנוע שמחכה לי כהרגלו קשור לעמוד (ראו תמונה, כן, יש לו ג'ק מרכזי, אבל אני תמיד קושר אותו לעמוד כדי שלא יפול חלילה על ילד סקרן, וגם כדי שיהיה קשה יותר לגנוב אותו). והנה שוב איש סב סביבו, אבל על פניו ארשת מאושרת, או בעברית פשוטה יותר, הוא די בעננים, אני מכיר כאלו שהיו מאבחנים אותו כמסטול.

הוא לא. לא מסטול, אבל כן, כן מלא אושר. מהאופנוע. אני עומד בצד, מתארגן על עצמי, כלומר לובש מכנסיים ארוכים על הבגד ים, ונועל נעליים למרות שאמצע אוגוסט אמצע היום כי למדתי לקח חשוב: סנדלים ומכנסיים קצרים זה יופי, אבל לא לאופנוע. על הירך השמאלית שלי, מעל לברך, צלקת אדירה שנשארה מכוויה שנוצרה מהיצמדות של הירך לבוכנה השמאלית, ארוע שהתרחש מערימת חול קטנה בדרך עפר - הערימה 'תפסה' את הגלגל הקדמי והאופנוע נפל כשאני יושב עליו כלומר הוא לא נפל כי הירך החשופה שלי עצרה אותו - וכל זה בדרך לשטח אימונים שם הלכתי לראות שמעמיסים את הנגמ"ש שעמדתי לנהוג עליו כמה ימים כדי לנסות משהו ביחידה שלי במסגרת שירות המילואים. את הנהיגה בנגמ"ש ביצעתי למרות הכוויה האיומה, ומאז, זוכרים את בקבוק המים? רק מכנסיים ארוכים.

ובכן, הוא לא מסטול, הוא מסתובב סביב האופנוע, מאושר. תיכף תבינו למה. וזה מה שאמרתי לעצמי תוך כדי קשירת השרוכים של הנעל השניה, 'תיכף תבין למה'. טוב, עד לאותו הרגע האיש כמובן לא עמד על הקשר בין המשוגע שנועל נעליים בצהרי יום באוגוסט סמוך לים ממנו יצא לפני רגע, לבין האופנוע. אבל כשאני מתקרב ועושה סימנים (החזקתי מפתחות, סוג של סימן, והתקרבתי למנעול, עוד סימן די בדוק), הוא שואל אותי שאלה מפתיעה בעומקה: 'תגיד, האופנוע שלך?'

ומוסיף באותה נשימה לא 'אתה מוכר' אלא 'כמה אתה רוצה עליו'. ואני, כרגיל: 'לא מוכר'. והוא כצפוי: 'למה אתה לא מוכר'. ואני כאמור: 'מאותה הסיבה שאתה רוצה לקנות'. והוא: 'אתה צודק. אבל אם תתחרט, אני כאן הבעלים של המסעדות בכל החוף אז מתי שתגיד כמה שאתה רוצה'.

ומאז אני משתדל לא להגיע לחוף הזה עם האופנוע, ואם כן, אז קושר אותו לעמוד ממש רחוק, שמא הוא יישבר האיש, יקח סיכת בטחון או סתם פטיש בנאים, ישבור את המנעול ויקח את האופנוע.

כי זה הסיוט הקטן שלי כבר שלושים שנה. בוקר אחד אקום, או יום אחד אגיע למקום בו השארתי את האופנוע, וכמו בשיר על המגפיים של ברוך, או עוד יותר פחות אפילו: גם גרביים לא ישארו. לכל היותר כתם שמן.

רוח הזמן - (כמעט) כולם מדברים על ה-7 באוקטובר כעל קו פרשת המים שדורש 'חישוב מסלול מחדש', אבל בפועל חוזרים על אותן מסקנות: שלוש דוגמאות, אחת לא קשורה ל-7 באוקטובר אלא לרוח הזמן

 

א.

על הדוגמא הראשונה כתבתי שלושה שבועות אל תוך המלחמה: היה זה דב וייסגלס, שבהרצאה לאגודת ידידי אונ' חיפה באמריקע, הסביר שה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים, ואחרי שהצהיר את ההצהרה הדרמטית (והמתבקשת) הזו, חזר ללעוס את המסקנות הישנות: מדינה פלסטינית ברשות הרש"פ, רצוי בראשתו של סלאם פיאד (שכמה ימים אחרי זה פירסם מאמר ב'פוריין אפיירס' בו הסביר מדוע חייבים לשלב את חמאס בממשלה הפלסטינית החדשה). 

על הדרך שיבח את אונ' חיפה - טוב, זה היה ארוע הקשור לתרומות - על 'הדו-קיום' המופלא השורר בה (כשכל מי שיודע יודע שב'דו-קיום' הכוונה היא שהאונ' הזו, בדומה לרוב המוסדות הדומים בארץ, מאפשרים, בשם ערכי 'ההכלה' המופלאים, לכל שונאי ישראל המדופלמים בשלל דיפלומות בחסות מל"ג-ות"ת-חרט"ט, להסביר לסטודנטים מדוע מדינת לאום יהודית היא במקרה הטוב טעות, במקרה השכיח גזענות101).

כיצד אמורה היתה להראות פעולה של 'חישוב מסלול מחדש' במקרה הזה? כל רעיון שאיננו כולל לא את הרשות הפלסטינית, בוודאי לא אנשים דגולים (כמו סלאם פיאד) שמבחינתם חמאס הוא חלק מהמשוואה. ועל הדרך, ועם כל הכבוד לתרומות ולתורמים - להצביע על האופן בו אונ' חיפה, כמו רוב המוסדות המקבילים בארץ, איפשרו את ערעור היכולת להבחין בין טוב לרע, כלומר פעלו למעשה נגד עצם צידוקם ומהותם. וגם על כך כתבתי ולא רק אני.

ב.

על הדוגמא השנייה למדתי אתמול: הרב אהרן לוי מסביר באותות ובמופתים - תענוג לשמוע אותו, בכל אופן את האופן בו הוא מסביר דברים - מדוע ה-7 באוקטובר (הוא עצמו נקט חפץ זה הגם שבתחילת דבריו הוא דיבר על 'מוצאי שמחת תורה תשפ"ד) חייב לשמש לכל אחד מאיתנו הזדמנות לחשב מסלול מחדש, להתבונן פנימה, ללמוד מה הוא עשה וחשב לא נכון, ולא מיד לעשות את מה שנוהגים ישראלים רבים לעשות (ואולי לא רק ישראלים): להסביר לאחר איפה הוא טעה, שהרי אני צודק תמיד. 

אבל אחרי שהסביר את העניין הזה, המשיך למסקנה החרדית הישנה, לאמור: לימוד התורה הוא הוא הוא המשענת היחידה לקיומו של עם ישראל. הטיעון שלו מעציב כשם שהוא מרתק. לשיטתו, בימי דוד המלך אפילו ילדים בני 4 ידעו תורה יותר טוב מכל תלמיד חכם בימינו, ומכאן שברור מדוע בימי דוד כמעט כולם שירתו בצבא: במציאות בה לא היה שום ספק לגבי מהותה של האמונה ושל התורה עד כדי כך ששתיהן היו נחלת הכלל, ממילא לא היה צורך לדון בשאלה מי הולך לשרת ומי לא, ומכאן (וזו תוספת שלי), "גם כלה בחופתה". 

היפוכו של דבר בימינו, שלשיטתו של הרב לוי החלו אי אז לפני כ400 שנה, בימים אותם אנחנו ההיסטוריונים מכנים 'העת החדשה'. מאז, וביתר שאת ככל שחולף הזמן, הולכת ונשחקת האמונה והולך ודועך לימוד התורה, ומכאן שאין ברירה אלא להלחם על כל צעיר שלומד תורה, כי הוא זה שמחזיק את חבל הקיום היהודי. במלים אחרות, לא מדובר בסרבנות-גיוס חלילה, אלא להפך: בגיוס לטובת הדבר הנכון, טעם הקיום היהודי.

הרב לוי הוא מורה מעולה, ולכן הוא ממשיל משלים. אחד מהמשלים מדבר על אסון: מכרה קרס ומתחת לאדמה תקועים אנשים אומללים העומדים בסכנת חיים. והנה ניגשים כמה גיבורים שבאמצעות מכונות חשמליות מנסים להגיע אל הניצולים. בפתח המכרה עומדים שני 'בטלנים' האוחזים בכבל החשמל הזורם למכונות. המתבונן מהצד יגיד עליהם שהם לא עושים כלום, כלומר משתמטים. אלא שהמשל מלמד על ההפך הגמור: ללא החשמל שיזרימו השניים אל גיבורינו, ניצולינו לא ינצלו. 

והנמשל: התקועים במכרה הם כל עם ישראל, המצילים האוחזים במכונות הם חיילי צה"ל, השניים האוחזים בכבל החשמל הם לומדי התורה.

וכיצד אמורה היתה להראות פעולה של 'חישוב מסלול מחדש' במקרה הזה? למשל, או קודם כל, התבוננות הוגנת באפשרות שקיומה של זהות יהודית איננו מכריח לימוד תורה בשיטה החרדית. הדברים ידועים ואין צורך לומר אותם. בתגובה שהוספתי להרצאת הרב לוי, כתבתי כך: 

לפרוטוקול כבוד הרב. התחזית שלך על אובדן הזהות היהודית כבר בת מאתיים שנה. אספר לך סוד גלוי: להוציא מיעוט זעום וזועם של ישראלים ממוצא יהודי שמתנכרים באופן ארסי והרסני לזהותם, רוב מוחלט וגורף של היהודים גאים בזהותם היהודית. מכירים אותה מספיק? כמובן שלא. אבל מצב זה נכון גם לתלמידי ישיבות שהם שוחים בעניני גמרא ועמי ארצות גמורים בתולדות עם ישראל ובענינים קשורים אחרים כמו תרבות ספרות ומורשת עם ישראל, ארכיאולוגיה, חקר המקרא, בלשנות השפה העברית, תולדות לוח השנה העברי, ציונות וכן הלאה. כולנו חסרים, גם ובעצם בעיקר תלמידי הישיבות.

והנה כאן אני מוסיף על דרך החיוב, שגם אני - ולא רק אני - בעד לימודי התורה, ואני - ולא רק אני, אלא עשרות ואולי מאות אלפי ישראלים ויהודים שאינם ישראלים - לומד תורה ונהנה מכל רגע, הגם שלא כדרכו של הרב לוי אלא בשיטת 'היהדות כתרבות', שלעניות דעתי הלא-קובעת (אלא אם מדובר בי עצמי ובקרבנותי) עולה בקנה אחד פי כמה עם התלמוד, מאשר האופן 'הקראי' בו הוא נלמד בישיבות חרדיות.

ג.

דוגמא לא קשורה ל-7 באוקטובר, אבל בהחלט לרוח הזמן: בימים אלו אני מסיים קריאת ספר אדיר מימדים, אפוס של ממש, 'ספרי יעקב' מאת כלת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק. הספר מביא בעושר רעיוני, מושגי, גיאוגרפי, קולינרי, תיאולוגי, פוליטי, חברתי, היתולי, מדי פעם פורנוגרפי (כולל גילוי עריות לחובבי הז'אנר), ומעל לכל היסטורי (וזו הרי כוללת את כל מה שנזכר קודם ועוד), את פרשת חייו של יעקב פרנק, אבי אבות הטירלול האנושי, מביס כל מתחרה לפניו ואחריו, כולל את ההיא מהרווארד.

בסופו של הספר ישנו פרק מיוחד של מומחה למחשבת ישראל, פרק קצר של ארבעה עמודים בסך הכל, ובו מאמץ נאה למקם את ספרה של טוקרצ'וק ביחס ליצירות והתייחסויות קודמות לפרשת יעקב פרנק. רוח הדברים היא בערך כזו: הואיל - כך מסביר המלומד המכובד - ויעקב פרנק היה ממשיך דרכו של שבתאי צבי; והואיל ולשבתאי צבי ולשבתאות בכלל יצא שם רע בתודעה הקולקטיבית, הן מצידם של שומרי אמוני ישראל והן מצידם של משכילים בכלל ומשכילים-לאומיים (שזה כמעט כמו לומר ציונים) בפרט, הרי שכל נסיון להציג את פרשת יעקב פרנק באופן הגון ומדוייק יותר, מבורכת, ועל כך יש לברך את אולגה טוקרצ'וק שעשתה מלאכת מחשבת אדירה.

אלא שממה נפשך מלומד יקר... מי שיקרא את הספר (ואני אחד מהם, מקווה שלא יחיד בדורו, משוכנע שלא) יגלה שמלאכת המחשבת האדירה שעשתה טוקרצ'וק, שכללה מרכיבי דמיון, "המתת הגדולה ביותר של הטבע שזכה בה האדם", מעלה תמונה לפיה יעקב פרנק ראוי למעמדו העגום בתודעה הקולקטיבית המגונה, זו שראתה בו שרלטן, נוכל, פסיכופת, פדופיל, גנב ומטורף.

ד.

אז הנה לנו 'חישובי מסלול מחדש' שמגיעים בדיוק לאותו המקום... מה ניתן להסיק מכך לפני שמשתגעים מכוחו של עיוורון? שרוח הזמן בימינו היא לדבר על חישוב מסלול מחדש, תוך הקפדה שיטתית ברוב המקרים מלעשותו.

ובבניין ציון.

עונה 4 ואחרונה לפודקאסט שלי, 'היסטוריה עכשיו', עולה כרגע לאוויר, בספוטיפיי: כמה פרקים נבחרים בתולדות מדינת ישראל מ-1949 עד שלשום בערב

 וזהו תיאורו של פרק 8, העוסק במלחמת ששת הימים:

עוד לפני עיון בתגובות - קרובות ורחוקות - לששת הימים, כדאי לזכור את הויכוח שהמשיך להתקיים בין האסכולות המדיניות-בטחוניות גם ערב המלחמה וגם במהלכה.
משה דיין למשל, שחטף את תפקיד שר הבטחון על יסוד קואליציה משעשעת בין עיתון הארץ לצבא המצרי, הציע למתיישבי הצפון לסגת עשרה ק"מ מערבה ולעבד את השדות עם טנקים במקום עם טרקטורים.
נשמע מוכר? יכול להיות. בכל אופן מדובר ביוני 1967, ולא בפברואר 2024.

ולהלן תיאורו של פרק 11, שכותרתו: "כיצד קיבל אריסון במתנה את בנק הפועלים"

ועל חשבון מי (על חשבוננו, אלא מה), ובאיזו דרך (מ.י.נכסים - תאגיד סודי ואפל, בעצם לא, זה בסך הכל 'מדינת ישראל - נכסים', תאגיד שהלאים, כן, הלאים, בתקופת ממשלת ימין-כלכלי-מלא-מלא שהיא כידוע בעד כלכלה נכונה שהיא כידוע כוחות השוק וכוחות השוק בלבד ולא שיש או יתכן דבר כזה אבל מילא, בכל אופן, ממשלת ימין מלא-מלא הלאימה, כן, הלאימה, את הבנקים בישראל ואחר כך עשתה שימוש בנכסיו של האחד, זה שהקים הרצל כדי לסייע ליהודים להתיישב בארץ, ולא כדי שהמתיישבים היהודים בארץ יעבדו בשביל כמה פרזיטים שבמקרה יושבים בבורד של הבנק, כדי לאפשר לאריסון לקבל את השני). מסובך? לא יותר מהמציאות עצמה.

קישור לפרק הראשון של העונה הרביעית, ומשם מתגלגלים הלאה:

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udi-manor/episodes/41---1949-e2gv4ei

כמה מלים בתגובה לעוד נסיון מבורך כשלעצמו של חרדים לנכס לעצמם את הציונות באמצעות הטענה לפיה הרצל למד את כל תורתו מעקיבא שלזינגר שעל שמו הישוב בני עי"ש

 שלום וברכה

לאחר הצפייה בסרט המעניין ששלחת אלי אין לי אלא לומר שהכוונה לשכתב את ההיסטוריה כך שיעלה כאילו החרדים המציאו את הציונות, ולולא הציונים החילוניים ימ"ש היתה קמה כאן מדינת-תורה כפי שצריך, ושלכן החרדים מפנים גב למדינה כי הציונים החילונים הרחיקו אותם וכן הלאה אגדות, ובכן, הכוונה כשלעצמה שכיחה בכל קבוצה חברתית המרגישה שעושים לה עוול.

כך המציאו חלק זעום אך קולני של יוצאי תימן את עלילת הדם אודות מפאיניקים שסחרו בתינוקות תימניים, וכך להבדיל עד היום הפלסטינים מספרים לכל מי שרוצה לשמוע שאחרי השואה הם הזמינו את היהודים לארצם (של הערבים) אבל היהודים כפויי הטובה גזלו מהם את ארצם ולכן המלחמה שהם הכריזו על היהודים.

להבדיל, באמת להבדיל, אתה עושה דבר דומה.

המשותף לכל הדוגמאות שנתתי הוא הזנחת האמת לטובת המסר.

הנביא זכריה הרי כתב כבר מזמן, בשם אלוהים, הוא הרי היה נביא, 'האמת והשלום אהבו', וחזל"ינו הבינו שמדובר בסתירה ושלכן הדרך לפתור אותה הוא על ידי הקפדה על האמת כך שהשלום לא יפגע.

לגופו של עניין: אין שום תזכורת בכתבי הרצל למפגשים עם שלזינגר. לעומת זאת ידועה השפעתו של רב אחר, נטונק, על הרצל, אבל השפיעו על הרצל גם אישים ממחוזות אחרים לגמרי כמו ניקולה טסלה, אדם סמית, אדוארד בלאמי ועוד ועוד ועוד. מה לעשות ומדובר היה באיש חכם נבון סקרן ובעל יכולת וזמן לחקור וללמוד, וכשם שאין סיבה לחשוב מדוע לא ילמד מלא החופן מהפילוסוף החילוני מכס נורדאו, כך לא ילמד מאיש תורה כמו הרב נטונק.

שלזינגר ללא ספק תרם את שלו כפי שעשו זאת רבים וטובים, לא מספיק רבים, כי כידוע רוב החרדים התנגדו וממשיכים להתנגד לציונות ולפרי עמלה המרכזי - המדינה - באופן נחרץ עד כדי כך שבקצוות שלהם יש כאלו העולים לרגל לטהראן לחלות פניהם של אויבי מדינת ישראל. אחרים בעולם החרדי מאשימים את הציונים בטבח היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה, לא לפני ולא אחרי שהם מקפידים להסביר מדוע גם השמדת מליון וחצי ילדי יהודים היא חלק מהתכנית האלוקית.

כל זה ידוע, ואין טעם להכחיש לא באופן ישיר ולא באופן רקיחת פרקי היסטוריה שאמנם מבוססים על עובדות, אבל לא על כל העובדות, ובכל מקרה מתוך הצגת הקשר שמטרתו כאמור לא לספר את ההיסטוריה כפי שהיתה, לא של הציונות ולא של המדינה ולא של ההתיישבות ולא של החדשנות התורנית למיניה ולא של הרצל, אלא להציג תמונה תודעתית שמטרתה כאמור מכובדת כשלעצמה, אלא שהיא באה על חשבון האמת, ולא אחזור על ציוויו של הנביא זכריה שאומר למעשה משהו בשם אלוהים.

אגב, סרטון דומה ברוחו לזה ששלחת לי מופיע בערך על שלזינגר בויקיפדיה, ומדובר בסרטון משנת 2016.

אני בכל אופן שואב המון עידוד מהעובדה שהחרדים, לפחות חלקם, עסוקים בלנסות ולנכס להם את ההיסטוריה הציונית. כל נתיב של חזרה בתשובה מבורך בעיני כשלעצמו. אבל למרבה הצער את ההיסטוריה של הציונות ושל הרצל ושל החרדים אני יודע מספיק טוב כדי שלא אוכל להרשות לעצמי להתפעל במקום שאולי אחרים - כך לפי התגובות - מתפעלים התפעלות מרובה.

וכפי שכתבתי בתגובות, לא מדובר בניאוליטים (שזה שם של תקופה פרה היסטורית, תקופת האבן החדשה) אלא בניאולוגים (סוג של רפורמים יהודים, שבדיוק כמו שלזינגר הבינו שהזמן מצווה על היהודים לתקן את יהודיותם. כל אחד בדרכו כמובן. מה שנכון גם לגבי החרדיות של חתם סופר. אין לה תקדים. כך לימד אותנו ההיסטוריון הנ"ל יעקב כ"ץ, שבין השאר היה יהודי שומר מצוות, וגם מומחה להלכה, וגם מוצאו מיהדות הונגריה וגם היה ציוני אבל בעיקר, לענייננו, היסטוריון)

דרישת שלום מהעבר - לכבוד שנתיים למלחמת רוסיה-אוקראינה ( ו-102 לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן, ובהוקרה לאלו שפעם הסבירו לי ולרבים אחרים, והם ממשיכים להסביר, שלעומק היסטורי אין שום משמעות כי הכל עניין של יחסי ייצור, או מחנות, הפרטה וכיו"ב)

הדברים לקוחים מספרו של יוסף קרוק, 'תחת דגלן של שלוש מהפכות' (עמ' 148), שנפלה בידי הזכות לבצע הגהה לטקסט המוקלד שלו שיצטרף בקרוב למאות אלפי העמודים שכבר תופסים מקום באתר 'פרוייקט בן-יהודה'. והקטע האחרון מאפשר עוד בסיס להבנת ערכה של התנועה הציונית כארגון שנועד לתת מענה ראוי לשמו למצוקת היהודים (שהיא זו העומדת ברקע תופעת ההגירה היהודית בסוף המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 - כל עוד התאפשרה הגירה 'חופשית', שלחלוטין כפי שאפשר יהיה להתרשם מדברי קרוק ואחרים, לא היתה חופשית!)

רוסיה ספגה מפלות בזו אחר זו, כפי שלא קרה עוד מעולם לשום מעצמה. פורט ארתור נפלה והצבא הרוסי ברח בבהלה לאחר שהובס בקרב מוּקדן. היפאנים הטביעו את כל הצי הרוסי על מלחיו ומפקדיו. רוסיה הזדעזעה כפי שלא נזדעזעה מעולם בתולדותיה.

ראינו כיצד גדל בלי הרף מספר האלמנות, היתומים והנכים. ואף-על-פי-כן — וזה הדבר המיוחד במינו במדינה ההיא — התפללה האוכלוסיה לתבוסתה של רוסיה. דבר זה יכול היה לקרות אך ורק שם. (הקו הפסיכולוגי הזה איפיין לא רק את המצב של הימים ההם, אלא נשאר סימלי גם לימים שלאחר מכן), שכן רק על-ידי מפלה, קיוו, אפשר יהיה להחניק את החיה הצארית. האנשים נזכרו שבדיוק חמישים שנה קודם לכן, בעת "מלחמת קרים" נגד תורכיה, "האדם החולה", — כאשר צפה השאלה, תחת שלטונו של מי יישארו הדרדאנלים, קונסטנטינופול, ארץ ישראל — החלק הגדול ביותר של האינטליגנציה היה בעד מפלה רוסית, כדי לשנות את המצב הפנימי באימפריה. 

עתה, במלחמה היפאנית נעשה הלך-הרוח הזה חריף עוד יותר. מיטב האינטליגנציה הרוסית, אשר גדלה מאוד מאז מלחמת קרים, התביישה ממש, הרגישה רגש של חרפה עמוקה שבארצם שורר משטר-דמים אפל כל כך. על כן, יהי אפילו במחיר דמי עצמם ובלבד שישתחררו אחת ולתמיד מהסיוט הצארי! 

ברצוני להזכיר כאן עוד מומנט חשוב שקשור היה במלחמה. ההגירה היהודית מרוסיה גדלה בממדים עצומים. שכן, אם החברה הרוסית שאלה בכעס: "לשם מה נחוץ לנו הדבר?", הרי אצל היהודים היה המצב והלך-הרוח מר פי כמה וכמה. שהרי עוד הרגשנו היטב את הפוגרום הקישינובי ואת מעשי הרצח שנעשו ביהודים. "מדוע איפוא יש למסור את החיים בשביל מפלצת כזאת ולהגדיל עוד יותר את מספר האלמנות והיתומים היהודים?"

אנחנו בצ'נסטוחוב הרגשנו במיוחד את הלכי-הרוח הללו, שכן היתה צ'נסטוחוב עיר גבול. לכאן היו באים בלי הרף יותר ויותר מהגרים אומללים ללא דרכונים, עם קצת בגדים, כר וכסת וכמה פרוטות בכיסם. הם היו פונים אל סוכני הגבול, והמבריחים היו שודדים מהם את פרוטותיהם האחרונות. בייאושם המר היו המהגרים תלויים תלות גמורה בטפילים הללו. וגם בצד השני של הגבול סבלו קשות מן הז'נדארמים הפרוסיים. גדול במיוחד היה סבלם של אלה, אשר היו להם כרטיסי אוניה של חברות אניות בלגיות והולנדיות. הממשלה הגרמנית והקיסרות הגדולה שאפו להתעשר מן הקורבנות הטראגיים הללו. הם נהגו בטירור ממש נגד המהגרים וסייעו רק לחברות האניות הגרמניות, ל"לויד הגרמני הצפוני" בברמן ול-"קו המבורג-אמריקה". היו מקרים ששלחו בחזרה מנקודות-הגבול הגרמניות את אלה, שלא היו מצויידים בכרטיסים לאניות גרמניות. היו גם מקרים שנשלחו בחזרה מהגרים אפילו כשהיו בידיהם כרטיסי-אניה בלגיים או הולנדיים והללו היו אחוזים ייאוש מר וקודר. 

בין המהגרים הללו היו גם אנשים אשר באו אלינו מצויידים במכתבי המלצה או בקשות לסייע בידם. החברים והאוהדים הללו הגבירו בנו את תודעת תהליכי ההגירה — אבל גם את ההיוודעות לתורת ההגירה. יותר ויותר נשתכנעו ששאלת ההגירה ומצוקת ההגירה חייבת להיכלל בכל מחיר בתחום המדיניות הסוציאליסטית והיהודית.

הערות ותובנות על המצב - תקציר מנהלים: לא את כל ההישגים הנחוצים אפשר יהיה לממש בחודשים הקרובים ויעד קריטי הוא שינוי מצב התודעה במגמה של העמקת המכנים המשותפים

א. מה הן מטרות המלחמה של ישראל

לקדם את החזון של 'להיות עם חופשי בארצנו'.

החזון הזה מוכר יותר במלה אחת רווחת ושימושית: "בטחון".

ב. מה זה אומר? 

בטווח הארוך, שלחלוטין לא נראה לעין הכי מזויינת בעולם, שלום, אבל לא כמו שיש (כלומר אין) בין ישראל למצרים ולירדן, אלא כזה שיש בין צ'ילה לארגנטינה, בלגיה וגרמניה, ואפילו בריטניה ואירלנד.

בטווח הבינוני: המשך בניין הארץ, כל הארץ.

בטווח המיידי: חיסול היכולת הצבאית של חמאס, חיזבאללה ושל כל המיליציות של איראן בסוריה, ובעזרת השם חיסול המשטר הנוכחי באיראן.

ג. כמה עובדות יסוד לפני שניגשים לפרק האחרון: מה עושים?

אתמול קיבלתי ידיעה מוסמכת מתושבת הצפון. "תחזרו הביתה לא לפני ה-30 ביוני". 

ככל הנראה כרגע יש לצה"ל, כולל לחיל האוויר, מחסור משמעותי מאד בחימושים.

במהלך הימים האחרונים אנחנו כולנו קוראים על אותה 'יוזמה מדינית' של הבית הלבן, להכריז\להכיר\לקדם 'מדינה פלסטינית'.

כולנו יודעים שבעוד פחות מ-9 חודשים יש בארה"ב בחירות.

בקרוב יסתיים החורף באירופה, וסביר להניח שהקפאון היחסי בחזית הרוסית-אוקראינית יפשיר, אבל לטובת הרוסים.

מומחים לענייני המזרח הרחוק מסבירים מדוע אין לסין ברירה אלא לפתוח במהלך צבאי משמעותי מול טייוואן ממש בשנה הזו.

כל מי שמרים את הראש 4 מעלות מעל לאופק, מזהה מעורבות איראנית משמעותית ויעילה ברחבי העולם כולו (בדיוק כפי שתאר יצחק רבין בהרצאה לקציני פו"ם ב-1993, ללמדנו שאיראן איננה המצאה של ביבי לצרכי שמפניה וכיו"ב הבלים): בדרום אפריקה, באפגניסטן, בארמניה, בונצואלה, רשימה חלקית.

תחושת האחדות הישראלית הולכת ונשחקת. "ביחד ננצח", אולי, ובינתיים הבה נחזור להרגלים הישנים והרעים של שיח הקצוות. או במלים אחרות: שוב 'הבייס' חשוב יותר מכל דבר אחר, כל צד עם 'הבייס' שלו כמובן.

ד. אז מה עושים?

מסיימים את המהלך הצבאי הנוכחי בדרום כשצה"ל שולט בכל השטח. 

כל מלה על החטופים מיותרת, לא מועילה, בוודאי לא להגדלת הסיכוי לראות אותם שוב, בחיים, כאן בבית. או במלים אחרות: כל דיבור על החטופים, מכל צד, הוא עוד ביטוי לשיח קצוות הבייס. או במלים אחרות, "והמשכיל בעת ההיא יידום", או במלים אחרות, הפוכות מאלו שאמר בזמנו ז'בוטינסקי: "שקט הוא נכס" (ולא "רפש"). 

מתארגנים למלחמה על הבית בצפון. היא לא יכולה להתרחש בזמן הקרוב, וכך מלמדות העובדות הנזכרות בסעיף הקודם. 

ברור למדי שחיסול המיליציות האיראניות בסוריה וכמובן חיסול המשטר בטהראן, אינן בגדר אפשרויות ריאליות בטווח המיידי, בוודאי לא באופן עצמאי. ולכן את היעדים הללו, שכל עוד לא הושגו לא יבוא בטחון לישראל (על שלום אפשר להמשיך לחלום, וזה בסדר, חשוב מאד, אבל לחלוטין לא ריאלי בעולמנו הממשי), יש לקדם באמצעות שיתופי פעולה אזוריים וגלובליים.

מחליטים על מועד לבחירות. היעד הוא להקים ממשלה כמה שיותר משותפת. לפחות 75 מנדטים, לא כולל מפלגות חרדיות. הן מוזמנות להצטרף כמובן, אבל לא כלשון מאזניים וכמכתיבות מדיניות, בשום תחום.

ממשיכים לחיות ולבנות את הארץ. בניין האומה דורש גם התיישבות, גם הצטיידות, גם תחקירים וניקוי אורוות, גם רענון קונספציות צבאיות, אבל מעל לכל: חיפוש וניסוח והעמקת המכנים המשותפים.

על דרך השלילה מהלך כזה - העמקת המכנים המשותפים - מבחנו פשוט: התפוגגות שיח קצוות-הבייס. בכל תחום.

ואי-אפשר, כלומר אפשר, אבל ראוי ורצוי לקבל עוד דרישת שלום (כלומר בטחון) מהעבר, נכתב על ידי יוסף קרוק, הנזכר בפוגרום בקישינב:

שהרי בעינינו ראינו כבר את "החיה שבאדם", כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה "נייטראלית".

עשרים דקות עקלקלות על כלכלות עקלקלות - פודקאסט קצר חדש בן עשרה פרקים של 20 דקות כל אחד (רק האחרון טיפה ארוך יותר)

 מוזמנים

https://podcasters.spotify.com/pod/show/udimanor6/episodes/1---e2fu78h

לשם מה לי להתאמץ לנסח מחשבות על המציאות כשההיסטוריה כבר ראתה הכל? - דיווח חדשותי מאת יוסף קרוק, קיץ 1902, דרום-מערב פולין (לפני קישינב...)

מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן "זכות" עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ'נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה  והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח "השוד" הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם "השוד" (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם "המהומות האנטי־יהודיות") השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה"חיה" שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של "ההמון האפל", שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי "השכלה" היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי "ההמון החשוך". היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ'נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: "לא!". עורך־דין ידוע בעיר (פאצ'ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. "ומה קרה כאן?", היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם? 

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. 

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. "אני שייך אליהם", אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה "חייהם הם" בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: "רצוני להשתייך אליהם!"

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג'לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה —  —  — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם "האינקביזיציה הקדושה" שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות. אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה "לאן?" (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!...

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי....

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב"מתן עזרה ליהודים". לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של "צדקה ליחידים", אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו "פולנים בני דת משה". ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין "סטאטוס קוו" רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים. 

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי "סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית". וכמובן — הכול ראו את העניין כ"דמיון שווא". ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ'נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ"אינטליגנציה" — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה "איזו אגודה ציונית" וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה "ליטוואק" שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים "בשוק הישן" (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. "יהודיוּת" (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. "ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?" כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם "פאנוראמה", שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה.