כמה מלים על ממלכתיות

'ממלכתיות' הוא המושג שהשתרש בשיח הציבורי בישראל מיד עם הקמת המדינה. אמנם המושג גרר ויכוח בין תומכיו ובין מתנגדיו, וגם בקרב תומכיו הוא זכה לפירושים מנוגדים, אך למרות הכל ניתן לסכם ולומר כי 'ממלכתיות' היא הגישה העומדת בבסיס כל מדיניות ציבורית בכל תחום הנוגע לחיי האזרחים. גישה 'ממלכתית' מביאה למשל לקידום מדיניות תחבורתית שבמרכזה העקרון שכל אזרח אמור לממש את 'חופש התנועה' שהוא אחד מעקרונות הדמוקרטיה. באופן דומה, 'ממלכתיות' בתחום הבריאות היא הבסיס לויכוח על מקומה של הרפואה הפרטית וליתר דיוק למדיניות המחזקת  את הבריאות הציבורית. 'ממלכתיות' היא הכותרת תחתיה עמלו כל שרי החינוך בישראל להבטיח את זכותו של כל ילד – יהודי, ערבי, עולה, ותיק, דתי, חרדי, מסורתי וחילוני – לחינוך שיכין אותו לחיים בחברה דמוקרטית ומודרנית. 'ממלכתיות' היא גם הבסיס לקיומה של מערכת ביטחון מסועפת, הכוללת משטרה, צבא, שרותי בטחון פנים ו'מוסד'. כל אלו מכוונים למטרה אחת מרכזית: הבטחת בטחונו של כל אזרח במדינה. 'ממלכתיות' היא הבסיס לויכוח על איכות הסביבה, אופן חלוקת העושר הנובע מניצול משאבי טבע לאומיים, הדרך לניהולה של הכלכלה הלאומית, וכן הלאה. 'ממלכתיות' איננה תכנית פעולה ברורה אלא תפיסת יסוד ממנה יש לנווט את החיים האזרחיים בכל מישוריהם, כולל השידור הציבורי. לבסוף, דרך בטוחה לברר מה היא גישה 'ממלכתית', עוברת גם בנתיבי השלילה, האיפכא-מסתברא, לאמור: אם לא 'ממלכתיות' מה החלופה? שלטון בעלי הממון? שלטון הרחוב? מסירת הנכסים הציבוריים בידי כוח פוליטי אקראי שנבחר אפילו בבחירות סדירות? שאלות רטוריות אלו מעלות מיניה וביה את המסקנה שאין בלתה: 'ממלכתיות' היא דרך המלך לקיום הדמוקרטי, מהסיבה שהיא עומדת מעליה ובבסיסה. קיומן של מערכות 'ממלכתיות' מבטיח את המשך הויכוח הדמוקרטי הנובע מעצם העובדה שהחברה האנושית פלורליסטית. באחת – האוניברסאליות הממלכתית היא תנאי למימושו של האינדיבידואליזם הפלורליסטי.

למה בנק קואופרטיבי?

בעצם, למה בנק בכלל? התשובה על השאלה השנייה פשוטה והיא תוביל גם לתשובה לא כל כך פשוטה על השאלה הראשונה.

הסוציאל-דמוקרטיה בישראל - עוד מבט היסטורי ופוליטי (מוקדש לסטודנטים ולסטודנטיות של יום שני בשעה רבע לארבע)

 מאמר לא קצר (18 עמודים, 6300 מלים) בנושא

פרידמן, קרוגמן, נובלמן, אקונומיקמן וחיות מוזרות אחרות - שבע שנים להסתלקותו של מילטון פרידמן

א.       

שבע שנים עברו מאז מותו של מילטון פרידמן, הכלכלן הדגול שזכה בין השאר לפרס נובל לכלכלה (1976), ושידוע כדמות המרכזית בהפצת הרעל הניאו-ליברלי על פני הגלובוס. הזמן טס נהוג לומר, ואכן הזמן טס. מצד אחד זו תחושה מייאשת או לפחות מטרידה, מצד שני טיסתו של הזמן היא מעין נחמה לאלו – כמוני – המתייסרים בין השאר על כך שלא הטריחו עצמם לומר מילה או שתיים על אחד האנשים המזיקים ביותר שפעלו בעולמנו בשליש האחרון של המאה ה-20. בקיצור, 'מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא'.

המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית

כל מי שמסתובב קצת ברחבי ארצנו לא יכול שלא להתרשם מרמת המעורבות של הממשלה במשק. רכבת העמק, קו אשקלון-באר שבע, מחלף יגור, כביש חדרה-נתניה, רכבת עכו-צפת, ועוד ועוד. עם זאת, קרוב לוודאי שמעטים הם האזרחים ששואלים את עצמם כיצד מסתדרות העובדות המוחשיות הללו עם הסיסמאות של כל מי שכנראה הולך להרכיב את הממשלה החדשה: ביבי, יאיר ובנט, שהם ואנשיהם מפלגתם, לא מחמיצים שום הזדמנות להסביר לנו עד כמה חשובה אי-מעורבותה של הממשלה במשק...

המחאה החברתית של קייץ 2011 הוכיחה שני דברים: האחד, שהעם רוצה צדק חברתי. השני, שלרוב הציבור אין מושג ברור מה זה 'צדק חברתי' וכיצד מגיעים אליו. השיח "החברתי" בישראל נע כסהרורי בין סיסמאות כמו 'שוק חופשי', 'הקלת הנטל', 'צמיחה', 'יוקר מחיה', 'טייקונים', 'הון-שלטון' וכמובן 'ועדים גדולים'. הסהרוריות הזו באה לידי ביטוי בסקרים, שלימדו שהבוחר מחפש 'טרנד' ולא תשובה כלכלית-פוליטית ברורה.

הבחירות הרי לא היו בנושאים מדיניים. אף אחד כמעט – להוציא כרזת בחירות מחפירה של 'קדימה' – לא דיבר על הגרעין האיראני. גם 'השלום' כמעט ולא קיבל התייחסות להוציא כמה סיסמאות נבובות ויהירות של 'ציפי'. אז אם לא גרעין ופלסטין, מה כן? חברה וכלכלה. הבלבול בתחומים אלו דחף את המתלבטים מתוכנית יותר מדי ברורה של 'העבודה', לידיו החסונות ולעיניו הבורקות של המשיח החדש של המעמד הבינוני.

על רקע זה, קל להבין מדוע ביבי, עוד לפני שהנשיא הספיק לארח בביתו את נציגי המפלגות, מרשה לעצמו להכריז על כוונותיו: קיצוץ עומק, ביטול העלאות שכר, מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מעמ, עוד קיצוץ, איסור שביתות בענפים חיוניים וביטול בית הדין לעבודה. 'יאיר', אביר 'המעמד הבינוני' יתן לכל זה יד כמובן. אדרבא, כשבחלל עדיין מנסרות הסיסמאות של אנשיו ושל אנשי בנט בדבר 'הועדים הגדולים' ו'השחיתות' בחברת החשמל, המהלך המתוכנן של ביבי צלול עוד יותר. גולת הכותרת שלו תהיה השלמת 'הרפורמה' של הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

כן, הממשלה תמשיך להשקיע בתשתיות. היא תמשיך לקחת על עצמה את הבטחון הלאומי. קרוב לוודאי שבזכות הסכמים כמו 'אופק חדש' וה'טרנד' הקבוע של 'חינוך מעל לכל' היא גם תשקיע במידה סבירה במערכת החינוך, אמנם בלי לבסס תכנית ליבה ובלי להתמודד עם החינוך האפור המעמיק את הפער בין מרכז לפריפריה. בנוסף, למזלם של אזרחי ישראל, הבריאות, שהיא תחום אובייקטיבי למדי, תמשיך לקבל הגנה מקואליציה של אנשי מנהל ומקצוע, שימשיכו לעמוד בפרץ מול פקידי האוצר.

אבל את מיטב מאמציה תשקיע ממשלת 'אי ההתערבות במשק' הבאה עלינו לרעה, בשבירת העבודה המאורגנת, 'בהסרת חסמים' וב'ליבלריזציה'. הכל בשם 'הצמיחה' כמובן. אחוזי הצמיחה  אולי יצטלמו טוב בכותרות, אך 'הצמיחה' שמתכננת לנו ממשלת ביבי הבאה, תייצג למעשה את המשך הגידול בפערים, המשך הפרויקט של שתי מדינות לשני עמים.

אז מה הפתרון ישאל השואל? כלכלה לאומית מתוכננת. לא רק שאין סתירה בין משק לאומי מתוכנן לבין יזמות, השקעה, פריון וצמיחה ראויים לשמם, אלא שתכנון קפדני של משק לאומי הוא תנאי להם. יש יסוד טרגי בעובדה שהאמת הבסיסית הזו נותרה נחלת מי שביבי אמר עליהם שהם 'שכחו מה זה להיות יהודי'. יש יסוד טרגי-קומי בעובדה שדווקא 'המחנה הלאומי', אליו חבר ממש הרגע הלפיד הבוער של 'מיסטר ישראל' בכבודו ובעצמו, שכח את העובדה הישנה והיסודית: לאומיות זה לא רק דגל, המנון ורגש. זה קודם כל הכלכלה.

יובל נוח הררי - פרק משנה בספר שעוד לא נכתב

יובל נוח הררי מכר כבר עשרות אלפי עותקים של ספרו קיצור תולדות האנושות. עצם העובדה שספר היסטוריה הוא רב מכר היא חדשות טובות מאד. מכמה בחינות הררי מחזק את הדברים שכתבתי לעיל, אך מכמה בחינות פרשנותו בעייתית בעיקר בשל סתירה מהותית שיש בה. החיזוק הוא קודם כל בגישה המחקרית. לא 'הזמן' עשה את הדברים אלא אנשים עשו את הדברים. עם זאת, לא תמיד הדברים התרחשו כפי שאנשים התכוונו, ותופעות התפתחו משילוב של תהליכים שלכאורה אין קשר ביניהם. שנית, דבריו של הררי אודות חשיבותה של התודעה במציאות המודרנית, עולים בקנה אחד עם מה שנגזר מתרגיל החפץ. אדרבא, הררי עצמו מביא דוגמאות מעולם 'החפצים', והוא עושה זאת בקנה מידה גלובלי. חברת פיג'ו הצרפתית היא דוגמא כזו. הררי למעשה טוען שהחברה הזו לא קיימת אלא "בראשם" של האנשים הפועלים במסגרתה ובשמה. עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי.

לאן נעלמו 3000 לירות?

אם יש הוכחה מוחצת לזחיחותם של ביבי-שטייניץ לקראת הבחירות בשבוע הבא, הרי שזו עולה מעצם הפרסום אודות 'הבור בתקציב'. הדעת נותנת הרי שממשלה מכהנת לא תמהר לחשוף 'מחדל' בסדר גודל של מיליארדים. שהרי מעטים האנשים שלא ישימו לב להעלמותו המסתורית של שטר של 100 שקל. ולכן כיצד מאבדת לכאורה הממשלה 20 מיליארד?

התשובה היא שהם לא נעלמים, מהסיבה שהם לא קיימים באותו מובן ששטר הכסף הפרטי שלנו קיים בארנק. את החוכמה הזו אמורים היינו לדעת לאור המערכון האלמותי של הגשש, בשיאו המשפט הידוע, 'לאן נעלמו 3000 לירות'...אכן כן, ניהול המאקרו-כלכלה היא בעיקר מניפולציות על מספרים. מעטים האזרחים  שיודעים למשל שכמות הכסף המזומן במחזור העיסקי של ישראל (ושל כל מדינה מתועשת אחרת) עומד על אחוזים בודדים.

כ-740 מיליארד מתוך 800 מיליארד השקלים המהווים את התל"ג שלנו, הם לא יותר מסימנים מגנטיים והתחייבויות חוזיות. תקציב המדינה הוא בערך 40% מהתל"ג. במלים אחרות, לפחות 250 מיליארד ש"ח, הם סימנים דיגיטליים וסעיפים תקציביים. וכשרוצים "להעלים" 20 מיליארד ש"ח, הרי שזו משימה פשוטה ביותר. אין להבין מכך שניהול המאקרו-כלכלה הוא פיקציה, אבל בהחלט הוא גם מניפולציה.

ומכאן לשאלה האמיתית: מה מטרת המניפולציה התורנית הזו. על מנת להשיב עליה, יש לשאול עוד שתי שאלות קטנות: מי ומתי. אם נזכור מי גילה לנו על 'הבור' התקציבי (הממשלה עצמה) ונזכור מתי (שבועיים לפני הבחירות), נוכל אולי לענות על השאלה החשובה באמת: מה רוצים להשיג קברניטי המשק. התשובה כנראה היא זו: 'הגילוי' אמור לשמש כ'אליבי' לקראת 'הגזירות' שיבואו מיד עם הקמת הממשלה החדשה.

נתניהו, המניח שהוא זה שירכיב אותה, יודע גם שהמבנה שלה יהיה בעייתי כמו של זו היוצאת. מהצד המדיני היעד שלו ברור: גם בארבע השנים הבאות הוא ירצה להוביל ממשלת ימין-מרכז ולא ממשלת ימין-ימין קיצוני. כפתור ופרח. ומה לגבי הכלכלה? בהנתן הזכרון הטרי (גם אם הנשחק) של 'המחאה החברתית' בקייץ 2011, לנתניהו יש חשש שדווקא מרכיב מרכזי רצוי ואפשרי בממשלה – מפלגת 'העבודה' – תבוא בדרישות קואליציוניות מחמירות מנקודת מבטו הכלכלית. ולכן האליבי.

והזחיחות מנין? מרוח הגב שמקבל נתניהו ממקורות לא צפויים כביכול. שוב מתגברת המתקפה על 'הועדים הגדולים' ועל עופר עיני (שהרי לציבור יש זכרון קצר והישגיו בתחום יחסי העבודה כבר נשכחו); נתניהו בוודאי שמח ללמוד על ההתפעלות הגוברת בציבור מאלדד יניב, שיחד עם הצמחונות גילה את נבכי הפוליטיקה והוא 'חושף' אותם ב"אומץ", כשלמעשה, בין אם יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה, תמיכה בו היא תמיכה בימין הקיצוני (המדיני והכלכלי גם יחד). נתניהו בוודאי מתבשם מעיתוי שידור סדרת הטלוויזיה "פורצת הדרך" כביכול (כשלמעשה היא מופת לשרלטנות שטחית) אודות ההיסטוריה של השמאל בישראל: הקולנוען שהפך להיסטוריון מספר לנו בנחרצות שאף פעם לא היה כאן שמאל. המסקנה אמורה להיות ברורה: לא היה, לא הווה ולא יהיה.

ובכן, היה. ובכן, הווה. אולי לא לתפארה אבל הווה. ויהיה? עדיין לא מאוחר. ואולי הזחיחות הזו תפעל על נתניהו כבומרנג. אולי ברגע האחרון יתעשתו מאות האלפים שייצגו מליונים ויזכרו את הציווי של ספטמבר 2011: ממחאה לפוליטיקה. ופוליטיקה לא עושים באמצעות סרטים פסיבדו-דוקומנטריים מלאים בריקנותם, וגם לא בהפגנת 'אומץ' קיקיונית בסתמיותה, אלא דרך מסדרונות הכוח. כדי ששמאל כלכלי ראוי לשמו יקדם את הישראלים למקום הגון יותר, הוא זקוק לתמיכתם בקלפי.

כלכלת ישראל מודל 2012 - כמה הערות בחמישה פרקים

1. כמה חידות במקום מבוא

נפתח בחידה כלכלית: איך זה שפתיחת שוק הסלולר לתחרות מפילה את הבורסה? האם לא לימדו אותנו שתחרות היא המנוע לצמיחה כלכלית, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בעליית שערי המניות? ועוד חידה בתוך חידה: מספרים לנו כבר מאתיים שנה בערך, שהשוק מפעיל עצמו באמצעות אותה 'יד נעלמה' אודותיה דיבר אדם סמית ('עושר העמים', 1776), והנה את התחרות בשוק הסלולר הרי יזמה המדינה... וחידה שלישית בתוך השתיים הקודמות: סיפרו לנו שבישראל מולכת לפחות מאז 1985 התפיסה הניאו-ליברלית שנשמת אפה היא אי-התערבות בכלכלה, והנה דווקא ביבי-שטייניץ הם אלו שמכופפים את 'היד הנעלמה'...

2. שלוש חידות – שני פרקים היסטוריים

את החידות הללו יש לשבץ בתוך סיפור היסטורי, הכולל שני פרקים: האחד הוא סיפורה של הכלכלה המתועשת. השני הוא סיפורה של כלכלת הכספים המתלווה אליה. חידת שוק הסלולר הישראלי, היא בסך הכל עוד חידה אחת במסכת של עשרות מליוני סיפורים דומים, רובם לא ידועים, אחדים ממש מפורסמים (המשבר של 1929, בועת ההיי-טק ב-2000, משבר הסאב-פריים ב-2008, יוון האומללה ב-2012 ועוד ועוד).

כלכלה מתועשת היא פשוטו כמשמעו מערכת בה כל המוצרים מיוצרים פחות או יותר על פי אותו הגיון. בין אם זה חלב, טיל בין-יבשתי, פצצת אטום או קרם שיזוף, תהליך הייצור דומה במהותו. אותו אדם סמית היה זה שהיטיב לתאר את עקרון 'ההתמחות' או 'חלוקת העבודה' כעומדים מאחורי הכלכלה המתועשת, ומציבים פרדוקס מרתק: מחד גיסא ההתמחות הזו גוזרת אינדיבידואליזציה ואטומיזציה של התהליכים הכלכליים (המשליכים על המציאות החברתית והתרבותית!!), ומאידך גיסא על מנת להגיע לתוצר יש לקיים תאום ושיתוף פעולה הדוק ומשוכלל, חסר תקדים מבחינה היסטורית. באחת, הכלכלה המתועשת מתאפיינת במתח קבוע בין פירוק הולך ומתגבר לבין חִברות שאין בלתו.

כלכלת הכספים היא המערכת ההכרחית באמצעותה מתקיים תהליך החִברות הלז. הכיצד? על ידי כך שלתוך תהליכי הייצור המתפרטים והמתפרקים מוכנס מכשיר, שלכשעצמו הוא חסר כל ערך שימוש (אי אפשר לבצע עמו אף פעולה: לא לאכול, לא לרפא, לא להרוג, לא לחמם, לא לקרר, לא לחנך וכן הלאה), אך בהיותו סמל המוסכם בין כל היצרנים, אי אפשר בלעדיו. בקיצור, למכשיר הזה נהוג לקרוא 'כסף'. והנה עוד חידה או עובדה מעניינת: ככל שתהליכי הייצור הולכים ומשתכללים, כך הופך 'הכסף' לעניין מופשט יותר ויותר, עד כדי שכך שבכל מדינה מתועשת, כמו ישראל למשל, כמות אמצעי התשלום המוחשיים (שטרות ומטבעות) הם פחות מעשירית של סך כל הפעילות הכלכלית. מה יש במקום? לא רק כרטיסי אשראי או המחאות, אלא בעיקר העברות דיגיטליות שאי אפשר לראותן. למעשה, בערך שליש מהפעילות הכלכלית בישראל מתבצעת באמצעות חתימות של פקידים על מסמכים במשרדי ממשלה שונים.

והנה לנו חידה נוספת: כיצד זה קרה שהכסף שאיננו מוחשי ברובו, ולמעשה מהווה בסך הכל מכשיר המאפשר להפוך את מוצרי ההתמחות לכדי מוצר שלם, זוכה למעמד חברתי, תרבותי ופוליטי עליון?  הנה שתי תשובות אפשריות: האחת – דווקא בשל היות 'הכסף' מכשיר-מתווך המשמש לחִברותן של ההתמחויות, השליטה בו היא הדרך הפשוטה ביותר לווסת את ייצור המוצרים. השניה – דווקא בשל מיקומו המתואר בתהליך הייצור, השליטה בו מאפשרת כח חברתי ופוליטי עצום. להלכה, שתי התשובות לא סותרות זו את זו. למעשה הן אחד משורשי המאבקים הפוליטיים ברחבי הגלובוס במאתיים השנה האחרונות. כי התשובה הראשונה היא נחלת הנציגים הנבחרים של הציבור, ואילו השנייה של גורמי כח פרטיים בקרבו.

עניין זה דורש הרחבה, ואם בכלכלה עסקינן, אין ברירה אלא לדבר במספרים. הנה למשל נתונים שהופיעו ב'גלובס' (25.6.2007): ב-1980, היחס בין הנכסים הפיננסים בעולם לבין התוצר העולמי השנתי היה 109%. יחס של אחד לאחד כמעט, כפי שעולה מהשכל הישר (שהרי כאמור 'הכסף' אמור בסך הכל לאפשר למוצרים להיווצר!). בשנת 2005 לעומת זאת, עמד היחס על כ-316%. חמור מכך: בחמש השנים שקדמו ל-2008, שנת המשבר הפיננסי, גדלו ההשקעות הספקולטיביות בסחורות מ-13 מיליארד דולר ל–317 מיליארד דולר, עלייה של יותר מ-2,300%! מה שמוביל אותנו להסבר נוסף לעליית מחירי הנפט... במקום לשאוב נפט, לארוז אותו ולשלוח אותו לתחנת הכוח, סוחרים בו הספקולנטים היקרים שלנו עשרות פעמים. הם לא שאבו את הנפט, הם לא זיקקו אותו, לא שיווקו אותו, לא בנו מכונות שיהפכו את הנוזל השחור לאנרגיה. את כל זה הם מותירים לנו. מה תפקידם בעסק? בדיוק: להרוויח הון דמיוני מהמאמץ הקולקטיבי של אבק-אדם (פועלים, מהנדסים, ממציאים, מלחים, קברניטים וכן הלאה).

לצד ההון והממון יש לזכור שהכלכלה נעה סביב עוד שני מרכיבים מהותיים: אדמה ועבודה. מי שרוצה להבין את הקשרים בין כלכלה לפוליטיקה, מוזמן להתעניין בשאלה כיצד נקבע למשל שדונם קרקע יעלה חצי מליון שקל, ושערכה של שעת עבודה של פועל ישראלי הוא 22 שקלים, זאת בזמן שערך שעת עבודתו של מנכ"ל בנק יעמוד על 15,000 ₪. 

3. מבוא לכלכלה פוליטית

כל האמור לעיל הוא הרקע לסיפורה הכלכלי של כל מדינה מתועשת במאתיים השנה האחרונות. כך, מצד אחד יש לנו ממשלה (הנשענת על פרלמנט שנשען על מפלגות שנשענות על ציבור מצביעים הניזון מהתקשורת) העסוקה מבוקר עד ערב בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות חוק התקציב, באמצעות צעדים כמו הורדת או העלאת ריבית, מדיניות מכס, השקעות, העלאות שכר, פיקוח על שוק העבודה וכן הלאה). מצד שני יש לנו גורמים פרטיים העסוקים מבוקר עד ערב גם הם בשליטה ישירה ועקיפה על המשק הישראלי (באמצעות ייצור והרחבת שוק העבודה והמוצרים, או להבדיל: באמצעות מניפולציות בבורסה, מסחר במט"ח, ניפוח מניות, יצירת דעת קהל באמצעות כלי תקשורת שבבעלותם והשפעה ישירה או עקיפה על האקדמיה, וכן הלאה).

במלים אחרות, אלו שבכותרת של הפרק הזה: הכלכלה הפוליטית, או הפוליטיקה של הכלכלה, או מאבקי הכוח שבין הגורמים הכלכליים, או הכלים הכלכליים המשמשים את הפוליטיקאים; כל אלו נובעים מהמתואר לעיל, לאמור:

 א. כל ממשלה בישראל (ובעמים) היא קואליציה של דעות ואינטרסים שונים, לא פעם מנוגדים.

ב. כל ממשלה בישראל מתנהלת מול גורמי משק אחרים ('טייקונים', ועדים, יצרנים, מחירים וכו').

ג. כל גורמי המשק גם הם מנהלים ביניהם מאבקים (על נתח שוק, על מחירים, על שליטה וכן הלאה).

ד. לכל אחד מגורמי המשק יש אינטרס שונה, לעתים מנוגד, בכל הקשור למדיניות הרצויה של הממשלה (דולר נמוך הוא אינטרס של היבואן, דולר גבוה הוא אינטרס של היצואן. דולר נמוך הוא אינטרס של סטודנט השוכר דירה, דולר גבוה הוא אינטרס של בעל הדירה).

שורה תחתונה  ונקודת מוצא גם יחד: הכלכלה המתועשת (או 'כלכלה מודרנית' על פי כינוי אחר) מתאפיינת בקונפליקטים וסתירות בלתי פתירות. לאור זאת עושה הריבון צעדים שמטרתם למצוא פשרות, מתוך ידיעה שכל פשרה היא בסך הכל הקדימון למשבר הבא. מעתה אמור: השאלה היא לא 'האם' המדינה והממשלה מעורבות בכלכלה, אלא איך, כמה ובעיקר לטובת מי.

4. ישראל 2012

על שאלת מעורבותה של הממשלה הישראלית בכלכלתנו בזמן האחרון, יש לענות על ידי הצבעה על כמה אזורי קונפליקט.

האחד: גובה הגרעון של תקציב המדינה. גם כאן תקף הכלל של 'לא-האם-אלא-איך'. במלים אחרות, אין ולא תתכן מדינה מודרנית ללא גרעון. אלא שבעוד אלו רוצים גרעון של 1%, יריביהם סבורים שאין בעיה עם גרעון של 3%. משמעות הפער הזה היא בערך 15 מיליארד שקל. כסף קטן.

השני: מדיניות המט"ח. עניין ברור ופשוט: דולר גבוה מחזק את היצוא, ולהפך.

השלישי: מדיניות השכר. מבט אל העולם הרחב מלמד שככל שמדינה עשירה יותר, כך היא מתאפיינת בפערי שכר נמוכים יותר. נקודה. המסקנה פשוטה וברורה: להנהיג מדיניות שמטרתה להקטין את פערי השכר. חשוב לציין כי בעלי העמדה ההפוכה מצביעים על העובדה שבישראל אחוז ההשתתפות בשוק העבודה נמוך בלפחות 15% מהכלכלות השוויוניות יותר. את האצבע המאשימה הם מפנים כלפי שתי אוכלוסיות ספציפיות: נשים ערביות וגברים חרדים.

מה שמביא אותנו לאזור הקונפליקט הרביעי: אחריות המדינה על יצירת מקומות עבודה. חשוב להדגיש כי לא 'רק' פוליטיקה, כלומר מדיניות (כזו או אחרת) יש כאן, אלא גם תרבות: נשים ערביות 'כבודן בת מלך פנימה' ואילו גברים חרדים 'תורתם אומנותם'. לא בדיוק ערכים העולים בקנה אחד עם האתוס שניסח ביאליק במלים: "למי תודה למי ברכה, לעבודה ולמלאכה". ומכאן, שללא תמורה פנימית במישור התרבותי אצל המגזרים הללו (ואחרים), לא יתחולל שינוי. מאידך גיסא, ניתן להתרשם ששינויים כאלו כבר מתחוללים (ישנה עלייה מסוימת בהשתתפות ערביות וחרדים בשוק העבודה), מה שמחזק את המסקנה שעל המדינה לחפש דרכים לשילובם של כמה שיותר אזרחים בשוק העבודה. ואם סיבות נשגבות לא משכנעות לפחות חלק מפקידי האוצר, הנה סיבה נוספת לנהל מדיניות של תעסוקה מלאה, סיבה המובילה אותנו...

לאזור הקונפליקט החמישי: מדיניות המיסוי. על פי הערכות סבירות, בכל שנה מעלים משלם המסים הישראלי כ-30 מיליארד שקלים. מחד גיסא ברור כי רוב העלמות המס הללו מקורן בעשירונים העליונים, שהרי לרשותם יותר כח לבנות לעצמם מקלטי מס. אבל הכלכלה השחורה פורחת בארצנו, וגם אם נניח שהעשירונים התחתונים אחראים על 'רק' 15% מה-30 מיליארד הנעלמים הללו, נקבל סכום נאה (4.5 מיליארד) שיכול להספיק להעלאת שכר חודשית של 1500 ₪ לכל מורי ישראל. אך גם אם הגבייה תעמוד על 100%, עדיין יוותר על כנו הקונפליקט הקבוע במישור המיסוי: מס רגרסיבי (כמו מע"מ, הלוקח 17% ממחיר הלחם בהרצלייה פיתוח וברהט), מול מיסוי פרוגרסיבי (מס הכנסה), שהוויכוח על מדרגותיו מתקיים כל הזמן. אם יש משהו המאפיין את דרכו של נתניהו לאורך כל שנותיו בצמרת המדינה (כשר אוצר וכראש ממשלה), הרי שאין ספק שמדיניותו להפחית מסים מהעשירונים העליונים הוא הדבר המרכזי. ההשלכות של מדיניות זו מורגשות על ידי כל השאר. את החור שיוצרת ההפחתה במס ההכנסה הפרוגרסיבי, משלמים כולנו באמצעות מיסוי רגרסיבי (מחיר הדלק הוא דוגמא מובהקת) וירידה ברמת השירותים לאזרח (רכבי הכיבוי המיושנים שלא הגיעו לעוספיה בדצמבר 2010 הם הדוגמא המוכרת ביותר המסתירה מאחוריה עוד מאות דוגמאות חמורות פי כמה).  

הששי: הרגולציה. לפחות להלכה אין מחלוקת על כך שתפקידה של מדינה היא לפקח ולהסדיר. אלא שלמעשה, העימות הוא סביב השאלה מה הם כלי הרגולציה שמדינה מעמידה לרשות עצמה... הנה למשל, ב-2006, בימי ממשלת אולמרט-פרץ (הסוציאליסט הנלהב) העמיד האוצר לרשות המדינה 19 אנשים שיפקחו על שוק העבודה, הנשען כידוע (?) על חוקי עבודה מתקדמים מאוד. הקצאת 19 פקחים לרגולציה של חוקי העבודה פירושה למעשה הוא 'צפצוף' של המדינה על חוקי העבודה המתקדמים שהיא עצמה חוקקה. ואם המדינה מצפצפת, מה ימנע ממקדונלד'ס לעשות כן? והנה דווקא ממשלת ביבי-ברק העמידה לרשות המדינה 220 פקחים. הכיצד? כי ב-2009 היה זה עופר עיני ('המשת"פ של הטייקונים' כפי שכינה אותו פרץ) שניסח את ההסכם הקואליציוני.

ובכן, הנה לנו עוד חידה... כיצד זה שממשלת 'ימין' עושה צעדים כאלו? עובדה. התשובה בכל אופן, מצויה לעיל בפרק 3, סעיף א'.

אלא שבכך לא מסתכמת סוגיית הרגולציה. גם כאן השאלה היא לא 'האם' רגולציה אלא איך, כמה, ובאיזה תחום. התשובה אמורה להיות פשוטה: אם הסכמנו שכלכלה מתועשת מתופעלת תדיר באמצעות המכשיר המכונה 'כסף', הרי שהרגולציה החזקה ביותר חייבת להיות קודם כל במישור זה. איך? באמצעות מיסוי הון; חסימת הון ספקולטיבי; יישום החוק המורה שרווחים שעשו חברות בין השאר על ידי הקלות מטעם המדינה; יושקעו בפיתוח השוק המקומי; יצירת אשראי מכוון ליעדים ספציפיים; הגדלת גרעון; שינוי מדיניות החזרי החוב (ישנם מרכיבי חוב לאומי שאין בעיה להסתדר עימם ולדחות פרעונם לעתיד הרחוק יותר); העמקת גבייה; הקטנת לחצים אינפלציוניים באמצעות הקטנת הפערים הכלכליים; הנהגת מע"מ דיפרנציאלי (מע"מ גבוה למוצרי מותרות ומע"מ נמוך למוצרי יסוד); ועוד ועוד ועוד.

5. במקום סיכום: אז מה יכול לעשות האזרח הקטן?

א. להבין. ב. ללמוד. ג. להבחין בין חלופות ממשיות. ד. לתבוע מנבחריו להכניס את הסוגיות הללו לראש סדר היום הציבורי. ה. לא לפחד כלל. אי אפשר לסיים דיון בכלכלת ישראל מבלי להתייחס למחאת הקיץ האחרון. שני דברים לפחות למדנו ממנה. האחד חיובי והשני מעט פחות: החיובי הוא שאכן ישראלים מסוגלים להתמיד במחאה ציבורית. השני הוא שישראלים, או לפחות מי שייצג אותם בתקשורת, יודעים טוב יותר לומר ממה הם אינם מרוצים, מאשר מה הם בכל זאת רוצים. במלים אחרות, לא מספיק לצעוק 'העם רוצה צדק חברתי'. לא מספיק לצווח 'נגד השיטה'. לא מספיק להצביע על 'הפערים'. כי 'צדק חברתי' הוא עניין סובייקטיבי; 'השיטה' כוללת דברים טובים מאוד; ו'פערים' גדולים יותר יש ברוב הארצות בעולם. הדרך לתיקון עוברת, כמו א-להים, בפרטים הקטנים. ברשימת אזורי הקונפליקט לעיל ישנם מספיק 'פרטים קטנים' כאלו שניתן לתרגמם לתכניות עבודה קונקרטיות. האלטרנטיבה – רחיצה בניקיון כפיה של רטוריקה הרואית – היא בבחינת מותרות.

שו"ת סוציאל-דמוקרטי (בהמשך לרשומה אחרת)

אלו דברים שכתבתי בתגובה לשאלות והערות שקיבלתי בדוא"ל מאחד המשתתפים בהרצאה ששימשה בסיס לרשומה הקודמת אודות הדטרמיניזם וכו'.

על דטרמיניזם, היסטוריה וכלכלה [מוקדש לשכבת פלך]

מהיכן אנחנו מגיעים לנושא.
מהדיעה הרווחת לפחות מאז ימי פוקויאמה, כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את העלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך מיניה וביה את הקפיטליזם לבן אלמוות. ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.

על שתי הדרכים הראשיות הנגזרות מטענת התלות

לאחר שהסכמנו שאנו חיים בעולם בו כל פרט תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט, ולאחר שהבנו מעט יותר למה הכוונה במונח המטריד 'תלות', אפשר להתקדם הלאה לזירה הבעייתית של המוסר.
שתי אוטוסטרדות מוסריות נגזרות מטענת התלות. האחת: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'חטוף ככל יכולתך'.
דימוי אחד אפשרי של האוטוסטרדה הזו, הוא סולם אינסופי. על סולם זה ממוקמים כל האנשים, הכוללים אותי ואת 'הזולת', והמטרה של כולם היא להתקדם במעלה הסולם. ברור לגמרי שקרוב לוודאי שיש מישהו מעלי, אבל אל לעובדה זו להפריע לי לדרוך על אלו שמתחתי, ולהתקדם על גבם הלאה, למעלה, אל המטרה.
ולפני שנעבור לאוטוסטרדה השניה, נסביר מדוע דימוי 'האוטוסטרדה'. פשוט כי בכותרת כתוב 'דרכים', ו'דרכים' מתפצלות מאוטוסטרדה, או במלים אחרות: את ההכרעה המוסרית הזו - 'חטוף ככל יכולתך' - אפשר לבצע בכל מיני דרכים. למשל: תחרותיות פרועה בשדה הבורסה, על סף החוק ולעתים מעבר לו, או סחר בסמים, בנשים וכיו"ב מעשים המוגדרים חד משמעית כבלתי חוקיים ובלתי מוסריים אפילו [לפי אמות המוסר של האוטוסטרדה השניה, שתוסבר להלן]. דוגמא 'נמוכה' יותר מבחינת עוצמתה, אך נמוכה מספיק כדי להדגים את הדברים: כאשר סטודנט רץ לספריה לפני עמיתיו לקורס, ותולש דפים מתוך ספר שאמור לשמש לטובת בחינה מסויימת, הוא מבטיח שני דברים המסייעים למאמציו למקסם את מיקומו על הסולם: לא רק שהוא השיג את החומר, הוא מנע אותו ממתחריו.
תאור הגיונה של האוטוסטרדה השניה נשמע כמעט בדיוק כמו הראשונה, חוץ מהסוף: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'כבד את הזולת'.
דימוי לגישה הזו היא אותה סירה שכולנו נמצאים עליה, ומכיוון שאנו חיים במציאות עצומת מימדים, אפשר להחליף את הסירה בספינה. כך או אחרת, ובניגוד לספינות האמיתיות החוצות ברגע זה את האוקינוסים, ונושאות בבטנן את פרייה של חלוקת העבודה המתועשת והמשוכללת שמאפשרת את עולמנו הממשי, על פי הגישה הזו, של כבוד לזולת, אין בה היררכיה קשוחה וקבועה, אלא חלוקת העבודה מתבצעת תוך כדי דיאלוג מתמיד ודאגה לצרכיו של כל אחד. שנאמר במניפסט הקומוניסטי, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
ושוב, גם במקרה של אוטוסטרדת הסולידריות, הרי שזו מתאפשרת במגוון רחב מאד של דרכים, חלקן נוסו ועדיין פועלות בהצלחה – מחינוך ציבורי ועד קואופרטיבים – חלקן ידעו ימים טובים יותר – כמו הקבוץ הישראלי – חלקן אולי עתידן לפניהן – מדינת הרווחה מצד אחד ותנועת הקומונות העולמית המקיפה עשרות אלפי מקרים.
עוד דבר אחד משותף לשתי האוטוסטרדות הללו: בשני המקרים המתוארים מדובר באוטופיה. כלומר אין באמת מצב של 'חטוף ככל יכולתך' ללא שום רסן והגבלה. אפילו לא בין 1941 ל-1944. עוד פחות מכך מתקיים מצב מושלם בו מיושמת להלכה התורה ההיא על רגל אחת של מארקס [מכל אחד, לכל אחד].
אבל לא זו השאלה כרגע.
במסגרת הדיון הנוכחי, השאלה המשמעותית היחידה היא הגישה המוסרית הבסיסית הנגזרת ממצב התלות המאפיין את עולמנו המודרני שהוא כאמור ללא תקדים היסטורי.
הטענה בדבר חוסר התקדים ההיסטורי איננה לתפארת המליצה, מהסוג המשמש את העיתונאים למיניהם המפריחים את הביטוי הזה – 'חסר תקדים' – כדי לבטא התלהבות ממשהו או ליצור סביבו דרמה למטרות כאלו ואחרות, בלי שהם בכלל טורחים לבדוק האם אכן מדובר במצב 'ללא תקדים'.
במקרה הזה, אכן מדובר במציאות ללא תקדים. לא היה בתולדות האנושות מצב אובייקטיבי של שפע, הגנה מפני פחד ופתרונות לשורה ארוכה של מכאובים.
לא היה בתולדות האנושות מצב של תלות הדדית, גלובלית, מוחלטת ובלתי הפיכה [אלא אם תושמד הציויליזציה המודרנית, אם בידי כוחות טבע אדירים אם באמצעות נשק להשמדה מאד מאד המונית].
ומכאן שההתמודדות המוסרית עם המצב החדש הזה, היא אכן 'ללא תקדים'.
ומכאן שיש לקחת בחשבון – אם במישור החינוכי, אם בזה ההסברתי, אם בזה האידיאולוגי וכמובן בזה הפוליטי – את שתי הדרכים הראשיות הללו.
הערה אחרונה: לפחות ברמת ההצהרה, הן במישור האינטימי – משפחה, חמולה, קהילה – והן בזה האנונימי – חברה, מדינה, אזור, מערכת בינלאומית – ההכרעה נפלה זה מכבר לצד הנכון, קרי הסולידרי.
אבל כאן בדיוק הבעיה. שתחת הכסות של הצהרות תומכות-סולידריות, ניתן לממש צעדים הפוכים לחלוטין.
איזה הורה יגיד שאיננו אוהב את ילדו? ובכל זאת מקרי ההתעללות והניצול רבים למדי. אבל אף אחד לא יצדיק אותם במשפט הידוע 'חוסך שבטו שונא בנו'.
איזו מפלגה לא תגיד שהיא פועלת למען העם? ובכל זאת אין מפלגה פוליטית שלא פועלת גם, לעתים רק, לאור האינטרס הפרטי של ציבור בוחריה וחמור מכך: לאור האינטרס הפרטי של אנשיה בלבד.
איזו מדינה לא תגיד שהיא בעד הדמוקרטיה והחוק הבינלאומי? ובכל זאת קיימות מדינות המתנהגות באופן הפוך לחלוטין.
כל זה מביא אותנו לפתחו של דיון הכרחי נוסף: זה המתמקד ביחסים המורכבים בין הכוונה לבין התוצאה, או בין האידיאולוגיה והפוליטיקה. ברקע של הדיון המורכב הזה עומדת ומרחפת השאלה המוסרית.
המכפלה המתקבלת היא בערך כזו: הדיון ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות, אמור להשען הן על האפשרות של מוסר 'החטוף' והן על האפשרות של מוסר הסולידריות.
על כל זה ננסה לתת דין וחשבון ברשומה הבאה. עד אז חומר למחשבה: בהנחה שהנטיה המוסרית היא כפי שנאמר קודם לטובת הצד הסולידרי; אך בידיעה שלא פעם תחת ההצהרה הסולידרית [כוונה] מתבצעת מדיניות הפוכה [תוצאה], האם אין זה סביר כי בודדים או קבוצות אנושיות יפעלו מלכתחילה באופן יותר אגואיסטי מאשר סולידרי, גם אם במישור האוטופי הם היו שואפים לראות את ההפך?