יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

שעור בתלמוד - או: מדוע המושג "תריג מצוות' כפי שהוא מוכר היום הוא מיתוס במובן הרע של המילה

להלן שעור עצמי בהבנת הנקרא.

לא המצאתי שום דבר כמובן, הדברים שניתן להבין כאן בקריאה עצמית (אמנם מודרכת) מופיעים 'אפילו' באנציקלופדיה העברית, וגם בספר 'חזל - אמונות ודעות' מאת אפרים אורבך.

השורה התחתונה היא זו: תריג מצוות לא היו ולא נבראו. הן מדרש שכל מטרתו לומר שהיהדות (בניגוד לנצרות) היא תפיסת עולם מעשית, כלומר שהאמונה היהודית נמדדת במעשים, בהרבה מעשים, ושהמעשים חייבים להיות מכוונים על פי מוסר אנושי היונק מהרעיון החשוב ביותר במקורות ישראל: בריאת העולם על ידי ישות עליונה אחת, ממנה נובע הכל וביחס אליה כולם שווים.

או בקיצור, בסגנון של עיתונאות ימינו: כוונת חכמינו ז"ל לא היתה שיהודים יעסקו בשאלות הרות גורל כמה שעות יש לחכות בין שוקו לשניצל או בין גלידה לגואייבה.

הכל כתוב בתלמוד הבבלי, והכל מתברר מאליו  ובלבד שהקורא קורא ולא מדקלם ולא מבטל את צלם האלוהים שבו - יכולתו לחשוב ולהבחין בין טוב לרע.  גם הרעיון הזה כתוב בספר בראשית...

קצת הוראות הפעלה:

א.    הטקסט כולל שלושה חלקים: חלק א' הנקרא 'מדרש תריג'; חלק ב' הנקרא 'שני סיפורים קטנים' ; חלק ג' – הטקסט המקורי.
ב.     יש להתמקד בחלק הראשון.
ג.      מותר להציץ בחלק השני, אבל רק לאחר הבנת החלק הראשון.
ד.     כל המלים בין סוגריים מרובעים [] הן תוספת שלי. המטרה היא להקל על הבנת הנקרא
ה.    ההפניות למקרא בסוגריים עגולים () והציטוט בין מרכאות כפולות "... ".
ו.       הערות השוליים חתוכות מתוך הטקסט המקורי. שלוש הנקודות שמופיעות לפניהן [...] רוצות לומר שבטקסט המקורי מה שמופיע בהערת השוליים הוא למעשה המשך רצוף.
ז.     לגבי הטקסט המקורי המופיע כולו בסוף, יש בו דילוג מדברי הפתיחה של ר' עקשיא ישירות למדרש של ר' שמלאי.

חלק א' – מדרש תרי"ג (תלמוד בבלי, מסכת מכות, כ"ג-כ"ד):

ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב)
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין, כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.
אמר רב המנונא: מאי קרא "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג)?   תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי, הוי "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.
בא דוד והעמידן על אחת עשרה: דכתיב "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים טו)...[1]


בא ישעיהו והעמידן על שש: דכתיב "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג)...[2]
בא מיכה והעמידן על שלש: דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך" (מיכה ו)...[3]
חזר ישעיהו והעמידן על שתים: שנאמר "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו)
בא עמוס והעמידן על אחת: שנאמר "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". (עמוס ה')
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא: דרשוני בכל התורה כולה
בא חבקוק והעמידן על אחת: שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב')

חלק ב' - שני סיפורים קטנים:
סיפורון א' -
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך (באזור ירושלים), ושמעו קול המונה של רומי [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק (צוחק).
אמרו לו: מפני מה אתה משחק?
אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים[4] ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה?
אמר להן: ל[פי]כך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו - כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!
סיפורון ב' -
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א') ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו (זכריה ח'). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? (שהרי) אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה באוריה, [כ]כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] (מיכה ג'). [ואילו] בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" (זכריה ח'). [ולכן] עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה.
אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

חלק ג' – הטקסט המקורי המלא:
ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום <סימן דמשמ"ק ס"ק>:  בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהילים טו) מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם הולך תמים זה אברהם דכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים פועל צדק כגון אבא חלקיהו ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו <אבי אבי> רבי רבי מרי מרי נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי כספו לא נתן בנשך אפילו ברבית <עובד כוכבים> {גוי} ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי כתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה אמר מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפילו בחדא מינייהו דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא (ויקרא יח) אל תטמאו בכל אלה התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא בחדא מינייהו לא אלא לאו באחת מכל אלה הכא נמי באחת מכל אלו בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב (ישעיהו לג) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע הולך צדקות זה אברהם אבינו דכתיב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים מואס בבצע מעשקות כגון ר' ישמעאל בן אלישע נוער כפיו מתמוך בשוחד כגון ר' ישמעאל בר' יוסי אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק כגון ר"א ברבי שמעון ועוצם עיניו מראות ברע כדרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכתיב (ישעיהו לג) הוא מרומים ישכון [וגו'] בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם <ה'> אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר (ישעיהו נו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר (עמוס ה) כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא דרשוני בכל התורה כולה אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה אמר ר' יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום משה אמר (דברים לג) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב בא עמוס וביטלה [שנאמר] (עמוס ז) חדל נא מי יקום יעקב וגו' וכתיב (עמוס ז) ניחם ה' על זאת [וגו'] משה אמר (דברים כח) ובגוים ההם לא תרגיע בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא) הלוך להרגיעו ישראל משה אמר (שמות לד) פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל וביטלה (יחזקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות משה אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים בא ישעיהו ואמר (ישעיהו כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהילים קיט) תעיתי כשה אובד בקש עבדך אלא מסיפא [דקרא] (ויקרא כו) ואכלה אתכם ארץ אויביכם מתקיף לה מר זוטרא דלמא כאכילת קישואין ודילועין וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים <לעבודת כוכבים> {לעבודה זרה} יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:
ראש הטופס
תחתית הטופס



[1] הולך תמים זה אברהם דכתיב בראשית יז התהלך לפני והיה תמים פועל צדק כגון אבא חלקיהו ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב בראשית כז אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו <אבי אבי> רבי רבי מרי מרי נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי כספו לא נתן בנשך אפילו ברבית <עובד כוכבים> {גוי} ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי כתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה אמר מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפילו בחדא מינייהו דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא ויקרא יח אל תטמאו בכל אלה התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא בחדא מינייהו לא אלא לאו באחת מכל אלה הכא נמי באחת מכל אלו

[2] הולך צדקות זה אברהם אבינו דכתיב בראשית יח כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים מואס בבצע מעשקות כגון ר' ישמעאל בן אלישע נוער כפיו מתמוך בשוחד כגון ר' ישמעאל בר' יוסי אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק כגון ר"א ברבי שמעון ועוצם עיניו מראות ברע כדרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכתיב ישעיהו לג הוא מרומים ישכון [וגו']
[3] עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה
[4] [מן הסתם או עצים או עשבים ובכל מקרה הרעיון ברור]

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

פרדוקס הקיצוניזם, או: מדוע מותר להרגע קצת

החברה המודרנית-הדמוקרטית מהווה תשתית מעולה לפרדוקס מרתק, שלצורך העניין אכנה אותו 'פרדוקס הקיצוניזם'. קיצוניים יכולים בחברה מודרנית להרשות לעצמם להיות קיצוניים, כי הם יודעים בסתר ליבם או בגלוי או אפילו בלי לתת על כך את הדעת, שרוב האנשים עושים את מה שהם עושים באופן מתון, בין אם הם אנשי 'ימין' ובין אם הם אנשי 'שמאל', בין אם הם 'דתיים', 'חילוניים', 'קפיטליסטים', 'סוציאליסטים' וכן הלאה.
איך זה עובד אצל הרוב המתון? פשוט. אקח את עצמי כדוגמא לחבר ברוב המתון: מחד גיסא אני מאמין שהעולם צריך וחייב וראוי ויכול להיות סוציאליסטי-חילוני-ציוני-תרבותי-מתון ורודף שלום. מאידך גיסא אני יודע שלא כולם או למעשה רוב האנשים לא חושבים כמוני ולכן אני מתנהל בתוך המרחב הזה שבין הרצוי למצוי על פי כללים מוסכמים, על פי החוק, על פי הנורמות, והכי חשוב - תוך ריסון עצמי.
כך גם אצל היהודי החרדי, כך גם אצל הדרוזי, הצ'רקסי, המוסלמי, ההומו, הצמחוני, חובב האמנות הפוסט-מודרנית ותומכיה של ציפי לבני. כל אחד בדרכו - ואיך שכחתי את אוהדי ביתר החיים משבת לשבת - מתנהלים בדיוק כמוני בפער הזה שבין משוש חייהם וציפור נפשם, לבין מודעותם למציאות המורכבת לעייפה בעיקר מאנשים שאינם כמותם.
היפוכו של כל זה מתקיים אצל הקיצוניסט. לא כי הוא לא חי חיים תקינים כמתואר לעיל - שהרי על המציאות המודרנית חל הפסוק 'לית אתר פנוי מיניה' (כמו תל אביב: המציאות המודרנית היא ללא הפסקה ואין לה גבולות) - אלא כי קיצוניותו אמנותו.
כך, בעוד איש הרוב המתון מודד את התנהלותו ביחס למציאות הקיימת , הנה הקיצוניסט מרשה לעצמו להתעלם ממנה. ליתר דיוק את המציאות הקיימת המורכבת מחמישים גוונים של אפור, הוא בוחר לתאר בצבעים עזים של שחור ולבן.
את התוצאה אנו רואים ושומעים כל הזמן: הפחדה משתלחת קבועה ושיטתית, שעל מטרתה האמיתית היא אפשר לעמוד בקלות ואולי עדיף שלא לחשוב עליה יותר מדי. אבל אין סיבה לפחד. עצם קיומו של הקיצוניזם מעיד על קיומה התקין של החברה הנורמטיבית, המתונה והמרוסנת עצמית.
אכן כן, המציאות הישראלית יכולה להיות מעט יותר נורמטיבית ובעיקר מעט יותר מרוסנת עצמית. אבל חשוב לזכור למען השקט הנפשי ושפיות המעשה, שהמציאות הישראלית מתאפיינת כמו כל החברות המודרניות הדמוקרטיות בשגרה בריאה ותקינה.
זוהי בדיוק השגרה המאפשרת לחרדים הקיצוניים לטגן לילדות בנות השש שלהם את השכל בענייני צניעות; לחנין זועביות להוליך שולל את הציבור שלהם עם הכרזות תלושות ומתלהמות; לגדעון לוים ולאורי משגבים להציע את תעשיית השקרים שלהם; ולבריוני תג מחיר, להב"ה וצדיקים אחרים ב'מחנה הלאומי' להלך עלינו אימים עם סיפורי מעשיות על בגידות מעבר לפינה.


יום שני, 8 בדצמבר 2014

לקראת הבחירות נא להכיר: שבעים פנים לציונות - עמותה לקידום השיח הציוני בישראל

גם אני שותף בעמותה הזו. ואני שותף בה כי אני מאמין בדרך שהיא הולכת בה. והדרך הזו נכונה בכלל ('דע מאין באת') והיא נכונה עוד יותר על רקע מה שאפשר כבר לקרוא ברחוב המקוון שלנו לקראת הבחירות.
אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם שרות לקוחות. "הבטחתם? תקיימו!! במאה אחוז!! ואם לא - כולכם אותו הדבר, מושחתים נמאסתם!"
אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם ספורט קבוצתי. "נקרע אותכם! מי שלא קופץ צהוב (או אדום או סמול או פשיסט)!".
אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם שוויון מוחלט שלא קיים ולא יכול להיות קיים בשום מקום, ובוודאי לא בישראל שחלק מרכזי בהוויה שלה זה סכסוך לאומי מתמשך. "מדינת אפרטהייד! שוויון עכשיו או כלום!" (כלומר כלום)
אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם 'יפות נפש' ו'רכרוכיות'. "אתם עוד תראו! לא תהיה לכם ברירה אלא לבחור!! או הם, או אנחנו!!".
אנשים מבלבלים דמוקרטיה עם זוגיות של לב שבור. "די! נמאס!! לא מצביע בבחירות האלו!! אפילו פתק לבן אני לא שם!!". יופי נחמה.
אנשים לא רוצים להבין או לפחות קשה להם או בעיקר לא נוח להם להבין, שדמוקרטיה היא השיטה הסבירה היחידה לנהל את המצב הבסיסי בו אנו נתונים כבר 136 שנה:
א. יהודים רוצים להשריש כאן 'תחייה לאומית'. הם רק לא סגורים בינם לבין עצמם מה זו בדיוק 'תחייה לאומית' (דת, חברה, כלכלה, חינוך, קליטה, רווחה, סביבה) ואיפה בדיוק זה 'כאן' (קווי 47, 67, 93, 2005, ירדן, שתי גדות, גדרה חדרה). ולכן את המחלוקות הללו שלא יסתיימו לעולם אפשר לנהל רק ואך ורק באמצעות הדמוקרטיה.
ב. יהודים פגשו כאן ערבים שגם הם לא סגורים על עצמם כבר 136 שנה מה לעשות עם הרצון היהודי הזה לתחייה לאומית. לקבל? לדחות? ואם לדחות אז איך? ואם לקבל, אז איך? וגם את השאלות הללו אי אפשר לקדם לשום מקום אלא באמצעות הכלי הדמוקרטי.
ואיך כל זה קשור לעמותה הזו? נו. שאלת קיטבג רטורית. והרי עם השאלות הללו התמודדו הציונים הראשונים והשניים והשלישיים וכן הלאה. עכשיו תורנו. דע מאין באת לא רק כדי להבין טוב יותר את שורשי המחלוקות, ולא רק כדי לתת קצת כבוד למי שבנה וייבש ונטע וסלל עבורנו מדינה סבירה+, אלא בעיקר כדי לקדם ויכוח דמוקרטי על עתידה של הציונות באופן מעט רציני יותר, שקול יותר, מרוסן יותר, מאופק יותר, מדוייק יותר.

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

מצע הבחירות שלי - או: רשימה של ארבעה סעיפים הדורשים עשייה



א. 'אמנה חברתית' חדשה בתחום הכלכלה - סיפוחה של מדינת האוצר למדינת ישראל. החתמת כל פקידי האוצר על הצהרת אמונים למדינת ישראל ולמוסדותיה הנבחרים. אם יש צורך, קיום השתלמויות של פקידי האוצר במטה הכללי של צה"ל, במרכזו לימוד שיטתי של עקרון הריבונות בדמוקרטיה: כשם שהצבא כפוף לדרג המדיני, כך גם האוצר. לאחר מילוי תנאי הכרחי זה, תרגומם של 'חוקי היסוד' בתחומי הכלכלה ('חוק יסוד: בנק ישראל') לגופי מעשים, כולל התיקונים הנדרשים בהרכב הועדה המוניטרית האמונה על מימוש מטרות 'בנק ישראל' שסובלות מהטייה מוניטרית-ספקולנטית חריפה.

לטובת הקורא הסקרן, הנה המטרות החדשות שנוסחו לבנק ישראל בשנת 2010:

1. לשמור על יציבות מחירים וזאת כמטרה מרכזית.
2. לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמןלעניין זה, "יציבות מחירים לאורך זמן" – מצב שבו צופה הוועדה, על בסיס המדיניות המוניטרית שקבעה, ששיעור האינפלציה יהיה בתחום יציבות המחירים שנקבע כאמור בסעיף קטן (ב), בתוך תקופה שלא תעלה על שנתיים.
3. לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה.

לטובת הקורא הסקרן, נצטט כאן את הרכב הועדה שהחלטותיה פירושן למשל שבכל יום מתעשר בנק הפועלים בעוד 8 מליון שקל, ככה סתם, כי למה לא, כי סעיף 3 מחייב את בנק ישראל לתמוך ביציבותו של בנק הפועלים, גם אם 40% מהשכירים בישראל לא מגיעים לשכר המינימום

"הוועדה תמנה שישה חברים, והם הנגיד, שישמש יושב ראש הוועדה, המשנה לנגיד, עובד הבנק שמינה הנגיד ושלושה חברים מקרב הציבור". ומי הם נציגי הציבור? בארמית אומרים: 'די זעלבע דרעק', כלומר 'עוד מאותו הדבר' באמהרית עתיקה. ובלשון החוק: "בעל תואר אקדמי שלישי בכלכלה או במינהל עסקים" או בעל נסיון ותואר וכן הלאה וכדומה ובלבד שמדובר בתחום היחיד כידוע בו עוסקת כלכלה לדעת מנסחי החוק – "התחום המוניטרי, הפיננסי או המקרו-כלכלי". יפה מאד. לא בדקתי אבל אני מנחש שמי שיושב בוועדה הוא מוניטריסט-מרסן-דפלציוניסט בהווה (דבר שיבטיח לו מקום בתאגיד פיננסי-ספקולטיבי בינלאומי או מקומי בתום הקדנציה). את זה צריך לתקן. גם להגדיל את הועדה פי שניים (כמו בארה"ב) וגם לשלב בה אנשים בעלי זוויות מבט שונות, כפי שמקובל בכל גוף דמוקרטי אחר, כולל במטכ"ל.

למשל היסטוריון כלכלי-חברתי. אחד שיספר לכל המוניטריסטים שלמדו בכלכלה סוג-של-כלום-על-כלום ('ברבריות ושמה התמחות' אמרנו? אז הנה שוב) לא מה כתוב על הלוחות של עקומות ההיצע והחינטרוש, אלא למשל את תולדות הבועות הפיננסיות מאז 'בועת הצבעונים', עבור בבועת הים הדרומי, עצור בשפל של 1929, המשך באופן בו נמנע דיפרשן דומה 60 שנים מאוחר יותר, וגמור בהלוואה בת 7000 מיליארד הדולר שממשלת ארה"ב העבירה לפיננסיסטים בוול-סטריט ברבית של 0.025% ל-25 שנה, כאות הוקרה על כך שעוד בועה פיננסית מוטטה את הכלכלה הריאלית בארה"ב וברחבי העולם כולו. האם לומדים את הדברים הללו במכללה למנהל או במרכז החד-תחומי?

ב. לקדם את התכנית המדינית הזו. כן, אהוד ברק אמר אותה. אז מה. מבחינתי זה להפך. אם הוא אמר אותה (ודי ברור שאהוד יערי לוחש באזנו) אז בוודאי שהיא ראוייה לקידום. אין צורך להתרשם מהמושג 'שתי מדינות'. ברור לכולם כבר שההנהגה הפלסטינית הנוכחית על שני ראשיה, לא מעוניינת לנהל מדינה על פי עקרונות 'משפחת העמים' (ניהול מדינה הוא דבר הסותר את מהות התנועות הפלסטיניות שהם פועלים בשמן). אבל כל שאר המרכיבים נכונים ויישימים. איך זה מסתדר אם ככה? פשוט: התהליך המדיני חייב להיות מכוון על פי עקרון 'הסדרי ביניים ארוכי טווח' שאינם מחייבים את הנהגת הפלסטינים הנוכחית על שני ראשיה להכיר במדינה יהודית (הכרה כזו סותרת את מהות התנועות הפלסטיניות שהם פועלים בשמן) או להתבזות חלילה ב'רוטיניזציה של המהפכה'.

ג. מימוש כל ההחלטות הישנות והטובות בנוגע למגזר הערבי: מועדת גולדברג או מה שנשאר ממנה אפילו בעניין הבדואים בדרום; עבור בתכניות הפיתוח למגזר הערבי; עבור במימוש ההחלטה להגדיל את מספר עובדי המדינה הערבים  בכל הדרגים בהתאם לגודלם באוכלוסייה;  עבור במימוש מסקנות של דיונים בכנסת בנושא; עבור בחיזוק המשילות והריבונות של ישראל בישובים הערבים בתחומי פשיעה, גניבות חקלאיות והעלמות מס; וגמור בעידודם של ערבים ישראלים בני כל המגזרים לקחת חלק פעיל בשרות לאומי או צבאי.

ד. קידום כל המימדים החברתיים המובהקים של 'האמנה החברתית' המרועננת: מדיניות בריאות מרחיבה; מדיניות של העמקת תכנית הליבה בכל המגזרים; מדיניות עידוד עסקים קטנים; מדיניות עידוד הסבה מקצועית; מדיניות של שיתוף העבודה המאורגנת בכל צמתי ההכרעה הכלכליים-חברתיים (הנה את העלאת שכר המינימום מ4300 ל5000 ₪ השיגו בדיבור ישיר בין ההסתדרות למעסיקים); מדיניות פנסיה אחראית (הידעתם שבערך שליש מכספי הפנסיה שלנו הולכים לחברות הביטוח? כלכלה פיננסית ספקולטיבית כבר אמרנו? אז הנה, שוב. מדוע שהעתיד שלי או שלכם יהיה בכיס של מר אליהו הנכבד שעסקיו שווים במשקלם לשנתיים תל"ג של ישראל??? לאן נעלמו 3000 לירות, לאן??).

והכי חשוב - ליזום ליזום ליזום. די להתנהלות הסטטוס-קוו כנגד כולם שניהל כאן המלך נתנביבי הראשון והאחרון. גם כי זה לא מתאים לאופי הלאומי שלנו, וגם כי כבר אמרה מי שאמרה לפני מאה שנה בערך: 'על מנת לעמוד במקום בימינו יש לרוץ מהר מאד'. אז אם כבר משקיעים אנרגיה ומאמצים, מדוע לטובת שימור הקיים ולא למען שיפורו??


יום שני, 1 בדצמבר 2014

מיועד לסטודנטים הכותבים אצלי עבודות קצרות של בערך 1000 מלים (אבל גם לאחרים מותר להשתמש בדברים....)

שלום וברכה.

בסילבוס אמנם נתתי כבר הנחיות (מופיעות להלן בין מרכאות) ולהלן ארחיב לגבי כל הוראה.

"על החיבור להשען על לפחות שלושה מקורות אקדמיים (לא סרטים, לא ערכים אינטרנטיים)": מקורות אקדמיים פירושם מאמרים או ספרים שיש בספרייה באורנים או בספריות דומות אחרות. יש המון חומר אקדמי נגיש באינטרנט. איך יודעים להבדיל? שכל ישר\בדיקה בספרייה\התייעצות אתי (בסדר הזה!!). אפשר כמובן לעשות שימוש במקורות ראשוניים כמו עיתונות. הרבה מאד עיתונים נגישים באתר 'עתונות יהודית היסטורית'.

"אין צורך בדף שער": אין צורך בדף שער. למה? כי הוא מיותר. 

"על החיבור להיבנות במתכונת 'מבוא-פרקים-חיבור'.": כי ככה נראה למעשה כל 'מוצר' אקדמי, ממאמר דיעה רציני ועד לספר בן 800 עמודים על 'אחדות העבודה'. אבל גם רוב הסיפורים הטובים נראים ככה. וגם הסרטים.

"תפקיד המבוא להסביר את הנושא ואיזו בעיה הוא מעלה.": זהו החלק החשוב ביותר בעבודה מבחינה 'רעיונית'. במבוא מציגים את השאלה בה עוסקת העבודה. בדרך כלל כותבים את המבוא בסוף, אחרי שהדברים מתבהרים. אבל 'מבוא' אינטואיטיבי קיים מהרגע שניגשים לנושא. במלים אחרות, מדובר כאן בתהליך של כתיבה הנשען על אינטואיציה שבהמשך הדרך הופכת להנמקות ההולכות ומתחזקות. בכל אופן, מבוא טוב מציג את הבעיה הנדונה בעבודה, על ידי פירוקה לשאלות משנה שסביבן תבנה העבודה עצמה.

למשל, נגיד שבחרתי בנושא "הטיסה הראשונה של האחים רייט לפני 111 שנה". מבוא יכול להראות כך: "בעבודה זו אתמודד עם הפרדוקס 'כיצד בכלל יתכן להטיס מטוס ללא קורס טיס והרי המטוס הראשון נולד לפני קורס הטייס הראשון. על מנת להתמודד עם הבעייה אדון בה דרך שלוש שאלות משנה: 'מה היא בכלל טיסה?'; 'מה הוא בכלל מטוס?'; ' מה היא מהותה של הטסת מטוס?'. מהתשובות שאתן אני מקווה להראות שלא מדובר בפרדוקס אלא לכל היותר באתגר טכנולוגי מורכב".

"הפרקים הם פיתוח הנושא והדגמת הבעיה, התייחסות אליה, ניתוחה וכו'.": פשוטו כמשמעו ובהמשך לדוגמא שבחרתי,  'שלושת הפרקים' המצטרפים ל'גוף העבודה' הם למעשה הניתוח והדיון בכל אחת משאלות המשנה הנזכרות (מה היא טיסה, מה הוא מטוס, מה היא הטסה).

"תפקיד הסיכום הוא להדגיש את עיקרי הדברים.": פשוטו כמשמעו. מבחינה מסויימת הסיכום נראה כמו המבוא. הוא כללי ועקרוני והדוגמאות שהוא מביא הן דוגמאות נבחרות בלבד, וטעות נפוצה היא להביא בסיכום עובדות חדשות שאמורות בכלל היו לבוא ב'פרקים'.

סיכום טוב יכול להפתח במלים האלו: 'בעבודה זו ביקשתי לבחון את הפרדוקס הקשור בטיסתם הראשונה של האחים רייט. כפי שראינו לעיל, פתרונו של הפרדוקס הוא בהבנת מהותה של הטיסה והכלים הדרושים לה - מטוס ויכולת הטסה של הטייס'.

סיכום טוב גם שואל שאלות לקראת מחקר נוסף (בין אם יתבצע ובין אם לא). כמו למשל: 'פתרון הפרדוקס לכאורה הקשור בטיסתם הראשונה של האחים רייט, מזמין שאלות נוספות, כמו למשל כיצד תוך 111 שנה הפכה הטיסה לעניין כל כך מובן מאליו שאיש איננו מהרהר אחריו'. או משהו כזה.

"יש להקפיד על שפה תקנית, כתיב נכון ותחביר בהיר.": מובן מאליו אלא שזו זירה שרבים בימינו מתקשים בה, שהרי לא מעטים מאיתנו עסוקים רוב היום בלכתוב "חחחחחח" או "לייק" או "סמיילי".

טעות רווחת למשל היא לכתוב 'שהלכתי לספרייה פגשתי בדרך את חיים', כשלמעשה הדרך הנכונה היא לכתוב 'כשהלכתי לספרייה פגשתי בדרך את חיים', שהרי הצירוף 'כש' הוא קיצור של מציין הזמן 'כאשר'.

איך יודעים אם כתבנו נכון? א. מתאמנים. ב. כותבים שוב. ג. ושוב. ד. ושוב. ה. מקריאים את מה שכתבנו למישהו אחר ואם אין מישהו אחר אז לעצמנו בקול רם. הכתיבה צריכה להיות מורכבת למעשה מטיעונים. לכל משפט ולכל מילה אמור להיות תפקיד. ביחד המלים מתחברות למשפטים המתחברים לפיסקאות המתחברות לפרקים המתחברים לעבודה. והנה לנו חיבור ואכן חיבור דורש עבודה ולכן הוא נקרא 'עבודה'.

ועם זאת! טיעון חסר שחר הוא הטיעון הבא: "איך זה נתת לי רק 89 והרי השקעתי המון עבודה!!!". אז קודם כל, 89 זה ציון 'טוב מאד' (שזה הרבה יותר ממה שאלוהים נתן לעצמו - טוב! - כשהוא ברא את העולם). שנית, העבודה מבחנה הוא בתוצאה ולא בהשקעה. יש קשר בין השקעה לעבודה לתוצאה, אבל לא מדובר בקשר ישיר.

אפילו בפעילות גופנית זיעה איננה שווה בהכרח לשיפור הכושר. או בבישול: אני יכול לעשות המון עבודה וללכלך את כל הסירים ואת כל הכיור והמטבח ובסוף לשרוף את האורז, לשים שמן מכונות בצ'יפס, למרוח את העוף בגריז במקום בשמן זית וכן הלאה. עבדתי קשה? כן. האוכל טוב? לא. אפילו לא בלתי מספיק.

לגבי הנושא: כדאי מאד לשאול שאלה ברורה. להתמקד. מדובר בחיבור קצר יחסית. עם זאת, אפשר גם לקחת נושא רחב. עניין של טעם.